לוגו
אֵלָה המקומונית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אֵלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד ביקר בביתם דודה שייקה דפדפי, רווק טרי וקצת קירח שאוהב לטַרחֵן נוֹן־סטוֹפּ וסיפר כי במקומון “יוסף” (“העיתון שמוסיף לך”), שבו הוא כותב על מסעדות (בנוסף לעבודתו הנופסת, סליחה – הנוספת, כמו שהוא אוהב להתבדח – בעיתון־האב “צמרתון” כפרשן כלכלי, ובדו־ירחון הנפוץ לנשים “נשיקה לָך”, השייך לאותה קבוצת תקשורת, במדור “20 לאחד”, כסקרן 20 ספרים בעמוד אחד) – החליטו כי מה שחסר לתפוצה זה טור אישי נועז של טִין־אֵייגֵ’רִית דפוקה קצת בשכל שמעיזה לגלות הכול על עצמה, החלטה שנתקבלה לאחר שבמקומון המתחרה “יצחק” (“העיתון שמצחיק אותך”) –

“מצאו אחת הדס זומר,” מספר שייקה, “ילדה מונגולמנית, סליחה – מֵגָלוֹמָנִית, שיש לה שיגעון־גדלות, וזו כותבת כל שבוע מדור מופרע־לאללה, מקללת מבוגרים, עושה צחוק מתינוקות, גונבת, מטנפת – ומאז שהיא כותבת, אפילו ששמו כבר מחיר של אפס נקודה שישים וחמש שקל לגיליון – המקומון נחטף כמו תחתונים טריים… חה, חה, חה…”

“מגעיל,” אומרת אחותו נעמי, אימהּ של אלה, “אני מקווה שאין בכלל ילדה מפלצתית כזו בשם הדס זומר, והכול בא מהדימיון המופרע של איזה עיתונאי מפגר שחותם בשמה!”

“מממה… את יודעת משהו?” ניצת זיק של חשד בשייקה.

“סתם ניחוש פרוע. אני הלוא מכירה אתכם, עיתונאים!”

“אז ביקשו ממני,” הוא מתלהב ומעביר את התלתל שלו מהצד האחד של הקרקפת החלקה לצד השני, “לכתוב ל’יוסף' מין טור טִין־אֵייגֵ’ִרי בתור קוֹנְטְרָה להדס זומר הזאת של ‘יצחק’, והחלטתי שבהזדמנות שאני כאן, שאולי אראיין את אֵלָה כדי להיכנס לאווירה של ההיסטריות הקטנות האלה, הלוליטות הכותבות, שמשגעות את המקומונים בעברית המתבגרת שלהן…”

“זה לא פֵייר, שייקה,” אומרת אלה, “שאתה תכתוב טור נוער בשמנו. אתה לא אובייקטיבי, ובייחוד שרק לפני חצי שנה הצלחת להתגרש סוף־סוף מדודה דרורה…”

“ששש…” מהסה אותה נעמי. “מה הקשר? את לא יודעת שדוד שייקה לא אוהב שיזכירו לו את המכשפה ההיא…? ובכלל, אולי תלכי כבר לחדר שלך להכין את השיעורים?”

“לא! אלה צודקת!” מכריז שייקה. “בחיי זה רעיון, תכתבי אַתְ מדור!”

“מה פתאום? אין לי כישרון כתיבה!”

“שטויות. כמו הדס זומר גם את יכולה לכתוב, ואני אדאג שידפיסו אותך ב’יוסף', ואפילו ישלמו לך שכר־סופרים!” – הוא צוחק, מרוצה מעצמו.

“על גופתי המתה.” מכריזה נעמי.

“נדמה לך!” מתפרצת אלה. “אני דווקא מזמן כבר רציתי להראות להדס זומר שהיא לא מלכת המקומונים בשטויות שלה! את יודעת מה? שייקה צודק – כמוה כל אחת יכולה לכתוב!”


*

בתוך חודש הפך הטור “רק על עצמה” של אלה מזור במקומון “יוסף” ללהיט תקשורתי בקנה־מידה עירוני. בייחוד עשו רושם קטעים כמו אלה:


“אלה חושבת [ה’גימיק' של הטור הוא בין השאר שאלה כותבת על עצמה בגוף שלישי] שלהיות בן 30 זה חרא של גיל, זקן כזה, שמן ומבואס, שמסתכל עליה ברחוב כמו רעב על לחמנייה ומנסה להתחיל איתה, ‘תסלחי לי, מה השעה?’ – ואחרי ששומע ממנה: ‘שעה שתחזור לזקֵנה שלך!’ – נכנס למכונית, אם לא סינדלו לו אותה, ומְנַהֵג לרמת־השרון או לרעננה, שם הגרוטאה מחכה לו עם שני שרצים קטנים שלאחד צריך להחליף חיתולים והשני סתם בגיל ששובר את הבית במכות, והריח של הקאקי כבר מזכיר לבן ה־30 בית־אבות, שלשם הוא ייכנס בקרוב.”


“אלה חושבת שלהיות מורה זה חרא של מקצוע. איך הם לא משעממים את עצמם לחזור על כל ה’שִׁיט' של השיעורים שנה אחרי שנה כמו תקליט חורק ישן ולסבול מנהלים שהיו מורים לא מוצלחים ומפקחים שהיו מנהלים שנכשלו, ואיך הם לא מרגישים שבחרו במקצוע הכי אומלל בחיים, אחרי איסוף הזבל…”


“אלה חושבת שהידיד הכי טוב של הנערה המתבגרת הוא הראי והיא מסוגלת לעמוד מולו שעות ארוכות ערומה, ללטף את עצמה ולהסתכל איך…”


“אלה גילתה שהעוגות הכי ‘אין’ בעיר הן עכשיו בבית־הקפה החדש…”


“אלה חושבת שגם כשאין לה מה לכתוב היא יכולה להמשיך לכתוב כל מה שעולה בדעתה לדבילים כמוכם שקוראים אותה מפני שאתם זקנים ובטח את משוגעים לדעת מה מתרוצץ בראש של אחת שקיבלה מחזור ראשון רק לפני שנתיים והיא עוד…”


*

אחרי חודשיים ריאיינו את אלה מזור למקומון “אברהם” (“העיתון שמקרב אותך לשמיים”), ושאלו אותה אם לא מפריע לה שדודה הוא העיתונאי הוותיק שייקה דפדפי, והיא אמרה שלא; ואם היתה מתחילה לכתוב גם אם לא היתה אחייניתו, והיא ענתה שכן; ואם היא ממשיכה להרגיש את עצמה כמו כל בת אחרת בבית־הספר, למרות שיש לה טור הכי ‘אִין’ שקוראים אותו 100,000 מְקוֹמוֹנְיַאקִים כל שִׁישַׁבָּת, והיא אמרה שכן.


*

עד שֶׁשִׁישַׁבָּת אחד החל הטור המתחרה, של הדס זומר, באלה המילים:


“הדס לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה עד שיום אחד, כאשר ביקר בביתם דודה המפורסם דףדף שייקוני, רווק טרי ואוהב־חיים…”


“הי, דוד שייקה,” הרימה אליו אֶלָה טלפון, “השתגעת? מה הלכת לספר למקומוניאקית הזאת איך התחלתי לכתוב ב’יוסף'?”

“אה…אה…אה…”

“מה אתה מְאַאֶה אֶה־אֶה־אֶה? רגע, אתה רוצה להגיד לי שאתה, אתה… מזור – זומר! הדס – הכול המצאה שלך? אין אחת כזאת?”

“מה לעשות, תביני, הייתי מוכרח, משהו אינטימי…”

“פִיחְסְס, התחילה להגעיל אותי הכתיבה, כאילו אני מתפשטת לזקנים…”


*

ואכן אלה הפסיקה לכתוב ב“יוסף”, אלא שעד מהרה קיבלה את “חיפופים”, הטור הארצי בעיתון־האב “צמרתון”, ונעשתה יותר מפורסמת משייקה דפדפי. לימים, בצבא, שירתה ככתבת שבועון “הבסיס” ואז גם פירסמה את הרומאן “אֶלָה לא חשבה שיש לה כישרון כתיבה”, שהיה במשך חודשיים לרב־מכר משגע.