החברים מתבגרים, החברוֹת מתפתחות, ודנדוש נשאר לֶגוֹמַנְיַאק.
זה היה נחמד כשהוא היה קטן. החדר שלו כבר לא הספיק לכל סוגי המנוף, הרכבל, הרכבת, הרובוט, המכונית, הספינה, החללית, והמה־לא שהרכיב. עד מהרה פלש דנדוש עם הפסים על הרצפות והחוטים (שניראו כמסכת של קורי־עכביש) לשאר החדרים בדירה, עד שלא נותר מקום לבני־משפחה ללכת בו בחופשיות.
הוא השתתף בתערוכות לגו וזכה פעמיים בפרס שני. פעם על הרכבת מסוע של מיכרה פחם, שפעל על מנוע חשמלי, והיה פיתוח למסוע ביתי שהתקין בין המיטבח לחדר־השינה של ההורים, כדי לשנע את הסנדוויץ' לאבא והעוגה לאימא בשבת בבוקר (לבעיית הקפה החם הוא לא מצא פיתרון), ופעם שנייה קיבל פרס שני על בניית מגדל קידוח של חיפושי נפט, כדי לרדת ולעלות על גבו ולגרד אותו בזמן שהוא כאילו מכין שיעורים.
ההמצאות הלֶגוֹאִיוֹת האחרות של דנדוש כללו: מאוורר, רובוט אי־טי, רובוט־לוליין מתהפך, תותח קפצונים, דגדגן נייד (פיתוח של המגרדת), מגלשת מים עם גולשים העולים חזרה בזה אחר זה, מנוף עם מנוע להעלאת עיתון הבוקר לקומה העליונה, ומה־לא.
את כל כסף־הכיס שקיבל, מתנת ימי־הולדת ודמי־החנוכה – השקיע בהרחבת משק הלגו שלו, ולא הפסיק, וכמובן זה לא הספיק לו, והיו ויכוחים ממושכים על כך.
*
“הלוא הילד יגדל דֶבִּיל גמור!” אומרת האם לאב בלילה, כאשר דנדוש אינו שומע.
"דַחִילַכּ, נעמי – " מגן עליו האב. “את לא יודעת שלגו מפתח את היכולת של הילד? את לא מעריכה את הכישרון שלו לבנות דברים? ממש כמו מהנדס!”
“דַחִילַכּ עודד, אתה מדבר שטויות כי – אל”ף: – הילד כבר לא כל־כך ילד, אתה לא שומע שהקול שלו השתנה, ואתה לא יודע שצמחו לו שערות? – ובי“ת: – מלהמשיך לשחק בלגו במקום לעשות שיעורים – לא מגיעים לשום דבר בחיים, אפילו לא להיות מהנדס, מַיְינְד יוּ!”
“אם לא איכפת לך אז אני, כשהייתי בגילו, עוד שיחקתי בפלסטלינה, פשוט כי בילדות שלי עוד לא היה לגו, היה משחק בשם מֵכַּאנוֹ, עם פסי מתכת וברגים, ורק ילדים להורים עשירים מאוד זכו בו. לי היה רק פלסטלינה. ובעצם לגו, במהות שלו, דומה מאוד לפלסטלינה, חומר שאתה מפעיל בדימיון שלך ובורא ממנו עולמות…”
“די, די… תפסיק להתפלסף! אני לא יכולה לשמוע את השטויות האלה. מספיק להגן על הטמטום של הילד…”
“והיה לי חבר טוב בשם אורי, ואני זוכר אפילו את השיר שהיינו שרים: אורי פוץ! / חייל בברית / עם זבובים נלחם בְּפְליט / מטאטא / הוא רובו / וסיר־לילה על ראשו…”
“אתה כמו הבן שלך. בורח מהמציאות. לילה טוב. אני כבר ישנה.”
*
המשבר פרץ לאחר חגיגת הבר־מצווה. דנדוש קיבל מתנות בסכום די ניכר. ההורים הציעו לו לקנות בכסף וידאו, עוד טלוויזיה, מחשב, להוסיף לטיול משותף לחוץ־לארץ, להפקיד בבנק – והוא:
“אתם יכולים להחרים את הכסף שלי ולעשות בו מה שאתם רוצים, מפני שאתם יותר חזקים ממני, אבל אם מרשים לי לקנות בו מה שאני רוצה – רק עוד לגו!”
*
“עודד,” אומרת נעמי בלילה, “אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת עם דנדוש לפסיכולוג.”
“תעזבי… בסך הכול יש לילד הובּי…”
“הובי? כבר יותר טוב שהיה מאונן בתור הובי! – הילד שלך חולה לגו! – עודד, אתה לא מבין? – יש לך בבית לֶגוֹמַנְיַאק…”
“דחילכ…”
“דחילכ? – אם זה יימשך ככה, אני לוקחת את החפצים שלי ועוזבת אתכם…”
“אמרתי לך, גם אני שיחקתי כשהייתי בגילו…”
“כן, ותראה מה יצא ממך… אפילו לא מהנדס…”
*
אבא של דנדוש למד ארכיטקטורה אבל לא סיים את הטכניון. הוא עובד שנים רבות, תמורת משכורת לא־גבוהה במיוחד, בתור שרטט שכיר במשרד של ארכיטקטים.
*
נעמי לקחה את דנדוש לפסיכולוגית צעירה וחתיכית בשם עמנואל. הטיפול נמשך שנה. התוצאות היו:
א. דנדוש קיבל עידוד מעמנואלה להמשיך לשחק כל זמן שמתחשק לו. הוא זכה בפרס ראשון בתחרות הלגו השנתית – על בניית דגם של כור אטומי, ובו “מרפסת גולדה”, שבה דמות הדומה לראש־הממשלה המנוחה גולדה מאיר נכנסת ויוצאת מדי פעם, ומשקיפה לעבר הכור.
ב. סכום הפרס היה גדול יותר מכל מתנות הכסף לבר־מצווה.
ג. דנדוש התחיל לכתוב מדור שבועי למשחקי לגו באחד מעיתוני הנוער, ועונה מדי שבוע לעשרות מכתבים של קוראים. הוא רצה להתחיל גם לכתוב סיפור מדע בידיוני עם גיבורי לגו מצויירים, אבל במערכת אמרו לו שהם חושבים שעל זה יש פטנט מוגן לחברת לגו, כמו שמוכרים את דמויות הדרדסים לעטיפות של ממתקים. אם הוא רוצה לחבר סיפורי מדע בידיוני – שימציא משהו אחר.
ד. וזה החלק העצוב: נעמי ועודד הוריו – נפרדו.
*
“שלא יהיו לך רגשות אשמה על כך שהם התגרשו!” – אמרה לדנדוש יום אחד עמנואל, וחיבקה אותו. “הם היו עושים את הצעד הזה גם אם היית מפסיק לשחק בלגו לפני שנה, שנתיים, או אני לא יודעת מתי…”
“טוב, מה לעשות שאני אוהב לשחק… אני צריך תמיד להרגיש שאני מחזיק משהו בידיים שלי…”