נפוליון היה נמוך? – נמוך. סטאלין היה נמוך? – נמוך. בן־גוריון היה נמוך? – נמוך. מרטין בובר היה נמוך? – נמוך. וודי אלן נמוך? – נמוך ועוד איך! – זה חלק מהגאונות שלו. דני סנדרסון נמוך? – נמוך. ציפי שביט נמוכה? – נמוכה. יצחק שמיר נמוך? – נמוך. דה־גול היה נמוך? – לא. דווקא גבוה. מאוד. אבל מה זה חשוב? העיקר שאני בחברה טובה, גדולי עולם היו אנשים נמוכים. אפשר להגיד זאת גם להיפך – נמוכי עולם היו אנשים גדולים! –
אלה המחשבות שחולפות בראשו של גידי קטן [במלעיל] כאשר הוא משווה את עצמו לבנים, ובייחוד לבנות, בכיתה. תקופה מסויימת האמין כי צמיחת הגוף היא עניין של כוח רצון. של חישול עצמי. לכן ערך צעדות ארוכות. השתתף בקורס לטיפוס מצוקים. שחה. התעמל על מכשירים שמותחים את השרירים. גופו הקטן התחזק ונעשה גמיש. בזכות משקלו המועט היה עתה באפשרותו לבצע תרגילים קרקסיים ולתת מופע התעמלות עם סאלטות כפולות ולולייניות בחגיגת סיום השנה בבית־הספר. אבל לגבוה לא גבה, יחסית לשאר הכיתה, ופיגורו אחריהם אף התארך.
הוריו של גידי לקחו אותו למרפאת ד“ר משיח גלמודי, הרופא המפורסם שהתמחה בבעיות צמיחה מואטת אצל דילים ובני־נוער. ד”ר גלמודי לא מצא אצל גידי שום פגם. תקופת־זמן ציווה עליו לקחת תרופה שאמורה היתה לזרז את צמיחתו, ואולם לבסוף הגיע ד"ר גלמודי למסקנה שהתרופה אינה משפיעה, ובעצם אין מה לעשות – גידי יישאר כל ימיו נמוך מהממוצע. סבו מצד אביו היה נמוך, וזה כנראה תורשתי.
*
גידי אהב מאוד את ארוחת־צהריים המשותפת בבית־הספר.
אהב את התוכנית המקדימה – כאשר הוא עומד על הבמה, גבוה מכולם, וקורא, כחבר־מערכת, את העלון היומי “פעולותינו”, וגם מוסר הודעות שונות.
אהב לזלול לתיאבון מחית תפוחי־אדמה, אטריות קרות עם שרידי מיץ עגבניות, בורקאס, מרק שעועית, סאלאט, לחם, אורז. מוכן תמיד לעזור לחבר לסיים את מנתו. אוכל כפליים, כאילו הוא רוצה להדביק בכך את פיגור גדילתו –
אך לא רק שלא צמח מהאכילה המרובה אלא אפילו לא השמין, כי גופו הקטן והנמרץ היה שורף את הקלוריות בקצב מואץ.
*
ועוד יותר מההופעות בארוחת־הצהריים, ומהארוחה עצמה, אהב גידי את לילך.
אהב, אך לא העז להציע לה חברות כי ראשו הגיע רק עד לגובה השדיים שלה. אבל הוא השתדל להימצא בקירבתה בכל מקום.
*
יום אחד היה הרעש סביב השולחן בשעת האכילה של הכיתה גדול במיוחד. בנים ובנות, בהם גם לילך וגידי, הצטופפו ונדחפו סביב למנות, כאילו בעוד רגע הם יוצאים לנסיעה של שבוע ברכבת שאין בה קרון מזנון.
מתוך כל המהומה גם התהפכה קערת המרק.
המנהלת, שהוזעקה למקום על־ידי המורה התורנית, העמידה על רגליהם סביב השולחן את כל הסועדים, והודיעה:
“אני נותנת לכם דקה כדי שמי ששפך את המרק מהקערה ייצא ויודה.”
ללא היסוס פילס דרכו למעבר שבין השולחנות גידי קטן, שבו המנהלת טרם הבחינה משום שהיה מוסתר על־ידי חבריו לשולחן הגבוהים ממנו. אחריו יצאו גם רוני ועופר, שרבו ביניהם מעל לשולחן, והם ששפכו את המרק.
“אני שפכתי!”
“אני שפכתי!”
“אני שפכתי!”
“צאו מיד מחדר־האוכל וחכו לי שלושתכם במשרד!”
רוני ועופר הרימו רגליים והתחפפו ברצון החוצה, ואילו גידי –
“לא אצא!”
“מיד תצא גם אתה!”
“אבא שלי משלם שאוכל כאן כל יום ואין לך שום זכות לגרש אותי לפני שגמרתי לאכול!”
“אל תהיה לי כאן נפוליון, גידי, אם לא תצא עכשיו, לא תוכל מחר לבוא לבית־הספר בלי אבא שלך!”
“הוא ברצון יבוא כדי להגיד לך מה חושבים עלייך – שכבר נמאסת על כולם עם הרודנות שלך!”
“תצא, וָלא זה היום האחרון שלך בבית־הספר הזה…”
וכתגובה גידי חזר וישב על הספסל, רגליו מתנועעות באוויר, תחת לשולחן, והוא יוצק בהפגנתיות משארית המרק על מחית תפוחי האדמה, ומנגב בפרוסת לחם עבה!
“גדעון, אני לא אמשיך להתווכח איתך, אבל אתה והחברים שלך עוד תשלמו ביוקר על כך!” יצאה המנהלת את חדר־האוכל בראש נטוי (כמו שאומרים).
*
“איזה ג’וק נכנס לך בראש להתנדב להיות אשם?”
“ועוד להגיד לה מילים כאלה! עכשיו כולנו נסבול בגללך!”
“אתם פחדנים כולכם!”
“אף אחד לא ביקש ממך!”
“נמושות, סתגלנים!”
“גידי צודק,” אמרה לילך לכל השאר. “לאף אחד מהם אין כושר מנהיגות כמו שיש לו. הלוא בסוף אתם תמיד הולכים אחריו!”
גידי טמן ראשו בצלחת המחית, כדי שלא יבחינו בהסמקה שלו. הוא פחד שעוד מעט יתחיל לבכות.
*
“אני מקווה שאבא שלך יוציא אותך מהבוץ הזה!” אמרה לילך לגידי כאשר אזר אומץ והתלווה אליה אחרי הלימודים בדרך לאוטובוס.
“אל תדאגי, הוא יעשה ממנה קציצות! תאמיני לי, גם בן־גוריון לא היה מתנהג אחרת!”
“הֵי! זְבּוּנִית – למה את מתעסקת עם קטן כזה? – הילד מגרד לך ת’ציצים?” צעק לעומתם בחור רוכב עם חברו על אופנוע, כאשר עצר לפני הרמזור.
לילך וגידי המשיכו ללכת בשתיקה עד לתחנת האוטובוס.
"אז טוב, אז שלום, לילך. אז אם תקחי בחשבון – גם לנפוליון היו הרבה מאהבות! אז בהצלחה! – "
והסתלק, ובדרך הביתה התחיל לבכות בחמת־זעם.