אלי אומר שהוא אף־פעם לא רעב. בכלל – אין לו תיאבון.
הסיבות לכך ברורות בהחלט: אלי אינו חדל לאכול. הוא משביע מיד את הרעב הקל ביותר. מה פלא שהוא סובל מחוסר תיאבון? הלוא אין לו כבר מקום בבטן לעוד תיאבון!
בא הביתה בצהריים. מתיישב מול הטלוויזיה ורואה קצת קטקטים או איזה סרט אינפאנטילי אחר שמתאים לגיל שלו כמו כפפה לאוזן, קטשופ לגלידה ואַפֵּל ל־פִּי־סִי, ולא ניגש לסעודה עצמה לפני שמישהו יערוך את השולחן במיטבח, יוציא את הסירים מהמקרר ויחמם את התבשילים.
מה, הוא לא רעב כשהוא מחכה שמישהו אחר יכין את הארוחה? תתפלאו – לא. מפני שבדרך מבית־הספר הביתה קנה פחית־שתייה (שלא ננקוב בשמה כדי שלא יחשידו אותנו בפרסומת סמוייה) ו“המבורגרצ’יק גמדי”, בלשונו, שאפילו הביא איתו את החשבונית:
“קחו, קחו, אתם הרי עצמאיים ואוספים קבלות למס־הכנסה, אז מצידי לא איכפת לי שתרוויחו עליי קצת!”
כאשר ארוחת־הצהריים מוכנה אלי ניאות להצטרף לשולחן. שופך שקית שקדי־מרק (שלא ננקוב בשמה כדי כנ"ל) למרק עד שיש בקערית יותר שקדים ממרק, ואוכל את המרק כשהוא חוצב ממנו נתחים־נתחים של דייסה מוקשה. מואיל לקום ולחמם במיסננת, תחת הברז, בזרם המים הרותחים, איזה חצי חבילה ספאגטי (שלא ננקוב בשמה כנ"ל). מועך שלושה כדורי בשר ברוטב עגבניות ויוצק על האטריות ומוסיף חמש כפות גבינה מגורדת (שלא ננקוב וכנ"ל). ומערבב ואוכל כאשר המזלג משמש ציר מסתובב שמושך את האטריות, בתוך כף. וכשגומר – מנגב בשתי פרוסות לחם טרי את הרוטב שנשאר בצלחת.
לאחר מחשבה נוספת, וטענות שנמאס לו לאכול כל יום אותו דבר, הוא מוציא מהמקפיא שניצל צמחוני (שלא וכנ"ל) ומחמם בתנור, ועד שיהיה מוכן, טועם חצי קופסה מלפפונים חמוצים (כנ"ל), וגומר מה שנשאר מסלט החצילים בטחינה וסלט החצילים במיונז והחצילים (המטוגנים) ברוטב עגבניות. וגם איזו קערה של חסה ברוטב לימון, חרדל, מלח, סוכר ושום.
לפנות־ערב נעשים רעבים מול הטלוויזיה ומה יותר נעים מאשר לחסל את העוגיות, הפיצוחים, והפירות שמונחים סביב, בהישג־יד, איזה בננה או תפוח־עץ, וככה מגיעים לא רעבים לארוחת־הערב. שאפשר לחמם לקראתה פיצה ובורקאס קפואים (כנ"ל) ליצוק חצי קוטג' (כנ"ל) עם שמן זית על הסלט, ולחסל את מלאי הטונה, השמאלץ־הרינג, הזיתים והנקניקים למיניהם, ולא יזיק גם לחמם איזו נקניקיה קפואה (כנ"ל) כדי שהמחצית השנייה של קופסת המלפפונים החמוצים מהצהריים לא תיכנס על ריק לבטן בערב. ואם לא נקניקיה אז אפשר לחמם שניצל־דג קפוא, ועד שיהיה מוכן לערבב לו רוטב חרדל, קטשופ ומיונז, ולזה אפשר להוסיף קצת לימון וסוכר.
טוב, לפני שהולכים לישון אפשר לבקש שיקלו ערמונים בתנור, או פיצוחים טריים, או איזו גלידה, בקיץ, ושלא ישכחו להכין שני כריכים למחר, אחד עם גבינה צהובה ואחד עם פלחי ביצה קשה, ושלושה גזרים מגורדים, בשביל הדיאטה ונגד עייפות העיניים מהטלוויזיה, והכי חשוב שלא ישכחו להשאיר קצת כסף להמבורגרצ’יק של מחר לפני־הצהריים.
טוב, כל זה אוכל של עניים באמצע השבוע. אבל ביום שישי באה סבתא ומביאה כבד קצוץ וחזרת וגְפִילְטֶע פִיש, דגים ממולאים, עם ציר, שסוחבים באכילה פרוסות חלה טרייה למכביר. בלילה מתבשל על אש קטנה בתנור החמין שהכינה סבתא. בשבת בבוקר מתחילים לאכול את הביצים החומות. בארוחת עשר את הַבֶּבָּאלָאךְ וְהַקַּארְטוֹשְׁקֶעס, שכך סבתא קוראת לשעועית ולתפוחי־האדמה. בצהריים שוב אוכלים מכל אלה ומוסיפים עליהם את הַקִּישְׁקֶע הממולא ואת הַקּוּגֶל הנימוח בפה, ואת נתחי הבשר שהשחים וממש מתפורר בלעיסה, ושוטפים במרק־עוף צח ששותים מספל בין בליעה לבליעה. ובערב טועמים עוד איזו שארית, לפני שמוציאים את הסיר החם של הטשולנט מהתנור לשטיפה.
שלא לדבר על המסעדה הסינית, על מסעדת הדגים, על המסעדה של האוכל החַאלֶבִּי שפתוחה רק בצהריים, ועל הפשוטות שיש בהן רק המבורגרצ’יקים גמדיים עם צ’יפסים ושתייה, לשבור את הרעב כאשר חוצים יותר משני רחובות רצוף או הולכים לקחת שיעורים מחבר.
ולפעמים השכנה־ממול מביאה מְלַאוַוח מצויין עם רסק חריף של עגבניות טריות, או קוסקוס צח עם מרק ירקות ובשר שיוצקים עליו, ואלה נמסים בפה. ותגידו, סתם באגט טרי כבר אי־אפשר לכרסם בדרך מהמיטבח לטלוויזיה? זה טוב לדיאטה מפני שאוכלים אותו בלי כלום, אפילו בלי חמאה או מרגרינה.
*
“אולי תשאיר משהו לאבא, כשיחזור מהעבודה?”
“אולי לא תגמור את גבינת הזיתים הכחושה שאימא קנתה לדיאטה שלה?”
“אולי תשאיר גם לצ’ופצ’יק [זה האח הקטן] קצת מימרח כבד?”
שום דבר לא עוזר. ראיתם (בטלוויזיה) טרמיטים מחסלים גדר של עץ? ככה אלי אוכלי מנקה את השולחן. ובאמת, האין זה קל יותר ונעים כך מאשר להכניס כל דבר חזרה למקרר?
*
“דוקטור קוֹזִי,” מושכת את אלי, אימו, “תבדוק בבקשה את הילד. יש לו כבר קמטים על הבטן ועוד מעט הלחיים תהיינה יותר רחבות מהאוזניים. אני פשוט לא מבינה! אפילו שהוא שמנמן, זה לא מסביר את כמויות האוכל שהוא בולע. ועוד אומר שאין לו תיאבון. אולי הוא חולה? אולי אין לו תחתית – כמו הסוס של מינכהאוזן שהמשיך לשתות למרות שהיה כבר רק החצי הקדמי?”
“על גיל ההתבגרות שמעת, גברת?”
“נו באמת. אולי גם עוג מלך הבשן ממשיך להתבגר? אני רוצה שתבדוק את הילד ותיתן לו מירשם.”
“בסדר. בוא אלִי. בוא ואמשש אותך. מצויין. לשון – יש. הכבד – בסדר. ביצים – גם כן לא רע. יופי. שרירים – ככה ככה. לשחות! הנה המרשם.”
“סלח לי, דוקטור קוזי, מה רשום כאן?”
“סוּפְלֵה! זה התחביב שלי. אשתי משתגעת כשאני מכין אותו!”
“תחביב? לך תאסוף ג’וקים, דוקטור! בוא איתי, אלי, הרופא לא רציני. אני מתפלאה על קופת־חולים שמעסיקה אותו. אני עוד אמצא לך רופא אחר!”