פּוּצִי מַאמַה אוהבת ללמוד כמו שחתן אוהב לוויות.
הפיגור שלה בלימודים התחיל באמצע כיתה אל"ף. המשפחה נסעה ללונדון בשליחות אגרקסקו, החברה שמשווקת בחוץ־לארץ את רוב הירקות והפירות של ישראל, חוץ מהדרים. אבא של פוצי עובד בגרקסקו, אבל בלונדון לא הצליח כל־כך. לכן חזרו לאחר כשנה. שנה של לימודים שאותה הפסידה פוצי כי לא הסתדרה בבית־הספר האנגלי, באמצע גם חלה חופשת הקיץ. לכן החליטה מאמה כי יהיה מעניין יותר לשתיהן ללמוד את לונדון. היא סחבה את הילדה במשך חודשים לניו־קַאלֵדוֹנְיֵין מארקֶט ולשאר השווקים, למארקס אנד ספנסר, הֵרוֹדְס, ולשאר בתי הכלבו הגדולים, לנשיונאל גאלרי, לבריטיש מיוזאום ולשאר המוזיאונים, להייד פארק, לרג’נט פארק ולשאר הפארקים, ואפילו להצגות תיאטרון שמתקיימות בשעות היום. פוצי פיתחה מכל אלה עייפות, רתיעה מקליטת רשמים חדשים, ותשוקה עזה לישון בכל שעה משעות היום.
*
הם חזרו ארצה לאמצע כיתה בי"ת ומאז ועד לתיכון נמצאת פוצי בפיגור של כשנה לערך אחרי הכיתה, אפילו באנגלית נזקקה למורה פרטית שתשפר לה את מעט האנגלית, שאותה פוצי כמעט לא זכרה.
*
כשחזרה משפחת גרילר מהשהות באנגליה היתה זיווה, אימהּ של פוצי, קצת משועממת. אולי לכן הסכימה להיכנס לוועד ההורים של הכיתה. ועד ההורים הכיתתי שלח אותה כנציגתו לוועד ההורים של בית־הספר, ולאחר שנה שבּה נבחרה שנית, נשלחה גם מטעם בית־הספר כנציגתו בוועד ההורים הארצי.
לגברת זיווה גרילר קראו בצעירותה זִיוְוקֶה פַאיֵיר, שפירושו – אש, מפני שהיתה ג’ינג’ית ובעלת אופי דברני וסוער. השיער כבר נצבע מאז בחום, אבל האופי התוסס נשאר.
פוצי מאמה היא ההיפך מאימהּ, שחורת־שיער, פלגמאטית, בשלב מסויים חשבה היועצת לשלוח אותה לבית־ספר אחר, שבו ההוראה מתרכזת אישית בכל ילד.
“את לא תעשי לי את זה,” אמרה זיווה ליועצת. “מה פוצי אשמה שירשה אופי קצת פלגמאטי מאבא שלה?”
“אבל טובת הילדה…”
“טובת הילדה שתהיה כמו כולם, בכיתה רגילה. אני כבר הולכת לדבר עם המנהלת.”
*
“טוב שפגשתי אותך, זיווקה,” אומרת המנהלת, “מה יהיה הסוף?”
“לזה בדיוק באתי אלייך…”
“אז הישגתם סוף־סוף את הכיסאות?”
“איזה כיסאות?”
“נו, את לא זוכרת שאין מספיק כיסאות להקבצות השונות, ונודדים איתם מכיתה לכיתה כל הפסקה?”
“אה, אין שום בעייה, תוך שבוע אני מסדרת לך…”
“איך?”
“תסמכי עליי. כבר שמתי עין על בית־ספר לידנו, שהולכים להרוס בשביל לבנות במקומו מכון עירוני למדע הדתי.”
“מה שלום פוצי הנחמדה?”
“היית מאמינה שכרמלה הציעה להעביר אותה לכיתה טיפולית בבית־ספר אחר?”
“לא… לא בא בחשבון. אנחנו נדאג לפוצילה. תסמכי עליי.”
*
פוצי מאמה חדלה סופית להכין שיעורים ולהתכונן לבחינות. מצאה חבר, אילן, והתחילה לצאת איתו לפאבים ולדיסקוטקים. מבלה שעות מול הראי, מתאפרת, והראש – ריק.
“מה יהיה איתך?” שואלת זיווה. “מה את בכלל מתכוונת לעשות בחיים שלך?”
“לשכב ערומה על הגב ולראות איך צומחות לי הציפורניים ברגליים!”
“מה קרה לך, את דפוקה לגמרי בשכל שלך? הלוא בסוף יזרקו אותך מבית־הספר!”
“מה איכפת לי? דאגה שלי? אותי מעניין רק איך צומחות לי הציפורניים ברגליים. את יודעת שבנים משתגעים על ציפורניים יפות, בלכה אדומה? מוכנים לנשק לך אותן…”
*
נוצר מצב עדין. ככל שפוציה מאמה התרשלה בלימודים, בילתה עד שעות מאוחרות, זילזלה בתלבושת האחידה, התחצפה למורות – כן רבתה פעילותה של זיווה גרילר בוועד ההורים. היא נבחרה לראש ועד־ההורים של בית־הספר, ערכה מבצע התרמה בין הסבים והסבתות, השיגה ציוד מחֲבָרוֹת וממוסדות, כולל מערכת מיחשוב ישנה ממועצת הביצים של תנועת המושבים; אירגנה את צביעת הכיתות בידי ההורים, את מיזוג־האוויר לאולם ההתעמלות במערכת ישנה שתרמה אגרקסקו, ואת כנס המחזורים השנתי, למרות שלא היתה בוגרת בית־הספר. המנהלת ציינה אותה לשבח בכל אסיפת הורים כללית.
*
החברֶ’ה בכיתה לא יודעים חוכמות. “אם לא היתה לך אימא בוועד־הורים – כבר מזמן היו זורקים אותך!” הטיחה בה בכאב מלכיאלי הקשוחה. לאחר שהתברר לה, על פי רמת ציוניה, שאין לה סיכוי להמשיך בבית־הספר בשנה הבאה.
“בבקשה, שכל אחד יאשים את עצמו ולא ימצא סיבות לכישלון באחרים.”
“חרא עלייך פוצי מאמה. את חיה מפרוטקציות, זה מה שאת! טפילית המוחות!”
*
“תגידי זיווקה, זה נכון שאת מחרבנת קוביות מרוב פעילות בוועד־הורים רק כדי שלא יזרקו אותי מבית־הספר, ושהמנהלת בגלל זה סחבקית שלך?”
“מה התחלת לקרוא לי בשם הפרטי, פוצינקה?”
“החלטתי שצריך להתחיל ללמוד לתפוס מרחק ממך. מכשפה. את לא מבינה שאת הורסת את החיים שלי?”
“כך את מדברת אליי? עליי? אחרי שהוצאתי את הנשמה שלי על ועד ההורים המחורבן שלך רק כדי שלא יזרקו אותך מבית־הספר?”
“ככה זה באמת? אז מחר את הולכת ומתפטרת מכל התפקידים שלך ולא איכפת לי אם אחרי שעה מודיעים לי שאנ’לא ממשיכה ללמוד בבית־הספר בשנה הבאה, את מבינה אותי, זיווקה פאייר?!”
*
כן, וכך אמנם קרה. פוצי מאמה תלמד בשנה הבאה בבית־ספר אחר, וזיווקה פאייר, שנשארה חברת ועד ההורים הארצי, תנחת משם גם בו, תִסְתַחְבֵּק עם המנהלת, תארגן כסאות, תסדר מיזוג לאולם ההתעמלות, וגם מערכת מיחשוב, וכנס מחזורים שנתי.