לוגו
הרהור חוזר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בימינו, בראשית המאה העשרים ואחת, חוזרות מחשבותיי לתקופת השואה יותר מאשר לפני שנים, אולי מחמת הגיל, אולי בעקבות אירועי העולם. הוא שוב כאן, אותו חוסר יכולת מוחלט לחזות אפוקליפסה עכשיו. סביבנו עיראק, איראן, סוריה, ים של איסלאם קנאי, פיתוח של נשק גרעיני, נשק כימי, נשק ביולוגי, טילים בליסטיים, ההיגיון מצווה לראות שחורות. אבל האדם דבק בתקווה, מעורפלת, עמומה, קלושה – שאפשר להתגבר, בדיוק כמו אז, עם הכיבוש הנאצי. רק חולי נפש היו מסוגלים לחזות את אימת הבאות, אנשים בריאים ברוחם שפטו לפי ניסיון העבר, חשבו על רעב, מצוקה, רדיפות, סבל בממדים אנושיים, מתוך אותה אופטימיות כרונית, בלתי מבוססת, רופפת, שאי אפשר בלעדיה.

בוגרי השואה כמוני אינם מעזים לבטא את חרדותיהם באוזני חבריהם, בני משפחתם הקרובים ביותר, כאילו בעצם המחשבה השלילית כבר טמון גרעין התגשמותה, בדיוק כמו בשעת נהיגה: אם חושבים על כול מה שעלול לקרות בדרך, מאבדים את הביטחון העצמי, מעצם המחשבה כבר נעשים פגיעים יותר. הכי גרועים הם השלטים הצהובים לאורך הכבישים: במקום זה אירעו 36 תאונות. זהירות. מישהו במשרד התחבורה חייב לעשות מחקר כמה תאונות התווספו עקב השלטים התבוסתניים האלה.

שורש הבעיה שלי בזיכרון הארוך: ברגע שדיבר הנשיא ג’ורג' דאבליו בוש, מיד אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, על אודות מסע עונשין צודק, נזכרתי בקיסר פראנץ יוזף, ירום הודו. גם אז, אחרי שירו בסרייבו בפרנץ פרדיננד, בן אחיו, יורש העצר של המונרכיה ההאבסבורגית, היה ברור, שהמעשה הנפשע תובע תגובה נחרצת נגד סרביה, מלחמת מחץ קצרה של כמה שבועות. היא נמשכה למעלה מארבע שנים ועלתה בחיי מיליונים. כמה חיילים אתה מוכן להקריב במלחמה באפגניסטן? נשאלו אזרחי ארצות הברית אחרי מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר 2001. רוב הציבור היה מוכן להגיע ל־5000 נופלים. הנופלים העתידיים עצמם היו מנועים מלחוות את דעתם. אבל, כפי שאמר החייל הטוב שווייק, שבקריאתו הפטריוטית עם פרוץ המלחמה “קדימה על בלגראד!” נזכרתי מיד, אמנות המלחמה האמיתית היא לא להיכנס לאיזשהו מקום, אלא כיצד לצאת ממנו. ישראל ואריאל שרון יכלו לאשר את אמיתות דברי שווייק על פי ניסיון 18 שנים בלבנון. אך האמריקנים לא קראו את עלילות החייל הטוב שווייק ואין הם אוהבים להיזכר בווייטנאם. מלחמות בזק יזומות נוטות להיגרר, להרחיב מעגלים, לשנות כיוון באופן בלתי צפוי.

כדי לא לשבת באפס מעשה, אלא להראות כוננות כלשהי, מורידים ישראלים בעורף את ערכת המגן מן הבוידם, לא פותחים אותה, כי אסור, רק תוהים: ריענון משנת 1997 הוא רענן מספיק? מישהו, עם כול חדרי הביטחון וערכות המגן ואמצעי המלחמה, מסוגל לתאר לעצמו מה פירושה של מלחמה כימית או מלחמה ביולוגית באמצעות אנטרקס או דֶבר הלכה למעשה? וכך היה גם בעבר. המוח האנושי אינו בנוי לזוועות העתיד. לכן הנהירה לסרטים אפוקליפטיים מכל הסוגים, מכיבוש כדור הארץ על ידי חייזרים עד שקיעת יבשות בים הגואה. סרטים אלה מוכיחים שיש חיים גם אחרי החורבן: עובדה, אפשר לחוות אפוקליפסה ולהישאר בחיים, עם קוקה־קולה ופופקורן ביד.

אין להשוות ואף על פי כן הדברים מוכרים: השאיפה של תושבי ניו־יורק הייתה לחזור לחיי שגרה, אף שברור שזאת כבר תהיה שגרה אחרת. לפתע גם הליכה לתאטרון ועריכת קניות הן מצוות פטריוטיות, כי אסור לתת לאויב לנצח את הרוח. ובדיוק זאת הייתה החשיבה אז, בגטו: לפגוש חברים, לכתוב שירה, להשתתף בהצגה, ליהנות מיום שמש, לאהוב, להרצות, לרפא, להוכיח לגרמנים: אנחנו לא נשברים. כול אחד ניסה לדחוס ליום אחד יותר, ככל האפשר, מתוך התרסה, מתוך אף על פי כן ולמרות הכול, מתוך דבקות אנושית בסיסית בחיים.

וגם זה מזכיר נשכחות או נדחקות: חוסר היכולת לדעת מה טוב, מה רע, מה צופן המחר. התגובה הטבעית היא להגיב בקטנות: להחליף את ערכת המגן, לקנות מלאי של אבקת כביסה או שמן סויה, להימנע מהוצאות מיותרות, לכסות את האוברדראפט. הרי כול הפורענויות מלוות במשבר כלכלי. האינסטינקט הבסיסי בימים של אי ודאות אומר: לחסוך, להצטמצם, כי מי יודע מה עתיד לבוא. אבל הכלכלנים אומרים בדיוק את ההפך: להוציא, לצרוך, כדי להחזיר לכלכלה הלאומית את המומנטום. חיסכון רק מחריף את המשבר. אם כך, אני מקריבה את עצמי על כלכלת האומה: אקנה לי חליפה חדשה וסוודר לחורף, מה שלא יהיה. אולי גם זוג נעליים. במכתבים לחוץ לארץ, כאשר מדובר בתכניות נסיעות לשנה הבאה, אני מוסיפה תמיד: אבל במדינה זו, בימינו, אי אפשר לעשות תכניות חודשים מראש, כי האמירות אם ירצה השם או בלי נדר אינן לפי הסגנון שלי. לכל היותר אני מרשה לעצמי להוסיף בנימה אירונית, כביכול: So Gott will, כפי שהסבתא שלי הייתה אומרת.

“השואה פאסה”, מצהיר ארי פולמן, במאי הסרט Made in Israel. הלוואי שהיה צודק. מה היה טוב יותר מלשכוח את כול הזוועות, באופן אישי ובאופן לאומי, וללכת קדימה, אל עתיד ללא סכנת השמדה. אבל כיצד לא לחשוב עליה מול כול דרשות האימאמים והשיח’ים על חיסול היהודים, אינשאללה, מול כול הססמאות הרוויות שנאת יהודים, מול כוונות מוצהרות להשמיד את העם היהודי כמו חרקים, מול גל השנאה של מדינות האיסלאם בוועידת דרבן? מאז היטלר ושיכרון המוניו מתייחסים ברצינות גם לאיומי “שוליים זניחים של מטורפים”.

הדבר הגרוע ביותר הוא שלעולם אין לדעת מאיזה אירוע שולי, חסר חשיבות לכאורה, יצמחו הצרות לעתיד. האם מישהו מבין יהודי ירושלים העלה על הדעת, שצליבתו של איזה ישוע, בן נצרת תימהוני, המכריז על עצמו כעל מלך ישראל, צליבה אחת מני רבות לפי דין רומי השליט, תביא על היהודים רדיפות של אלפיים שנה, תכין את הקרקע לשואת המאה העשרים?

*

הדורות לא מסתדרים לי: אמא מתה בגטו טרזין בגיל 49, אבא מת במחנה קאופרינג, המסונף לדכאו, שלושה חודשים אחרי יום הולדתו החמישים, אך אני לא מסוגלת לראות אותם צעירים בשנות דור ממני. אני עכשיו מבוגרת מסבתי בעת מותה, ואף על פי כן אני לא מצליחה לראות את עצמי בגילה. בהיגיון כן, אך לא ברגש: רוזה הרמן, בשמלות הארוכות, הכהות, חסרות הצורה, עם שיער השיבה האסוף כלפי מעלה, מוחזק בסיכות ברזל, נשארה סבתי, ואני את עצמי לא רואה בעיני נכדיי. למזלי. טלי כעת בת 45, בגיל הוריי בימים האחרונים של טיולים וחופשות וחיים במסלול שנראה קבוע ויציב, מוצקים, בעלי עקרונות, הרגלים קבועים, ואילו היא בתי, באימונית, בשיער קצוץ, מתלקחת בנקל, משלימה מהר, צעירה.

מדי פעם עולה בי חרטה על שלא תפסתי, באנוכיות של נעורים, מה עבר על סבי וסבתי בהתמוטט עולמם, עם עזיבת הדירה שגרו בה עשרות שנים, עם הגלייתם לגטו, מזוודה ביד ותרמיל על הגב. לפעמים, אחרי הניקיון היסודי של אחת לשבועיים, אני מביטה סביבי בדירה המבהיקה, ולפתע, כמו דקירה, באה המחשבה: עכשיו לקחת רק את החיוני לדרך, שמיכה, מזכרת, לנעול את הבית ולעזוב אל הבלתי נודע. לתמיד.