הטענה שרק לשם הבטחון העצמי פעל “הטרור היהודי” – מופרכת על־ידי ההתנכלות להר הבית: מה להר הבית ולבטחון שוטף?

המשוואה: הרוס את המסגד שלהם – ובנה את המקדש שלך במקומו;

והמשוואה, סלק את הערבים מן השטחים – ובוא והתנחל במקומם;

משוואה אחת היא.

וכל דברי ההרגעה מתנפצים בבת־אחת; נדחקים אל בין הערבים בשטחים לא כדי לחיות יחד, אלא כדי לסלקם ולבוא במקומם. וכיבוש הר־הבית – המופת.

*

על הכוח שאינו מכבד בשום מקום את הקדושה ואינו חס עליה – שמענו הרבה. אבל שגם יהודי דתי כשהכוח בידיו אינו חס על שום קדושה – אם זו אינה שלו – שומעים כעת. הקדושה האיסלמית אינה תריס בפני בריונים יהודים, מותר להרוס להם מקום קדוש. מותר וגם מצווה. הקדושה אינה ערך אלוהי, היא ערך פוליטי צבאי. יותר כוח שלי – יותר קדושה שלי, ושאינה שלי – הפקר, והפגיעה בה מותרת, וגם מצווה: ט.נ.ט. לרשות מלך המשיח.

*

"… מזבח אבנים. לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות…”

דברים כה יפים.

לשווא. הם לא ישמעו. לב ברזל. אטומי אדם.

*

החלום לפוצץ מסגדים, התכנית לפרטיה, ההכנות לביצוע, ההתוועדות יחד, ההתנכלות, מועצת המסתודדים, ההסכמה, תחושת הנבחרים לשליחות גדולה, הלחש שעובר בין האלפים: לפוצץ! הפעם כן!

ניתנת אחרית־ימים בידי החבלנים. ההתרגשות, ערפול השכל המונע, המצווה הבאה בעבירה, החושניות בבעלות הכוח.

לא רק הנכונות להשתמש בהרס המסגדים כבמכשיר פוליטי,

אלא הנכונות המדהימה לברוא את “משיח צידקנו” בכוח הנפץ…

*

לקחת את הר־הבית, כסמל להרגשת השלטון היהודי על הכל.

כמו אבשלום על גג בית־דוד אביו: “ויבוא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל". כסמל לקיחת השלטון והבעלות על הכל לעיני הכל.

עצת אחיתופל לאבשלום, ועצת רבני חברון למחבליהם.

*

מיסטיקה היא ההוכחה – שמחוץ לשורת ההגיון – שהרשות שלך עדיפה ושאתה בן רשאי לעשות מה שכל האחרים לא רשאים. היא צידוק הרע כשאתה העושה אותו; והיא הפיכת הרע לטוב – כשזו טובתך שלך.

*

אם רבני ישראל לא הרימו קול מחאה, אם החרדים (לשבת, לכשרות, למיהו יהודי) לא נקהלו ברעש כדי להתנער מהם, אם מחוץ לקבוצה קטנה של מסתייגים (שהצילו שם שמיים) – כל השאר החשו ומחשים, ורק אהדתם גלויה ומתגברת, כי אז:

מה אז?

אז משהו הולך ונחרץ בארץ, שתי תרבויות? שתי אומות? שני מיני עתיד: להם – ולנו? ועד כדי מלחמת אחים?

כי בזה – אין יחד. לעולם לא.

*

אין חיים־יחד עם מפוצצי הר־הבית.

מה שבעיניהם הוא האידאל היהודי, בעינינו הוא ביזוי האידאל האנושי.

מה שבעיניהם הוא התממשות מלכות־שמים, בעינינו הוא התגשמות ממלכת הרשע.

ואם חלילה יגיעו הדברים עד כדי־כך, והם יעלו על הר הבית לכבשו – הם ימצאו שם לא רק התנגדות ערבית אלא גם יהודית, ממשית ופעילה, נחושה ובכל הכוח.

לא ייכון עולם על הרס קדושה אחת לשם בניין קדושה אחרת, אחת־היא מה דגלה ומה לשון כתוביה. חילול קדושה אחת לשם קיום קדושה אחרת הוא סתירת כל קדושה והרס כל אמונה בטוב. אין חלוקה לקדושה, ולא גבולות, ואין בעלות יחיד עליה. וקומץ מטורפים וקהל מתפעלים – גדול ככל שיהיה – לא יהפכו את העולם לשדה־הפקר שבריונים עם כלי־חבלה מתחרים עליו.

*

הר הבית, הנכון בראש ההרים והנישא מגבעות, ההר שאליו ינהרו כל הגויים, וממנו תצא תורה לעמים רבים, ההר שממנו יהיה העולם לומד איך לא עוד חרב ולא עוד חנית ולא עוד מלחמה –

ההר הזה לא יקום בט.נ.ט. ולא יהיה נכון בהרס ובחורבן. לא בהשתלטותו של איש־הנפץ ולא בגשמותו של בעל אגרוף־הקנאים. ושום עולם לא יקום על הרס היסוד האנושי.

*

כיבוש הר־בית בכוח ובניית המקדש על עיי־ההרס, יהיה סוף הרעיון הדתי, סוף עקרון משפט וצדק. וראשית ספירת תור הברבריות המודרנית. שיש לה אחים רבים־רבים במזרח התיכון המטורף הזה. אחוות קנאים מזי קצף. וסוף התרבות.

*

לא נחזור לימי הביניים. לא נחזור לימי האבות. לא נחזור לקרבנות ולטקסי הזיית הדם. לא נחזור למיתוסים קדומים ולפולחנות ארכיאולוגיים. גדלנו הרבה מעבר לכל הזמנים ההם. ואין חזרה אליהם ולא תיתכן. די לנו בסמלים מופשטים ובזכרונות מן העבר. “ונשלמה פרים שפתינו" – מספיק. והנסיון לחדש את סמלי העבר כפשוטם לא יצלח. לא רק כמו לחזור ולהדליק אש בחיכוך אבנים, אלא כנסיון לסתום לאדם את בינתו ולהשיג הסכמתו במהלומה במוחו.

*

זו התמודדות מיותרת ומאבק חסר תיכלה. אי־אפשר להחזיר את התרנגולת אל הביצה שממנה יצאה, ולא את הנהר אל מעיינו. וכמה בעלי דמיונות מטורפים ייצטרכו למצוא למוחם העקום ביטוי בסמלים מיסטיים ובפנסטיות פרטיות, ולהסתפק בהם. לא הם יבנו עולם, ולא יניחו להם להרוס עולם.

*

על דרך “נביאי־שקר”, ו“משיחי־שקר” – האם אין גם “רבני־שקר”? שתורתם שווא, ומצוותם – תוהו, ומבהיל מכל – הרשע: פשוט, רשע, רשע, רשע.

יזה סמילנסקי

דבר (כט סיון תשמ''ד 29.6.1984): 19.