מקובל על דעת הכל כי – “הדרג המדיני” יחליט ו“הדרג הצבא” יבצע.

כי הרשות הנבחרת על־ידי העם היא הקובעת מטרות ויעדים, כי הרשות הממונה על־ידיה היא המוציאה אל הפועל וכי החלוקה הזאת היא ממידותיה הבסיסיות של הדמוקרטיה וגם תריס בפני השתלטות הכוח הצבאי על הסדר הדמוקרטי – ושלא יעלה על הדעת, על־כן, לערער על המיבנה ועל הסדר ההכרחי הזה.

אבל מה קורה אם “הדרג הצבאי” – לאמור, הנהגת הצבא או המפקד במקום – רואה שהחלטת “הדרג המדיני”, הרשות הנבחרת, היא שגויה, או מזיקה או בלתי־אפשרית – ומכל מקום, בלתי־מתקבלת על דעתו?

בלתי־מתקבלת על דעתו משני טעמים: או מן הטעם הצבאי או מן הטעם המוסרי.

אם לפי מיטב הערכתו כ“בעל מקצוע” (או כֵ"מומחה לתפקיד׳׳) מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה, או, אם לפי מיטב הערכתו כ“אזרח בעל מצפון” מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה? מה עושה אז המפקד?

האם חייב הוא לבצע תמיד כל הוראה כמיטב יכולתו, גם כשזו נוגדת את מומחיותו הצבאית או כשזו סותרת את קול מצפונו? או שמא חייב הוא אז להסתלק מתפקידו ולהתפטר?

יש המפרידים בין שני המצבים. אם זו “התנגדות מקצועית” – יביא נימוקיו לפני הממונים עליו ויבהיר עצמו במיטב טיעוניו, וגם אם נדחו טעוניו – כבר עשה את שלו ומכאן והלאה יחזור ויבצע את ההוראה כמתחייב מן המשמעת הצבאית, התובעת מן החייל, מכל חייל וחייל, לקום ולעשות לפי הפקודות שקיבל גם כשהתפקיד קשה, מסוכן, לא־סביר וגם דוחה מכל סיבה שהיא: הבהיר התנגדותו, נשמעה התנגדותו ונדחתה – אין לו עוד אלא לקום ולעשות את המעשה בדבקות ובכל מאודו.

לעומת זה, אם היתה התנגדותו מצפונית, כאן המצב שונה. כאן הוא קם ומודיע קטגורית ומלכתחילה: אני לא. אינני יכול להילחם כנגד מצפוני. לא אמעל באמונתי. אני מסרב ומוכן לשאת באחריות ובמסקנות. ויוצא. בין אם התקבלו טיעוניו ובין אם לאו.

האומנם אלה הן וכך הן שתי הדרכים האפשריות לפני מפקד, שאינו מסכים למשימה שהוטלה עליו על־ידי העם באמצעות ממשלתו הנבחרת? אפשר לנסח את השאלה כך: על מי מוטלת האחריות – על השולח למלחמה או על המבצע את המלחמה? האחריות להצלחה ולכשלון, האחריות לאבדות ולנזקים, האחריות למעשים ולמחדלים תוך כדי המלחמה?

ואפשר גם לנסח כך: היש למפקד בשירות הצבא גם זכות הווטו? מתי? מתי לא? באילו נהלים כן ובאילו לא? היש כאן מקום כל־עיקר להשגות המפקד, או שהעניין גמור ונעול מראש, ואין מה לשנות, בגזרת הסדר הדמוקרטי: הדרג הנבחר מחליט והדרג הממונה מבצע, ורק מבצע, ואין מה לשנות.

מפקד צבאי, האם יש לו מקום והוא צד פעיל בשעת ההחלטות, או אין לו שם מקום ואינו צד, אלא אולי בשעת השיקולים, אם הוזמן אליהם, ובוודאי בשעת הביצועים – שזו שעתו והיא מיבחנו, והיא לבסוף תהילתו. תהילתו?

נלחמתי כנגד הכרתי? גרמתי מוות, הרס ושינוי עולם (בזירת הקרב) – למרות שחשבתי, שלא צריך לעשות כך? היית מפקד מוציא־לפועל, שעיסוקו בחיי אדם ובמותם, וביצעתי היטב מה שלא צריך היה לבצע כלל למיטב הכרתי?

האומנם מפקד גייסות כמוהו ככל בעלי המקצוע, השרברב, הבנאי, המכונאי ודומיהם, עושה בלי לשאול לשם־מה. יודע איך לעשות ולא עיסקו לשם־מה? וגם מי שחיי אדם ושלומם וקיום העולם בידיו – גם הוא רק יודע איך לעשות ולא עיסקו לשם מה?

בוודאי, התנגדותו של המפקד אינה פשוטה כלל. וכידוע, יש גם מפקד שמתנגד אבל שותק. ויש מפּקד שאינו מעז להתנגד. ויש שעושה חשבון אם כדאי לו, או שהוא בהיפנוזה של כל החבורה הסוגרת עליו תמיד. ורבים כל־כך פתאום אינם יודעים כמה הם שתיים ועוד שתיים, ומגלים קהות־חושים ואינם רואים ואינם שומעים ואינם יודעים כלום וגם לא חושבים כלום ורק מסתגלים ורק מתיישרים ורק עושים כנידרש.

אבל מה על מפקד שכן רואה וכן חושב וכן יודע. שמכיר ויודע שהוא מתנגד – מה אז? מה כשהוא אמיץ ומוכן לקום ולומר מחשבתו ומעז גם לומר כנגד זרם – מה אז? מה משקל התנגדותו, מה חוקיות התנגדותו – האם להתנגד זה להתאבד, או להתנגד זה להציל עולם?

אין צורך לצלול בהיסטוריה. מלחמת לבנון היא דוגמה מספיקה. הממשלה החליטה לצאת למלחמה בלבנון ומפקד הצבא (הרמטכ“ל והמטכ”ל) הכין את הצבא למלחמה ופקד על מהלכיה. את המלחמה, כמיבצעים אחרים, ניתן לדון אם לפי מטרותיה המוצהרות, אם לפי סופה למעשה ואם לפי מאזן ההישגים לעומת ההפסדים וכל כיוצא בזה. כל שלב ושלב בדיון הזה נימצאו עליו, ככל הידוע, מערערים בצבא. היו שהתנגדו לכל רעיון המלחמה הזאת מתחילתה. היו שהתנגדו לשלב מן השלבים בה. והיו שהתנגדו לאופנים שבהם נעשתה המלחמה. מלבד ההתנגדות שהיתה, ככל הידוע, ושמקובל לקרוא לה התנגדות מצפונית, בקטעים שונים של המלחמה ובכל כולה, מלפני התחלתה ועד לאחר סופה.

מה עשו המתנגדים האלה? עד היכן הלכו בהתנגדותם, או בריסון התנגדותם? ומה חשב הצבא ומה עשה הצבא למתנגדים האלה? (המקרה של אלי גבע הולם כאן רק באופן חלקי. מפני שמקרה בודד ייתכן שנעשה משיקולים מקריים מסובכים במצב מקרי וקשה להקיש ממנו על התנהגות עקרונית).

כמה שאלות יסוד עקרוניות נישארו מאז מלחמת לבנון ועד היום הן במחלוקת:

– למה הלכה ישראל למלחמה הזו?

– למה המשיכו במלחמה גם לאחר שהתואנה “שלום הגליל” להרחקת הקטיושות נתרוקנה?

– האומנם הלכו ללבנון, כדעת אחדים, כדי לפתור שם בכוח את השאלה הפלשתינית ולהשמידה פיסית?

– או הלכו, כדעת אחרים, לא לשם שום פתרון אלא כדי להשיג שם תהילת־עולם וכבוד־מנצחים לשלושה תאבי תפארת, יוזמי המלחמה ומנהיגיה?

מה צריך איפוא מפקד צבא לעשות כשהוא רואה וחושב ויודע ולא מסכים – וכשהוא אחראי לחיי אנשים ואחראי למהלכי הקרב? או, אם הכניסה לביירות, למשל, נראתה פסולה בעיניו משיקולים צבאיים־מקצועיים האם היה עליו לבטא את התנגדותו באוזני הממונים עליו, ואז, מפורק ונקי מאחריות, לחזור חיש־קל ולהמשיך ולעשות בדבקות את מה שהוטל עליו? או אם היתה הכניסה לעיר פסולה בעיניו מנימוקים מוסריים, היה עליו להודיע “לא הולך למלא הוראה זו” ומוכן לשאת במסקנות?

או, למשל. הבט"ש (הבטחון השוטף): הבט׳׳ש אוכל בצבא. צבא, לכאורה, הוא כדי להיות עומד במלחמה, גייסות מול גייסות, ולא כדי להיות שוטר בשטח כבוש. כשצבא, מעבר לתקופה קצרה ובדלית־ברירה, מוסיף ופועל בשטחים הכבושים מפני שעדיין לא הוכרז גורלם בדרך מדינית – והוא ניתבע לפעול שם דרך־קבע וכאילו זו הנורמה של הצבא וזה החוק – האם אינו מסלף אז את שליחותו כצבא, את תוכנו, את תכונותיו ואף מעוות את צידוק תביעתו של הצבא מן הנוער המגוייס?

מה עושה איפוא מפקד צבא, שנהפך דרך־קבע לשוטר בשטח כבוש כדי להנציח את הכיבוש – האם הוא מתכופף ומוסיף ועושה את תפקידו במקצועיות כמיטב כוחו – או מתיישר ותובע משולחיו כפי יושרו האזרחי? מפקד צבא, האם הוא בעל מקצוע לכל תפקיד צבאי שיוטל עליו ושליח מיומן לכל ביצוע? או יש לו גם ווטו חוקי ו“עד כאן”?

אין תשובות לשאלות האלה. השאלות מלחשות קצת במודחק וקצת במודע ומתעלמים מהן מפני שלא נוח בהן ומפני שהאינרציה והשיגרה מטשטשים את הכל. ולפיכך, מפנים אליהן כתף, דורסים אותן בעקב ופוסחים עליהן בצעד צבאי ממושמע, ושוב מהססים קצת, ושוב לא נוח.

האם דרך נכונה לתשובה, חלקית לפחות, לשאלות האלה היא הקמת אותה מועצת לאומית לבטחון (שוועדת חקירה ממלכתית כבר המליצה עליה) כדי שזו תעמוד בין הממשלה ובין הצבא לשיקול שני, בריחוק מה וביתר מחוסנות משיקולים ומלחצים פוליטיים קצרי־טווח?

או אולי צריכה להיות איזו הרשאה מפורשת בחוק כדי שמקרים חמורים במצבים חמורים של התנגדות (ווטו) יוכלו למצוא להם נהלי דיון מחדש, שיקול מחדש והכרעה מחדש?

איִן מירשם פשוט לפתרון. ואין ההערות והשאלות שלמעלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה “מתחת לשטיח”.

איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלימה למלחמה כזו על כל תוצאותיה הנוראות האלה – –

איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל“מומחים מקצועיים”, המשרתים אוטומאטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר– – –

ובקצרה: אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?

יזהר סמילנסקי

מעריב (יט תשרי תשמ"ו 4.10.1985): 26