יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא, אבל באותו עולם אינך יכול להביט בפני שום בריה ואינך יכול לשמוע בקולה של שום בריה, והשאון הטיפשי הולך ומשתתק, התחומין נמחקים והפרגוד – כמו שאומר החבר בר־טוביה במקום אחד – נשׂרף. באותו עולם אין לונדון ואין לבוב, אין מזרח ואין מערב, אין אנאלוגיות ואין פּאראלֶלים, אין דיבור ואין ויכוח. באותו עולם אין מדברים ואין מתווכּחים לא על מוסר היהדות הלאומית של המופלג והמפורסם אחד־העם ולא על חובותיו של הד“ר קלוזנר, תלמידו, להמון הפרוע לשמצה בעוה”ר; לא על יובל־העשר של ה“בּוּנד” ההולך ומנצח בלי הרף ולא על חכמתם של המנבאים מראש מפלת הריבולוציה הרוסית; לא על שאלת מרחיבין או לא מרחיבין את הלשון העברית ששבה לתחיה ולא על הצעדים הכבירים של התפתחות התיאטרון הז’ארגוני, לא על החסידות וההשכלה ולא על ההתבוללות והבתים לחכמת ישראל, ואפילו לא על זה שנתנה לנו ארץ ישראל!…

אולם מאידך גיסא, יש שאתה, יושב־האי, נמצא בשפל, בשׁפל, שִׁבתךּ בהאי־עלמא, בהאי עלמא, ואף על פי כן הרי אתה שותק! לבך הולך ונמק מן התעלולים והרמאות העצמית שמסביב; עד לאופן נורא קשה לך להתאפק, לבלי לשווע בקול, לבלי לנַהם כ“כלב רעב אסור בשלשלת”, לבלי לנאוק על האָבדן האיום ועל השממון הנמשך שבאָבדן זה – והגה אינך מוציא.

אומר אתה לעצמך: “הבליגה! למה הדיבור? למה הצעקה? דיבורים לא הועילו מעולם. צעקות לא תיקנו דבר. כך מנהגם של בני־האדם. בהכרח הם מתנהגים כך. לא הבינו דבר מעולם ולעולם לא יבינו. כיצד יבינו? ואתה גם אתה מה תאמר להם? איזו הדרך תראה להם? ועוד תתן למו פתחון־פה, שאתה וחבריך, ‘בעלי המרה השחורה ומגדישי הצבעים’ מרפּים את ידיהם ומניאים אותם מעשות את ש”י מעשיהם הגדולים ומהפוך ומהעמיד את תרפ“ט העולמות שיש בכוחם להפוך או להעמיד. הן הם לא יֵדעו לעולם להבדיל בין התאוננות המלוּוה בפיהוק ובהתרשלות של קורת־רוח ובין התאוננות יאושית קיצונית הבאה בחירוק־שינים וטפטוף־דם, שלפעמים – אגב־אורחא – דוקא היא, ורק היא, מדלגת שוּר ועולה כליל בעשיית מה שאפשר ואף מה שלא אפשר. הם יטענו: איש, שהקריאה: ‘חברים, אנחנו מנצחים!’ אינה על שפתיו, אַל ישמיע את קולו, אַל יבוא אלינו להשמיע את קולו, כי איננו צריכים לכגון דא, ולהם הצדקה: הקריאה ‘אנו מנצחים’ כבר הורגלו בה ואינה מחייבת אותם לשום דבר, לשום צלוֹ של דבר, אבל אלה שנושׂאים עיניהם בחרדת נפש לתקוָה ואין תקוָה, אַל יבואו לאלה, שבאמת אין להם צורך בתקוָה והתקוָה בפיהם…”

ובשעה כזו, בשעה שיש צורך ורצון לדבר ואין כוח, אין יוצרים “יצירות”, אין מקיפים בנקודת ראות אחת את כל חיי התקופה, אין עוסקים באמנות. אמנות – הלא אין זו בוודאי אלא “מלךּ־הקבצנים” של זנגביל, “הנביא החדשׁ” של יוּשׁקֶביץ, “ימות־המשיח” של אַש או אותם הציורים, שהורתם ולידתם בקדושת הארץ, המתחילים ב“לקחתי את מקלי וקראתי לכלבי” ומסיימים ב“שלום, היפה!”. ברם כאן, כאמור, אין יכולת אלא לשרטט זעיר שם, שעיר שם, ולכל היותר: לכתוב אגרת־שלום שלמה לאדם קרוב ולקרוא אגרת־תשובה מאת האדם הקרוב. זה הכל.

ומצרור האגרות האלה הבה ואברור איזו קטעים.

… שואל אתה אותי, אחי, מפני מה באָמנה הוָיתי קשה כאן כל כך? מה לי לענות לך על

זה, קטן שבפתאים?

מפני מה הוָיתי קשה כל כך? אכן, כיצד תהא אחרת מזה, כיצד יכולים חיי היות אחרים מאלו?

מפני מה קשׁה – והן יודע אתה, רֵע, שׁקשׁה לאדם שׁנברא בכלל, שלא נוחים חיי אדם שנברא בכלל! אדם זה, שאינו יודע מהיכן ולהיכן, למה ולשם מה; שנכחד ממנו לחלוטין, מה פירוש כל אלה, מה זו תבל, איה מקום־סתר מפני כל המכאובים והנוראות, והאורה מאין תימצא; יתר על כן: אדם זה שנולד לבלי דעת מה זו אורה, מה אורה ומה לא־אורה ומפני מה זו אורה ומה לא־אורה; כן, כן, אדם זה שנולד לבלתי דעת ולבלתי דעת – ולדעת ברור מאז ומעולם רק אחת: שלכל אלה הפּגעים ומַרעין בישין יבוא במרה־במהרה ומוכרח לבוא במהרה קץ חשאי, קצר ולא מושכל ביותר, שיבלע הכל ויכסה על הכל, כאילו לא היו, לא היו דברים מעולם, כאילו לא נכתבו מעולם כל מכתבים לחבר רחוק, השואל קושיות מצדו: מפני מה קשה?…

הלא כך הוא הדבר, אחא. הלא יתירות הן הטענות הארוכות, קשים באופן מוזר ובלתי־מובנים באופן מוזר, לחלוטין בלתי מובנים (יְרוק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!) הם חיי האדם על פני האדמות. באָמנה איני יכול לזוז מנקודה זו. ברם לית ברירה, אם רק רוצה הנני לכתוב לך: מוכרח אני לזוז קצת להלן ולהוסיף, שאיך שלא יהיו קשים חיי האדם, האדם בתור אדם, בן־איש, ילוּד־אשה, הרבה מרירות מתווספת לקושי זה, כשהוא נצמד אל התנאים השטותיים של העשירות העניה, השוררת בעולם, אל ההכרח ליגע יגיעת־הסוס במחנק־האויר של בית־הזיעה בעד לחם ומי־נזיד־עדשים – וגם זה לרכוש לו רק מזמן לזמן! קיצור־הדברים, מתקשה ההוָיה, יקירי, כשעוד אין בה לפחות מעט חופש יחוסי, מעט ששון־בטחה, מעט גיל־רעננות וריח שדה אשר בירכוֹ אלהים…

השליך הס! לא טוב לכל; אולם רע מזה לזה האינטליגנטי במקצת, לזה האיסטניסי פורתא, לזה בעל הבחינה של “יוסיף דעת”… ומר מזה, כשהדחקות החמרית, השטותית, גדר לך… כשהעניות־הדלות הפשוטה כפויה על כולך… ומה, אם בנוסף לזה הנך גם יהודי?…

יהודי… יהודי… הוי! בריה זו, הטובעת ברוֹק ולדָמָה אין אפילו ערכו של רוֹק; בריה, שׁהנה לחרפה ולמשׂא לכל, וקודם כל על עצמה; בריה, המטפלת לרצונה ובעל־כרחה בכל מקום, ובכל מקום צורת־“חוֹזק” לה; בריה, שאינה יוצרת מעולם את הצריך לה לעצמה ואינה נהנית מעולם מפירות־עבודתה; בריה, שׁכל מקום ומקום גלות לה ושׁאין לה לא רצון, לא אֱיָל ולא תקוָה לבוא אל מקום אשר לא גולה יהיה; בריה, שאין לה שפה משלה ולה, שאין לה חיק־טבע ונאות־שדה קרובים לה, שאין לה כתבים גדולים מאחים גדולי־רוח ואין לבות חמים מאחיות יפות־מראה; בריה שאין לה לא שמיא ולא ארעא, שאין לה כלום, כלום, בהחלט לא מאומה, במה לחיות, בהחלט לא פינה לאן לברוח…

ומעכשיו ואחרי כל אלה, כלומר, אחר כּוּר־העוֹני הלז להיות בבת־אחת: סן־אדם, קצת אינטליגנט חולה, עני ומדוכא, יהודי – הרי אירע לך ועוד נתגלגלת, כדומה למשל, לאיזה מזרח־לונדון, המקום שמתנוססים בו לתפארה הרחובות המפוארים “בְּלֶק ליין יארד” ו“בֶּק טשׁרטשׁ ליין וה”ליין" אשׁר בוֶנטוֶרת־סטריט בעצמו ובהדרו; המקום שׁפרים ורבים בו ה“הֶניס” וה“בֶּקיס” שׁלנו – שׁמות־בתולות – וה“הֶריסֶס” וה“דזֶ’קס” – שׁמות־בחורים; המקום שׁמעלים בו הבל ועיפושׁ בתי־הזיעה מכל מיני עושי־כובעים ותולי־נייר ופורחים בו כחבצלת כל אותם העסקים היהודיים למן בתי־מזון עד אבק־רפואה לאבעבועות שברגליים; המקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה, כדגים ופירות הללו שמובילים על העגלות הקטנות באותו ה“ליין”, ושנושמים בו באויר ערפלי, מלא וריק כאחד, אויר זה מתכּוונים הכל “להמשיך את החיוּנה”, אבל לא!… תאר כל זה בנפשך… ברם, הלא מתאר אתה כל זה בנפשך…

לא צל של חיים חברותיים. עדיין, אמנם, גוססים ומפרפרים מיני כיתות קטנות של שיטות שונות: אנארכיסטים, סוציאליסטים, פועלי־ציון, ציונים “בּוּרז’וּאַזיים”, ויש עדיין שהם מתכנשים ל“המֶמְבֶּר־מיטינגס” (אסיפות־חברים) שלהם, ל“פובליק ליקטשורס” (שיעורי־ציבור), “קונצרט אֶנד באלס”. אולם אפילו מנהיגי ה“סוסייטיס” הללו בעצמם אינם נותנים לזה כל חשיבות בלבם. מחוּור להם למדי עד כמה משוֹלל ערך, עד כמה “דבר מת” הדבר…

מסתכל אני בחיים הרוחשים מסביב ותמה אני תמיהה גדולה על אותם אידיאליסטי הגיטו, על אותם הדוּבּנוֹבים, הבירנבוימים, הז’יטלוֹבסקים וחבריהם, שמשקפיהם רואים איזה דבר כאן, רואים… שחוזים הם לנו חיים יהודיים לאומיים בתוךּ הרפש הזה, שׁאפילו עַוולות יהודיות ספיציפיות אין בו… שכל נדנוד ונדנוד שבתוכו לועג בפה עקום ומגואל על כל מלותיהם היפות־המגוחכות מעין “קיום לאומי” ו“רוח האומה”…

אין כאן כלום, אחא. אין כלום! לא אף צל של תוכן חברותי יהודי. רואה אתה, אחי, הנה “שכנינו” האנגליי – להם לא יחסר המזג של תוכן חברותי אנגלי: יש להם התחרויותיהם הנפלאות בשׂחיה על פני הנהר ובזריקת־כדורים, ודוקא “באויר ובמרחב”, ודוקא בהדי־הדדי; בלתי־חשובה היא ספרותם המודרנית, ריקים ומרפרפים ממעל כתבי־עתם, אך הנה גם רוחניות לא תחסר להם בשביל הרוחניים שבהם: ירושת הדורות – בּיירוֹן ושקספּיר, שֶׁלי וקארלייל… אולם אנחנו… אנחנו יהודים יוצאי־רוסיה… בשבילנו… בשבילנו, חצאי־אינטליגנטים…

וחינוךּ ילדינו שבכאן… בתי־התלמוד־תורה… ה“רֶבֶּניוס” בשילינג לשבוע והאבות הדורשים מהם רק שבבוא הנער לבית־התפילה ידע “צו אופמישן”… אין חינוך עברי־תרבותי, ו“רֶבֶּניוּס” ישׁנם וישׁנם. אלמלא שׁכך – הלא נקל היה קצת מאשר עתה…

וספרות, ועתונות, ואמנות דרמתית – שאל־נא את אותם הבירנבוימים וידרשו לך על־דבר החסרונות והמגרעות של אלה ויבארו לך גם את עומק הסיבות שבמגרעות. הוי, הוי, בעלי־משקפים אשר לא יחזו נכוחות ואשר יעמיקו לבאר מפני מה לא זכו דרכי הבִּצה, בִּצה זו אשׁר רגל ישׁרה לא תדרוך בה מעולם ואשר כל נפש יפה תרחק ממנה בהכרח ואשר מדרס היא בהכרח רק להולכי על ארבע, רק להולכי על ארבע…

עתידות התיאטרון היהודי, עתידות התיאטרון היהודי – איזו עתידות לדבר, שבהכרח אין לו הנפש הרכה של העלם הגדל, של היונק העולה?!…

והשאר… אך חכה, ידידי, ואגיד לך חצי־דבר על דבר לונדון בכלל, וזה גן־העדן, מקום־מגורי, אשר מזרח־לונדון ייקרא לו בפרט: אפשר כשתדע היאך ומהיכן אנו חיים ונזוֹנים, אפּטר להאריך על הכל בפרוטרוט.

לונדון בכלל – הלא יודע אתה את זה מספָרים, אם לא מגיאוגרפיה – היא עיר גדולה, גדולה מאד. וחשכה, חשכה מאד, בעלת הרבה רחובות וסמטות עקומים ומעוקלים. ימיה ולילותיה מעושנים ומאובקים, והרבה הרבה מאנשיה תועים בהם, ערומים ורעבים, כשהם מחפשים ומחפשים אחרי כל דבר ואינם מייחלים כבר, בעצם, לשום דבר. על גביהם עומדים סכום הגון של יצורים עסוקים ביותר, קוראי־עתונים, נוסעים בצַבּים ונתונים בצילינדרים שׁחורים גדולִים. ישׁ בה, כמובן, גם צדדים נעימים, שאזרח־הארץ נהנה מהם; יש בה גני־עץ הרבה, יש בה פרוָרים שלוים, יש בה חופש פוליטי חיצוני, שאין לזלזל בו כלל וכלל, יש בה תרבות על כל צעד, אבל כל זה הלא אינו מענינא.

מה שהוא יותר מענינא – אותו קריזיס הדמיונות והחלומות של כל אותם השנים והימים בערי־הפלך הרוסיות בתוך כנופיות־האֶכּסטרנים; אותה השיבה אל עיר־המולדת המדולדלה ואל החיפוש אחר פרוסת הלחם; אותה כיכר־השוק המתגחה בטבור־העיירה, אשר לה כל העינים ייחלו וללא עזרה; אותם הצינורות הסתומים מכל עברים, אשר הריח הרע והמכאיב של החונים עליהם עולה למרחוק; אותה הדירה של האב, הדירה הבעל־ביתית, בת המפלגה הבינונית בישראל, עם השולחן הרחב והמפה הפרושה וחוסר־הפת שעליה; אותם הפוגרומים ואותה השעה של ביקור־בחשאי את האגנט המעביר, מלאך הנדידה היהודית.

וכבואך, אתה ה“ירוק”, אל לונדון זו, לאחר עברך בשלום את מדורי חוקי הכניסה, והנך זוכה להיות מוּבל עד הבית המלא הכנסת אורחים, כוָנתי אל ה“שאֶלטר” אשר בלאֶמן־סטריט, ולחזות בנועם פני מנהיגיו, שבכוחם לרכך הלב היותר מאובן במבטיהם הרכים ובידיהם האדומות כדם, והנך משקיף מתוך חלון־כלובך, אשר סוּגרת בו מיד (לטובתך, כמובן), אל קירות־האבן אשר לנוכח פניך עם המודעות הגדולות המודבקות בהם והצועקות: “געוואַלד!!!” מפני מה אין קוראין את “ליאוֹנוֹרה היתומה” או מפני מה אין משתמשין בנעלים של המכירה הפומבית (בז’ארגון־לונדון: “ווארים יוזט מאן ניכט דיכ בוטס פון די האלסייל?”!!!), או מפני מה "אין מזמינין מקומות־מושב במשחק של אולם פלוני (באותו זארגון: "בּוּקט סיטס פאר די פּליי אין שארדיטש היפאדריום האלל!!!) וכדומה אוצרות אמיתיים (ריעל בארגענס") כאלה, שיש להם הסיבה (“ריזאן”) לעמוד לשכירה (צו זיין “פערלאָזן”, מן המקור האנגלי to let) – ובין כך אתה נושא עיניך אל השמים האפורים, התלויים, השבלוניים, אבל לא תראם באופן בהיר, ומסביב־סביב השאון הרגיל – אז, אחי שלי, אומר אני לך, התבלבל תתבלבל לגמרי, ואבדו עשתונותיך, ואמור תאמר בלבך, כי אין רוחות שונים וצדדים שונים ללונדון זו, אלא הכל גוש אחד, אשר לא תדע בו מוצא…

כן, אחי, אל תאמר, כי דמיונך זה, פרי־התבלבלותך יוליכך שׁולל לגמרי ורמִיה בימינך. מן הסתם אין צורך לומר לך, שלפעמים קרובות יחזה דמיונו של המבולבל יותר נכון, יותר בהיר (עמוק – פשיטא!) מכוח־הדרישה של החוקרן והמיוּשב. לונדון, במובן ידוע, היא, אמנם, גוש כדורי משונה, אשר לונדון ייקרא, אולם על גבי הגוש הזה ישנן נקודות שונות… וככל אשר תוסיף לחיות, לנוד ולנוע, בכרך גדול זה של אנגליה, תכיר ותדע יותר ויותר את מהותן של הנקודות הללו.

נקודה אחת (לשוא יהי אָמרנו: כתם!) מכובדת ביותר, וביכחוד בשטח זה, היא, בלי ספר, הסיטי, בתי־הבנקים של לונדון (ממזרח נוסעים אליהם במחיר הפּני או הולכים ברגל!), המקום אשר העבודה והיגיעה של כאן, של מזרח־לונדון, מתחלקות בדמות ניירות בין המפלגות העליונות, השוכנות ונוסעות באוטומובילים עשנים ומעלי־באשה במערב־העיר, בדרום וגם בצפון… ברם, עוד פעם, לא זה הענין ואין זה נוגע. הן אין זה נוגע? אנחנו הלא איננו מתעניינים בפרובלימות סוציאליות. כלום אנחנו מתעניינים?

רואה אתה, איש־חברה נאה, זו התמונה של חוזר ושואל, למדתי כבר מן האנגלים: We do not; do we?. אה, אנחנו לומדים מהם הרבה… עכשיו אחזור לענין ולנקודה, ששמה איסט־אֶנד, מזרח לונדון, אשר חלק גדול מהיצורים השוכנים עליה הנם אחינו בני ישראל, ואשר אחינו בני ישראל אלה נתגבשו ויצרו בה גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו, ואשר אחינו בני ישראל הללו עסוקים בה ב“טרייד” (עסק) של עשיית פפירוסים, ואשר החייטים מתוך אחינו בני ישראל אלה ואחיהם ניסו בה להנהיג שׁביתות, אבל ללא תועלת, מפני שׁהרֶזֶרב שׁל הולכי־בטל הנהו גדול ביותר ומפני שהמצב של נותני העבודה בעצמם הוא תלוי באויר ביותר ומפני שגיטו זה מגדל אורגאניזאטורים ומנהיגים הנכונים למכור את אלה הבוטחים בהם ומאמינים להם – בנעלים ובטַפֶּנס היפֶּני ובכלל – מפני שאנו כולנו שׁרויים כאן ב“פוֹגה”, בערפל חוֹשךּ עשֵׁן ומאובק…

אלא שאתה אינך יודע, כמובן, ברור, מה זו “פוגה”. בלשונם של משכילים ואינטליגנטים גמורים הרי זו אֵד, ערפל, דבר־מה מיסטי, כהה, פיוטי… ברם במציאות ובשביל חצאי־אינטליגנטים כמונו, הרי אין זה אלא בשעה שהכל יחשך וייעשה לעב, לעב מחניק, ושפמים נעשים לחים (אשרי האנגלים העושים בהם כלה!) ונשים וגברים עדינים מאהילים על פיהם וחולי־שחפת וזקנים לימים משמיעים קול־נגינה בריאותיהם וצורות־הבריות בכלל מקבלות תמונה של כליות מלוחות… ובני בלי בית אין להם מחסה ומסתור… ובצאתך הרחובה, הרי אתה רואה כמעט את העששיות הדולקות ביום, אבל לא את קרני־הזויות…

בשעה של “פוֹגה” אינך עומד על דבר, אלא עד שאתה מכשיל חָטמך בו; ואף אז אינך רואהו, אלא מתוך הפוֹגה, מתוך האֵד…

יום ביאתי הלום, נכבדי ונחמדי, היה דוקא ביום בהיר, אבל, כאמור, היה הכל בלאו הכי מכוסה לנגד עיני בערפל… ואולם כלכ כמה שאני שוהה פה מתגלים לפני מתוך הערפל הזה הצדדים השונים של לונדון, של לונדון התפורה לא מעור אחד: המזרח עם בריותיו הכפופים, הנחשלים, העיפים, הקטנים; אחר כך רחוב־הבנק עם תגרניו הענקיים, הגבוהים, אנשי הקומה, הזקופים והבטוחים והני כתבניא וספרניא המתנודדים לאין ספרות; אחר כך ה“סטרֶנד” עם שׁאונה־המייתה ומרכבותיה המשתקשקות ותיאטרוניה הרבים ומבקרי־תיאטרוניה באלפי לבושי־צבעונין; אחר־כך “הייד־פּאַרק” וקנזיגטון שבמערב וקנזיגטון שבדרום – – –

ברם לא. די הפעם. בחיי ראשי, אין כוח אתי, ואגב, אבד לי בינתים גם ה“טון”. נראים הדברים, שלא נוצרתי לכתיבת מכתבים ארוכים כאלה. אלא שאתה הוצאתני מכלי בשאלתך על דבר הקושי ומפני מה קשה… ולבר מן דין הרי אני עיף באָמנה. ובאָמנה, כרגיל, לא לגמרי בקו־הבריאות. האומנם, הנני לא לגמרי בקו־הבריאות? אחי שלי!…

[“הד הזמן”, תרס"ח, החתימה: י. ח. ברנר]