גדול כוחו של האסון, שתמיד הוא מביא אתו את גילויי־האמת, אמת־המציאות. היו הרבה דברי אידיאולוגיה יפים בדורות האחרונים, שפשיטת הרגל שלהם היתה ידועה רק לאנשים מסתכלים, רק ליחידים. באה שנת האסון הזאת וחשפה את הבאנקרוט שלהם לעיני כל.
אין נפקא־מינה גדולה בזה, מה דורשים עכשיו בעלי “האחדות הבין־לאומית”, במה מתרצים הם את הקושיה: היתָכן?! שׁסוציאל־דימוקראטים גרמנים יתנפלו על סוציאל־דימוקראטים צרפתים? והסולידאריות הפרוליטארית היכן היא?! – המיטיבים לראות, זאת אומרת, האנשים אשר השקפה ריאלית להם על חזיונות־החיים, ידעו תמיד, כי אך אמרות ריקות ירַדפו כל היו הקונגרסים האינטרנאציונאליים והעתונים הארכי־ראדיקאליים. בעלי היחס הריאלי אל החיים ידעו מאז ומעולם, כי הכוח החיוני שיש בסוציאל־דימוקראטיה, זאת אומרת, הכוח ההסתדרותי, הכוח המשמעתי, כוח־העבודה והמלחמה בעד הטבת־החיים רחוק הוא בעצם מרחק רב מאותו החלום הבטל, הסנטימנטאלי של “זרועות־עולם תתחבקנה” ונשיקות־שלום אויריות במלוא־חלל־התבל. וכשבא היום, יום האסון, וזרועות־עולם אמנם התחבקו, אבל באופן אחר, כשכּוֹחוֹת־העמים התנגשו לחיים ולמוות בעד קיום מעולה, כשהעצמויות הלאומיות והממלכתיות חגרו את כל כוחותיהן להתבטא ולהשליט את עצמן, ביום ההוא כבר נראה לכל – מלבד, כמובן, לגנראלי המפלגה, המוסיפים עוד, באין ברירה, לכרכר את כרכוריהם, – כי, פשוט, אנשי־העבודה הנם גם הראשונים לעבודת־המלחמה. והפרוליטאריון הגרמני, משל, שגם בסוציאל־דימוקראטיוּת יסודיותו גדולה, ודאי, מזו של “חברו” הצרפתי, הנהו גם משגב ללאומו במלחמת־עולם זו יותר מהצרפתי. שבקא לאידיאולוגיה יפה, דממילא היא נופלת לכל ביטוי־של־חיים אמיתי.
הרבה באנקרוטים, כאמור, חשף אסון־המלחמה לעיני כל. הוא עירער את הפראזה של כוח האחדות הבין־לאומית בעולם הגדול והוא גם שהראה מה כוח הפראזה שלנו, בעולמנו הקטן, על האחדות הלאומית שלנו. מי לא ידע, כי ישראל גוי אחד הוא בארץ? ואולם מיד כשבא הריב הגדול בארץ, מצא ה“נוֹבי ווֹסכוֹד”, כי אך פאטריוטיזמוס רוסי נאוה ליהדות, וה“ג’ואיש כרוניקל” ההכריז: “אנגליה עשתה הכל בעד היהדות, היהדות תעשה הכל בעד אנגליה”; הנוֹטאבלים באמריקה גזרו, שאך הניטראליות נאוה ליהדות, ואסור להביע סימפאטיה לצד זה או אחר, באשר כך דורש הפאטריוטיזמוס האמריקני; והיהדות האונגארית עוד יתירה עשתה: היא רצתה, מתוך פאטריוטיזמוס מאדיארי, כמובן, לשמור על בודפשט היפה מפני חלאתם של פליטי־גליציה היהודים; והיהדות הצרפתית, והיהדות האיטלקית, והיהדות הפולנית שב“איזראליטה” – ריבונו של עולם, כמה עשיר עולמך ב“יהדויות”, וכמה מאוחדת היא היהדות!
ואולם כל זה, כמובן, עדיין רחוק הוא מן העיקר, מעיקר־העיקרים. העיקר, עיקר־העיקרים, הוא, ששנת האסון הזאת הראתה בכלל ובאופן שגם עיוורים, שלעולם לא היו רואים זאת, נפקחו עתה עיניהם לראות, מה אנו ומה תפקידנו בעולם. עוד מאורע גדול אחר שלפני עשר שנים, עוד האסון של הריבולוציה הרוסית גילה לפני דורנו טפח מזה: מחוללים ובדחנים בחתונה זרה. ואולם עתה אין כבר כל מכוּסה, גלויה כל החרפה, חשוף כל הבאנקרוט – הבנאקרוט, שאין אחריו כלום.
אברכי־משי עדינים ונוחים להתקרר בשעת תבערה גדולה בעיירה באישון־לילה – הנה דמות כולנו. בתי החותנים בוערים באש, וכל כוחם של הסמוכים על אותם השולחנות אחוזי־הלהבה הוא – לרעוד מצינת לילה, להיחנק מן העשן, להיאנח תמרורים ולתאר בלשון־לימודים את גודל ההיזק והחרבן. העיירה בוערת, רע, רע. אנו ומשפחותינו נשארנו בלי צל קורה, בעירום ובחוסר־כל. וצַבּים וכרכרות, שׁיביאונו למקום בטוח – אין. ולא עוד אלא שׁהגויים המכַבּים עם השוטרים עוד מהתלים בנו, ואת פלוני בן פלוני היכו ופצעו. רע רע. חורבן…
חורבן, יסורים – ודאי. מי־היסורים עברו את הצואר, עברו את הנפש. ברם, ביסורים אין כעת מחסור בשום מקום. כל העולם מתבוסס בדמו ובתלאותיו. מצוקה ומועקה בראש־הומיות ובפינות נידחות. ואולם קִראו את העתונות שׁל כל העמים. הזעקה לא הקיפה את כל המחנה. להיפך, קול ענות גבורה אנו שומעים, קריאה לעבודה, קריאה של זירוז. והם אינם מתחפשים. לרוב אינם מתחפשים. הם, באמת, חיים – סובלים, מקריבים, עובדים, נלחמים, נופלים – וחיים. העין נשואה אל האופק, הלב דופק אל העתיד, והיד מאמצת את כל שיריריה… גרמניה הגדולה מראה נפלאות. אך גם אויביה אינם חשוכי כבוד וגודל.
ואנו?
מובן שלא לשם השוָאה ולא לשם לקיחת מוסר הנני מציג מלה בת ארבע אותיות זו עם סימן־שאלה. מה השוָאה ומה מוסר! מי בתוכנו יכול לקחת מוסר! למי אצלנו יש גם מושג על המוסר, על המוסר האמיתי! רק לשם ציוּן, אי אפשר שלא לציין.
אי אפשר שלא לציין, כי לעתונות היהודית יש לספר רק על צרות, רק על צרות שסבלו היהודים בעקבות המלחמה. העתונות היהודית כולה מגילות־של־צרות וכרוניקה של עינויים. לפובליציסטיקה, כלומר, להארת העובדות ולהדרכת הקוראים אין כמעט זכר. העובדות אינן דורשות כל פירוש; וההדרכה – מה ולשם מה? קהל מטולטל ונסער, שלא בידו טובו, שלא בידו רעתו – מה יוָעץ ומה ידון על ענייניו? יש רק כרוניקה, פרשת הרדיפות, הגירושים והדלדולים. והרושם, בסוף־הסופות, הוא: ביקש יעקב לישב בשלוָה – וקפץ עליו רוגזה של המלחמה. איזה צורך יש לו בה? הוי, יעקב היה רוצה להמשיך את חייו כתמול שלשום – באו הרשעים, עשו את מישחק־הדמים וגרמו בזה צרות ליעקב…
שש מאות אלף יהודים נשארו בלי בית ברוסיה בלבד… שש מאות אלף… רעבים, צמאים, קרועים, נודדים – ומקום להניח את הראש אין… חולים נופלים בדרך… גברים בוכים… ילדים מתייפחים… נשים צועקות, מתעלפות… רחמנים בני רחמנים נותנים צדקה, וחוזרים ונותנים – וישע אין… מחנות הולכות ומחנות באות… שש מאות אלף… ברוסיה בלבד… והיהודים בגליציה תחת טלפי הרוסי… והיהודים בפולין, שההוּמאניסטים הפולנים לא נתנו להם אפילו את חלקם בנדבות, ששלחו להם אחיהם מעבר לאוקינוס – – – מה יש לדבר על גלות מאות אלפי אנשים חרובים… מה יש לדבר על עינויי־דרך ורעב של נפשות עלובות ומעוּנות… הרי יש איזו חרפה בכל הדיבורים על זה…
באותה שעה העתונות היהודית מדברת על זה – ורק על זה. כי על דברים אחרים אין לה לדבר. כלל וכלל. באשר עניינים אחרים אין עתה בעולם היהודי. באשר לנו – מלבד הצרות – אין ענין, אין כל ענין, בכלל. אין לנו ענין במאורעות־העולם המתרחשים. אפילו שאלת “מי ינצח” היא ליהודי, שהרעה לא נגעה במקרה עד נפשו, רק תימה לשיחה בשעת טיול, מקור להתפלפלות תפלה, חסרת אינטרס אמיתי, ספורט של קשקוש בלשון…
וזהו האסון, כאן הוא החורבן האמיתי, החורבן הישן־נושן, שאסון־העולם גילהו, גילהו לעין כל…
מה זה אתנו? היכן אנו בעולם? רק משא יתר, שאין להיפטר ממנו? רק מטרה ל“צרות”? רק אוביקט לבכיות?
כן, צרות ובכיות והתמרמרות – ותו לא מידי. והאסון שב“תו לא מידי” גדול מזה שבצרות עצמן.
תו לא מידי. זאת אומרת: כלפי פנים. כלפי יציאה אל המרחב על ידיהן. כלפי התעוררות לאיזה מעשה מתוכן. כי כלפי חוץ, כלפי העומדים עלינו להשתמש בנו עד כמה שאפשר ולגרום לנו צרות, לרוב גם מבלי משים ויותר מכפי האפשר – כלפי חוץ זה אין אפילו כוח שלא לעשות. בעל כרחנו ובכל מקום אנו עושים מה שלא נחוץ לנו, מה שלא יביא לנו כל טוב, מה שאין לנו בו כל ענין…
גילה האסון את כל אמת המציאות שלנו. ואולם גדול אסוננו ומורכב ומגוון ומרובה כל כך, מכל הצדדים, עד שאין אפילו כל תועלת בגילויו. משפיל ומעליב ומאפיס הוא התפקיד של העומדים מן הצד, שׁל מחוסרי־ענין בשׁעה שֶׁאֶרְאֶלים ומצוקים אוחזים במוסדי־ארץ להרגיזם; ואולם גם תפקיד זה הוא למעלה מכוחנו, ואנו איננו עומדים מן הצד, כי אם מאבדים בעל־כרחנו את נטפי־הליח האחרונים. הגלגל עובר עלינו לרמסנו, ואנו צועקים, בוכים ומתחננים, ועם זה גם מתנועעים כאילו היינו מגלגלים גם אנו את הגלגל. מצב מכוער, מכוער ביותר, וכל הצרות כאין נגדו.
מצב מכוער. ומה תקנתו? אין יודע. רק זאת נדע, כי לוּ היתה לו תקנה, לא היה מכוער כל כך.
[“הפועל הצעיר”. אלול תרע"ה; החתימה: בר־יוחאי]