בימים אלו, שהסיף ירד לעולם וגרם אף לנו, היושבים – מי יודע, אם לא רק לפי שעה – בריחוק ידוע ממקומות־ההריגה, שלבנו לא יוכל להיות פנוי לספר וששׂדה־ספרותנו הבלתי־פורי ישוֹמַם לגמרי, זיכו אותנו חבריו וידידיו של המספר החביב א.ז. רבינוביץ בכרך שני מכתביו (יפו, התרע“ד, ר”ל עמוד). ובאמת אמרו, מעשה יפה ביותר עשו מוציאי הספר גם מצד זה, שיש בו שימוש־הוראה לאנשי הרוח שבנו שלא להפסיק את העבודה התרבותית המעטה גם בימים האלה, שהמבטא “חרב חדה מונחת על הצואר” פסק מהיות תיאור מליצי בלבד. אם בחוץ, במקום שגורלם של עולמות שלמים הולך ונחתך, אין אנו יכולים להראות כל כוח, אל־נא נימנע, למצער, מעשות דבר־מה בפנים, בעולמנו הקטן, בפינתנו הדלה. יהי את אשר יהי – אסור ואסור לנו להסתלק עתה מהעבודה הפנימית, ולא רק מהחברתית־הכלכלית, כי אם גם מהתרבותית־הרוחנית. נזכור־נא: החורבן אצלנו בשני המקצועות האלה גם יחד הלא אינו רגעי ועובר, כי אם בחינת מצב קיים ועומד, ולכן תהא כנגדו ההשתדלות האיטית מצדנו לבנות איזה דבר לא כושלת ומפקפקת, כי אם מתמידה ועקשנית. על מדולדלים שכמותנו להיזהר זהירות יתירה מפני הדלדול האחרון, המאיים לבוא עלינו, ולאזור לפי זה שארית־אומץ ולהילחם בו במוקדם ויותר מכפי שידנו מגעת.
גדול פיזור־הנפש ולא אאמין, כי יעלה בידי היום לתת הערכה מספיקה של הספר החדש המונח לפני. אנסה, לפיכך, לציין רק איזו ציוּנים.
על שער הספר לא כתוב, שהוא “לבני־הנעורים”. ואולם כשאנו נכנסים לתוכו פנימה, ניווכח מיד, כי כן הוא הדבר. אז"ר הוא סופר־מחנך. הוא אינו מפליא בעמקות מיוחדה ואינו מבריק באמצעים אמנותיים עשירים. סוד־הצמצום לא ידע. אבל משום נפתולים, נפתולי לשון ונפתולי תיאור, אינו רוצה לדעת. אין בו כל נפתל ועיקש. הוא רוצה להביע זה וזה – והוא מביע, כפי אשר תשיג ידו (ורוצה הוא להביע תמיד רק את הטוב ואת הישר). הוא אינו מטעים ואינו מדגיש ואינו מקשקש בלשונו. כדבּר איש לרעהו כן ידבּר בסיפוריו. אין מַנירה ספרותית מכוּונה ואין גם בעיטה בכל מַנירה. אדרבה, הכל נוהגים לספר כך – ולמה יבקש לו אופנים אחרים, מכוּונים, מעוּשים, מלאכותיים? הוא ידבר ויספר כמו שצריך. ואולם הוא לא יצא מעודו להראות ולהוכיח את יכלתו זו – לספר כמו שׁצריךְ. כשׁמָטה ידו (בסוף “בת־העשיר”, למשׁל) הוא גומר בפסוקים כרוֹניקאליים ומציג נקודה. טוב שלא לדבר מאשר להוציא דבר־שקר מן הפה! כאילו יאמר המספר: התרחקו מן הטוֹן השקרי והדומה לו! הלשון פשוטה, קלה, לא תמיד מדוייקת ומדוקדקת (“הֵעיר בקרב לב ליזה גועל־נפש” – באותו סיפור), אבל תמיד שוטפת ומוּבנה (“מוּבנה” – אל יהא דבר זה קל בעיניךָ!). אמנם, לעתים קרובות יִפָּגשׁ קו מטושטש, ציוּן יתיר, שאינו מוסיף כלום על האמור כבר, אבל מיד הנה עוד ציוּן באותו ענין והוא כבר קולע למטרתו. הקורא הצעיר אינו מתעייף מקריאה כזו והרושם הרצוי מתקבל.
הנה הסיפור “באפס תקוה”, אחת היצירות הראשונות של אז“ר שנכנסה לכרך זה. נער הייתי בקראי בה בראשונה, נער חובש בית־המדרש. שפה אחרת לא ידעתי. ובעברית – “עיט צבוע” של מאפו זר ומוזר; “הירושה” של סמוֹלנסקין משעמם עד לכאב; סיפוריהם של יל”ג, יכנה“ז וכו' – המצאות ב”לשון" לחידודא, שהנפש לא תרווה מהן כלל וכלל. והימים ההם – ימי ראשית “המהלך החדש” מבית־מדרשו של “מנחם הסופר”. בהישמע לראשונה המלה “ריאליזם”. המלה התוֹרית הזאת לא היתה מובנה לנו, נערי־הישיבה, אבל מזלנו חזה שאיזה דבר חדש נעשה כאן באמת. “ספרי־האגורה”, שהיו מתחילים ישר ב“הוא”, שהיו משכיבים את הגיבור על מיטת־המות או בשעה חשובה אחרת וכל חייו ממש היו עוברים לפניו בזכרונות ממש – הספרים הקטנים ההם נבלעו כבכּוּרה בטרם קיץ. ואמנם, תיאור חיי המציאות “כהווייתם”, אם גם מבלי לגלות את התוֹך שבהם – היה אז צעד גדול לבלריסטיקה העברית העלובה ומחוסרת־הבסיס. מפאבּוּלה פסיכולוגית ומהשפעת המאורע החיצוני על מהלך חיי הנפש יכלו לדעת רק אלה בינינו שניסו לקרוא את התרגומים המעטים, שהתחילו לתת אז בעברית מלועזית. אבל אני, בכל התאמצותי, לא עלה הדבר בידי. הסיפורים מאיזו חיים אחרים רחוקים לא נדבקו, לא נגעו בלבי כל נגיעה. וכאשר תמו כל אותם הקונטרסים הקטנים מ“הוצאת בן־אביגדור” (“די בן אביגדור’לאך”, כפי שׁהיינו קוראים להם בחיבה), לָהַט צמאון־הקריאה עד לבלתי נשוא…
אז נפל לידי באקראי הקונטרס “באפס תקוה” – אמנם, הכל היה נופל באקראי – וטעם הסיפור המעציב והמר ההוא היה בפי כדבש למתוק! גם הצורה, צורת רשימות כתובות בידי בחור־הישיבה הואלוז’יני בעצמו, גם התוכן, מקרי־חייו הנוּגים – הכל היה כל כך קרוב, אמיתי, צלוּל ומעורר את הרגש. הנה בחור־הישיבה בכפר, ניצני אהבתו, תשובתו על הצעת השדכן, ששלח ר' תנחום, הנה אחר כך זיידיל הרשע, שהיתי קורעו כדג, הנה האציל הפולני ושנאתו ליהודים, הנה ירידת ר' תנחום הנה השינוי שנתהווה ביחסה של האשה האומללה אל בעלה האובד – המַעברים כל כך טבעיים, נכונים: כל הפרטים – הכל נכון וטבעי. כל זה הוא מרחוב־היהודים, מרחובנו, כל זה שלנו, שלנו… וזו הציטאטה בלשון אשׁכנזית מגֵיתה, שׁלא הבינותי את פּירושׁה, למרות דמיונן של איזו מהמלים לשפת דיבורי, עם ההוספה: אלמלי היה גיתה במקומי לא היה אומר כך, שאת זה הבינותי היטב־היטב – הלא כמאורע היה הדבר בחיי רוחי אז בשחרות ימי!… דמעות מלאו עיני ולבי – רגשי תודה עצומים, רגשי תודה למחבר, רגשי תודה שלא פגו בחליפות־העתים, עד היום הזה…
אכן גדול כוחו של טעם קריאה ראשונה, כאשר יקרא האדם למען מצוא לו את מקומו בעולם, כאשר ישא הנער את עיניו אל הספר כמבקש עזרה. ואולם גם עתה, בקראי את “באפס תקוה” לא חזרתי מדעתי, שיצירה זו יש בכוחה לקחת את הלב. נוכחתי מחדש, שקילוח־סיפורו השווה והנוח של אז“ר אינו בא מתוך חוסר־מזג, אלא דוקא מתוך מזגו המיוחד, המזג השווה והנוח. אז”ר הוא בעל־מזג, ולולא דמסתפינא שתּיראה הגדרתי כבלתי־צנועה, הייתי אומר: הוא הוא המזג הטוב בספרותנו. אלהים עשו אותו ישר, והוא אינו מבקש חשבונות רבים יותר מדי, אבל חשבונות היו וישנם לו מאז ומעולם, חשבונות הנובעים ישר מתוך מזגו, מזגו הטוב. התוּגה הפשוטה והנוקבת הזאת, השׁפוכה על צדיקי סיפורו, האובדים בעניָם!… ההתמרמרות המוסרית הגלויה, המתבטאת בהערות כעין: “רואה אנכי, כי השקר והחנופה הם כמו אחד מצרכי האדם” (“באפס תקוה”) – הערות שאינן באות בעלמא, להראות חכמת המעיר, כי אם הנן פרי־נסיון־החיים ומעוֹרוֹת בנסיון זה… התיאור של ירידת תנחום, ברשימת חול המועד פסח תרל"ה, בקודמת לה וגם בבאות אחריה, תיאור המעורר בלב הקורא אךְ רגשׁי אחוה והשׁתתפות בגורל היורד והנופל, בחינת “עִמו אנכי בצרה”… כמה יושר, כמה טהרה, כמה אמת!…
“אך לשוא יקרא אדוני לאמונה מיסטיקה; אנכי קורא לה ריאליזמוס” – כך יאמר צוקרמאן, גיבור הסיפור החשוב השני שבכרך זה (“בת־העשיר”). גם אמונת חייו של אז“ר רחוקה היא מכּל מיסטיקה, מכל ערפליות. ריאלית היא. אז”ר הוא מן הריאליסטים הכי־מעוּלים בספרותנו החדשה. סנטימנטאליות סיפּוּרית וליריזם מליצי זרים היו לו מעודו. כי שאלות־החיים הכי־רציניות עמדו תמיד לנגד עיניו ודרשו פתרונים. מן הכרך הראשון שלו, שיצא לפני עשר שנים, עוד אנו זוכרים את “בצל הכסף” ו“במי האשם?” (לפנים “חטאת הציבור”…) ואף בכרך זה אין מחסור בשנאת הרע, בשנאת עשירים המשתחוים לעשרם ובשנאת מתבוללים המתכחשים לעמם (“סדר מאוחר”, “זה לעומת זה” ועוד). ב“באפס־תקוה”, אמנם, רואים אנחנו בעיקר את רעת האדם הפרטי (זיידיל) ושומעים את הצעקה המוסרית הישנה: “ותעשה אדם כדגי הים”, ואולם גם רעת הסביבה ואוויריותה של פרנסת היהודי תבואנה שׁם בחשׁבון. והנה ב“בַת־העשׁיר” נעשׂתה עוד חפירה נוספת בדרך זו. סיפור זה בתור סיפור, אמנם, – ממחציתו השׁניה – כקטוע וכחטוף יֵרָאה בעינינו, אבל הניגוד שׁבין העשׁיר והיכָּפפו לממונו ולמקובל ובין בתו ושׁאיפותיה החדשׁות אל הרצוי – אם כי, סוף־סוף, נפלה חלל תחת עול כוונותיה הטובות – מתואר בשרטוטי אמן ובולט למדי. הנטיות הדימוקראטיות־הריבולוציוניות של אז“ר ניכרות גם בציורים כ”צרת הבן". וכל זה ביחד מניח את חותמו הבריא, הישר, הצנוע, הבלתי טרגי לשם טרגיות, על הכרך החדש שלפנינו ועושה אותו לחומר־קריאה רצוי מאד בשביל בני־נעורינו.
הכתבים “ערוכים מחדש בתיקונים רבים”. כך כתוב על השער. אין השעה מספיקה לעמוד על התיקונים, או יותר נכון, על השינויים, אף כי מעניין הוא לרוב, לראות מה יתקן ומה ישנה הסופר בכתביו, בכדי לעמוד על גידולו הרוחני. ואולם במה שנוגע לעריכה צריך להודות, שהיא אינה עומדת על מרום־תעודתה. מי שישאל, למשל: מפני מה הציור ה“היסטורי” על המנגן גוּזיקוֹב נמצא בחלק ה“רשימות”, והסיפורים על חיי אחד הקאנטוֹניסטים או על הבחור עם־הארץ שנפשו חשקה בתורה נמצאים ב“ממסורת־העם”? – לא ימצא מענה.
בכלל, הסיפורים “ממסורת־העם” לא עלו לו לאז“ר. התּוֹם שבהם אינו תּוֹם עממי־אגדי אמיתי, כי אם תמימות פשוטה, אם לא היתּממוּת. אז”ר בחלק זה אינו בעל חוש אמן היוצר מפי־העם; זר לו הסגנון העממי המזוּקק בכוּר השירה. סגנון הסיפורים האלה אצלו הוא כסגנון הרגיל של יתר סיפוריו הריאליים, שאינם ממסורת־העם, אלא שהתוכן כאן הוא לא דמיוני עצמי, כי אם לקוח במקצת מן המעשיות המתהלכות בחוגים ידועים של המוננו. “אהבת־התורה”, למשל, הרי היא באמת ענין למסורה עממית, ואותו בחור ידוע, שמרבים לספר עליו בערי־ליטא הקטנות, ודאי שהוא יאה להיות גיבור של מסורה כזו, אבל כשׁשְׂרָיָה הסופר לוקח ומצרף אותו עם זכרונותיו הוא – התוכן והצורה שניהם נלקים כאחד.
גרוע מזה, כשאז“ר לוקח שנינה עממית ידועה על מַכניס־אורח יהודי, שאת התשלומין בעד האוכל הוא מטיל על הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הוא דורש מאת אורחיו שיאכלו וישתו ביד רחבה, ומהפך אותה לסיפור של רוכל ספרדי, בעוד שבסגנון־הסיפור אין אף משהו מסגנונו של רוכל ספרדי… גם ההתחלה המשונה “אני, נסים בן חנוכה, ורעי חנינא בין זרח, מיושבי חברון ת”ו” לא תציל את “המסורה העממית” הזאת, באשר, להפך, היא גופה טעונה הצדקה: בקריאת שם־עצמו מתחילים צוואות שכיב־מרע ולא סיפורים עממיים חיים של רוכלים ספרדים!
כן, אין ספק: לא תמיד מוציא אז"ר מתחת ידו דבר מתוקן על צרכו. ואולם זה הדבר, שחזקה עליו, כי הוא יוציא, יעבוד, לא ינוח ולא ישׁקוט, ובשׁורה האחרונה, בסךְ הכולל, יֵרָאה החָבר – חבר תרתי משמע. כי זה צריך להיאמר: עובד גדול ומובחר הוא הישיש הזה לספרותנו, וענפיו מרובים. אם לא יעשה פרי־הילולים במקצוע זה, ינסה כוחו במקצועות אחרים. ומה שהוא עיקר: בלב שלם, באמת ובתמים, הוא עושה את עבודתו זו כל ימיו. אם תבקשו בתוצאות־עבודתו עושר מופלג לא תמצאו, אבל עבודתו מופלגה היא. אם תבקשו בנפשו הרכבה עמוקה לא תראוּה, אבל הוא נותן את כל נפשו.
[“הפועל הצעיר”, תשרי תרע"ה; החתימה: ב. – י.]