יפו, תרע"ה, דפוס א. אתין (30 ע').

מגמת המחבר בקונטרס הזה היא להגן על “הצעירים” בפני אלה המקטרגים עליהם, שהם, הצעירים, אינם הולכים בדרכי “היהדות”, ללמד זכות עליהם ולהוכיח, שלא כהצעקתה הבאה עליהם עשו, וגם “להראות על רעיונות ומחשבות אחדים של הצעירים, אשר רבים מהסופרים יביטו עליהם בעיני חשד, כי הצדק את הצעירים” (מסוף פרק ראשון, הנקרא “דרך הרוח”). מתחיל הוא הקונטרס בטוֹן “רציני”, “פילוסופי־היסטורי”, כנהוג, על הפרובלימה של איבוֹלוּציה וריבוֹלוּציה ותפקיד־האישיות בהיסטוריה. “מנקודת המבט המדעי” אין מקום למהפכות, שאינן מועילות כלום, והיפוֹליט טַן (צ"ל טֶן) גזר כך וכך, אבל “האדם לא יוכל לעמוד תמיד על גובה (?) כזה ולהתבונן אל החברה בעין אובייקטיבית”. ואלמלי המשיך המחבר את כל מחברתו ברוח זו, כי אז אולי היה כדאי להפסיקו קצת ולהעיר לו מיד, שביחס ה“אובייקטיבי”, כביכול, לחברה אין כל “גוֹבַה”, ואף לא משהו של גובה; כי על חיי החברה אי־אפשר בכלל להביט בעין אובייקטיבית, באשר החברה היא קיבוץ של רצונות אישיים וסכום־הכולל של זעזועים אין־סופיים, גלויים ונסתרים, והיפוליט טן בכבודו ובעצמו בדברו על המהפכה הצרפתית לא היה אובייקטיבי כלל וכלל, כי אם בעל צד אחד ידוע, למרות כל העמדת־הפנים ה“אובייקטיבית”; ואשר למהלך ההיסטורי ותפקיד־האישיות בו, הנה שוב שטוּת תהיה מצד האדם אם יאמר לעצמו: איזה הבדל אם אעשה כך, או אם אעשה אחרת, או אם לא אעשה כלל, הן המהלך ההיסטורי, בכל אופן, לא ישתנה על ידי כך. שטות! מפני שאין איזה מהלך היסטורי, סתמי, “אובייקטיבי”, מחוץ לעיקרי כוחות החברה הפועלים – האנשים החיים. “המהלך ההיסטורי” אינו, כידוע, אלא סכום של מיליוני הפעולות ואי־הפעולות של האנשים. כי גם הבטלה, ההסתלקות מן הפעולה החברתית, מאיזה טעם שיהא ומאיזו טענה שתהא, גם מהטענה של “מאי נפקא מינה למהלך ההיסטורי”, באה בחשבון של המהלך ההיסטורי, והדברים עתיקים; ואשר לאיבולוציה וריבולוציה, התפתחות ומהפכה – הנה גם בזה, ברוך השם, אין השאלה נוראה כל כך: הריבולוציה, הקאטאסטרוֹפה, מוכנת, אמנם, במשך הדורות על ידי מהלך־החיים הרגיל, על ידי האיבולוציה, ואף היא, איפוא, רק חוליה ב“דרך־ההתפתחות”, ב“מהלך ההכרחי”, אבל בביאתה לידי גילוי בשעה ידוע ובצורה ידועה – בזה יש שוב הופעת הרצון האישי המהפך, בזה יש שוב מיפי־הריבולוציה, מתפארת־החופש… כאלה וכאלה היה יכול הרצנזט להעיר לו למחבר הנכבד לוּ המשיך הוא את מחברתו הלאה בלשון זו של “חקרנות” השוררת בפינה ידועה שבספרותנו. ואולם תיתי לו למר קלמנסאן, שבעמוד השני של מחברתו הוא כבר מניח ל“נשק הכבד” שלו (היסטוריונים, היפוליט טן וכו') ועובר לטוֹן אחר, יותר פשוט ויותר לבבי. כי, כנראה, אכן “לא על השכל לבדו יחיה האדם, כי אם גם על הרגש; והאדם טהר־הלב לא יוכל לראות כבלע את הקודש” – גם קודש המלה הפשוטה והישרה במשמע. ועוד יותר יפה עושה המחבר, כשסוף־סוף הוא כאילו מתעשת לגמרי: למה החקירות הטפלות? ועומד ומודיע בגילוי־לב: אוהבים אנחנו!

“אוהבים אנחנו את הצעירים – אם כי בסופה וסערה דרכם ושני עולמות מיוחדים אנחנו, או כאשר יאָמר היום, שתי הסתכלויות־עולם מכחישות ומתנגדות זו לזו, ובכל זאת, מבלי הבט על ההתנגדות הזאת, אוהבים אנחנו את התלהבותם, את מסירת נפשם לאידיאל שלהם; אוהבים אנחנו את רגשותיהם החמים, את צעדי אונם, את המרץ שלהם; באהבה רבה הננו מביטים עליהם, איך הם בהמולה רבה יצעדו צעדי ענק (?) ובלא חמלה יהרסו כל מקדש ישן, יען כי הרקב בקרבו; בשמחה גדולה הננו רואים, איך הם בשצף קצף יהפכו עולמות. ובאמת אני אומר, כי אני, כשאני לעצמי, אוהב אני גם את פחזותם, כי פחז הם כמים להפוך את הקערה על פיה, וברוך (וברוח?) אפם כי עז ועברתם כי קשתה להרוס את כל המזבחות, לעקור את כל האלילים, כי בעיקר הדבר צדקו מאד הצעירים, כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, הכל רקב, הכל צחנה, הכל מעין נרפש, הרבה רפש וטיט נצבר במשך ימי הגלות, ולכן הם יחישו מעשיהם, יען כי בעלי רגש הנמו ומפחדים מאד פן יאחרו את המועד, והעולם ישוב לתוהו ובוהו טרם יתקנו אותו וישנו את הערכין”.

בקיצור, אהבה, לימוד־זכות, הגנה – דברים טובים, ישרים וכשרים באמת. ובאמת אני אומר, אם לדבר בלשון־המחבר, כי אני, כשאני לעצמי, חושב אני, שהמחבר הוא ודאי אדם סימפאטי, בעל לב אוהב ובעל כּוונות רצויות. “עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה”… תמיד יש עוד מתי־מספר בין טובי הלב שבמעוּלי בני הדור הישן, האוהבים לעמוד בתוך מחנם (להם נדמה, שעוד יש להם מחנה והם עומדים בתוכו) ולדבר דברי שלום ואמת לשני הצדדים: רבותי! הצעירים באים בסופה וסערה, ולא דרכם דרכנו ולא מחשבתם מחשבתנו, שהרי אנו, הזקנים, המיושבים, בעלי־נסיון ומבינים, שהעולם לא ישוב, חס ושלום, לתוהו ובוהו גם בלי שינוי־הערכין שלהם ואין לאחר את המועד; אבל, בינינו לבין עצמנו, הלא צדקו הצעירים: מי אנו ומה היינו? מה ערכנו, חברי האורתודוכסים? הרבה רפש ורקב, במחילה, בעולמנו, ומה טוב, כי יתהלכו הצעירים ובהמולה רבה יצעדו צעדי־ענק להחריב את הישן הרקוב.

מגמת־המחברת, כאשר יראה הקורא, רצויה, איפוא, ולוּ ידענו, שרוח של איזה חלק מהאורתודוכסיה מדבר מתוכה ואינה כולה דעת־יחיד בלבד, כי אז היינו יכולים גם לומר כי “סימפטומאטית” היא במובן ידוע ובמידה ידועה. ברם, כמה שתהא המגמה רצויה, הנה המחברת בעצמה – המחברת בעצמה עושה רושם עלוב. יֵצר לנו להגיד, אבל כך הוא. והרושם העלוב הוא לא רק מפאת דלותו הספרותית של הקונטרס, כי אם גם, מצד הטעות, הטעות העיקרית, המונחת ביסודו.

וזה דבר־הטעות.

מן הפסקה שהבאנו זה עתה מפרק א' ומן הפרקים הבאים אחר כך בשם “דרך התורה” ו“דרך התלמוד” נראה, ש“הצעירים” מצטיירים במוחו של המחבר הטוב כמארכסיסטים אדוקים, שיחד עם זה הם מסורים לעמם ורוצים לקרב את גאולתו על ידי מארכס. ובמקום שבי־גילו של מר קלמנסאן רואים בכל זה “הריסה וכליון” ו“ניגוד גמור לתורתנו המסורה זה שנות אלפים”, הנה הוא המחבר, להפך, מצטער על זה, שהצעירים אינם יודעים, כי התורה והתלמוד שלנו הם הם – מארכס!… “מארכס באמת רק מכשר ומפרש את התורה הנושנה תורת משה” ו“תולדת השתפניוּת מתחילה מרוב בעלי התלמוד”. וההוכחות? הנה תורתנו היא על צד יעקב – העברי – בסכסוכיו עם לבן – הארמי – בדבר הצאן וכמו כן על צד הפועלים – העברים – ששאלו כסף וזהב מאת בעליהם – המצרים – על מנת שלא להחזיר – האם לא מפני שהיא מארכסיסטית והפרוליטארי צדק אצלה בריבו עם הבורגני?… חפישו באורייתא שפיר!… והנה ב“פטטיה” דתלמודא נאמר: כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטוּת – האם אין זה ברור, שלפי השקפת חז“ל, כל אלה החנוונים, הקבלנים והסרסורים הם ליסטים? והאם לא היו, איפוא, בעלי־התלמוד, עמודי־ה”יהדות", אבות השתפנים בימינו, זאת אומרת, “הצעירים”, תלמידי מארכס, החושבים כל חנווני לליסטים? –

אם כל הצעירים השתפניים חושבים את החנוונים לליסטים – שאלה זו, כמובן, אינה נוגעת בנו כאן. ואולם יחשבו אלה מה שיחשבו ויהיו מה שיהיו – בשבילם, כמדומה, לא היה צריך לגלות פנים בתורה ובתלמוד שלא כהלכה. ודאי! בתלמוד אפשר למצוא גם הרבה פתגמים בשבח־המלאכה (עיין “תעודה בישראל” לריב"ל!) והצעיר הבא היום לדבר על רעיון־העבודה ודאי שאינו מתנגד בזה ל“אנציקלופדיה הגדולה” שלנו (המחבר רוצה לחלוק כבוד גדול לתלמוד וקורא לו אנציקלופדיה, מבלי לראות, שאם התלמוד הוא אנציקלופדיה, הרי אז לעולם אין להוכיח ממנו כלום, שהרי מה יש להוכיח מ“כל־בו”, שהכל נאמר בו והכל אפשר להוכיח ממנו?). אבל בשביל זה למה היה לעקם את פירושׁה שׁל אותה מימרה שׁהוא: מכיוון שׁלא יֵדע הבן כל אומנות, הרי יוכל להיות שׁיֵאָלץ לאחוז במעשׂה־ליסטוּת, ולחפות על חז“ל דברים אשר לא כן, כי לפי השקפתם החנוונות היא ליסטוּת (בפרט ש“המניפסטאציה הגדולה והיפה” של ר' שמעון “לכבוד העבודה”, אשר המחבר מביא אחר כך, הרי היתה בנטילת קופה של רוכלים על כתפו). כמו כן בשביל מה זה לא היה כדאי לשׁכוח, שׁבאמירתם “אשׁרי אדם השָׂם עצמו כשׁור לעול וכחמור למשא” אין כלל “שפה ברורה, כי אושר האדם הוא לא הרכוש כי אם העבודה”, באשר השפה ברורה כאן היא אחרת לגמרי: אשרי האדם השם עצמו כשור לעול וכחמור למשא – על דברי תורה… ומעיקרא דדינא: איזה צורך היה לו בשני הפרקים “דרך התורה” ו”דרך התלמוד“, אם בפרקו הרביעי והאחרון, ששמו “דרך היהדות”, הוא “מרשה לעצמו”להביע את הדברים הפשוטים והברורים מאד, שכל מה שעשו, עושים ויעשו יהודים זאת היא יהדות” ו“דברי ימי ישראל יודעים לספר, כי היהודים בתקופה אחת אבל בארצות שונות יצרו שני מיני יהדות הסותרות זו את זו”. למה, איפוא, כח ה“הכשר” ליהדות של הצעירים דהאידנא, תלמידי מארכס ובעלי רעיון־העבודה, מיהדויות של מקומות אחרים ותקופות אחרות?

וכאן הוא הצד העלוב ביותר שבמחברת זו. מאהבתו לצעירים אמר מר קלמנסאן להיות להם לסניגור ולהוכיח, שהם אינם נגד היהדות, כי אם הם היהדות – היינו הך. לתכלית זו השתמש במיתוֹד הידוע: משה רבנו היה “ריבולוציונר” גדול, ירמיהו הנביא היה “דימוקראט גדול, הלל הזקן היה “הומאניסט” גדול – מבלי לראות, כמה ה”אֶפִּיטֶטים" הפוליטיים הלועזים פוגמים בגדולתם של ה“מהוללים”, כמה הם צורמים את האוזן ואת הלב. ואולם לוּ היתה רק זאת – עוד היה הדבר מובן: האנשים מסוג זה אוהבים את התורה ואת הריבולוציה, את הנבואה ואת הדימוקראטיות, את התלמוד ואת ההומאניות, את היהדות ואת הצעירים, והצירוף הזה נעים להם ביותר, עד שאינם יכולים לוותר עליו. יהא כך. אבל מר קלמנסאן עוד יתרה עשה. פתאום עשה קפיצה, עבר לגמרי על צידם של הטעונים סניגוריה, מחשבתם נעשתה מחשבתו ודרכם דרכו, והוא עמד והכריז: אין “יהדות”! כלומר: אין כלל יהדות אחת, שבשמה נוכל לדרוש: היו כך וכך, עשו כך וכך. “כי כל מה שעשו, עושים ויעשו היהודים – זאת היא יהדות”. וזה כבר לא מובן. שהרי אם כך – הפרוליטאריות דווקא של תורת־משה וכלי הכסף והזהב ששאלו העברים מהמצרים מה יהא עליהם?

“כל מה שעשו וכו' זאת היא יהדות” – אומר המחבר. כל – יתמה, כמובן, הקורא – סלקא אדעתך?! וכי הותרו כל הרצועות? אלא הוה אומר: כל מעשי יהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא יהדות. העיקר הוא לבקש בכל את היהודים תחילה – וסוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים – כבר תהיה ממילא איזו יהדות. אז כל מה שיהיה – יהדות יִקָרא לו. המחבר לא ניסח כך, אבל, כנראה מתוך מחברתו, לזאת הוא מתכּוון. מעשי צעירי ישראל ברוסיה שבמפלגות ס“ד וס”ר ודאי שאינם מן היהדות – יהיו הצעירים האלה חביבים עלינו כמה שיהיו. אותם המעשים אינם מן היהדות לא מפני שהם מאַרכסיסטיים או בּאקוּניסטיים, ומארכס ובאקונין אינם מן התורה, כי אם מפני שהנם מחוץ לסביבה היהודית ולא לטובת קיום הסביבה היהודית. ואם כן, מר קלמנסאן, “נעמיק־נא חקר”: מי נשאר? מלבד איזו עשרות צעירים פועלים במושבות ארץ־ישראל – מי בכל הקיבוצים העיקריים שבתפוצות־ישראל הנם הצעירים הריבולוציונרים היושבים בתוך עמם ויחישו את מעשיהם לתקן את בדקי בית־עמם? ובמקום, שהכרזת, איפוא, אין יהדות, האם לא מן הנכון היה להכריז: אין צעירים?

תיזה ואנטיתיזה הוצגו במחברת שלפנינו: היהדות והצעירים. יהדות סתם וצעירים סתם. המחבר לא טרח לתת איזו תמונה מה“נאשמים”. מארכסיסטים הם וקרובים לעבודה – וזה כל העוון! ברם, המחבר אינו חושב זאת לעוון, מפני שגם היהדות אינה חושבת זה לעוון. טוב מאד! לבסוף נתברר, שהתיזה אינה תיזה כלל; אין יהדות, אין יהדות מוחלטה; הכל יחוסי. שפיר טובא! ואולם מה שאינו שפיר הוא, כי גם האנטיתיזה אינה במציאות! הרע והמר הוא, כי, באמת, אין לא תיזה ולא אנטיתיזה, כי על שני הדברים גם יחד אין לדבר אלא במרכאות כפולות. ומכל זה אין למחבר כל מושג. בפצע היותר עמוק שבחיינו צריך היה לנגוע, על פי שם־מחברתו – והוא לא נגע; לא ידע לנגוע.

[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ה; החתימה: ב. – י.]