המקאמה היא ג’אנר ספרותי המיוחד לספרות הערבית של ימי הבינים וליצירה העברית שבאה בעקבותיה באותה תקופה, תקופת “תור הזהב”. הסוג הזה ממלא את תפקיד האֶפּיקה, הפרוזה האמנותית, בתוך שפע היצירה השירית, שתפסה את המקום הראשון בספרותם של הדורות ההם. פרוזה זו היא בעלת סגולות ספרותיות מיוחדות, ואין דוגמתה בספרות העמים האירופיים.
פירוש המונח מקאמה (דומה למלא מקום בערבית) הוא מקום-ועד, אסיפה, וכן הרצאה ושיחה באזני קהל שומעים. בעברית יש המכנים את המקאמה בשם “מחברת”. המקאמה הקלאסית מופיעה לא בודדת, אלא בתוך אוסף של מקאמות (על-פי-רוב חמישים), הקשורות זו בזו על-ידי המספר בגוף ראשון ועל-ידי חברו המשורר, שהוא הנושא העיקרי של המעשים, המחשבות, ההרפתקאות וכו' והוא מתגלה ומופיע בכל פעם בצורה אחרת. שכלולה של המקאמה הערבית חל במאה העשירית ובמאה האחת-עשרה על-ידי משוררים ערביים שחיו במזרח. משם נתפשטה לספרד הערבית וזכתה להתפעלות רבה מצד המשכילים ולחיקויים רבים מצד הסופרים. כמקאמה העברית הראשונה נחשבת ה“מחברת” של שלמה אבן צקבל (המאה ה-י"ב) “נאום אשר בן יהודה”, מהתלה ארוטית יפה. אולם עיקר ביסוסה של המקאמה בספרותנו בא על-ידי ר' יהודה אלחריזי (נולד במחצית השניה של המאה ה-י"ב בספרד), שתרגם מערבית את יצירתו הגדולה של אחד מיוצרי המקאמה, אלחרירי (“מחברות איתיאל” – יצא במהדורה חדשה על-ידי ד"ר י. פרץ בהוצאות מחברות לספרות), וכן חיבר את אוסף המקאמות המקורי בשם תחכמוני (חמישים מקאמות).
מהו טיבה הספרותי של המקאמה? זוהי יצירה אֶפּית כתובה בלשון מחורזת חופשית, ומשולבים בה שירים שקולים. היא כתובה על-פי-רוב בגוף ראשון על-ידי המספר, או המגיד המופיע בשם המחבר (איתיאל, הימן האזרחי, אצל אלחריזי; המחבר עצמו ויוסף הרופא [“עינן השד”] ב“ספר השעשועים” לזבארה, ו“דניאל איש חמודות” אצל עמנואל הרומי, ב“מחברות עמנואל”). במקאמה הקלאסית יש “גיבור”, הרפתקן עושה נכלים, ומעללים המתפתחים בצורות שונות מפתיעות, מבדחות, משעשעות ומעוררות סקרנות.
בניגוד לנובלה האירופית, כגון זו של בוקאצ’יו ב“דקאמרון”, אין העלילה, התפתחות המעשה במציאות טבעית, עיקר במקאמה. מגמתה הספרותית-אֶסתיטית היא אחרת לגמרי: להנות ולשעשע את השומע על-ידי שנינות וחריפות המחשבה, על-ידי מהתלות ובדיחות, פתגמים ודברי חכמה, על-ידי ויכוחים מפולפלים ובעיקר על-ידי הלשון הנמלצת והשנונה. היא פרודוקט של קהל בעל טעם סגנוני מפותח ביותר, היודע להעריך את המליצה המעודנת והמחוכמת, את החידוד הלשוני ואת ההפתעה בסגנון. כנגד זה יש לומר, כי הצד האֶפי-אמנותי במקאמה חלש, ואין הוא עיקר בה ותוכנה אינו מוגדר ועקבי.
המבנה של המקאמה אינו איתן ורבות בה הקפיצות מעניין לעניין וממחשבה למחשבה; ר' יהודה אלחריזי מעיד על תוכן ספרו “תחכמוני”: “וכללתי בספר הזה משלים רבים וענינים מרובים, גם מיני מליצות וחידות נמרצות ודברי תעודות, ושירי ידידות, ומשלי נכוחות, ומלי תוכחות וקורות זמנים וחדושי השנים, וזכרון המות, ומקום הצלמות, ודברי תשובות וסליחת חובות ותענוגי אהבים, ושירי עגבים ונשואי נשים וחופה וקדושים ועניני גרושים – ובו ימצא כל שואל משאלו – הירא את דבר ה' ימצא תוכחות ותפלות ודבר ה‘, ואשר לא שם לבו לדבר ה’ ימצא בו תענוגי עולם וטובותיו – וכל כסיל ובער, ישיש או נער, ילמד ממנו חכמה”.
הרי זה מין כל-בו, שהצד הדידקטי אינו בלתי חשוב בו בצד ההנאה האסתטית. ואמנם, במתכונת ספרותית זו נכתבו גם ספרי מוסר ופילוסופיה ומדע (כגון “המבקש” של ר' שם טוב אבן פּלקירה, “בן המלך והנזיר”). ב“תחכמוני” של אלחריזי מוצא הקורא גם הערות ביקורתיות קולעות לשירה העברית בספרד עד זמנו (שער ג' ושער יח).
נאמר עוד מלים אחדות על הסגנון השיבוצי, שהוא עיקר הקישוט של המקאמה. סגנון זה משתמש בפסוקים מן המקרא, המשתבצים בהרצאה באופן אמנותי בדרך של הפתעה, מפני שהם נעקרים ממקומם וניתנים לעניינים אחרים, רחוקים וזרים למקור. לעתים קרובות מופיעים הפסוקים, או קטעי הפסוקים, גם במשמעות אחרת לגמרי מזו שבמקור. הסגנון הזה, הנקרא הסגנון השיבוצי, או גם הסגנון המוסיבי, שלט בפרוזה העברית במשך הרבה מאות שנים ועד לתקופת ההשכלה (כגון אֶרטר ב“הצופה לבית ישראל”), ויש בו הרבה מן החן ומן החריפות ומן השעשוע למי שבקי בלשון ובמקורות.
דוגמה: על זוללן אחד אומר אלחריזי: והבשר אִלו בכבלי ברזל נאסר, ימשכהו אליו בלשונו ולחפשי יוציאנו תחת שנו" – פסוק הנאמר על עבד עברי, היוצא לחופשי אם אדוניו הפיל את שינו, הופך לענין אחר בהוראה אחרת של תחת שינו.
בסגנון של פרוזה חרוזה כזאת כתב ביאליק את המהתלה “אלוף בצלות ואלוף שום” – ועתה כתב בסגנון זה יהודה בורלא את הרומן שלו מחיי יהודה הלוי.
(הרצאה ב“קול ישראל”)