לוגו
הוּא, ווֹלְמַן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לא היו שום דברים ביני ובינו; רק הכר הכרתיו, ״כך", מרחוק. ואף לא בימי ״מלחמתו״: קודם לזה, שתים־שלוש שנים קודם. ואף־על־פי־כן, כשחבריו באים עתה להציג לו ציוּן בדברים שבכתב, קול אומר לי: הילָווה.

– – – – – – – – – –

הרושם שעשה עלי ווֹלמן היה, כאמור, מרחוק: איזו פגישות ספוּרות, ארעיות, איזו חילוּפי־אמירות חולפים, בקיצור, ״חומר״ פחות מכשיעור ל״הוצאת משפט״. ואולם, איך שיהיה, ורושם היה; ודוקא לא ארעי, דוקא רושם קבוע: בדרך כלל, שבאותו וולמן יש דבר־מה, ודבר־מה אופיי.

את צלצול־קולו איני זוכר; ואולם גופו הממוצע, המלא, פניו השחומים ועיניו המלאות ברק כמו חי יעמדו לנכחי; עד היום יעמדו; ולכל הימים.

במזרח אנו נמצאים, בארץ־הקדם. כמה עינים מבריקות איכא בשוקא. על כל צעד ושעל. הדלקת מצויה בעיני אנשי־המזרח. ואולם הוא — מעולם לא פיקפקתי, שאותו תלמיד שׁחרחר בעל העינים הרָבות ברקים, אינו מילידי־המקום! כי עיניו הבולטות־הבוערות לא הבריקו סתם: הן היו מלאות ברק, יותר נכון, אור; הן האירו… לי האירו…

ושוב: במזרח אנו, בארץ הקדם. רפיון המין האנושי. וברחובנו — רפיוךהרפיון; ובאותה פינה שברחוב, שבה התהלךְ המנוח — מה כי נרבה דברים? בחורי־ישראל, מְקק־בחורים. ואולם גופו המוצק הוא, של אותו בךאדם, עליו השׁלום, היה ספוֹגי, גַרמי, כמעט מלא און. דבר־בלי־עוֹל היה יצוק בו. כולו אומר הכנה לפרוֹק עוֹל, ועוד יותר מזה: לשאת עוֹל, לכשיהא הלה ראוי לכך שישאוהו…

– – – – – – – – – –

ואף על זאת יִזכר הרושם, שהיה וולמן עושה: שפתיו היו מגחכות, וגיחוך זה לא היה מגוחך!

כי מי מאתנו אינו מגחך ואינו מגוחך? את מי מאתנו אין הגיחוך עושה למגוחך? מי מאתנו אינו מגוחך פה, ביחוד? מי מאתנו, ה״עולים״, ה״חלוצים״, ה״בונים״, אינו מגוחך על הפוֹן הזה, הארצי־ישראלי? ובפרט, ודוקא, בעת שאנו מגחכים את גיחוכנו הנתעב…

והנה בו, עד כמה שאני זוכר, לא נמצא מעולם לעיני צד זה שבגיחוך. ואשר על כן, בכל פעם מדי סרנו איש מעל רעהו, מדי נפסקה פגישתנו המקרית, הייתי מהרהר: אדם זה ראוי לאהבה.

– – – – – – – – – –

והיה פעם ליל־אור בירושלים, ליל התקדש־השבת. אני, רואה ולא נראה, התרוצצתי בסמטות, ואיזה כוסף־תָּפתּה בכולי לחברת־עלומים, לאיזה אוויר של צחוק וטיפשות־ילדים. אז חשבתי במדווה־כלימה: מה המקום לכוסף־מאֵרה זה בלבי? והרי אלמלי נזדמנה לי חבורה כזו, לא הייתי יודע לעשות אתה אף שני צעדים.

ובאותו רגע עלו באזני קולות־שאון צעירים, קולות־שאון אדירים. ומתוך השאון גערת־צהלה: ״אל תפסיקוני, ואם תפסיקוני — איני רוצה!״ ואחריה מקהלה של ילדות, פה אחד: ״לא, לא, אדוני, האדון״… ואחריה התפייסות: ״טוב, אבל מנוחה תהיה!״

המנוחה לא היתה. ובמקומה: כתפיות של ילדות־ה״מעון" הרציניות־הצחקניות, מדרך כפות־רגלים נאוות, התלהבות של תלמידות בשנות־הלימודים הששית, השביעית. המולה תמה של התגדרות והתרַצות ושׁל כניסת איש לעולמו של חברו…

החבורה הצעירה זינקה לפני פתאום מעבר לקרן־זווית של אותו הרחוב, ואני, הגבר, כדרכי, מיהרתי לשוט מפניה ולהיטשטש. ואז, על פני, מבלי להכירני, עבר בראשה, בראש חבורת־חמד זו, נישא על גליה, נתון כולו בתוכה — ובאיזו טבעיות! ובאיזו חיוניות! ובאיזו התמכרות! — הוא, תלמיד הסמינר של ״עזרה״: יעקב וולמן.

וחשבתי: מי ממכרי ה״חשובים״, ה״אינטליגנטים״, המוֹרים, התלמידים הגדולים, הסופרים וכו' אינו מגוחך בהתהלכו עם ילדה צעירה — על אודות עצמי כבר לא אדבר — והלה, אדם זה — לא… הוא מתהלך עם המון ילדות — ולא… ואף קללת־הגיחוך ממנו היא והלאה… לגמרי, לגמרי.

כך, לפחות, נדמה לי באותה שעה. הן אני ידעתיו, סוף־סוף, רק מרחוק.

– – – – – – – – – –

כן, ידוע ידעתיו רק מרחוק (ואת מי אדע מקרוב?) ולא אוכל לציין בבהירות את מהותו. ואולם זה בהיר לי: הוא היה בעל מהות, אחד מבעלי־המהות המעטים.

ועוד זאת אדע. לפני איזו שעות, כשעוד לא עלה על דעתי כלל לישב ולרשום את השורות האלה, ואני עילעלתי לי לתומי בדפי משורר אחד, במאמר שכתב על אודות חברו, והגעתי למלים: ״כל מעשי ידיו הם כאותם פירות־ה קיץ הבשלים, שמקרוּם־הביכורים השחום שלהם נודף ריח רווה וכבוּש״ — ניצנצה לפני עיני דמות־דיוקנו השחומה שלו, של וולמן.

יחי זכרונו בלבבי!


[תרע״ז. חוברת ״ציון לנפש על קברו של החבר יעקב וולמאן ז״ל". החתימה: י.ח. ברנר]