רקע
ברל כצנלסון
פּרק ראשוֹן: בִּגווֹע חזוֹן
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

ראשית שנוֹת התשעים למאה הי"ט. הזעזוּע הנפשי הגדוֹל אשר עבר על היהדוּת הרוּסית בּעקב הפּרעוֹת הראשוֹנוֹת (תרמ"א) – שכך. לגזירוֹת של אלכּסַנדר השלישי התרגלוּ, והשכבוֹת האמידוֹת אף הסתגלוּ ועשׂוּ חַיִל. גירוּש מוֹסקבה (תרנ"א) הוֹסיף דמעוֹת חדשוֹת לנאד הישן. הגבּיר את היציאה לאמריקה – ארץ המקלט לנידחים וּלנפלטים – אך לא הביא אתוֹ מאמצים חדשים לבקשת פּתרוֹן. הלהבה אשר העלתה בּלבבוֹת העליה הראשוֹנה (בּיל"וּ, ראשוֹן־לציוֹן, יסוּד־המעלה) כּבר עמדה בּדעיכה. חידוּש העליה וההתישבות הקשוּר בּשמוֹתיהם של יהוֹשע בּרזלי, זאב (ולַדימיר) טיוֹמקין ויהוֹשע חַנקין – ימי יסוּד רחוֹבוֹת וחדרה וּרכישת שטחים גדוֹלים שלא נתקיימוּ בּידינוּ – לא האריך ימים ונסתיים בּמַפּח־נפש. הספסרוּת היהוּדית והגזירוֹת התוּרכּיוֹת אכלוּהוּ. המפעל הארץ־ישׂראלי העלוּב טוֹבע בּדלוּת של חיבּת־ציון ונחנק בּעבדוּת של האַדמיניסטרציה הבּרוֹנית. וּבגוֹלה – אָזלת־יד ואָזלת־אמוּנה.

בּין החלוֹם הגדוֹל של חיבּת־ציוֹן, בּעת היבָּקע אוֹרה, לבין המעשׂים הפּעוּטים של נוֹשׂאיה ה“חוֹבבים” אין כּל התאם. בּאוֹפק הרחוֹק – חזוֹן קוֹממיוּת ישׂראל, יציאת מצרים חדשה, יהוּדים בּני־חוֹרין עוֹבדים אדמתם וּשרוּיים בּנחת, מַכּבּים חדשים, “בּית עליוֹן למדעים”; וּמקרוֹב – תקווֹת נוֹבלוֹת, קערוֹת עלוּבוֹת לאוֹסף פּרוּטוֹת שעל הזכוּת להעמידן בּבית־הכּנסת צריך להשתדל אצל גַבּאים וּלהתרצות אֶל רבּנים, מחלוֹקת בּעניני שמיטה, קטרוּגים על ה“קולוניסטים” שאינם נאמנים על שמירת המצווֹת, חנוּפּה לגבירים, פּחד מפּני תקיפים, השתעבּדוּת לפקידיו של הנדיב, וּקריאוֹת אַזהרה לעניים: “אַל תעפּילוּ”. חלוֹם הגאוּלה נאה הוּא, אלא שהעניוּת מנַוַלתו.


ואף האוֹפק עצמוֹ מתערפּל. המציאוּת המרה והעלוּבה של התנוּעה משתקפת בּאמוּנוֹת ודעוֹת וּמקצצת את כּנפי החזוֹן. אחד־העם, האידיאוֹלוֹג הגדוֹל שקם לחיבּת־ציוֹן – וּמפּניו נדחוּ הצדה לילינבּלוּם ושפּ“ר וּפּינס ויעבּץ – היה מעריץ את “שלטוֹן השׂכל”, שׂוֹנא הזיוֹת וּבוֹרח מאַשלָיוֹת. רבּים וַדאי ראוּ את נגעי הישוּב. וּ מ”מוֹרא האמת" לא העיזוּ לגלוֹתם. רבּים חשוּ בּעלבּוֹנה של התנוּעה וּמתוֹך רחמנוּת על עוֹלמם הנפשי לא הסיקוּ מסקנוֹת, והתנחמוּ בּציפּיה לימים טוֹבים מעתה: המציאוּת חוֹלה, אך בּחיק העתיד צפוּן המרפּא. לא כן היה אחד־העם. בּיד נאמנה וּמתאַכזרת חָשׂף את נגעי הישוּב ולא כּיסה. בּמבּט עז וּבוֹחן ראה לקוֹצר־ידה של התנוּעה, ראה מה דלה יכלתם וּמה רוֹפף רצוֹנם של נוֹשׂאֶיה – ואף חבריו ותלמידיו בּתוֹכם – וּביוֹשר־הגיוֹן הסיק את מסקנוֹתיו: אין תקוה לגדוֹלוֹת ממנה. לא בּידה להקים מפעלי התישבוּת בּריאים. לא בּידה להקל כּלשהוּ את המצוּקה היהוּדית.

האיזמל השׂכלי של אחד־העם השפּיע השפּעה עצוּמה על הספרוּת העברית ועל המחשבה הלאוּמית כּאחת. גדוֹל היה כּוֹחוֹ המחנך להוֹקרת האמת, לצלילוּת הדעת, לדיוּק המחשבה. הוּא לא היה זקוּק להכריז מלחמה על “המליצה” הלשוֹנית: בּעצם סגנוֹנוֹ שלוֹ הצלוּל וּמדוּקדק וּמכוּוָן כּוּלוֹ לתכלית דחה הצדה את המליצה הספרוּתית. תחת זאת נתן את מיטב כּוֹחוֹ האינטלקטוּאַלי למלחמה בּמליצה הרעיוֹנית. לא היה דוֹמה לוֹ בּזה. הוּא דרש מאת בּן־הדוֹר חשבּוֹן על מחשבתוֹ, על יחסוֹ לאידיאַל, על מידת ההתאמה בּין דיבּוּרוֹ לבין יכלתוֹ. אך האיזמל של אחד־העם לא הסתפּק בּניתוּח מציאוּתה של חיבּת־ציוֹן, הוּא הוּנף גם על חזוֹנה. ויוֹתר משהתאַכזר ל“יש” העלוּב התאַכזר לחזוֹן־ציוֹן עצמוֹ. הוּא נתן פּירוּש חדש למַשׂא־נפשה של חיבּת־ציוֹן, פּירוּש המשנה אוֹתה מעיקרה: לא עוֹד הצלת העם היהוּדי מחיי גוֹלה על ידי שיבת־ציוֹן, כּי אם חיזוּק רוּחם והכּרתם הלאוּמית של היהוּדים בּגוֹלה על ידי הקמת מרכּז משפּיע מציוֹן. שלטוֹן השׂכל המפוּכּח התקוֹמם נגד ההזיה שבּעליית המוֹנים לציוֹן: לא, ארץ־ישׂראל איננה יכוֹלה להקל את מצבם של המוֹני ישׂראל הנפלטים והנרדפים והנמֵקים בּעָניָם. חיבּת־ציוֹן ושיבת־ציוֹן לָו הַיינוּ הך.

וּבעקבוֹת המציאוּת העכוּרה והחזוֹן המקוּצץ בּאה גם האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית. מי שהשמיע “לא זוֹ הדרך” בּא והוֹסיף כּי לא זוֹ השאלה. שאלת העוֹני והרדיפוֹת והגירוּשים וההגירה בּהמוֹן אינה שאלת קיוּם האוּמה, אלא שאלת הפּרט, ויפתוֹר אוֹתה כּל אחד כּאשר תשׂיג ידוֹ, וּבקרב הימים אפשר גם תזרח שמש צדקה ליהוּדים בּארצוֹת פּזוּריהם.1 השאלה הלאוּמית אינה אלא זוֹ: כּיצד להמשיך את קיוּמנוּ הלאוּמי בּארצוֹת פּזוּרינוּ, לאחר שחוֹמוֹת הגיטוֹ נפלוּ, נוֹכח הפּיתוּיים והמִקסמים של הזמן החדש? הגוֹרמים שעמדוּ לנוּ עד כּה לשמוֹר אוֹתנוּ מטמיעה והתבּטלוּת – מהם בּטלוּ, מהם תש כּוֹחם; ויש צוֹרך בּחיזוּק. לשם כּך יש צוֹרך בּהקמת מרכּז ארץ־ישׂראלי אשר יאציל מרוּחוֹ על הגוֹלה.

בּעוֹצם רוּחוֹ וּבברזל הגיוֹנוֹ נלחם אחד־העם לא רק נגד כּל הפרזה בּסיכּוּיי חיבּת־ציוֹן בּהוֹוה, אלא גם נגד האמוּנה בּקיבּוּץ־גָלוּיוֹת כּתפקיד ריאַלי של הדוֹרוֹת הקרוֹבים. אמוּנה זוֹ נראתה לוֹ כּהזיה בּטלה שצריך לבעֵר אחריה.2

כּאן – ולא בּביקוֹרת המעשׂים ולא בּהקלָטת הערכים התרבּוּתיים ולא בּנטיעת ההכּרה כִּי יש צוֹרך בּ“הכשרת הלבבוֹת” – כּאן היתה, לאמיתוֹ של דבר, “פּרשת הדרכים”. תמימי חוֹבבי־ציוֹן, וּפּינסקר ולילינבּלוּם בּראשם (כּמו הרצל אחר כּך), ראוּ את הגלוּת ראִיה פּסימית ללא תקוָה, פּשרה והשלמה, ואת מצב היהוּדים בּעוֹלם ראוּ והוּא מעוּרער בּיסוֹדוֹ, ואת החזוֹן הציוֹני כּנישׂא על מִשבּרי הקטסטרוֹפה. מתנגדיהם גינוּ אוֹתם על כּך, שציוֹנוּתם נזוֹנה מן הפּוּרענוּת. אך זאת היתה אמיתּם. לא גנוּת היא להם, אלא שבח. כּי כן כּל תנוּעת־אמת גדוֹלה צוֹמחת מתוֹך הפּוּרענוּת. אך ההוָיה העלוּבה של החוֹבבים, שלא היה בּה כּדי להקל בּמשהוּ את המצוּקה היהוּדית, הפכה את חזוֹן הראשוֹנים להזיה, שכּל אדם רוֹאה נכוֹחָה חייב להסתלק הימנה. ואז בּא האידיאוֹלוֹג הלאוּמי, החוֹתר לראוֹת דברים כּהוָיתם, ראִיה פּיכּחת, והעמיד את החזוֹן הציוֹני על מיעוּטוׁ, על מילוּאים והשלמה לחיי גלוּת מתוּקנים. וּכנגד האמוּנה התמימה, זוֹ שמגַששת ואינה מוֹצאת דרך־הגשמה ואף על פּי כן אינה מסתלקת, מפּני שאין היא מעמידה את כּל אמוּנתה על ההגיוֹן המפוּכּח, מפּני שהיא חשה את הפּוּרענוּת ואת הלֵית־בּרירה, שהם חזקים מן “הנגלה”, העמיד הוּא את אמוּנתוֹ המוּשׂכּלת בּ“מי־השילוֹח” ההוֹלכים לאט". חזוֹן גאוּלת עם ישׂראל אפשר ניתן לימוֹת המשיח, אנוּ אין לנוּ אלא גאוּלת רוּח ישׂראל. וחזוֹן־זוּטא זה יבוֹא לא על כּנפי נשרים ולא מתוֹך הפיכה וּמצוּקה וּבקשת מפלט, אלא על מי־מנוּחוֹת. מתוֹך התעוֹררוּת ההכּרה הלאוּמית בּקרב ישוּבי־גוֹלה בּנוּיים על תליהם. כּנגד הראִיה הציוֹנית־הראשוֹנית הטרגית, ראִיית התוֹכחה האוֹמרת: “וּבגוֹים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוֹח לכף רגלך”,3 וּלפיכך: “בּית יעקב לכוּ ונלכה” – הוֹעלה שוּב פּנס העתיד האידיאלי בּדמוּתוֹ של תוֹר הזהב בּספרד וּבדמוּת האמנסיפציה של יהוּדי המערב, העתידה סוֹף סוֹף להתגלגל גם על יהוּדי המזרח, אלא בּמהדוּרה לאוּמית מתוּקנת: לא “עבדוּת בּתוֹך חירוּת”, אלא חירוּת בּגוֹלה ללא שמץ עבדוּת פּנימית. בּטל סיכּוּיה של האמנציפציה הכּלכּלית והמדינית, והוּרם הנס של אוטואמנציפציה רוּחנית בּלבד.

 

ב

והנוֹער, הדוֹר השני לאחר בּיל“וּ, איננוּ יוֹצא בּדרכי קוֹדמיו. אין לאָן ללכת, אין למַה ללכת, אין למַה ללכת, אין קוֹרא ללכת. יוֹם־קטנוֹת. גוּרי־האריוֹת מתחַבּטים בּכלוּביהם. מה שאמר בּיאליק על עצמוֹ הלם אז כּמה מבּני גילוֹ, מן המעוּלים שבּהם, ואוּלי בּיוֹתר את מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי, “היחיד בּרשוּת הרבּים”: לא מצא סדן פּטישוֹ. מתרבּים התינוֹקוֹת שנשבּוּ לבין הגוֹיים, מתרבּים האדישים, מתרבּים המרוּחקים והמתרחקים ועוֹזבי הקן. “ההשׂכּלה”, אף על פּי שהאידיאולוֹגיה הלאוּמית כּבר הפליגה ממנה כּמִדבר שעבר זמנוֹ – אך עתה נעשׂתה לקנין הרבּים, ורק עתה מתגלה כּוֹחה בּחיי העיר והעיירה, בּבּית וּברחוֹב וּבבית־המדרש. האבוֹת האמידים עוֹשׂים מה שבּכוֹחם וּלמעלה מכּוֹחם כּדי להבטיח “עתיד” לילדיהם, ועתיד בּימים אלה אינוֹ לא בּרבּנוּת ולא בּמסחר, ועל אחת כּמה וכמה לא בּמלאכה, כּי אם בּהשׂכּלה “ממש”, השׂכּלה עם דיפּלוֹמה: רוֹפא, עוֹרך־דין, וּלכל הפּחוֹת – רוֹקח. והפּרוֹזדוֹר לטרקלין – בּית־הספר התיכוֹני הממשלתי וכפתוֹריו הנוֹצצים. וּמי שאינוֹ זוֹכה להיכּנס לבית־ספר תיכוֹני, פּוֹנה ל”אֶכּסטֶרניוּת“. תחת קוֹל רינתם של חוֹבשי בּית־המדרש מנַסר עתה קוֹלוֹ היבש של האכּסטרן בּשַננוֹ. האכּסטרן עצמוֹ אפשר לוֹ שיהיה בּפנימיוּתוֹ יוֹנק מעוֹלם אחר ונכסף לעוֹלמוֹת אחרים – אוּלם א ה”כּרטיס" לחיים, לעוֹלם, אל בּין־הבּריוֹת, אל ה“קריֶרה”, אין קוֹנים אלא בּמחיר זה, בּמחיר שינוּן ספרי־הלימוּד של בּית־הספר הרוּסי. האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית בּשלה, וּ“לחוּד שוֹטף זרם החיים”. וגם מתחרה חדש קם לאוֹתה אידיאוֹלוֹגיה: כּשם שמתחת לדפּי הגמרא מצאוּ מחבוֹא ספרי־השׂכּלה, כּך מסתתרוֹת עתה מתחת לספרי־הלימוּד של רוֹמית וּסלָבית־עתיקה חוֹברוֹת חיצוֹניוֹת, הקוֹרצוֹת וקוֹראוֹת לעוֹלמוֹת חדשים, לעוֹלמוֹת־חוּץ, וּמבשׂרוֹת: הקץ לעריצוּת, משטר חדש, חירוּת, שויוֹן, מהפּכה עוֹלמית. וּבנוֹת ישׂראל, הפּטוּרוֹת מלימוּד תוֹרה, ושערי שׂפה זרה וּבתי־ספר זרים פּתוּחים בּפניהן בּיתר קלוּת, מַכניסות הבּיתה מיפיפוּתוֹ של העוֹלם החיצוֹני, רמזי קדוּשתוֹ ונַעלוּתוֹ. מה דלוּ אוֹהליך יעקב מוּל העוֹלם העשיר והמַרהיב, מה שָפלוּ משכּנוֹתיך, ישׂראל, אֶל מוּל פּני הנהרוֹת העצוּמים. בּ“בּית” אין נשארים אלא הנמוּשוֹת, אשר לא כּוֹח להם להתרוֹמם, השוֹקטים, השוֹקעים, המסתפּקים בּמוּעט. על אלה נשענת חיבּת־ציוֹן, עליהם היא מטילה את מצווֹתיה, אלה ישמרוּ “נחלת־אבוֹת”. אך מי שאָזנו לקחה שמץ מן המתחוֹלל בּעוֹלם, מן הרוּחוֹת המנַשבוֹת והמַסעירוֹת, ־ ואם גם טעם בּילדוּתוֹ מִמתק “אהבת־ציוֹן”, ואפילוּ נגלה עליו חסד־נעוּריו בּ“שׂפה בּרוּרה” – כּבר נעשׂה צר לוֹ המקוֹם בּנחלת־אבוֹת. דברי ההטפה של הספרוּת הלאוּמית נגד “הרוֹעים בּשׂדוֹת זרים” ו“נוֹטרים כּרמי זרים” והקוּבלנה המרה על “העלמה העבריה והיא מתנכּרה” – פּג כּוֹחם. רבּים רבּים אשר מקוֹמם הכּירם אחר כּך בּין המתקיפים בּחימה את “מִגדלי הציוֹנוּת הפּוֹרחים בּאויר” ואשר הוֹקעת “אוּטוּפּיוּתה” ו“ריאַקציוֹניוּתה” וּ“זעֵיר־בוּרגנוּתה” של הציוֹנוּת נעשׂתה להם לשליחוּת־חיים – בּדוֹק אחריהם ותמצא שגידוּלי־בּית הם. חיבּת־ציוֹן לא היתה להם אלא גשר לעבוֹר אל “העוֹלם הגדוֹל”. אכן, עלוּבה זוֹ, חיבּת־ציוֹן, דלה היתה מהשׂבּיע את רוּחם השוֹאפת מרחבים, אך הם, מבקשי הגדוֹלוֹת – הזריזים וּממוּלחים בּהצטרפם לגדוֹלוֹת של אחרים, וּרפי־רוּח ודלי־מעשׂ מכּדי עשׂיית גדוֹלוֹת של עצמם – דלים היוּ מלמצוֹא את הגדוֹלוֹת המקוּפּלוֹת בּשיבת־ציוֹן.

 

ג

הנוֹער המַשׂכּיל, שנמלט מן ה“תחוּם”, מתלקט בּ“קוֹלוֹניוֹת” שבּערי האוּניברסיטאוֹת שבּמערב אירוֹפּה. צעירי ישׂראל, בּני מבוֹאוֹת אפלים – ראוּ אוֹר גדוֹל: חוֹפש, סדרים חדשים, מדע ותרבּוּת, אידיאוֹת חדשוֹת. עוֹלם צדק יבָּנה. בּקוֹלוֹניוֹת מתהווה הוָי של בּוֹהֶמה יהוּדית, שבּין שמיעת הרצאה לבקשת גמילוּת־חסד לצוֹרך סעוּדה היא מחַשבת חשבּוֹנוֹת עוֹלם וּמַמציאה תיקוּנים לכל פּגימוֹתיו. גם כּאן, כּרגיל בּאַכסַניוֹת של תוֹרה, יש מַתמידים ויש הוֹלכי־בּטל, יש אוֹהבי־דעת ויש עמי־ארצוֹת, יש הוֹגים ויש מלַהגים, עמקנים וריקנים, לוֹמדי תוֹרה לשמה וּמרדפי־קריֶרה. אך האוירה השוֹלטת היא – הדביקוּת בּעוֹלם הגדוֹל, בּשאלוֹתיו, בּאישיו, בּתסיסוֹתיו. וּצעירי תלמידי־החכמים מתהלכים בּהכּרה כּי מכּאן יפוּצוּ מחר־מחרתים איש איש לשליחוּתוֹ. כּאן האָבנַים לאידיאוֹת, להשקפוֹת, לתנוּעוֹת, לפסקי־הלכוֹת.

סביבה זוֹ יש לה שליטים מִשלה, בּעלי “עָבר”, בּעלי “זכוּיוֹת”, אשר יד ושם להם על פּני הקולוניוֹת, אם כּתוֹרנים וּכנוֹאמים וּוַכּחָנים, ואם כּאנשי־מעשׂה וגיבּוֹרי־מַחתרת, ואם כּיוֹצקי מים על ידי הגדוֹלים. קטנים שבּהם שמם ושלטוֹנם בּקוֹלוֹניה שלהם, גדוֹלים שבּהם שמם הוֹלך לפניהם על פּני “חוּץ־לארץ” כּוּלה, ויש גדוֹלי־גדוֹלים, בּבחינת אַדמוֹ“רים ורשכבה”גים,4 אשר שכינת המהפּכה הרוּסית שוֹרה עליהם בּכל אשר יעשׂוּ וּבכל אשר יאמרוּ.

כּי הציבּוּריוּת שבּקוֹלוֹניוֹת אף על פּי שאַכסנתיה בּמערב אירוּפּה אין זוֹ אלא דירת־עראי לה, ואף על פּי שרוּבּה דרוּבּה יהוּדים, בּנים־חוֹרגים־בּמקצת לאִמא־רוּסיה, הרי כּל מַעיניהם נתוּנים להוֹרתם, לרוּסיה־רבּתי. שׂפתה, ספרוּתה, אישיה, הרוּחוֹת המנַשבוֹת בּה – הם השוֹלטים כּאן שלטוֹן בּלתי־מוּגבּל.

להלכה דוֹגלת הקוֹלוֹניה בּקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, בּאֶזרחוּת־העוֹלם, אך לאמיתוֹ של דבר עוֹלם זה אין לוֹ משמעוּת אלא אחת: עוֹלמה של רוּסיה. ועוֹלם זה, על סוֹפריו הגדוֹלים ועל מַהפּכניו הקדוֹשים, מלא קסמים. וּקסמיו הגדוֹלים והקדוֹשים מחַפּים על הקטנים והטמאים. והבּחוּרים והבּחוּרוֹת, אשר תמוֹלם בּ“תחוּם המוֹשב” וּמְחָרם מי יוֹדע – שמא מעֵבר לאוֹקינוֹס – נפשם יוֹצאת מאהבה וּמדביקוּת בּעוֹלם־קסמים זה. בּהשתפּך עליהם נפשם הם שרים על אִמא־ווֹלגה הגדוֹלה והרחבה“, שמעוֹלם לא ראוּה בּעיני בּשׂר. וּבאהבתם לחירוּת כּי רבּה יִפעם ויִרחב לבּם לזמירוֹת עַם־אוּקראינה (לבבוֹת יהודּים, שבוּיי־אהבה ואסירי־תוֹדה על הזכוּת שניתנה להם להידבּק בּנעלה וּבנכסף, לא חטאוּ, חלילה, בּהרהוּרים רעים על הקשר שבּין הזמירוֹת הללוּ לבין זַמריהם אשר עם בּוֹגדאן חמֶלנציקי וגוֹנְטָה וזֶ’לֶניאק וּשאר האטמנים שבּעבר ועל אחת כּמה שלא חטאוּ בּחלוֹמוֹת רעים על פּטליוּרה וּמַכנוׁ ושאר האַטַמַנים שבּעתיד, אשר יביאוּ לעיירוֹת היהוּדיוֹת את זמירוֹת אוּקראינה על חוּדוֹ של רוֹמח). כּל עוֹד שמשה של ה”עממיוּת" תלוּיה בּשמי הספרוּת הרוּסית היוּ כּיסוּפיהם עצוּמים למוּז’יק הרוּסי, זה אשר בּבּית וּבעיירה לא ראוּהוּ אלא בּשיכּרוּתוֹ ובזוּהמתוֹ ובבערוּתוֹ ועכשיו נפקחוּ עיניהם לראוֹתוֹ מרחוֹק כּדמוּת מעוּנה וּקדוֹשה, סמל החכמה הקרקעית ונוֹשׂא המשטר החברתי הצוֹדק. עם סילוּק המוּז’יק מבּימת הספרוּת והאידיאוֹלוֹגיה הרוּסית הגיע תוֹרוֹ של ה“בּוֹסיאק”. בּחיים ממש היה בּחוּר יהוּדי, וּבחוּרה לא כּל שכּן, מפחד לשהוֹת כּלשהוּ בּמחיצתוֹ של זה, כּי על כּן הוּא ראשוֹן לפוֹרעים בּכל מקוֹם, אוּלם הספרוּת הפכה אוֹתוֹ לסמל המַרדוּת וּפריקת־עוֹל וּפריצת גדר המוּסכּם, וּמיד נצמדוּ אליו לבבוֹת יהודּים לאהבה וּלהפלָאָה. אך גם פּוּלחן הבּוֹסיאק לא לעוֹלם יהיה. סוֹבב הוֹלך גלגל הרוֹמַנטיקה הרבוֹלוּציוֹנית. עד שסוֹף סוֹף עלה כּוֹכבוֹ של הפּרוֹליטרי הרוּסי, הפּוֹעל בּבית־החרוֹשת, אשר מִמוּמיהם של המוּז’יק ושל הבּוֹסיאק לא דבק בּוֹ מאוּם, והוּא אשר נוֹעד להיוֹת משיחה של האנוֹשוּת הדווּיה.

וּלתוֹך עוֹלם־קסמים זה היה נוֹפל הנער היהוּדי והנערה היהוּדיה שבּאוּ מן התחוּם. מתבּטל עמד הדרדק בּפני הקשישים, בּפני מי שכּבר זכה להיוֹת מהגר פּוֹליטי אוֹ התעתד להיוֹתוֹ אוֹ העמיד פּנים שהנהוּ. מלא יראַת־הרוֹממוּת עמד בּפני המאוֹרוֹת הגדוֹלים והפּטישים החזקים, אבּירי הויכּוּח וּמפוּרסמי המחתרת, אשר אמרתם היתה חוֹק בּל יעבוֹר. והצעיר היהוּדי, ואפילוּ זה שהביא בּמזוַדתוֹ איזה רכוּש עברי־תרבּוּתי ואיזה נצנוּץ של חלוֹם ציוֹני, הרי הוּא כּחָגָב בּעיניו מוּל הענקים הללוּ. ואם איננוּ גַברא קטילא, ואם הואּ מבקש שלא להיוֹת בּין הנמוּשוֹת, אין לוֹ אלא לזרוֹת הלאה את מִטענוֹ המבוּיש.

 

ד

עתה, בּימינוּ אלה, למדנוּ להכּיר שיטוֹת שלטוֹן בּחברה, אשר לרשוּתן עוֹמדים שבטים וּברקנים וּפּוֹליטאִיזוֹלַטוֹרים וקוֹנצלַגרים ו“הוֹדאוֹת בּעלי־הדין” וּמיתוֹת־בּית־דין וּמיתוֹת ללא דין, וכל אלה אינם מספּיקים להן לשכנע את המַמרים. אוֹת הוּא לאיבה התהוֹמית שבּין החברה לבין שליטיה. חברה שהיא שלמה עם שלטוֹנה אינה זקוּקה לאמצעי החוֹבלים הללוּ. היא יוֹדעת להטיל את מרוּתה גם בּמקל־נוֹעם, ויוֹדעת לטחוֹן עד דק את המַמרים גם בּדרכי שלוֹם. על אחת כּמה וכמה אם החברה חיה בּהתרוֹממוּת־רוּח, בּאמוּנה אֶכּסטטית, אם היא “שיכּוֹרה ולא מיין”, ורבּים האמצעים הרוּחניים שבּרשוּתה לבלוֹע וּלעכּל את המתקוֹממים לה. די לה בּכוֹח הסוּגסטיה, די לה בּהקיפה את “אנ”ש" בּאוירת הערצה לעוּמת מנת הבּיטוּל למעיז וּפליג. מה כּוֹחה של טענה חזקה מוּל העוָית־בּיטוּל בּוֹטחת? מה שיעשׂה הלעג לא יעשׂה השׂכל. אין צוֹרך בּמעשׂי עריצים דוקא. די להלך אימים על אדם כּי עם נמוּשוֹת חלקוֹ. מי וָמי ירצה להימנוֹת עם נמוּשוֹת? כּל אדם הוּא נחוּת־דרגה לגבּי מי שהוּא, אם וגם מי שרוֹאה עצמוֹ עוֹלה מעלה מעלה יוֹדע גם יוֹדע שלגבּי מי שהוּא, אם יחיד, ואם סוּג ואם חוּג, הרי הוּא נחוּת־דרגה. אך מי ירצה להיוֹת נחוּת־דרגה כּשיש בּידוֹ להיפּטר מנחיתוּת ולהיוֹת שוה בּמעלה עם השאר? מי וָמי ירצה להיוֹת יוֹצא־דוֹפן ללא הכרח בּכך? וּמה חברתך דוֹרשת ממך – הלא רק שלא להיוֹת יוֹצא־דוֹפן, להיוֹת כּמוֹ הכּל, לא להתעקש הרבּה וּלקבּל בּאהבה את מוּסכּמוֹתיה. כּלוּם קרבּן הוּא? אַדרבּא, רק זכוּת היא שהחברה מעניקה לך, זכוּת השויוֹן, זכוּת קבּלת־השפע.

החברה השוֹאפת אויר־ההפיכה קסמיה ושכרוֹנה גדוֹלים יוֹתר מזוּ של חברה רגילה. וגם עריצוּתה הרוּחנית גדוֹלה יוֹתר. כּי הלבבוֹת פּתוּחים לקראתה וּמקבּלים אוֹתה לא מאוֹנס אלא מרצוֹן. והנוֹער היהוּדי לא כּל שכּן. מה שעזב מאחוֹריו, כּל מה שעזב, נמאַס בּעיניו. חיים בּלים וּבלוּיים. מה שנשקף לוֹ כּאן, כּל מה שנשקף, מלַבּב אוֹתוֹ וּמעוֹרר כּבוֹד ויראַת־כּבוֹד. מה החברה הנכספת דוֹרשת ממנוּ? הלא רק להצטרף אֶל “האנוֹשוּת”, להשתחרר בּהקדם מקשרים הניתקים מאליהם, מיחסים אשר עבר עליהם כּלח, מאמוּנוֹת תפלוֹת, מהזיוֹת ילדוּתיוֹת, ממוֹרא־העוֹלם, מקטנוּת־המוֹחין וצמצוּם־האוֹפק. לאוּמיוּת יהוּדית הרי היא היפּוּכה של “האנוֹשוּת” ושל הפּרוֹגרס העוֹלמי. מה מַשמעוּתה אם לא פנַטיזם דתי, ריאקציה שוביניסטית, פּסיכוֹלוֹגיה זעִיר־בּוּרגנית, עמידה מן הצד למהפּכה העוֹלמית המתקרבת? מי צעיר יהוּדי, הוֹלך לרוּח הזמן, יסַכּן את נפשוֹ וידבּק בּכמוֹ אלה? מי יעמוֹד בּפני הרוּחוֹת השליטוֹת והמצוֹדדוֹת והכּוֹבשוֹת?

לא קשה בּיוֹתר עמידה זוֹ לאלה אשר מַשב התקוּפה הסוֹערת לא נגע בּהם. בּין בָּאֵי הקוֹלוֹניוֹת יש גם כּאלה, מקוּפּלים בּקליפּתם. מי ששקוּע כּוּלוֹ בּתלמוּדוֹ שהביא אתוֹ. וכאן הוּא מבקש רק “לָשית עליו נוֹספוֹת”, מחכמת הגוֹיים, והוּא סוֹתם את אזנוֹ בּצמר־גפן מפּני כּל רוּח מנַשבת; אוֹ מי שנתוּן לחשבּוֹנוֹתיו הפּרטיים־המעשׂיים, ואם גם יתהפּך העוֹלם – “בּיתי שלי מן הצד”; אוֹ אינדיבידוּאַליסטים־רוּחניים החיים בּעוֹלמוֹת אחרים ולבּם רחַק מן ההמוּלה החברתית אשר סביבם. אך קשה יוֹתר עמידתם של אלה אשר אינם אוֹטמים את אזנם מסַערוֹת הדוֹר, אשר לבּם הוֹלם עם פּעמי התקוּפה, וחשבּוֹנוֹת עוֹלם, חשבּוֹנוֹת עמים וּמַעמדוֹת, מַטרידים אוֹתם וּמזעזעים לא פּחוֹת מאשר את הרוֹב השוּלט מסביבם, אלא שחשבּוֹנוֹתיהם מוּרכּבים הרבּה יוֹתר, אלא ששייכוּתם לעמם היא בּשבילם לא שייכוּת בּיוֹלוֹגית בּלבד, לא סרח עוֹדף שמוּטב לסַלקוֹ, אלא שאֶת עברם אינם יכוֹלים אוֹ אינם חפצים לשכחוֹ כּליל, ועתידם אינוֹ מוֹפיע להם בּאוֹתה דמוּת קלה וחוֹגגת כּאשר לשאר שמסביבם. קשה להם. משען אין. הנס של הרצל טרם יוּרם. ועוֹלמם של חוֹבבי־ציוֹן נתוּן בּשפל. אלה נקלעים ונפתלים ותוֹהים וּמגששים. וגם מהם נשמטים כּפעם בּפעם ונסחפים בּזרמים השוֹלטים. רק קשי־עוֹרף ועזי־רוּח שבּהם אינם נטמעים. וגם בּאין מחנה, וגם בּאין משען, אינם נכנעים, מעיזים פּנים, טוֹענים וּמתוַכּחים, וּמצפּים לבּלתי־ידוּע העתיד לבוֹא.

חבוּרה כּזאת, של יהוּדים צעירים, קשי־עוֹרף וּבלתי מתבּטלים מפּני האוֹיב, אפילוּ כּשהם עצמם תוֹהים וּנבוּכים, ללא מחנה וּללא הנהגה, התלקטה בּקוֹלוֹניה שבּבּרלין. מהם שזכוּ אחר כּך להיוֹת בּראשוֹנים אשר עִם הרצל, מהם שזכוּ לחיים ציוֹניים־פּוֹריים עד נשימתם האחרוֹנה. שמוֹתיהם של ליאוֹ מוֹצקין, שמַריהוּ לוין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, יוֹסף לוּריא, עליהם השלוֹם, וחיים וייצמן, יאריך ימים – שמוּרים אתנוּ.

בּרלין היתה העיר הראשוֹנה בּמערב שבּה התבּצרוּ סטוּדנטים יהוּדים מן המזרח בּעלי הכּרה לאוּמית. הוּקמה “אגוּד מדעית יהוּדית־רוּסית”. שֵם זה בּלבד, המַדגיש את היהדוּת, היה בּוֹ מן ההעזה. בּמה עסקה האגוּדה? כּמוּבן, בּהרצאוֹת וּבויכּוּחים. כּל חבר היה מַרצה בּתוֹרוֹ. נדוֹנוּ השאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת בּאוֹתם הימים: לאוּמיוּת וקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, האם היהוּדים הם אוּמה, וכדוֹמה. אוּלם גם שאלוֹת יוֹתר מַרחיקוֹת: מדינת־יהוּדים וּבעיוֹתיה, ואפילוּ השאלה הערבית. עסקוּ בּ“ביסוּס” הציוֹנוּת, מתוֹך האידיאוֹלוֹגיוֹת השוֹנוֹת המהלכוֹת, בּיססוּ לפי ספֶּנסֶר, בּיססוּ לפי מרכּס. האסיפוֹת הללוּ הטרידוּ את מנוּחתוֹ של הצד שכּנגד. גדוֹלים וּמפוּרסמים מן המחנה ההוּא היוּ מוֹפיעים. והאסיפוֹת היוּ נהפּכוֹת לשׂדה־קרב רעיוֹני, רמז וּבשׂוֹרה לאוֹתה “דיסקוּסיה” רבּתי אשר תקיף בּעוֹד אֵילוּ שנים את כּל תפוּצוֹת הגוֹלה.

בּאוֹתה מערכה של האגוּדה הבּרלינית נתגלה בּרבּים נחמן סירקין.



  1. “ואם יש בּתוֹכנוּ העוֹנים לעניים המבקשים לחם: ”חוֹבבוּ ציוֹן“ – שוֹטים הם ואין מביאים ראָיה מן השוֹטים. אדרבּא, לכל האוּמללים האוֹבדים בּענים וּמבקשים עזרה בּחיבּת־ציוֹן, להם אנוּ אוֹמרים: אַל תחוֹבבוּ ציוֹן, כּי דבר אין לחיבּת־ציוֹן עם צרת הפּרט. ־ ־ אך הן עוֹד רבּים בּישׂראל אשר מצבם הפּרטי לא הוּרע כּל כּך אשר יאהבוּ עם זה את עמם בּלבּם ורוֹצים בּקיוּמוֹ הכּללי ־ ־ לאלה, ורק לאלה, אנוּ משיבים, וּתשוּבה אחרת אַיִן: ”חוֹבבוּ ציוֹן" (פּצעי אוֹהב, על פּרשת דרכים, חלק א').  ↩

  2. “עלינוּ להוֹדוֹת לעצמנוּ כּי קיבּוּץ גָלוּיוֹת הוּא דבר למעלה מן הטבע. בּדרך הטבע אפשר שבּזמן מן הזמנים ניסד מדינת־היהוּדים. אפשר שהיהוּדים יִרבּוּ ויעצמוּ שם עד כּי תימלא הארץ אוֹתם, אבל גם אז ישאר רוֹב האם מפוּזר וּמפוֹרד בּארצוֹת נכר. ”וּלקבּץ נידחינוּ מארבּע כּנפוֹת הארץ“ – אי אפשר: זאת תוּכל להבטיח רק הדת, על ידי ”גאוּלה נסית" (מדינת היהוּדים וצרת היהוּדים, על פּרשת דרכים, חלק ב').  ↩

  3. [דברים כ“ח, ס”ה]  ↩

  4. אַדמוֹ“ר – אדוֹננוּ, מוֹרנוּ ורבּנוּ; רשכבה”ג– רּבן של כּל בּני הגוֹלה  ↩

המלצות קוראים
תגיות