רקע
ברל כצנלסון
פּרק שני: נַח'קה המטוֹרָף
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

מי היה נחמן סירקין? עלם סוֹער וּמסעיר, רתחן ומרדן. בּעל־מוֹחין וּבעל־שגיוֹנוֹת. בּני סביבתוֹ מחוּלקים בּהערכת כּשרוֹנוֹתיו. יש אוֹמרים: חריף ושנוּן, ויש אוֹמרים: אך מַתמיד ושקדן. אך בּאחת מסכּימים הכּל: ש“דעתוֹ אינה מיוּשבת עליו”. בּן לאב תוֹרני, אליעזר, וּלאֵשת־לפּידוֹת, צביה, מגזע הבּ“ח.1 עיר מוֹלדתוֹ – מוֹהילוֹב – ממנה יצאוּ רבוֹלוּציוֹנרים מפוּרסמים (אליעזר צוּקרמַן, פ. אַכּסלרוֹד, מ. אַהרוֹנסוֹן ועוֹד), וּממנה גם עלוּ לארץ ראשוֹני בּיל”וּ: ישׂראל בּלקינד ואָחיו ואַחיוֹתיו. רוּח מַרדוּת נזרקה בּוֹ מנעוּריו. מן הגימנסיה בּמוֹהילוֹב גוֹרש על שהתריס בּגאוֹן וּבמרי בּפני המוֹרה שפּגע בּכבוֹד יהדוּתוֹ. בּמינסק, שבּה סיים את הגימנסיה והיה נוֹתן שיעוּרים, כּבר נמנה על חוּג חוֹבבי־ציוֹן. שם, מסַפּרים בּעלי זכרוֹנוֹת, היה כּבר מַשמיע “דעוֹת תמוּהוֹת”. גם בּא בּמגע עם חוּגים רבולוציוניים שבּמַחתרת. נחבּש. שוּחרר, וכעבוֹר זמן גָלה מבּית אבּא. הלך ללוֹנדוֹן. הסתוֹפף בּוַייטשפּל. אוֹמרים: נמשך אחרי לַהקת־שׂחקנים. שם כּבר שלח ידוֹ בּכתיבת מחזוֹת לתיאַטרוֹן היהוּדי (אגב, נטיה זוֹ לא עזבתוּ גם בּשנים מאוּחרוֹת, אף על פּי שלא ראה בּרכה בּנסיוֹנוֹתיו הדרמַתיים). בּן עשׂרים הגיע לבּרלין (1888). צלל בּלימוּדים, אך לא למד שוּם “מקצוֹע”. צמאוֹנוֹ רב: פּילוֹסוֹפיה וסוֹציוֹלוֹגיה וּפּסיכוֹלוֹגיה וכלכּלה וּמדעי טבע וחכמת־ישׂראל. למד על קיבה ריקה. וּכדי לפטר בּמַשהוּ אוֹתה קיבה נצרך היה לכמה המצאוֹת. כּוֹח זה לפטר את הקיבה בּמשהוּ עמד לוֹ גם שנים רבּוֹת אחר כּך. הלָמד תוֹרה לשמה? ודאי לא לשם אוּמנוּת, לא לשם קריֶרה. מאהבת הדעת, לשם דעת. אך גם לא לשמה בּלבד. גם לשם “מעשׂה”. כּל מה שלמד צריך היה לסייע לפתוֹר את השאלוֹת המטרידוֹת. ולא שאלה אחת בּלב מטרידה אוֹתוֹ, מטרידוֹת אוֹתוֹ שאלוֹת סדר־העוֹלם, שאין בּוֹ לא מן הצדק ולא מן החכמה ולא מן החירוּת ולא מן השויוֹן. וּמטרידה אוֹתוֹ בּיוֹתר שאלת העם. עם ישׂראל מה יהא עליו? ודרכּוֹ בּהיסטוֹריה מַהי? – וכיון שנקלע למערב, וראה בּגדוּלתם של ישׂראל בּאשכּנז, שהם חוֹסים בּצל החכמה והכּסף ו“הזכוּיוֹת” – מטרידה אוֹתוֹ השאלה: לאָן מוֹבילה הדרך בּה הוֹלכים יהוּדי המערב, חכמיהם ועשיריהם?

והוּא לא רק מחפּשׂ וּמעיין וחוֹקר, כּי אם גם דן, דן בּרוֹתחים. בּמאמריו העברים הראשוֹנים, והוּא בּן כ"א, הוּא דן בּהשקפוֹתיהם של חכמי ישׂראל בּמערב, ועם כּל ההערצה האישית שהוּא רוֹחש לאברהם גייגר ולחבריו וּלהישׂגיהם בּמחקר, הרי הוּא מתאר כּך את דרכּה הפּנימית של האמנסיפציה:

“סמל הטהרה והטוֹב ראה [ישׂראל] בּשכניו שבּדרכּם בּחר וּבעקבוֹתיהם הלך, ועל עצמוֹ שפך קיתוֹן של רוֹתחים וַיגעל וימאס בּנפשוֹ” – – “בּעד קב אחד של חנוּפּה מכר יעקב את בּכוֹרתוֹ וּבדמי נפשוֹ שילם לאוֹיביו על כּי חדלוּ לרמוֹס עליו בּרגל גאוה וזדוֹן; תקווֹתיו היוֹתר קדוֹשוֹת שבּעדן הוֹציא להוֹרג בּניו אַלפי שנים נתקררוּ בּקרב לבּוֹ; אש אהבתוֹ לציוֹן וירוּשלים שבּערה בּלבּוֹ בּימי גלוּתוֹ כּשלהבת־יה כּבתה; ורוּח ישׂראל – – הליט פּניו בּאדרתוֹ וַיֵבךּ!”2

לא כּל מה שאדם בּגיל זה חוֹשב אוֹ כּוֹתב מעיד על המשכוֹ. אוּלם המשכוֹ של סירקין מעיד כּי לא מגרוֹנם של אחרים נאמרוּ דברים אלה.

בּקטע זה, הכּתוּב בּידי עלם, יש כּבר מן הריתמוּס הנפשי של סירקין שלאחר כּך, ממִזגו הלוֹהט, משׂנאתו לכל התרפּסוּת, מתחוּשתוֹ היהוּדית ההיסטוֹרית, מחימתוֹ לנמלטים אל מחנה התקיפים. “רוּח ישׂראל” הוּא בּשבילוֹ לא דבר שבּהפשטה, ולא מליצה ריקה. הוּא חי אוֹתוֹ, כּוֹאֵב את עֶלבּוֹנוֹ, חוֹלה את חילוּלוֹ. זהוּ שעתיד להטיח על פּניו של העם אשר החליף את ה“אַתה בחרתנוּ” בּ “אַתה מאַסתנוּ”!

אילוּ היתה מחשבתוֹ של סירקין, הלוֹהטת והמתלבּטת, עגה לה עוּגה זוֹ בּלבד, היה מקוֹמוׁ מכּירוֹ ודאי בּין שלוּמי אמוּני חוֹבבי־ציוֹן. אוּלם סירתוֹ של סירקין עוֹדנה רחוֹקה מן החוֹף. הוּא נאבק ונפתל עם נוֹשׂאֶיה של חיבּת־ציוֹן, עם השׂגוֹתיהם, עם הליכוֹתיהם. אין כּמוֹהוּ שׂוֹנא את הבּעל־בּיתיוּת, את צרוּת אפקיה, את קפאוֹנה, את הדרך־ארץ שלה בּפני ה“גביר”. חיבּת־ציוֹן לא ניתקה אוֹתוֹ מעל ההשׂכּלה הלוֹחמת. היה בּוֹ מירוּשתם של לילינבּלוּם וּסמוֹלנסקין ויל“ג. הערצתוֹ ליצירה העברית, קשרוֹ העמוֹק לתנ”ך, אשר הוּא ספר־חיים לוֹ, היוֹתוֹ הוֹגה בּ“כוּזרי” וּב“מוֹרה” וּבשאר ספרי־החקירה של ימי־הבּינַים – כּל אלה אינם מקטינים את התקוֹממוּתוֹ כּנגד הדת המעשׂית, שהוּא רוֹאה בּה את ירידת הדת הנבוּאית.

הוּא חי בּעוֹלמם של הנביאים, של האוּטוֹפּיסטים ושל המַהפּכנים הגדוֹלים. אָח וחָבר לתוֹפסי המרוּבּה. היינה ולַסַל וּמַרכּס וסן־סימוֹן וּפּרוּדוֹן והרצן וטוֹלסטוֹי ורבּים רבּים אחרים פּתוּחים לפניו. הוּא צוֹלל בּספרוּת מדינית וסוֹציוֹלוֹגית. הוּא מבקר בּאסיפוֹת של הסוֹציאל־דמוֹקרטים הגרמנים. לוֹמד לדעת את הדברים מקרוֹב. אך בּכל אלה לא ירגיע ולא יעגוֹן. הוּא הוֹגה בּספרים, אך גם הוֹגה מחשבוֹת. אינוֹ מקבּל הלכוֹת פּסוּקוֹת. מה שהוּסכּם ונתקבּל אינוֹ מחייב אוֹתוֹ. תנא הוּא – וּפליג. יש לוֹ טענוֹת משלוֹ, וּראָיוֹת משלוֹ וחידוּשים משלוֹ. הסוציאליזם שלוֹ וּמַרדנוּתוֹ אינם ניתנים להתקפּל בּחוֹברוֹת המוּסכּמוֹת, הוּא תוֹפס את המרוּבּה, גם בּעניני מהפּכה וסוֹציאליזם וגם בּעניני לאוּמיוּת.. הוּא אינוֹ מבקש להתרצוֹת למי שהוּא וּלקבּל “הסכּמה” ממי שהוּא בּמחיר פּשרה רעיוֹנית, בּמחיר נצחוֹן לשעה. הוּא מוּכן לעמוֹד על שלוֹ נגד העוֹלם כּוּלוֹ. דביקוּתוֹ בּמהפּכה אינה עשׂוּיה להביא אוֹתוֹ לידי השלָמה עם גילוּייה הירוּדים, עם נוֹשׂאי־כּליה, עם “הדת המעשׂית” של הסוֹציאליזם.

 

ב

הוּא ערוּך לקרב. הקדמוֹנים היוּ אוֹמרים על אדם כּזה: התוֹרה היא שרוֹתחת בּוֹ. תוֹרתוֹ של סירקין אינה תוֹרה מיוּשבת וּמפוּכּחת. היא בּעצם רתיחתה. היא מבעבּעת וקוֹצפת. רוֹתח בּוֹ השׂכל השנוּן הקוֹרע קליפּוֹת מעל דברים ונפגע מכּזָבן של תוֹרוֹת מקוּבּלוֹת: רוֹתחת בּוֹ השׂנאה לשפלוּת, למנַת חיי עבדוּת ובוּז; רוֹתח בּוֹ הבּוּז לצביעוּת, לכל צביעוּת, גם זוֹ שמתלבּשת בּלבוּש דת וּמסוֹרת וּלאוּמיוּת וגם זוֹ שמתלבּשת בּלבוּש סוֹציאליזם וּמהפּכה ו“אנוֹשוּת”; רוֹתח בּוֹ החזוֹן, חזוֹן זה שהוּא זר ומוּזר גם לחברים ולידידים, וּבעיניו שלוֹ הוּא כּל כּך פּשוּט וּמוּבן וניתן להתמַמש: קוּם ועשׂהוּ!

איש ריב וּמדוֹן. אין כּמוֹהוּ להתגָרוּת מלחמה. ולא רק בּאוֹיב, כּי אם גם בּחבר. לא רק בּתלמידים, כּי אם גם בּאַפּיפיוֹרים המַרכּסיסטיים. חסר־ פּחד. איננוּ מפחד אפילוּ ממה שכּוּלנוּ מפחדים, להיוֹת נלעג וּמגוּחך. “אַל תתבּיישוּ מפּני המַלעיגים” טבוּע בּאָפיוֹ. הוּא בּוֹחר להיוֹת שוֹטה בּעיני הפּיקחים. בּויכּוּחים אִתּם איננוּ משתעבּד להנחוֹתיהם וּלדרך הגיוֹנם ואיננוּ יוֹצא בּעקבוֹתיהם כּדי להפריכם, אלא הוּא מריק נגדם את הגיוֹנוֹ הוּא השוֹנה מִשלהם, את שנינתוֹ הוא השוֹנה משלהם, ושאינה נאמרת לשם הלצה וּבידוּח־דעת, אלא כּדי לחשׂוֹף כּסל־חכמתם ולקרוֹע את קוּרי העכּביש של הגיוֹנם.

כּמה הברקוֹת של סירקין בּמערכה עם המתנגדים נשתמרוּ עשׂרוֹת שנים בּזכר חבריו, גם כּשהפכוּ ונעשׂוּ יריביו.

שמריהוּ לוין מסַפּר מעשׂיה בּסירקין וּפּארווּס.3 פּארווּס הגיע כּבר לפרסוּם מרוּבּה בּסוֹציאל־ דמוֹקרטיה הגרמנית, וּשמוֹ היה גדוֹל, כּמוּבן, בּ“קוֹלוֹניה”. היה נוֹהג לבוֹא תכוּפוֹת לאסיפוֹת “האגוּדה המדעית היהוּדית־רוּסית” לשם מלחמה בּדעוֹתיהם הנחשלוֹת של הצעירים הנוֹטים ללאוּמיוּת יהוּדית. פּעם אחת לאחר שהריק את כּל ראיוֹתיו “המדעיוֹת” נגד הלאוּמיוּת ראה להביא ראָיה מבּגדוֹ. “צמר זה של בּגדי הוּא צמר־ כּבשׂים שרעוּ בּאַנְקַרָה, נסרק בּאַנגליה ונארג בּלוֹדז; כּפתוֹרים אלה בּאוּ מגרמניה והחוּטים מאוֹסטריה” – כּלוּם אין זוֹ ראָה ניצחת כּי הלאוּמיוּת בּימינוּ הנָה חסרת־שחר? המשל המוּחשי הזה עשׂה רוֹשם כּבּיר. “הנה כּבר הוּרמוּ הידים למחיאוֹת־כּפּים וכאן אירע דבר בּלתי־צפוּי. פּארווּס לבוּש היה בּגד צר. כּשהתחיל ממַששוֹ וּמַראה אוֹתוֹ לקהל, כּעדוּת וּראָיה לדבריו, נקרע פּתאוֹם בּשעת התרתחוּת התפר בּמַרפּקוֹ. ישר ממוּלוֹ של פּארווּס ישב נחמן סירקין, שעיניו בּערוּ בּחימה וּבבוּז. וּבאוֹתוֹ רגע ממש שפּארווּס גמר דבריו ואת ראיוֹתיו קפץ סירקין, שלא יכוֹל לכבּוֹש עוֹד את זעמוֹ בּלבּוֹ, וּפרץ בּקוֹל: “וקרע זה אשר בּמעיל אדוֹני בּא מן הפּרעוֹת בּקיוֹב”. הרוֹשם שעשׂוּ דברי סירקין נפלא היה ללא יתוֹאר. פּארווּס דיבּר שעה ארוּכּה עד שהגיע לידי שׂיא האינטרנַציוֹנַליוּת של בּגדוֹ וּבמכּה אחת הרס סירקין את כּל בּניניו של זה!”4

מעשׂיה מעין זוֹ מסַפּר לאחר ארבּעים וכמה שנים חבר־נעוּרים של סירקין שפּרש ועבר למחנה האוֹיב:5 התנהל ויכּוּח, אם היהוּדים הנם אוּמה אוֹ לא (“שאלה” זוֹ לא ירדה בּמשך כּמה שנים משוּלחנה של האינטליגנציה היהוּדית, וגם כּמה תיאוֹרטיקנים לא־יהוּדים ראוּ להתערב בּויכּוּח. היה זה ויכּוּח לא לשם מדרש בּלבד, אלא לשם הלכה למעשׂה: אם יוּכח בּהוֹכחוֹת מדעיוֹת שאין אחריהן כּלוּם כּי היהוּדים אינם אוּמה אזי ממילא בּטלוֹת וּמבוּטלוֹת מגַמוֹתיהם הלאוּמיוֹת של היהוּדים וחדל הצוֹרך בּארץ משלהם). בּאוֹתוֹ ויכּוּח השתתף מצד מתנגדי הלאוּמיוּת היהוּדית איטלסוֹן,6 שהיה קשיש הרבּה משוֹמעיו. הוּא הצטיין בּהשׂכּלה מרוּבּה וּבחריפוּת־מוֹח, והיה מקוּבּל מאד על הקהל. איטלסוֹן טען שויכּוּח זה איננוּ פּוֹרה. אפשר לראוֹת את היהוּדים כּאוּמה ואשפר לראוֹתם כּלא־אוּמה, הכּל לפי מה שאנוּ תוֹלים בּמוּנח אוּמה. להסבּרת רעיוֹנוֹ השתמש בּמשל זה: בּכל ספרי־הלימוּד לזוֹאוֹלוֹגיה נמנית התרנגוֹלת על מערכת העוֹפוֹת, אך הפּתגם הרוּסי אוֹמר כּי התרנגוֹלת אינה צפּוֹר. כּאן קפץ נח’קה ושיסע בּצוָחָה: “עד שהתרנגוֹלים הפּתאים והיהירים מתנַצחים ינַקרנה הנץ”!

האריוֹת־המתוַכּחים לא הפחידוּ אוֹתוֹ. וגם לא האוֹדיטוֹריה האוֹיֶבת, ושוּב מעשׂה בּויכּוּח, כּמוּבן, סוֹער, שהתנהל בּקוֹלוֹניה: אימתי חל ראש־השנה? המדוּבּר, כּמוּבן, לא בּראש־ השנה העברי, אלא בּראש־השנה לנוֹצרים. אלא שגם לנוֹצרים יש שני לוּחוֹת. רוּסיה הפרבוסלאבית היתה מוֹנה לפי הלוּח הישן, ואירוֹפּה המערבית – לפי הלוּח החדש. בּאוֹתם הימים טרם הנהיגוּ בּרוּסיה את הלוּח החדש. והסטוּדנטים היהוּדים, הדוֹגלים בּשם “אנוֹשוּת” והקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת, בּיקשוּ – מתוֹך דביקוּת בּרוּסיה נזדהתה עם דביקוּת בּמהפּכה – לקיים את המסוֹרת הרוּסית בּנכר. כּי רוּסיה והמהפּכה העוֹלמית – היינוּ הך. וגם המסוֹרת, הוֹאיל והיא רוּסית, תתקדש בּקדוּשת המהפּכה. האוֹפּוֹזיציה של הסטוּדנטים היהוּדים־הלאוּמיים נתגלתה בּזה שהם טענוּ ל… ראש־השנה המערבי. גם כּאן הפך נחמן לקטיגוֹר: וכי כּל עמי רוּסיה חוֹגגים לפי הלוּח הרוּסי? האם גם הפּוֹלנים והלַטישים והתתרים חוֹגגים לפי אוֹתוֹ לוּח? אין זאת איפוֹא שאתם מתרפּסים לפני העם השוֹלט בּמדינה, וּמַצדיקים בּכך את השעבּוּד שהוּא מטיל על שאר העמים! והדברים אמוּרים בּחרון, בּקנטוּר, בּהוֹקעה. וּבפני מי הוּא מטיח דברים פּוֹגעים אלה? בּפניהם של אנשים שכּל אחד מהם רוֹאה עצמוֹ חתן המהפּכה הבּע“ל7 ונוֹשׂא דגל ה”אנוֹשוּת" הצרוּפה, “שאין לפניה לא יוָני ולא יהוּדי”. חוֹסר־ טאקט שאין לוֹ כּפּרה!

ימים מרוּבּים התנהל ויכּוּח, אם קוּפּת־העזרה של הסטוּדנטים צריכה להיקרא רוּסית אוֹ יהוּדית־רוסית. סטוּדנטים רוּסים ממש לא היוּ כּמעט בּנמצא בּתוֹך הקוֹלוֹניה, כּי רק היהוּדים היוּ אלוּצים לבקש להם מקלט־לימוּדים מעֵבר לגבוּלוֹת רוּסיה. אף על פּי כן תבעוּ כּל אלה שדגלוּ בּקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וראוּ עצמם רוּסים, שהקוּפּה תיקָרא רוּסית. הטוֹענים להבלטת יהדוּתה של הקוּפּה הסתמכוּ על הֶרכּב הסטוּדנטים, על הרדיפוֹת שהיהוּדים נרדפים. ה“כּל־אנוֹשיים” טענוּ כּי הרדיפוֹת הן פּרי משטר העריצוּת, שרוּסיה כּוּלה סוֹבלת ממנוּ, וּלפיכך הרי זה ענין כּללי, לא ליהוּדים לבדם, בּפרט שטוֹבי העם הרוּסי מתנגדים לכך, ואין תקוָה להינצל מן הרדיפוֹת אלא בּהתמזגוּת עם אלה. סירקין, כּדרכּוֹ, לא הסתפּק בּהגנה, אלא התגרה מלחמה. הוּא העיז לכפּוֹר בּעצם הטענה המוּסכּמת ששׂנאַת ישׂראל אינה אלא מַכּת־השלטון. אם כּפעם בּפעם חוֹזרוֹת פּרעוֹת ונשנוֹת אי אפשר לנקוֹת את עַם־הפּוֹרעים מאַחריוּת. ולא די שהעיז לפגוֹע בּכבוֹד העם הרוּסי, אלא הפליג והוֹסיף להרגיז את חסידי ההתבּוֹללוּת: גם האינטליגנציה הרוּסית אינה נקיה, לדעתוֹ, מאַנטישמיוּת, ועליה האחריוּת, כּי איננה עוֹמדת בּפּרץ!

אפשר לשער כּיצד קיבּלה האוֹדיטוֹריה – האֲמוּנה על הערצה בּלתי־מוּגבּלת לעם הרוּסי ולאינטליגנציה הרוּסית, והמשׁיאה את עצמה כּל הימים כּי אין פּרעוֹת אלא מעשׂי ידיה של ממשלה רשעה – דברי קטרוּג כּאלה, ולא על חינם היוּ מאשימים אוֹתוֹ בּחוֹסר נימוּס וטאקט.

והמעלה את הזכרוֹנוֹת הללוּ, אדם שרחק מחסד־נעוּריו, והעוֹמד בּשעת כּתיבה בּמחנה ההוּא, רוֹאה צוֹרך להוֹסיף בּכל זאת: “אוּלם ההתפּרצוּיוֹת המטוֹרפוֹת וּבלתי־טאקטיוֹת הללוּ היוּ מכריחוֹת רבּים להרהר בּדבר”.

 

ג

כּל עוֹד השתמש סירקין בּשוֹט השנינה כּלפּי המתנגדים היוּ לוֹ שוֹמעים. היוּ רוֹגזים עליו, אך גם נהנים מחריפוּתוֹ. כּשהיה קוֹרא בּאסיפה את הסַטירה שלוֹ על האגוּדה וחייה ודעוֹתיה בּצוּרת סיפּוּר על אלימלך הבּדחן, שנקלע לבּרלין ונזדמן לאסיפוֹת האגוּדה והקשיב לויכּוּחיה וּביקש לרדת לעוּמקם וּלישב בּמוֹחוֹ הפּשוּט את הדיבּוּרים המחוּכּמים הללוּ של מצילי העם וגוֹאלי האנוֹשוּת, וּמערים על ידי כּך קוּריוֹזים על גבּי קוּריוֹזים – לא היה הצחוֹק פּוֹסק. וּכפעם בּפעם היוּ מבקשים ממנוּ שיחזוֹר ויקרא את חיבּוּרוֹ. כּבר אז נגלה בּוֹ הכּשרון הסַטירי החריף, שפּרץ אחר כּך בּיתר שׂאֵת בּכתביו הפּוּלמוֹסיים. אך לא כן היה גוֹרלוֹ של סירקין כּשהיה מגיע להרצאת השקפוֹתיו ודעוֹתיו הוּא. כּאן היוּ השוֹמעים נתקלים בּדברים תמוּהים וּמוּזרים בּיוֹתר, דברים שאינם מתקבּלים על הדעת בּשוּם אוֹפן.

שמריהוּ לוין, שידע את סירקין מימי מינסק, בּעוֹדוֹ כּבן עשׂרים, מסַפּר כּי עוֹד בּימים ההם, בּשנת 1888, “שקד על מזיגת שני האידיאַלים של הלאוּמיוּת היהוּדית ושל הסוֹציאליזמוּס לכלל שאיפה לאוּמית־אנוֹשית אחת”.

נטיה זוֹ בּלבד לאַחד בּראש אחד מה שנראה היה לכל בּר־דעת “תרתי דסתרי”, היה בּה כּדי להביא את הבּריות לידי מנוֹד־ראש. זיווּג בּלתי־טבעי שכּזה! אוּלם סירקין לא הסתפּק בּכך, וּבהרצאוֹתיו בּבּרלין בּיקש לקבּוֹע כּי הסוֹציאליזם היהוּדי, אם איננוּ רוֹצה להיוֹת תלמיד נכנע לבּוּרגנוּת המתבּוֹללת, הכרח לוֹ להיוֹת ציוֹני, וּמאידך תנוּעת השחרוּר הלאוּמית של העם היהוּדי תחטא לעצמה וּתחלל את שם ההיסטוֹריה העברית אם לא תהיה סוֹציאליסטית.

כּך העיז צעיר להטיף בּניגוּד לכל “המציאות” כּוּלה, בּניגוּד למה שקיים וּמוּסכּם וּמקוּבּל, בניגוד לסוֹציאליזם כּמוֹת שהוּא וּבניגוּד לחיבּת־ציוֹן כּמוֹת שהיא.

וּבעצם מסע־הנצחוֹן של הסוֹציאל־דמוֹקרטיה הגרמנית, המתבּססת על הפּוֹעל השׂכיר בּתעשׂיה, מבקש הוּא לבסס את השקפוֹתיו על דרך שוֹנה: הוּא שוֹלל את התפיסה המַרכּסיסטית הרוֹאה בּמעמד הפּוֹעלים השׂכירים לבדוֹ את נוֹשׂא המהפּכה הסוֹציאלית. לא רק הפּוֹעלים השׂכירים, כּי אם כּל המשוּעבּדים והנלחמים. הגשמת הסוֹציאליזם, כּך הוּא מוֹסיף ואוֹמר, אינה תלוּיה בּמידת ריכּוּז הרכוּש דוקא. העיקר שהאוּכלוֹסים, ואפילוּ קצתם, ירגישוּ שהמשטר הקפּיטליסטי הוּא לבלתי נשׂוֹא – אזי יתקוֹממוּ נגדוֹ בּכל כּוֹחם, יגַלוּ מַכּסימוּם של מרץ מַהפּכני לשם החלפת המשטר הקיים בּמשט סוֹציאליסטי. והעם העברי, כּעם מדוּכּא שבּמדוּכּאים, טבעי והכרחי שחלקוֹ יהיה עם המתקוֹממים וּמתמרדים. הוּא צריך לקחת חלק בּכל תנוּעת שחרוּר סוֹציאלית, אך לא מתוֹך ויתוּר על עצמאוּתוֹ הלאוּמית, אלא מתוֹך בּקשת השחרוּר הלאוּמי. העם העברי, הסוֹבל יוֹתר מאחרים, והנדחף בּלחץ ההיסטוֹריה לשחרוּר לאוּמי, לא ירצה לבנוֹת את בּיתוֹ החדש על מַסַד רקבוֹן, לא יקבּע בּחייו המחוּדשים משטר הנדוֹן לכלָיה.

כּאלה וכאלה היה מטיף בּאוֹתן השנים נחמן סירקין. “ותמיד היה נשאר יחיד בּדעתוֹ. לא הציוֹנים ולא מתנגדיהם לא תמכוּ בוֹ. שוּם אדם לא היה נוֹטה אפילוּ לשעה קלה לאידיאוֹלוֹגיה שלוֹ”.8

ואם האידיאוֹלוֹגיה כּשהיא לעצמה היתה מוּזרה וּמַתמיהה, הרי חוֹסר כּל תוֹמך וּמצַדד היה בּוֹ משוּם תוֹספת ראָיה לזרוּת ולַתמהוֹנוּת שבּהשקפוֹתיו. “אוּלם אי־הצלחה זוֹ לא היה בּה כּדי להביא את נח’קה בּמבוּכה. משנה לשנה היה חוֹזר על האני מאמין שלוֹ, בּידעוֹ מראש שלא ישפּיע על שוּם אדם משוֹמעיו”.9

בּימים הבּאים עוֹד יסַפּר נחמן סירקין על עצמוֹ: “אינסטינקט פּנימי וּוַדאוּת עמוּקה של אמת עילָאית עשׂוּ לי אז לב להתחיל להטיף לציוֹנוּת הסוֹציאליסטית וּלהעמיד את עצמי כּנגד כּל האינטליגנציה היהוּדית”.

אדם לבדוֹ.



  1. “בּית חדש”, ספר מפוּרסם, פּירוּש על “הטוּרים”. מחַבּרוֹ: ר‘ יוֹאל סירקיס, פּוֹסק וּמקוּבּל, שימש בּרבּנוּת בּכמה קהילוֹת: בּהן: פּרוּז’אני, לוּבּלין, בּריסק דליטה וּקראקא. נפטר בּן שמוֹנים בּקראקא 1640.  ↩

  2. “זכּרוֹן לחכם”, “המגיד”, 1889, גליוֹן 29.  ↩

  3. שמוֹ הֶלפנד. יהוּדי יוֹצא רוּסיה שעלה לגדוּלה בּסוֹציאל־דמוֹקרטיה הגרמנית.  ↩

  4. שמריהוּ לוין. מזכרוֹנוֹת חיי, ספר ב': מרד הנעוּרים, עמוּד 183.  ↩

  5. אליהוּ דוידסוֹן, אחד האישים הבּוֹלטים בּחבוּרה הבּרלינית, תלמיד־חכם עברי, לשעבר חוֹבב־ציוֹן נלהב, חבר בּ“בני־משה”, משתתף בּקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן. פּרש מן הציוֹנוּת ונצטרף לסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית, לקבוּצת פּלֶכַנוֹב, שמילא אצלה תפקיד של מוּמחה לענינים יהוּדיים, והיה נלחם בּשמה נגד הציוּנוּת וגם נגד ה“בּוּנד”. אחר המהפּכה שימש פרוֹפסוֹר בקיוֹב. שם נפטר. לבקשתי כּתב את זכרוֹנוֹתיו על סירקין (בּכתב־יד). סירקין החשיב אוֹתוֹ בּיוֹתר וּפרישתוֹ מן הציוֹנוּת ציערה אוֹתוֹ הרבּה. עד מה זכר את דוידסוֹן תעיד העוּבדה, שבּעלוֹתוֹ לארץ, בּשנת תר“פּ, עם משלחת ”פּוֹעלי־ציוֹן", ראה לכתוֹב לוֹ וּלסַפּר לוֹ על השקפוֹתיו ואמוּנתוֹ.  ↩

  6. גריגוֹרי איטלסוֹן, יהוּדי רוּסי שהיגר בּשנוֹת השבעים לגרמניה. חימאי, מתמטיקאי וּפילוֹסוֹף. נפטר בּ־1926 בּבּרלין, בּן שבעים, לאחר שנחבּל בּגוּפוֹ על ידי נַצי משתוֹלל. פראנץ אוֹפּנהיימר כּתב עליו (מוּסף ל“דבר”, תרפ“ו, ג', ל”ט): “כּפי שידעתיו אני השפּיעוּ עליו יסוּרי הגוּף אשר הוּסבּוּ לוֹ מידי מתנפּלוֹ הרבּה פּחוֹת מאשר דכאוֹן רוּחוֹ על כּבוֹד האדם אשר חוּלל”. “אחד מטיפּוּסי האדם הכי־נעלים המתגלים עלי ארץ”. “כּל אוֹתה הידיעה המרוּבּה, כּל אוֹתה הבּהירוּת המאירה, כּל אוֹתוֹ החוֹמר המדעי שנשתמר בּזכרוֹנוֹ, את הכּל לקח אתוֹ”. ראֵה גם הוּגוֹ בּרגמן “כּי אלף שנים כּיוֹם אתמוֹל” (מוּסף ל“דבר”, תרפּ“ג, ג, ל”ח). את ספרייתוֹ הוֹריש לאוּניברסיטה העברית בּירוּשלים. בּתוֹכה נמצא גם מאמרוֹ של סירקין Das Zweckmässig־hewoische in der Geschichte, 1893 עפ הקדשה בּעברית: “לידידי וּלאוֹהבי מזכּרת”.  ↩

  7. [הבּאה עלינוּ לטוֹבה]  ↩

  8. מדבריו של א. דוידסוֹן.  ↩

  9. כּנ"ל.  ↩

המלצות קוראים
תגיות