רקע
ברל כצנלסון
פרק חמישי: בּאין בּימה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

א

אין למצוֹא רמז לכך שקוּנטרס זה, ראשוֹן לספרוּת הציוֹנית־הסוֹציאליסטית, הנחיל לסירקין מצַדדים. קשה אפילוּ לוֹמר שהעלה הדים, אם לא לקרוֹא הדים לבּיקוֹרת הקשה שידידיו הקרוֹבים מתחוּ עליו בּמכתביהם הפּרטיים. סירקין עצמוֹ בּרשימת־זכרוֹנוֹתיו מוֹנה בּסך־הכּל שתי רצנזיוֹת שזכה להן בּעתוֹנוּת, ואינוֹ מזכּיר שהוּא עצמוֹ פּירסם בּאוֹתוֹ ירחוֹן של פּרנרסטוֹרפר, בּחוֹברת אַפּריל 1900, מאמר גדוֹל “לשאלת היהוּדים” כּתשוּבה לשלוֹשה מאמרי־פּוּלמוֹס נגד קוּנטרסוֹ. התשוּבה מציינת כי סוֹציאליסטים יהוּדים לא התעוֹררוּ לויכּוּח, אלא שני יהוּדים מתבּוֹללים1 וסוֹפר נוֹצרי, יוֹסף פוֹן נוֹיפּוֹיאֶר, הרוֹאה את פּתרוֹן שאלת היהוּדים ואת שליחוּתם של היהוּדים בּהחזרת הנצרוּת לקדמוּתה הטהוֹרה הבּלתי־כּנסייתית. בּדרך כּלל אפשר לוֹמר שהעתוֹנוּת היהוּדית, גם זוֹ של הציוֹנים וגם של הסוֹציאליסטים, עברה עליו בּשתיקה. לא טרחוּ אפילוּ לבטל אוֹתוֹ. אֶל פּינות־התחוּם – שם התלבּטוּ צעירים יהוּדים בּמחשבוֹת שנתגלגלוּ אחר כּך בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – ודאי לא הגיע אוֹתוֹ קוּנטרס. מבּחינת הצנזוּרה הרוּסית היה זה קוּנטרס בּלתי־ליגלי, אשר הכנסתוֹ למדינה אסוּרה והפצתוֹ תיתכן רק בּמַחתרת. אך אם נמצא לסירקין סוֹציאַליסט לא־יהוּדי שפּירסם את קוּנטרסוֹ, מנין ימָצאו לוֹ מהפּכנים יהוּדים אשר יאוֹתוּ לעסוֹק בהברחת ספרוּת ציוֹנית בּלתי־ליגלית? וגם אילוּ הגיע אוֹתוֹ קוּנטרס לרוּסיה היתה השפּעתו מועטת בהכרח: המַשׂכּיל העברי והפּוֹעל הקוֹרא אידיש לא היוּ נזקקים ללשוֹנוֹ הגרמנית, וגם לדרך הרצאתוֹ, כּשם שהקוֹרא היהוּדי שבּמערב, השקוּע בּטמיעה בּורגנית אוֹ סוֹציאַליסטית, לא היה נזקק לתכנוֹ.

אוּלם סירקין לא אמר נוֹאָש. הוּא כּבר עמד לאחר פּרסוּם מחקרוֹ בּגרמנית, “עיוּנים בּפּילוֹסוֹפיה של ההיסטוֹריה” (בּרלין 1896), הוּא כּבר התכּוֹנן לכתיבת מחקרוֹ בּפּסיכוֹלוֹגיה (“תחוּשה וּמוּצג”, יצא בהוֹצאת החברה הפּילוֹסוֹפית בּבֶּרן, 1903); עתה כּבר היה רעב ללחם לא בּגפּוֹ, אלא עם אשתוֹ והתינוֹקת שנוֹלדה להם, אך נקוּדת־המוֹקד היתה אחת: הבּשׂוֹרה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית. בּגללה לא חָשׂכוּ ממנוּ לעג, בּגללה נעשׂה לדמוּת דוֹן־קישוֹטית בּקוֹנגרסים הציוֹניים.

ב

הציוֹנוּת המדינית, אשר אליה הצטרף סירקין מן הקוֹנגרס הראשוֹן, הביאה לוֹ אַכזבוֹת מרוֹת. כּמה תוֹפעוֹת־לוָאי שהמאיסוּ עליו את חיבּת־ציוֹן חזרוּ ודבקוּ בּתנוּעה המחוּדשת: שוּב שלטוֹן בּעל־הבּית, שוּב תלוּת בּגבירים, שוּב רדיפה אחרי הסכּמות־רבּנים. ועתה נוֹספה לכל אלה גם הציפּיה לחסדי שׂרים וּמלכים. הדיפּלוֹמַטיה הציוֹנית, חסרת כּל קרקע להצלחה של ממש, הביאה את הרצל לידי כּך שלא יחמיץ שוּם הזדמנוּת קלוּשה לקשירת קשרים עם עבּד אל־חַמיד ועם וילהֶלם ועם ניקוֹלאי. השמוּעוֹת כּי המנהיג היהוּדי “לפני מלכים יתיצב” הלהיבוּ את דמיוֹן המוֹני ישׂראל וריווּ את גאוָתם הלאוּמית. תפיסתוֹ המהפּכנית של סירקין, שׂנאתוֹ לעריצי־עוֹלם, חרדתוֹ לכבוֹד התנוּעה הציוֹנית וּמוּשׂגיו שלוֹ על כּבוֹד ואי־כּבוֹד – אלה הראוּ לוֹ את הדברים בּאַספּקלריה אחרת. מזגוֹ הסוֹער היה מביא אוֹתוֹ בּהתנגשוּת עם שליטי הקוֹנגרס. מה שנראה היה להם כּאוֹת־בּשׂוֹרה היה בּעיניו אוֹת־קלוֹן. גם קסמוֹ של הרצל לא עצר בּעדוֹ. בּמקוֹם שיש חילוּל כּבוֹד הציוֹנוּת שם אין חוֹלקים כּבוֹד לנשיא התנוּעה. “מה שהרצל עשׂה ויצר בּיד אחת כּעסקן פּוֹליטי וצוֹפה עתידוֹת, נעשׂה בּידוֹ האחרת, כּשתדלן פּוֹליטי, כּמין קריקטוּרה” – מסַפּר סירקין לאחר זמן. “משפּתח הרצל בּהכנת פּגישתוֹ עם הקיסר הגרמני בּירוּשלים – נתקשקשוּ בעתוֹנוּת הציוֹנית, בּיחוּד בּ”וועלט“, התוּפּים לכבוֹדוֹ של וילהלם. – – היוּ מדַמים אוֹתוֹ לאלכּסנדר מוּקדוֹן שעלה על נשר – – כּשם שדימוּ אוֹתוֹ לשאר גדוֹלי ההיסטוֹריה, כּמוּבן, הכּל מתוֹך כּוָנה להוֹציא מידוֹ חתיכה של גאוּלה”. בּא איזה כַּתב ומשׂוֹחח עם הרצל על ועידת האג2 שניקוֹלאי עוֹמד לכנס. “והרצל נאחז בּה כּבאבן מלוּבּנת”, וּמיד מביאים לקוֹנגרס הצעה לשלוֹח טלגרמה של כּניעה לצאר ניקוֹלאי. הרצל נקי־הדעת, הרוֹאה לפניו רק את מטרתוֹ הוּא – הצלת העם המעוּנה מן הגיהינוֹם – ואשר כּל מלכי מזרח וּמערב אינם בּשבילוֹ אלא פיגוּרוֹת־משׂחק בּשחמַט שלוֹ, אינוֹ מרגיש ודאי שוּם פּגָם מוּסרי, ואם הוּא מרגיש משהוּ הרי הוּא מתגבּר על כּך וּבוֹלעוֹ. סירקין כּוֹפר מעיקרא בּמַמשוּתה של הדיפּלוֹמטיה הזאת, אך שׂנאתוֹ המוּסרית קוֹדמת גם לחשבוֹנוֹ הפּוֹליטי. לבּוֹ מתחַמץ: מה גדוֹלה החרפּה שהעם המדוּכּא בּמדוּכּאים יריץ איגרוֹת־בּרכה לעריצי־העריצים.

 

ג

ועוֹד צד אחד מכאיב לסירקין. שליטי הציוֹנוּת להוּטים רק אחרי הגבירים והאמידים והמדוּפּלמים. הם אינם מבינים שהנוֹשׂא האמיתי של הציוֹנוּת, אשר בּלעדיו אין להגשימה, זהוּ ההמוֹן היהוּדי, וּבראשוֹ – הפּוֹעלים והנוֹער. הוא נוֹתן את חייו כּדי להביא את אלה אֶל הציוֹנוּת, כּדי להראוֹת להם את הציוֹנוּת כּתנוּעת שחרוּר פּרוֹגרסיבית, העתידה לבצע את המהפּכה היהוּדית ולעשׂוֹת את העם היהוּדי לנוֹשׂא ההגשמה הסוציאַליסטית. והנה בּאה הציוֹנוּת עצמה, על מנהיגיה והמוֹניה, ועוֹשׂה אוֹתוֹ בַּדאי. כּל שוֹחרי החירוּת, כּל השׂוֹנאים בּנפש את ממשלת־הזדוֹן, יִראו עכשיו את הציוֹנוּת מתרפּסת בּפני הללוּ.

ואכן, גנוֹני הדיפּלוֹמטיה של הרצל, אשר הוֹעילוּ כּל כּך להרבּוֹת את חנוֹ בּעיני ההמוֹנים התמימים, הם גם שהסתירוּ מעיני אחרים את התוֹכן האמיתי של מלחמת־הרצל. וּבחשבּוֹן יוֹתר רחוֹק עלוּ לציוֹנוּת בּמחיר אנוֹשי רב: מי שעמד על סף הציוֹנוּת ונדחה בּגללם, מי שהאמין בּהם ונתאכזב. מי שעמד בּפנים – ועזב. בּין העוֹזבים היה גם בֶּרנַר לַזַר, איש צרפת, אַנַרכיסט בּעל שאָר־רוּח, היחיד מבּין הרדיקלים היהוּדים בּמערב־אירוֹפּה שנתן ידוֹ להרצל. עם הדיפּלוֹמטיה של הרצל לא יכוֹל היה להשלים. מתוֹך נַאיביוּת רבוֹלוּציוֹנית בּיקש לבנוֹת את המדיניוּת הציוֹנית על קשרים עם “התוּרכּים הצעירים”. אוּלם סירקין אינוֹ עוֹזב את המערכה. הוּא קוֹרא תגר. זוֹרק קריאוֹת־בּינַים, וּבהתחמץ לבּוֹ הוּא גם מפר נימוּסים. כּשהקוֹנגרס השני עמד לקבּל הבּעת־תוֹדה לניקוֹלאי מתפּרץ סירקין וּמקלקל את כּל החשבּוֹן. הוּא גורם טרדה רבּה להרצל וּלנוֹרדוֹי, החוֹששים לסקַנדַל פּוֹליטי וּמתקשים למצוֹא מוֹצא של נסיגה בּכבוֹד, בּוֹדנהיימר מצליח לישב את הענין, וסוֹפו של דבר שהטלגרמה אינה נשלחת והענין נקבּר בּכבוֹד. סירקין נעשה ילד־שערוריוֹת של הקוֹנגרס, כּשהוּא מדבּר משסעים אוֹתוֹ בּלי הרף, צוֹעקים לוֹ שיכלה דבריו, וּבאחת הסצֶנוֹת הסוֹערוֹת הללוּ מכניס הפּרוֹפסוֹר מַנדלשטם, הישיש הליבּרלי הטוֹב, מזקני ציוֹני רוּסיה, הצעה פורמַלית: “להוֹציא את כּל הסוֹציאליסטים מן הקוֹנגרס הציוֹני”, ורבּים המוֹחאים לוֹ כּף. אך הרצל, מנהל הישיבה, מוֹדיע בּחכמתוֹ כּי הצעה זוֹ אי אפשר לוֹ להעמיד למנין: “לא יעלה על הדעת כּי נוֹציא מתוֹך הציוֹנוּת איזוֹ השקפה פּוֹליטית שהיא”.

 

ד

בּאוֹתוֹ קוֹנגרס שני, הראשוֹן לאחר הקוֹנגרס הראשוֹן שהפגין את האַחדוּת הלאוּמית, רבּוּ בּכלל חילוּקי־הדעוֹת. ויכּוּח גדוֹל התלקח מסביב “אוֹצר ההתישבוּת”, “קוֹלוֹניאַל־בּנק” בּלע“ז. כּידוּע הוּחלט עוֹד בּקוֹנגרס הראשוֹן על הקמת שני המוֹסדוֹת: הקרן הקימת ואוֹצר ההתישבוּת. אוּלם הקמת המוֹסד הראשוֹן נדחתה ונדחתה (עד לקוֹנגרס החמישי) וּבהקמת הבּנק כּבר עסק הקוֹנגרס השני. הרצל, כּאָפיוֹ, זירז והאיץ, וּכבר ראה בּדמיוֹנוֹ את הבּנק הלאוּמי כּלוּל בּהוֹנוֹ, האחרים תבעוּ “זהירוּת” ושיקוּל־דעת, והחוּגים הרדיקליים בּיוֹתר – בּקוֹנגרס וּמחוּץ לקוֹנגרס – ראוּ בּהקמת הבּנק, “כּכל הבּנקים”, נצחוֹן המגמה הקפּיטליסטית בּציוֹנוּת. עיקר הויכּוּח בּקוֹנגרס התנהל בּין “המזרחיים” ו”המערביים" בּדבר הגדרת מקוֹם פּעוּלת הבּנק: אם לוֹמר בּ“מזרח” (“אוֹריֶנט”) כּהצעת בּעלי התכנית אוֹ לפרש “ארץ־ישׂראל וסוּריה”, כּדרישת רבּים מציוֹני רוּסיה, שהתיחסוּ בּחשדנוּת להנהגה. אוּלם קוֹמץ קטן של צירים ראה את מרכּז הויכּוּח לא בּכך: הוּא חשש להשתלטוּת קוֹמץ בּנקאים וּמוּמחים על המפעל הלאוּמי ודרש להבטיח את השגחת ההסתדרוּת הציוֹנית על עסקי הבּנק (בּוּכמיל, וייצמן). קבוּצה סוֹציאליסטית קטנה (סירקין, פרבּשטיין, ש. ר. לַנדא) התנגדה לאוֹפי הקפּיטליסטי של הבּנק. סירקין טען להכנסת עקרוֹן הקוֹאוֹפּרציה בּבּנק. הוּא מסבּיר כּי אין הכּוָנה בּזה להגשמת איזוֹ אוּטוֹפּיה סוֹציאלית, אלא לעיקרוֹן חברתי וכלכּלי שכּבר יש לוֹ בּימינוּ חשיבוּת גדוֹלה בעוֹלם ושצפוּיה לוֹ חשיבוּת גדוֹלה בּשביל המוֹני המתישבים בּעתיד. הויכּוּח מתנהל מתוֹך חוֹסר סבלנוּת, בּחוֹסר־בּירוּר מספּיק, ויוֹתר משיש בּוֹ ליבּוּן הענינים והאפשרוּיוֹת יש בּוֹ מן הפּחד הסתוּם: הללו מפחדים מפּני הצוּרה הקפּיטליסטית, שרוֹאים בּה סכּנה של שלטוֹן הבּוּרסה והקמת חַיִץ בּין המפעל הכּספּי הציוֹני לבין ההמוֹנים היהוּדים, והללוּ מקוים לשפע כּספים בּגלל הצוּרה הקפּיטליסטית דוקא, והנם אחוּזי־פּחד מפּני הדיבּוּרים הסתוּמים על קוֹאוֹפּרציה ושיתוּפיוּת. סירקין טוֹען, ואין סבלנוּת לשמוֹע אוֹתוֹ. הוּא פּוֹנה לצירים ואוֹמר להם שאיננוּ מקוה שיקבּלוּ את דבריו, אוּלם הוּא מקוה לקוֹנגרס אחר אשר בּוֹ ישתתפוּ שליחים “יוֹתר נבוֹנים”. הדברים מרגיזים. זוֹרקים בּפניו מלת־גנאי: “סוֹציאַל־דמוֹקרט!” וסירקין, העוֹמד בּפני קצף הצירים, עוֹזב את חריפוּת־ההתקפה ועוֹבר לרוֹך־הסבּרה: “לא האינטרסים הם המפרידים בּינינוּ וּביניכם, אוֹתם האינטרסים משוּתפים לכוּלנוּ. אנחנוּ היהוּדים הננוּ עם משוּנה למדי. לא הבדלי אינטרסים מפרידים בּינינוּ, אלא הבדלי חינוּך. מה שאדם קרא בּספרים לפי זה הוּא שוֹפט, חוֹשב, מרגיש; האינטרסים משוּתפים לכוּלנוּ. אני מבקש אתכם איפוֹא להתעמק יוֹתר בּרעיוֹן, כּי הרעיוֹן אשר הצעתי איננוּ מתכּוון נגד האינטרסים שלכם, וּלגלוֹת יוֹתר הבנה לענין, אשר יש בּוֹ כּדי להעלוֹת את הציוֹנוּת לרמה יוֹתר גבוֹהה מזוֹ שהציוֹנוּת־של־עתה עוֹמדת עליה”.

ואלכּסנדר מַרמוֹרק, שענה לסירקין מטעם הרוֹב, דיבּר כּנגד “ציוֹנים על תנאי”…

 

ה

וּבינתים אינוֹ מניח את ידוֹ. עוֹדנוּ מבקש את “המזוּמן” הראשוֹן שבּוֹ אפשר להתחיל בּהקמת התנוּעה שהוּא מאמין כּי קוֹם תקוּם. מבקש הזדמנוּיוֹת להפיץ את מעינוֹתיו. מבקש לנעוֹץ קנה בכל אשר ינתן לוֹ.

בּבֵּרין שבּאוֹסטריה – עתה בּצ’כוֹסלוֹבקיה – נמצא מוֹ"ל יהוּדי מַכּס הֶקל, שיסד (בּ־1900) דוּ־שבוּעוֹן בּגרמנית בּשם Juedische Volksstimmeשהתימר להיוֹת “עתוֹן מרכּזי לפוֹעלים וּלעוֹבדי־מסחר יהוּדים”. ואמנם היה העתוֹן קשוּר עם בּרית האגוּדוֹת (הציוֹניוֹת) של עוֹבדי־המסחר היהוּדים בּאוֹסטריה, מביא דין־וחשבּוֹן מועידוֹתיה, וּמקדיש מקוֹם לבירוּרים אידיאוֹלוֹגיים בּעניני ציוֹנוּת וסוֹציאליזם, וּמתוַכּח עם הסוֹציאליסטים המתבּוֹללים. וסירקין מנסה שם את מזלוֹ. כּוֹתב בּשבילוֹ מאמר פּרוֹגרמַתי. אם בּקוּנטרסוֹ הראשוֹן דיבּר אֶל פוֹרוּם בּין־לאוּמי, הרי כּאן הוּא רוֹאה עצמוֹ, אוּלי לראשוֹנה, מדבּר אל הפּוֹעל היהוּדי. הוּא מסבּיר לוֹ את כּזבה של אַסימילציה שבּיקשה להיוֹת אידיאוֹלוֹגיה לכל בּית ישׂראל בּשעה שבּעצם אינה אלא תוֹפעה מעמדית, יציר רוּחה ואינטרסיה של הבּוּרגנוּת היהוּדית העליוֹנה, שהגיעה לידי עצמה מדינית ופינַנסית. הוּא מתקוֹמם נגד הדעה הרוֹוַחת בּחוּגי סוֹציאליסטים יהוּדים, ושמצאה את בּיטוּיה בּדברי מרכּס הצעיר, כּי שאלת היהוּדים וּשאלת הבּוּרגנוּת היינוּ הך. מדוּע אין הסוֹציאליסטים היהוּדים יוֹדעים “כּי קיים פּרוֹליטריוֹן יהוּדי, שהוּא לפחוֹת שלוֹשת רבעי האוּמה, החי בתּנאים כּלכּליים וחברתיים עלוּבים לאין שיעוּר?” הוּא קוֹרא את הפּוֹעלים היהוּדים למלחמה מעמדית – “מלחמה מעמדית נגד הבּוּרגנוּת של עמם”, מלחמה שלא תצטמצם רק בּיחסים של הפּוֹעל נגד המעביד, אלא שתהיה בּעלת תוֹכן פּוֹליטי ואידיאוֹלוֹגי, שהפּוֹעל ישתחרר מהשפּעת הבּוּרגנוּת ומהתבּוֹללוּתה. הניגוּדים המעמדיים בּקרב העם אינם צריכים להביא לידי שלילת הלאוּמיוּת.

“הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי יש לוֹ, כּמעמד בּחברה, הרבּה ענינים משוּתפים עם הפּרוֹליטריוֹן שאינוֹ יהוּדי. ואוּלם נוֹאֶלת ושטחית היא המסקנה המוּסקת מעוּבדה זוֹ, שהיא אמיתית כּשלעצמה, כּאילוּ הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי אינוֹ יהוּדי עוֹד בּכלל ואין הוּא עוֹד בּגדר קבוּצה לאוּמית לעצמה. שלילת הלאוּמיוּת היהוּדית, על שוּם שהפּרוֹליטריוֹן היהוּדי יש לוֹ ענינים משוּתפים עם הפּרוֹליטריוֹן הבּין־לאוּמי, אינה אלא טשטוּש־תחוּמים נבער בּין בּין־לאוּמיוּת לאי־לאוּמיוּת, החביב עדיין כּל כּך על רבּים רבּים מהיהוּדים, מתוֹך שתעתוּע ההתבּוֹללוּת של הבּוּרגנוּת היהוּדית עבר בּירוּשה לאינטליגנציה היהוּדית, שיצאה מקרב הבּוּרגנוּת היהוּדית”.

הדברים הפּשוּטים הללוּ, המוּנחים היוֹם בּיסוֹדה של כּל תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית, היה בּהם בּימים ההם מן החידוּש וּמן המינוּת, שאדם היה צריך לתת עליהם את נפשוֹ כּדי להכניסם למוֹחוֹת.

אוּלם סירקין אינוֹ מסתפּק בּציוּן העוּבדה של שייכוּת הפּוֹעל היהוּדי לעמוֹ, הוּא גם רוֹאה את מעמד הפּוֹעלים היהוּדים “כּקבוּצה לאוּמית בּעלת ענינים וּשאיפות ספֶּציפיים”, והוּא דוֹרש מן התיאוֹריה הסוֹציאליסטית־המעשׂית שתביא בּחשבּוֹן את יִחוּד חייו ויִחוּד עניניו של הפּוֹעל היהוּדי, ותסיק מהם “דרישוֹת מיוּחדוֹת ויצירוֹת חברתיוֹת”.

את יִחוּד הענינים ואי־נוֹרמַליוּת הקיוּם של הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי יש לראוֹת לא רק בחוּקים המגבּילים את זכוּיוֹתיהם, כּברוּסיה, אלא בּמשהוּ שמחוּץ לשוּרת החוֹק: בּהפלָיה לגבּי העמלים היהוּדים, הקיימת גם בּארצוֹת אשר שם שׂוֹרר להלכה שויוֹן־זכוּיוֹת.

וּלעוֹד תוֹפעה אחת, שהיא, כּרגיל, מחוּץ להתענינוּתם של הסוציאַליסטים היהוּדים, הוּא מַפנה תשׂוּמת־לב: לקיוּמוֹ של "מעמד חברתי מיוחד בּמינוֹ, אשר שפל מצבוֹ החמרי משוּתף לוֹ ולפּרוֹליטריוֹן,בשעה שאי־פּרוֹדוּקטיביוּתוֹ משַתפתוֹ עם מעמד הבּינַים. האֵביוֹנוּת היהוּדית, המוּרכּבת מחנוָנים פּעוּטים ורוֹכלים וסרסוּרים, “כּל אלה הבּריוֹת שאין מלאכה בּידם ואין להם התעסקוּת קבע”, נדחָקים מקיוּמם ואין להם תקנה אלא בּהסתגלוּת לעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. וסירקין דוֹרש איפוֹא מאת “הפּרוֹליטריוֹן בּעל הכּרה מעמדית” שיהיה נציגוֹ האמיתי של מעמד זה.

עכשיו, כּשענין הפּרוֹדוּקטיביזציה אינוֹ זז מעל שוּלחנן של כּל ההסתדרוּיוֹת בּישראל ואין שאלה אלא זוֹ: כיצד מגיעים אליה, עכשיו כּשבּהרבּה ארצוֹת ניטשטשוּ התחוּמים בּין הפּוֹעל היהוּדי “המאוּרגן וּבעל־ההכּרה” לבין מחוּסרי־העבוֹדה הכרוֹניים וּנטוּלי־המעמד, עכשיו אפשר יקרא אדם את הדברים הללוּ ולא יבחין אם יש הבדל בּיניהם לבין הסטיריאוֹטיפּים המרוּבּים המהלכים. אך בּאוֹתם הימים, וגם הרבּה ימים לאחר כּך, כּשלכל הזרמים הסוֹציאַליסטיים שבּישׂראל היה בּרוּר כּשמש שהשכבוֹת העלוּבוֹת הללוּ נגזרה עליהן כּלָיה מטעם הפּרוֹצס ההיסטוֹרי וּבמקוֹמן מוּכרח לבוֹא פּרוֹליטריוֹן בּריא ושׂשׂ־לקרב, וּלפיכך מי שדוֹאג לתקנתן הריהוּ מעכּב את הגאוּלה הסוֹציאַלית – לבוֹא ולדרוֹש מאת הסוֹציאַליסטים היהוּדים שיראוּ עצמם נציגים נאמנים של אותן השכבוֹת האוּמללוֹת, שגוֹרלן מזג להן את כּל צדדי הסבל שבּפּרוֹליטריוֹן וּבדַלת־מעמדוֹת־הבּינים כּאחד – כּמה צריך היה אדם להיוֹת עצמאי וּבן־חוֹרין ועז־רוּח, ו… אוּטוֹפּיסט שאין לוֹ תקנה. התוֹרה הסוֹציאליסטית, מוֹסיף סירקין ואוֹמר, צריכה להכּיר בּמציאוּת היהוּדית הזאת, וּבתוֹצאתה: ההגירה. ואין תשוּבה לנדוּדי היהוּדים אלא תשוּבה ציוֹנית. “הגירה זוֹ, העתידה לשמש יסוֹד ליצירתה של כּנסת יהוּדית וּלהגשמת צוּרוֹת־חיים חברתיוֹת מתוּקנוֹת, היא ענין חיים לפּרוֹליטריוֹן”.

אך חיוּניוּתוֹ של הענין אינה נשארת בתחוּמוֹ של הפּרוֹליטריוֹן בּלבד, אלא הוּא נעשׂה בּעל חשיבוּת לאוּמית מַכרעת. “כּאן נוֹגעים האינטרס החברתי של הפּרוֹליטריוֹן היהוּדי והאינטרס הלאוּמי הכּללי זה בּזה”. סירקין חוֹזר על רעיוֹנוֹ שגם שאָר המעמדוֹת מעוּנינים בּציוֹנוּת: “היסוֹדוֹת המשוּבּחים שבּבּוּרגנוּת” – מפּני הרגשת־עלבּוֹן, הבּוּרגנוּת הזעירה – מפּני שהיא מוּשרשת בּיהדוּת וסוֹבלת מן האנטישמיוּת, אך יוֹתר מכּוּלם הפּרוֹליטריוֹן, בּאשר “עניני חייו החָמריים דוֹחפים אוֹתוֹ על דרך הציוֹנוּת, וּביחוּד שגם האידיאַלים הסוֹציאליסטיים יכוֹלים למצוֹא כּאן שׂדה פּעוּלה יוֹצרת בּהקמת חברה חדשה”. וּמתוֹך ראִיית ההיסטוֹריה העברית הקדוּמה כּנַפתוּלים היסטוֹריים על צוּרוֹת־חיים סוֹציאַליסטיוֹת, מוֹצא סירקין כּי “בּציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית חוֹזר העם היהוּדי להכּיר עצמוֹ הכּרה היסטוֹרית”.

 

ו

סירקין לא הרבּה לעבוֹד בּאוֹתוֹ עתוֹן שכּתב בּשבילוֹ את מאמר הפּרוֹגרמה. בּמהרה נתבּרר לוֹ כּי המוֹ"ל אינוֹ מתכּוון אלא לבּיזנס, והדיבּוּרים הם “אֶל העצים ואֶל האבנים” וּמשך את ידוֹ. אוּלם עוֹד יש למצוֹא בּאחד הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של אוֹתוֹ עתוֹן התחלה של סדרת־מאמרים להסבּרת “הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית”, מוּנח זה שנתחדש סמוּך לקוֹנגרס השלישי. בּמאמר זה בּיקש, כּנראה, המחבּר לגוֹלל מגילה רעיוֹנית רחבה. אין לפנינוּ אלא פּרקוֹ הראשוֹן, שבּו נעשׂה נסיוֹן של קביעת היחסים ההדדיים בּין הגוֹרם הלאוּמי והגוֹרם המעמדי.

את השאיפה לחירוּת רוֹאה סירקין כּעילה וכמַטרה של המלחמוֹת הלאוּמיוֹת. “המלחמה לחירוּת היא המלחמה לחיים”. גילוּיי המלחמה הזאת אצל העמים המדוּכּאים הנם מרוּבּים ושוֹנים וּמוּרכּבים:

“המלחמה הלאוּמית פּעם היא בּאה לידי שיתוּק בּעֶטיָם של בּגידת המעמדוֹת העליוֹנים ודלדוּל הצוּרוֹת החיצוֹניוֹת של הלאוּמיוּת, הספרוּת והלשוֹן במעמדוֹת התחתוֹנים, וּפעם היא חוֹזרת וּמתלקחת מתוֹך הרמת תרבּוּתם של המוֹני העם, פּעם אַחדוּתה מתקפּחת מפּני האינטרס הכּלכּלי המתנגד של הבּוּרגנוּת וּפעם ערכּה המוּסרי יוֹרד בּגלל זרמים אידיאוֹלוֹגיים אחרים במעמדוֹת השוֹאפים לעלוֹת. בּכל אוּמה וּבכל שעה היסטוֹרית מוּבהקת לוֹבשת המלחמה הלאוּמית צוּרה אינדיבידוּאַלית מיוּחדת, בּהתאם לתנאים הכּלכּליים והתרבּוּתיים של השעה ההיסטוֹרית הנדוֹנה”.

וסירקין נוֹתן סימנים בּיחסיהם של המעמדוֹת השוֹנים למלחמת החירוּת הלאוּמית. המעמדוֹת העליוֹנים, הבּוּרגנוּת והכּנסיה עמה, אין קבע בּיחסיהם. הכּל תלוּי בּמסיבּוֹת ההתחרוּת והשלטוֹן: אוֹתם המעמדוֹת העליוֹנים של הפּוֹלנים, למשל, שבּאוֹסטריה הם מצטרפים לתנוּעה הלאוּמית, לפי שהם מגינים בּזה על עצמם מפּני התחרוּתה וכיבּוּשיה של בּוּרגנוּת האוּמה השוֹלטת, בּפּוֹלין הרוּסית הרי הם מַשלימים עם השלטוֹן הרוּסי, מפּני שהוּא פּוֹתח לתעשׂייתם את השוָקים הרחבים של רוּסיה רבּתי. מה שאין כּן מעמד הבּינַיִם, שהוּא בּכל מקוֹם “נוֹשׂאוֹ הפּעיל של הרעיוֹן הלאוּמי”, הן מפּני שהוּא מעוֹרה בּמוֹרשת־העם והן משוּם שהשעבּוּד הלאוּמי פּוֹגע בּוֹ בּיוֹתר. וּכשם ששלטוֹנוֹת הכּנסיה מסַייעים את המעמדוֹת העליוֹנים כּך האינטליגנציה מסייעת את מעמדוֹת הבּינַים, שמהם היא יוֹצאת. גם היא מתקפּחת על ידי השעבּוּד הלאוּמי, וּמפּני שהשׂכּלתה הלאוּמית גדוֹלה משל שאר המעמדוֹת נעשׂית היא היסוֹד הפּעיל בּכל תנוּעה לאוּמית.

בּיחסוֹ של הפּרוֹליטריוֹן למלחמה הלאוּמית מבקש סירקין להבחין שלוֹש דרגוֹת: דרגה א' – הפּרוֹליטריוֹן עדיין לא הכּיר את עצמו ולא הגדיר עצמוֹ והוּא חי בּספירה של המסוֹרת העממית. נטייתוֹ הראשוֹנית לחירוּת וּלצדק מביאה אוֹתוֹ לידי השתתפוּת פּעילה בּמלחמה הלאוּמית. דרגה ב' – הפּועל מתעוֹררת בּוֹ ראשית הכּרתוֹ העצמית כּמעמד, והוּא עוֹמד על הניגוּדים שבּינוֹ לבין שאר המעמדוֹת. הוּא “מתחיל להבין כּי הפּירוּד שהניגוּדים הכּלכּליים והחברתיים מטילים בּאוּמתוֹ לכמה וכמה כּיווּנים גדוֹל מן האַחדוּת הנוֹצרת בּכוֹח השויוֹן הלאוּמי והחרפּה המשוּתפת. מתעוֹרר בּוֹ חוּש הבּיקוֹרת לגבּי המעמדוֹת השליטים, הוּא מתחיל להבחין בּנימוּקים הפּסוּלים המדריכים את הללוּ בּמלחמתם הלאוּמית, והוּא מוֹאס בּהם. חינוּכוֹ המעמדי מביא אוֹתוֹ לידי פּריקת המסוֹרת הלאוּמית והדתית, וגם “הדביקוּת הפּנימית באוּמה מתרוֹפפת לשעה ראשוֹנה”. מגמה זוֹ של עקירת הלאוּמיוּת מוֹצאת את סיוּעה בּ”קפיצוֹת־הדיוֹט של האידיאוֹלוֹגים שאינם משיגים את היחס הנכוֹן שבּין הדברים אלא לעתים רחוֹקוֹת". ורק לאחר התפּתחוּת מסוּימת מגיע הפּרוֹליטריוֹן לדרגה ג', שבּה הוּא “חוֹזר ונוֹטל על עצמוֹ גם את המלחמה הלאוּמית. אך מִזוית־הראִיה של עניניו המעמדיים הפּרוֹלטריים ושל השקפת־עלמוֹ על עיקרי הצדק והשלוֹם, הרי מתחיל הוּא לראוֹת בּמלחמת השחרוּר הלאוּמי חלק ממלחמתוֹ הסוֹציאַליסטית בּכללה”. “משהגיע למדרגה מסוּימת של בּגרוּת שוּב אינוֹ דוֹחה את הנציוֹנליזם, אך אינוֹ מקבּלוֹ בּצוּרתוֹ הקיימת, אלא הוּא כּוֹרכוֹ בּענינוֹ המעמדי וּמרים אוֹתוֹ למדרגת אחד מיסוֹדוֹת מלחמתוֹ לעתיד חברתי חדש”.



  1. האחד מהם פּוֹסל את סירקין בּאשר איננוּ יהוּדי גרמני, וסירקין עוֹנה “לאדוֹן היהוּדי הגרמני”, שהאמת היא אמת אפילוּ כּשהיא נאמרת על ידי יהוּדי רוּסי.  ↩

  2. ועידה למען השלוֹם.  ↩

המלצות קוראים
תגיות