רקע
ברל כצנלסון
פרק ששי: אידיש ועברית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

משנפסקוּ קשריו עם הדוּ־שבוּעוֹן “יידישה פוֹלקסשטימה”1 שוּב נשאר סירקין ללא בּימה. העתוֹנוּת הסוֹציאליסטית היהוּדית, שבּאירוֹפּה היא בּידי ה“בּוּנד” וּבארצוֹת הים בּידי ה“גֶנוֹסין” – אין צוֹרך לוֹמר, שהיא סגוּרה בּפניו בּשבעה מַנעוּלים. והרי אנוּ מוֹצאים אוֹתוֹ בּעתוֹן “דער יוּד”, השבוּעוֹן הציוֹני המעוּלה היוֹצא בּעריכתוֹ של ד“ר יוֹסף לוּריא, חברוֹ לשנוֹת הלימוּדים בּבּרלין, וּבהשתתפוּתוֹ הקרוֹבה של איסידוֹר עליאשעוו, מי שעתיד להתגלוֹת בּספרוּת כּ”בעל־מחשבוֹת“, וגם להילָווֹת לזמן־מה לסירקין בּמלחמתוֹ כּנגד שלטוֹן הגבירים־המתבּוֹללים בּציבּוּריוּת היהוּדית. אוּלם אין למצוֹא בּ”דער יוּד" סימני כּתיבה של סירקין בּשאלוֹת העוֹמדוֹת על סדר־היוֹם. תחת זאת מתפּרסם שם מחקר גדוֹל שלוֹ בּשאלת השׂפוֹת2. לכאוֹרה מאמר עיוּני־מחקרי, אך סירקין “מצליח” להגניב גם כּאן את דעוֹתיו היסוֹדיוֹת.

באּוֹתם הימים טרם תפרוֹץ המחלוֹקת היהוּדית הגדוֹלה, אשר אליה תתנַפּץ האַחדוּת הלאוּמית, המוּנח “אידישיזם” טרם יִוָצר, והאידיאוֹלוֹגיה המוֹבילה אליו עוֹדנה צוֹעדת את צעדיה הראשוֹנים, התמימים, והאינטליגנציה העממית הצעירה, בּין שהיא גלוּתית בּין שהיא ציוֹנית, אינה מפוּלגת בּנקוּדה זוֹ. אדרבּא, היא מטפּחת בּחיבּה וּבחדוַה את הניצנים הראשוֹנים של ספרוּת־אידיש צעירה, בּלי לדעת בּבירוּר לאָן פּניה מוּעדוֹת – וסירקין, שכּבר העמיק אז חקר בּלשוֹן אידיש וּמי שעתיד להיוֹת מחשוּבי הפּוּבּליציסטים בּלשוֹן זוֹ, אינוֹ נלוה להלָך־רוּח זה של חיבּוּב שׂפת אידיש. הוּא יוֹצא אל המערכה בּגישה משלוֹ, ועוֹנה את תשוּבתוֹ שלוֹ על שאלוֹת שטרם נשאלוּ, אבל בּמַהלך הדברים הכרח להן שתהיינה נשאלוֹת בּכל חוֹמר הדין.

המחקר העיוּני כּתוּב לשם מטרה מעשׂית. “שׂוֹנאָיו הישנים של הז’רגוֹן היהוּדי שׂנאוּהוּ יוֹתר מדי, ואוֹהביו החדשים התחילוּ לאהוֹב אוֹתוֹ יוֹתר מדי”. לפיכך יש צוֹרך לגלוֹת את ערכּה האמיתי של שׂפה עממית זוֹ, ומתוֹך ערכּה לדוּן על עתידה. הנימוּקים הרגילים לטוֹבת שׂפת־אידיש אינם מניחים את דעתוֹ. הוּא מנתח את הֶרכּבה הלשוֹני, את יסוֹדוֹתיה העבריים והלוֹעזיים. הוּא שוֹאל למקוֹרה ההיסטוֹרי של הלשוֹן ולעתידה. וּכדרכּוֹ, הוּא מגיע לנקוּדה היסוֹדית שלוֹ, למצב ישׂראל בּעמים. מצב זה שגוֹרם להתהווּת הז’רגוֹנים השוֹנים בּפי העם והוּא שדן אוֹתם לכלָיה. “יד ישׂראל בּאמצע – אין זוֹ רק מימרה אָפיינית למידוֹת מסוּימוֹת של העם היהוּדי, אלא היא מבטאת את כּל מצבוֹ החמרי של העם וקיוּמוֹ בּין העמים”. והוֹאיל והעם היהוּדי בּארצוֹת הגוֹלה לא יכוֹל לחיוֹת חיים כּלכּליים עצמיים והיה מוֹצא את מחיתוֹ בּתיווּך בּין המעמדוֹת, לפיכך לא יכוֹל היה לקיים את שׂפתוֹ שלוֹ. ההסתגלוּת לארצוֹת החדשוֹת מחד והגירוּשים והנדוּדים מאידך הם שהפכוּ את השׂפה שבּפיו ל“ז’רגוֹן”.

והוּא נוֹתן סימנים בּשׂפת־אידיש:

“תמיד חיצוֹנית ותמיד קרוֹבה, שׂפת חוֹל וקוֹדש, שׂפה לא־יהוּדית ויהוּדית, יקרה וּמאוּסה כּאחת, כּי אף על פּי שהז’רגוֹן היה שׂפה זרה עשׂה אוֹתוֹ העם שׂפתוֹ, בּו חיה וחש, דיבּר וקיוה, שיקע בּוֹ את לבּוֹ ושׂכלוֹ – – הרכּבוֹ של הז’רגוֹן, היסוֹד הלאוּמי־העברי שבּוֹ והלשוֹנוֹת הלוֹעזיוֹת הכּלוּלוֹת בּוֹ, גרמוּ לאָפיוֹ הכּפוּל. בּגלל מליה העבריוֹת נעשׂתה שׂפה זוֹ לשׂפת־יהוּדים. וּבגלל השלט הגרמני הזר של אוֹתה לשוֹן, וכן בּגלל הקלוּת שבּה חוֹדרוֹת לתוֹכה שׂפוֹת לוֹעזיוֹת אחרוֹת, נעשׂתה השׂפה לז’רגוֹן, לשׂפת־חוּלין, בּלי היציבוּת וּבלי הקדוּשה של שׂפה לאוּמית”.

האפשר לה לשׂפה זוֹ להיעשׂוֹת ללשוֹן לאוּמית וּלשוֹן־הספרוּת? סירקין אוֹמר בּוַדאוּת: לא. הוּא מַעריך את הספרוּת האידית החדשה. אוֹהב וּמַעריץ את שלוֹם־עליכם, מוֹקיר את פּרץ, מגלה ענין רב גם לסוֹפרים הצעירים המתחילים. הוּא רוֹאה תפקידים מעשׂיים חשוּבים לאידיש. רחוֹק הוּא איפוֹא מן הזלזוּל והאיבה של המתפּללים לכליוֹן האידיש. אך אין חלקוֹ עם חסידי הקיים: “הז’רגוֹן אינוֹ יכוֹל להיוֹת פּחוֹת ויוֹתר ממה שהוּא”. כּל תהליכי החיים בּגוֹלה מוֹבילים מן האידיש אל השׂפוֹת הלוֹעזיוֹת. ראשית חכמה של ההשׂכּלה היתה ללמד לוֹעזית. וכן גם הוּבן כּל עיקרה של ההשׂכּלה. וּלאלה התוֹלים תקווֹת בּספרוּת החדשה בּאידיש שהיא שתבצר את הלשוֹן, עוֹנה סירקין: כלוּם בּגלל הספרוּת החדשה נתרבּוּ מספּר הדוֹברים בּה? והלא בּרוּר שמספּר דוֹברי־אידיש פּחַת, למרוֹת הטפת החוֹבבים. וידידי האידיש עצמם מתוֹך האינטליגנציה כּלוּם הם מוַתרים על הלוֹעזים שבּפיהם? “וכי לשוֹן לאוּמית היא זוֹ אשר מצדדיה וידידיה אינם מדבּרים בּה?” שוֹאל סירקין שאלה שיש בּה כּדי להביא בּמבוּכה גם כּמה עברים נלהבים.

הוּא רוֹאה את ראשיתוֹ של אוֹתוֹ הלָך־רוּח, הבּא לזהוֹת את ספרוּת אידיש עם הלאומיוּת היהוּדית, כּתוֹפעה “חוֹלה וּמשוּנה” וּמתקוֹמם נגדוֹ. הוּא דוֹחה את האמוּנה שהז’רגוֹן עשׂוּי להיעשׂוֹת בּזמן מן הזמנים השׂפה הלאוּמית של ישׂראל, והוּא רוֹאה בּאמוּנה זוֹ את טעוּתם של אוֹהבי־העם “אשר אינם יכוֹלים להבחין בּין מה שנתהווה בּחיי העם בּעקב החשכה והדיכּוּי והאסוֹן ההיסטוֹרי של העם לבין מה שהוּא עצמוֹ יצר בּכוֹחוֹתיו החפשיים ושיוָה לכך את קדוּשת היסוֹד העצמי לחייו”. אוּלם הוּא אינוֹ מַסיק מכּאן את המַסקנה, שהפּתרוֹן הוּא בּהכתרת הלשוֹן העברית בּגוֹלה כּלשוֹן הלאוּמית. עם כּל אהבתוֹ לעברית ואמוּנתוֹ בּעתידה, יוֹדע הוּא גם את תחוּמיה בּהוֹוה הגָלוּתי. מַסקנתוֹ לגבּי ההוֹוה היא עגוּמה. הוּא, המאמין כּל כּך בּערך הרצוֹן האנוֹשי, מוֹריד כּאן את ידיו: “לגבּי שוּם דבר אין רצוֹנוֹ של היחיד כּל כּך חסר־אוֹנים כּמוֹ לגבּי קיוּמה של לשוֹן”. תקוָתה של העברית היא על תנאי, על תנאי שתקוּם מדינה יהוּדית ויתהווּ חיים יהוּדיים עצמאיים.

"העם היהוּדי אין לוֹ שׂפה לאוּמית, כּשם שאין לוֹ ארץ לאוּמית. גם העברית אינה כּיוֹם הזה השׂפה הלאוּמית של העם היהוּדי, היא שׂפת הספרוּת הלאוּמית, אך לא השׂפה הלאוּמית. "העם היהוּדי בּגַלוּתוֹ אין לוֹ שׂפה לאוּמית. היהוּדים ינחלוּ שׂפה לאוּמית כּשידוּרוּ בארצם שלהם, כּשיחדלוּ אוֹתם הגוֹרמים הכּוֹפים עליהם תמיד שׂפה זרה. “לשוֹנוֹ הלאוּמית היא שׂפת עֵבר, שׂפת העָבר של העם, שנשתמרה בּשׂפת הדת והספרוּת, שקיימה תמיד את קדוּשתה של שׂפה לאוּמית, ושהמציאה לכל הז’רגוֹנים את היסוֹד הלאוּמי למען בּטא את הצדדים העמוּקים יוֹתר של הרעיוֹנוֹת וההרגשוֹת האנוֹשיים. כּל כּמה שהתקוה לארץ לאוּמית הוֹלכת וגוֹברת בקרב העם, כּל כּמה שתקוה זוֹ מתגשמת, הוֹלכת השׂפה העברית וּמתפּשטת כּשׂפת הספרוּת, מתעשרת בּאוֹצר מליה וניביה, קוֹלטת יסוֹדוֹת חדשים משׂפוֹת זרוֹת, נעשׂית דייקנית יוֹתר והגיוֹנית וּמסוּגלת להיוֹת שׂפת החיים והספרוּת. כּבר עתה אפשר לראוֹת זאת בספרוּת העברית החדשה, ותהליך זה עוֹד יתגבּר כּשהציוֹנוּת תתחיל להתגשם וּלהקיף המוֹני־העם”.

לא קשה להבחין מרוּח הדברים שאינם מִקריים לגבּי כּוֹתבם. ואכן, בּריב הלשוֹנוֹת אשר פּרץ אחר כּך היה סירקין, שרוֹב כּתיבתוֹ היה בּאידיש והיה חי בּין סוֹפרי אידיש וּבציבּוּריוּת של מפלגוֹת פּוֹעלים יהוּדיוֹת, השוֹלל העז בּיוֹתר של האידיאוֹלוֹגיה האידיאית. הוּא נשׂא בּקרבּו וַדאוּת עמוּקה של ערך הלשוֹן העברית, של כּוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּקרבּה, של החשיבוּת האוּניברסַלית של הספרוּת העברית העתיקה, ואמוּנה שלמה כּי עתידה היא להתחדש עם התחדשוּת חיי העם בּארצוֹ.

 

ב

בּאוֹתוֹ זמן שכּתב את דבריו הראשוֹנים להגנת העברית מפּני המתנשׂאים להפקירהּ כּשׂריד שעבר זמנוֹ, עמד הוּא עצמוֹ באוֹפּוֹזיציה קשה לעתוֹנוּת העברית, שהיתה קשוּרה באּוֹתוֹ עוֹלם בּעל־בּיתי, שסירקין דן אוֹתוֹ בּכל חוֹמר הדין. בּימי עלוּמיו היה מפרסם דברים בּ“המגיד” וּב“המליץ”. עכשיו – לא היה מקוֹם לדעוֹתיו בּעתוֹנים העברים. וכמוּבן, גם לא בּ“השִלחַ”. “הדוֹר” של פרישמן, שחלוֹנוֹתיו היוּ פּתוּחים לרוּחוֹת הזמן, היה היחיד אשר מאמרי סירקין יכלוּ למצוֹא בּוֹ מַחסה כּל־שהוּא. שם נדפּס (1901) מאמרוֹ: “גזע, עממיוּת וּלאוּמיוּת”.

מאמר עיוּני זה, כּמוֹ המאמר “הז’רגוֹן”, היה מכוּוָן נגד הערצת העממיוּת שהתחילה מתפּשטת בּאינטליגנציה היהוּדית המבקשת אחיזה בּהמוֹנים. כּנגד הרוֹמַנטיקה החדשה, הרדיקלית, המקבּלת בּהתפּעלוּת – על כּל פּנים להלכה – את כּל הקנינים העממיים וּמרכּינה בּפניהם את ראשה, דוֹרש סירקין להבחין בּין אוֹתם הקנינים שאינם אלא פּרי החשכה והאסוֹן והירידה לבין קנינים משחררים וּמרוֹממים. “כּשם שהתכוּנוֹת והכּשרוֹנוֹת הגזעיים אינם כּוּלם ממין אחד ולא כּוּלם מסוּגלים לעזוֹר להשתלמוּת הגזע, כּי אם יש בּהם גם כּן רבּים המביאים את הקיבּוּץ לידי ירידה, איבּוּד וּמיתה – ­– כּך גם העממיוּת היא בּעלת יסוֹדוֹת שוֹנים, פּעם חיוּביים וּפעם שליליים בּיחסם להשתלמוּת העם. – – והתקדמוּת החברה היא נצחוֹן הקנינים החיוּביים של העממיוּת על הקנינים השליליים”. והקנינים החיוּביים הללוּ, בּנַצחם, מוֹלידים בּקרב העם בּהמשך ההיסטוֹריה “כּשרוֹנוֹת וּתכוּנוֹת מיוּחדים, כּוֹחוֹת קוֹראים להכּרת המציאוּת והרגשת החיים והחברה”. “בּמהלך ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית נוֹלדים תמיד קנינים עממיים חדשים ונבראים קנינים לאוּמיים חדשים, שיהיוּ עצמם לכוֹח קוֹרא היסטוֹרי של העם”.

הצוֹרך להבחין בּין יסוֹדוֹת פּרוֹגרסיביים וריאַקציוֹניים בּתנוּעה הלאוּמית, הרצוֹן לשחרר את הציוֹנוּת מזיקתה היתירה למסוֹרת הדתית (בּיֶתר דיוּק – הרבּנית), הוּא שפּירנס את התיאוֹריה הזאת שבּיקשה לקבּל כּנַחלה לאוּמית רק אוֹתם הקנינים שנצרפוּ בּכוּר־המבחָן של ההכּרה החברתית המוֹדרנית. “יש קנינים רבּים אצל העם, קנינים רמים ונשׂגבים, אשר טעמם השׂכלי והמוּסרי חי בּהכּרה של האוּמה ואשר הם היוּ הצוּרה לאוֹתוֹ הכּוֹח ההיסטוֹרי הקוֹרא של האוּמה, אבל בּהמשך ההיסטוֹריה נשתנה טעמם בּהכּרה של העם ויקבּלוּ ערך פּחוֹת של מנהג, דין, מצוָה אוֹ תוֹרה, עד כּי קדוּשתם הלאוּמית נפסלת מפּני החוּלין של העממיוּת”.

 

ג

בּאוֹתוֹ “הדוֹר”, בּאוֹתה שנה, נדפּס גם מאמר שני של סירקין, ערב הקוֹנגרס החמישי, לקראת הקמת הקרן הקימת (“האוֹצר הלאוּמי”). ההיסטוריוֹן של הציוֹנוּת יבוֹא וַדאי בּיוֹם מן הימים לאסוֹף וּלברר את הדעוֹת השוֹנוֹת אשר פּגשוּ את הקרן הקימת בּהיוָסדה ואשר ליווּ אוֹתה בּדרכּה. וענין מיוּחד ימצא בּמאמרוֹ של סירקין.

המאמר רצוּף ציפּיה וחרדה. “מוֹסד כּזה לא רק שזָר וחדש הוּא בּקרב העם שאצלוֹ יִוָלד, כּי אם מוֹסד חדש הוּא בּכלל, אשר כּדוּגמתוֹ לא היה עוֹד”. קשה להגיד מראש את מהלך התפּתחוּתוֹ, כּי הוּא מן המפעלים “שתחילתם בּמעשׂה וסוֹפם בּמחשבה”. המוֹסד הזה צריך היה לקוּם בּראשית הציוֹנוּת המדינית, כּעמוּד־התווך שלה, אלא שהדיבּוּרים בּקוֹנגרס הראשוֹן לא הגיעוּ לכלל מעשׂה, וגם עתה אין עוֹד “הבנה עמוּקה בּקרב הקהל להבין את דבר המוֹסד”. “האוֹצר הלאוּמי יכוֹל להיוֹת לעזר מעשׂי לכל אוֹתם הזרמים החדשים, שמתחילים לבעבּע מעט מעט בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. – – התוֹכן הפּנימי המחַיה את המוֹסד הזה, השאיפה המדינית הלאוּמית, יכוֹל להשפּיע עליו, באוֹפן שיהיה מסוּגל לרעיוֹנוֹת חדשים ויתרוֹמם לאידיאַלים ממעל למציאוּת. הרעיוֹנוֹת החדשים האֶקוֹנוֹמיים והסוֹציאליים הממלאים כּעת את לב רבּים ממפלגוֹת שוֹנוֹת של עם ישׂראל, יוּכלוּ להתגשם בּמוֹסד זה וּלהשפּיע על כּל מפעליו, עד כּי יהא למקוֹר של הרמה ותמוּרה של החיים כּוּלם, לא בּשביל יחידים ולא בּשביל רבּים, כּי אם בּשביל העם כּוּלוֹ”.

“וּמפּני שהאוֹצר הלאוּמי, הן מצד תכנוֹ והן מצד תארוֹ, הוּא קנין האוּמה, המסוּגל להתפּתח בּאוֹפן שיהיה למקוֹר יצירה של חיים חדשים ושל הרמת הכּלל, ולא רק של יחידים ושל רבּים, לכן אצוּר בּוֹ היסוֹד המוּסרי, אשר יחבּב אוֹתוֹ על כּל הלבבוֹת בּישׂראל. בּמפעל זה גנוּז אוֹתוֹ הכּוֹח אשר יחסר בּיתר המפעלים – – יש בּוֹ היכוֹלת לדבּר בּשם האוּמה בּכללה, בּשם השאיפוֹת ההיסטוֹריוֹת והסוֹציאליוֹת שלה”. וסירקין שוֹאל:

“האם יכּירוּ בּקרב המחנה את שׂיאוֹ ואת גדלוֹ של העץ, אשר את זרעוֹ הם נוֹשׂאים עתה?”



  1. בּגליוֹנוֹת מאוּחרים יש למצוֹא מאמרים חתוּמים בּשם בּן־אליעזר וד"ר נ. סירקין, אוּלם אלה אינם אלא קטעים מתוֹך קוּנטרסוֹ הראשוֹן של סירקין.  ↩

  2. דער זשארגאָן, “דער יוּד”, 1900, גליוֹנוֹת 30, 36, 37, 38, 40, 42, 47. וקדם לוֹ (גליוֹן 7) מאמר בּיקוֹרת על ספרוֹ האנגלי של ליאוֹ וינר על תוֹלדוֹת הספרוּת הזַ'רגוֹנית. בּיקרתוֹ של סירקין קיבּלה סיוּע מאת החוֹקר המוּבהק אלעזר שוּלמן (שם, גליוֹנוֹת 17, 18).  ↩

המלצות קוראים
תגיות