רקע
ברל כצנלסון
פרק שביעי: "קוֹל – קוֹרא"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

הרבּה שנים טרח ועמל והטיף והתוַכּח עד שעלה בידוֹ סוֹף סוֹף, בּשנת 1901, לאַרגן… שלוֹשה אנשים (והוּא הרביעי) לאגוּדה ציוֹנית סוֹציאליסטית, שקרא לה על שם המבשׂר הראשוֹן משה הס. והמעשׂה הראשוֹן של האגוּדה היה עריכת הרצאה פּוּמבּית לסירקין. דברי ההרצאה נתפּרסמוּ אחר כּך כּחוֹברת־תעמוּלה (בּרוּסית) “קוֹל־קוֹרא אל הנוֹער היהוּדי, הוֹצאת הציוֹנים הסוֹציאַליסטים”.

עיקרי־ההנחוֹת שבּקוֹל־קוֹרא זה – אוֹתם שבּקוּנטרס הראשוֹן וּבמאמרים הגרמניים. אך האוירה הפּוֹליטית של השעה נוֹתנת אוֹתוֹתיה. וכן – האוֹדיטוֹריה אליה הדברים אמוּרים. אם הקוּנטרס הראשוֹן פּנה אל הקהל הסוֹציאַליסטי הבּין־לאוּמי וּביקש – כּמעט “מעל לראשם” של חבריהם היהוּדים המתבּוֹללים – להחויר להם את הפּרוֹבּלימה היהוּדית המשוּנה והנפתלת וּלגוֹלל לפניהם את חזוֹן מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית; אם המאמרים הגרמניים נכתבוּ כּאילוּ היה לפני הכּוֹתב ציבּוּר של פּוֹעלים יהוּדים בּארצוֹת המערב – הרי כּרוּז זה פּנה “אל הנוֹער היהוּדי”, קרי: אל הנוֹער היהוּדי יוֹצא רוּסיה שבּ“קוֹלוֹניוֹת”, חניכי המפלגוֹת המַהפּכניוֹת הרוּסיוֹת. נוֹער זה, בּחלקוֹ הגדוֹל, כּבר אינוֹ נתוּן לפוּלחן־ההתבּוֹללוּת, וּלפיכך אין צוֹרך הפּעם להרבּוֹת לפניו בּהוֹקעתה, ואוּלם הוּא “מתיחס אל רעיוֹן המדינה היהוּדית והתחיה הלאוּמית היהוּדית יחס של אדישוּת, אם לא של אֵיבה גמוּרה”. הקוֹל־קוֹרא מכוּוָן לעקירת היחס הזה. והוּא אוֹמר עליו שבּעצם אינוֹ אלא שׂריד “מן הפּסיכוֹלוֹגיה האַנטי־יהוּדית שהילכה עליהם הבּוּרגנוּת היהוּדית המתבּוֹללת”, ואף על פּי כן הוּא מבקש לתלוֹת את היחס הזה בּצוּרה הבּוּרגנית־ריאַקציוֹנית שקיבּל רעיוֹן התחיה היהוּדית בּהסתדרוּת הציוֹנית בּת־הזמן. מגמתוֹ של הכּרוּז להפריד בּין שני אלה, להוֹכיח שאין כּל קשר בּין הרעיוֹן הציוֹני הצרוּף וּבין הלבוּש הריאַקציוֹני שהלבּישה אוֹתוֹ הבּוּרגנוּת הלאוּמית, שלבוּש זה אינוֹ לפי מידוֹתיו ואינוֹ הוֹלם אוֹתוֹ. מכּאן – כּמה ניסוּחים והדגשוֹת, ואף הבלָעוֹת, העשׂוּיוֹת להקל על הנוֹער את הדרך לציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית. הכּרוּז מתכּוון גם לאלה מחניכי המהפּכה שכּבר התקרבוּ לרעיוֹן הציוֹני, אוּלם הם נתוּנים בּמבוּכה גדוֹלה: מה תהיה הסמיכוּת למעשׂה בּין שנַים אלה. וקוֹדם כּל פּוֹנה הכּרוּז אל “אוֹתם האנשים שבּתוֹך המחנה הציוֹני שעמדוּ מאליהם על אי־ציוֹנוּתה של הציוֹנוּת בּימינוּ – והם מבקשים צוּרוֹת חדשוֹת, מתאימוֹת יוֹתר להשקפת־עוֹלמם הסוֹציאליסטית”.

 

ב

גם אלה וגם אלה נטרדוּ בּשאלה: אדם מישׂראל המחייב את רעיוֹן המדינה היהוּדית מה המסקנוֹת המעשׂיוֹת אשר יסיק לגבּי המהפּכה הרוּסית? אחד הנימוּקים העוֹשׂים רוֹשם נגד הציוֹנוּת בּחוּגי האינטליגנציה המהפּכנית היה זה שהיא מוֹשכת את כּוֹחוֹת הנוֹער מעל המהפּכה. מאידך, היתה סברה ציוֹנית נוֹתנת: אתם שרוֹאים את עתידכם וּמַשׂא־נפשכם בּארץ־ישׂראל – מה לכם לצוּרת השלטוֹן וּלהתנַצחוּת־הכּוֹחוֹת בּארץ אשר אַתם עוֹמדים לצאתה? רוֹחשים אתם אהדה לנלחמים על צדק וחירוּת – יפה, אך לא ענינכם הוּא זה. סוֹציאַליסטים אַתם – כּשתגיעוּ למדינה יהוּדית תקיימוּ שם את הסוֹציאליזם שלכם. כּך היתה דרך־המחשבה ההגיוֹנית לא רק של ציוֹנים־בּעלי־בּתים, כּי אם גם של אוֹתם הסוֹציאַליסטים שהצטרפוּ לציוֹנוּת ושל אגוּדוֹת “פּוֹעלי־ציוֹן” הראשוֹנוֹת, שהתחילוּ אז לבצבּץ בּערי־התחוּם.

הגיוֹן זה, המוֹציא את האדם מן העוֹלם הנסער בּוֹ הוּא חי, לא נתקל בּהתנגדוּת נפשית אצל מי שהמהפּכה זרה לרוּחוֹ. הוּא נמצא נוֹח בּיוֹתר לכל מי שמבקש לחיוֹת “מן הצד” לסוּפת־עוֹלם וּלקיים בּעצמוֹ עצת־חכמים, “לעוֹלם אַל יעמוֹד אדם בּמקוֹם סכּנה”. הגיוֹן פּשטני וקפּדני זה הטריד, אך לא כּבש את אלה אשר מלחמת־האיתנים מסביבם הסעירה את מיתרי־נפשם, אשר היוֹפי האנוֹשי שבּהתמוֹדדוּת עם תקיפים ועריצים קסַם להם, אשר שׂשׂוּ לקרב וּבוֹשוּ להיוֹת עם המשתמטים מסַכּנוֹת וּמקרבּנוֹת.

וּבינתים, מהלך החיים אינוֹ מסייע להגיוֹן זה. מדינת־היהוּדים אינה ממַהרת לבוֹא, העליה לארץ “אינה אַקטוּאַלית” לא אליבּא דְהֶרצל ולא אליבּא דאַחַד־העם, וגלי המהפּכה גוֹברים וּמתרוֹממים, ואִתּם בּשׂוֹרוֹת והבטחוֹת לימים שממשלת הרשעה תמוּגר. והמטוּטלת היהוּדית המתנוֹעעת בּין כּפירה בּגלוּת לבין אמוּנה ב“זכוּיוֹת” – מתחילה שוּב פּוֹנה לצד סיכּוּיי השׂכר שהיהוּדים יקבּלוּ בּעוֹלם זה תמוּרת השתתפוּתם בּמלחמת החירוּת. כּל גל חדש מגבּיר קסם וגם מוֹסיף הבטחוֹת, וגוֹרף.

וגם העוֹמדים ואינם נגרפים – וּמהם שאינם נגרפים אלא לפי שעה. עד בּוֹא נחשוֹל גדוֹל וחזק מן הקוֹדמים – אין דעתם נרגעת. הלא “עוֹלם חיצוֹני” זה האוֹפף מכּל צד ושבּפניו הם מתעקשים לעמוֹד – אינוֹ חיצוֹני בּלבד. גם בּלבּם הוּא. והאוּמנם אפשר יהיה לדחוֹתוֹ בּלך ושוּב, עד אוֹתם הימים אשר יהוּדי לאוּמי החי את חייו השלמים בּאַרצוֹ יוּכל להרשוֹת לעצמוֹ גם להיוֹת נאמן להכּרתוֹ וּלמַאוַייו המַהפּכניים?

עוֹד בּקוּנטרס הראשוֹן נתן סירקין את תשוּבתוֹ הוּא, שהיתה שוֹנה מדעת אוֹתם הסוֹציאַליסטים היהוּדים שבּהגיעם לציוֹנוּת סתמוּ את הגוֹלל על סוֹציאַליסטיוּתם ועל חלקם בּמהפּכה. תשוּבתוֹ טבוּעה כּוּלה בחוֹתמוֹ האישי שלוֹ. עם כּל עוֹמק הרגשתוֹ והכּרתוֹ הלאוּמית ועם כּפירתוֹ המוּחלטת בּגלוּת, אינוֹ יכוֹל להצטנף בקליפּה הגיטוֹאית, והוּא דוֹחה את בּדילוּתוֹ של “עם לבדד יִשכּוֹן”. מאידך, אֶזרחוּתוֹ הנפשית בּמהפּכה העוֹלמית אינה מביאה אוֹתוֹ לידי אַשלָיוֹת לגבּי גוֹרל היהוּדים במהפּכה ולאחריה.

תשוּבתוֹ היתה: הצטרפוּת למהפּכה, אך ללא טשטוּש העצמאוּת הלאוּמית וגם שלא על מנת לקבּל פּרס. סוֹלידריוּת עם כּל המבקשים לפרוֹק עוֹל השעבּוּד וההשפּלה, עם כּל שוֹאפי החירוּת והשויוֹן, אך בּלי לתלוֹת בּהשתתפוּת זוֹ תקווֹת כּאילוּ יש עמה תקנה למצב היהוּדים, שאין לוֹ בּגלוּת תקנה כּל עיקר.

חיוּב גמוּר של השתתפוּת בּמהפּכה וּשלילת התוֹחלת לקבּל שׂכר עליה כּל עוד קיימים חיי הגלוּת – השקפה זוֹ היתה זרה בּיוֹתר, גם לציוֹנים שחששוּ שההידבּקוּת בּמהפּכה סוֹפה להסיר את לב הנוֹער מעל תנוּעת התקוּמה של עמוֹ, וגם למאמיני־המהפּכה למיניהם, אשר הצד השוה שבּהם היה בּטחוֹנם המוּחלט כּי ההשתתפוּת בּמהפּכה היא היא הדבר המביא בּכנפיו את יציאת היהוּדים משעבּוּד לגאוּלה. השקפה זוֹ היתה בּניגוּד גמוּר לציפּיה הכּללית שאָחזה את היהוּדים בּשנים הראשוֹנוֹת של המאה העשׂרים, שנוֹת ערב המהפּכה הרוּסית.

 

ג

ה“קוֹל־קוֹרא” אינוֹ עוֹמד על השקפה זוֹ בּכל חריפוּתה. ניסוּחוֹ זהיר יוֹתר, רך יוֹתר, אמיתוֹ העיוּנית של הכּוֹתב, שכּבר הבּיע אוֹתה בּקוּנטרס הראשוֹן, ושעוֹד עתיד הוּא להילָחם הליה בּכל כּוֹחוֹ, נכנעת כּאן, בּמקוֹם שהוּא מדבּר לראשוֹנה כּשליח־ציבּוּר ולא כּשליח עצמוֹ, אם כּמַס לרוּחוֹת השעה ואם כּמַס־תעמוּלה, שלא לוֹמר “דברים שאינם נשמעים”. כּאן מדוּבּר לא על תמיכת יהוּדים, כּמדוּכּאים שבּמדוּכּאים, בּמפלגוֹת הסוֹציאליסטיוֹת, כּי אם על “המלחמה הפּוֹליטית של המוֹני ישׂראל בּמקוֹמוֹת מגוּריהם” שאינה סוֹתרת את “השאיפה ליצירת מרכּז יהוּדי אוטוֹנוֹמי”.

“ההגירה היהוּדית היא פּרוֹצס היסטוֹרי ולא יתכן שתהיה בּזמן מן הזמנים לעוּבדה מוּגמרת שנתגשמה תוֹך תקוּפה לא ארוּכּה. ההמוֹנים היהוּדים בּרוּבּם עוֹד ישארוּ בּמקוֹמוֹת מגוּריהם לאוֹרך ימים ועל כּרחם יהיוּ חייבים להגיב על רוֹע מצבם וּלהילָחם על תיקוּן מצבם הכּלכּלי, על זכוּיוֹתיהם המדיניוֹת, על השאיפה הכּללית לעשׂוֹת את העבוֹדה לקנין החברה ועל כּבוֹדם האנוֹשי. כּל המסיר את לב ההמוֹנים מעל המלחמה בּמקוֹם מוֹשבם, בּגלל האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ־ישׂראל – מסגיר אוֹתם ואת האוּמה כּוּלה בּידי האוֹיב וּמוֹליך את היהדוּת לקראת חוּרבּן גמוּר, חמרי ורוּחני. וּמצד שני – כּל המסיח את דעתוֹ, לשם המלחמה לסוֹציאליזם ותיקוּנים אחדים בּמצבם של הפּוֹעלים, מכּל המוֹראוֹת שבּחיים היהוּדיים, שהפּעוּלה הסוֹציאל־דמוֹקרטית איננה יכוֹלה, לפי עצם מהוּתה, להקל עליהם – חוֹטא הוּא כּלפּי הענינים החיוּניים בּיוֹתר של העם היהוּדי. וכל הבּא להמוֹנים נרדפים, מהגרים, המבקשים עבוֹדה וּמחסה, וּמנחם אוֹתם בּתקוה למשטר הסוֹציאַליסטי העתיד לבוֹא – הרי הוּא כּמוֹשיט אבן לאדם השוֹאל לחם”.

 

ד

מי שמחייב את המלחמה הפּוֹליטית של המוֹני ישׂראל בּמקוֹמוֹת מגוּריהם, ועם זה הוּא קוֹרא את הפּוֹעלים היהוּדים והנוֹער המַהפּכני להשתתפוּת פּעילה בּתנּועת התקוּמה הלאוּמית בּמגמה סוֹציאליסטית מפוֹרשת, חייב לוֹמר מה הכּלים הציבּוּריים לתפקידים אלה. אפשר לוֹמר: כל שמוֹדה בּציוֹנוּת וּבסוֹציאַליזם נעשׂה חבר להסתדרוּת הציוֹנית וּבוֹרר לוֹ איזוֹ מפלגה סוֹציאַליסטית להצטרף אליה. דברים אלה לא נאמרוּ בּמפוֹרש בּקוּנטרס הראשון, אך הם משתמעים ממנוּ. אפשר גם לוֹמר: מפלגה אחת בּעלת תכנית אחת צריכה להקיף גם את הפּעוּלה למען ארץ־ישׂראל וגם את הפּעוּלה הציוֹנית והסוֹציאליסטית בּגוֹלה – כּמוֹ שאמרוּ מפלגוֹת שוֹנוֹת, מיסוּדם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אחר כּך. ה“קוֹל־קוֹרא” נוֹקט בּדרך אחרת. גם הפּעוּלה למען הארץ וגם הפּעוּלה למען הגוֹלה אינן ניתנוֹת להיעשׂוֹת לפי בּחירה אינדיבידוּאַלית. הן מַצריכוֹת כּלים מסוּימים, מוּתאמים למטרה. כּלי אחד אוֹ כּלים שוֹנים? “שתי הצוּרוֹת הללוּ של הפּעוּלה החברתית – מטרוֹתיהן ואמצעיהן מוּנחים בּשטחים שוֹנים”. כּפילוּת השטחים מַצריכה כּלים כּפוּלים. ההפרדה מתנַמקת בּעיקר בּטעמים מעשׂיים, לא עקרוֹניים: “חוּטי הקשר, היוֹצאים מהן אל זרמים חברתיים אחרים, נמתחים בּכיווּנים שוֹנים לגמרי”. המלחמה הפּוֹליטית בּגוֹלה יש לה נקוּדוֹת־מַגָע עם תנוּעוֹת מַהפּכניוֹת לא־יהוּדיוֹת; מאידך, הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית “מצוּוָה לבקש לה דרכי השפּעה על הציוֹנוּת הבּוּרגנית ועל המוֹסדוֹת היהוּדים הפילנטרוֹפּיים”. ה“קוֹל־קוֹרא” מקוה כּי חוּגים שוֹנים בּיהדוּת אשר אינם מקבּלים את תוֹרת הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה יתפּסוּ את “הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית, שהיא מחוּץ לתחוּמי הענינים המעמדיים”. “וּמכּיוָן שהמלחמה הסוֹציאַל־דמוֹקרטית של היהוּדים אינה קשוּרה קשר פּנימי עם בּנין המדינה הציוֹנית־הסוֹציאַליסטית נחוּץ לתת לשתי הצוּרוֹת הללוּ של פּתרוֹן השאלה היהוּדית בּיטוּי ממשי בּקיוּם שתי הסתדרוּיוֹת עצמאיוֹת”.

“תנוּעה סוֹציאל־דמוֹקרטית יהוּדית עם יחס חם לציוֹנוּת הסוֹציאליסטית וּלרעיוֹן התחיה היהוּדית, וּתנוּעה ציוֹנית סוֹציאליסטית המכּירה להלכה בּנחיצוּתה של תנוּעה סוֹציאליסטית מַהפּכנית בּקרב היהוּדים בּכל מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם – אלה הן שתי הצוּרוֹת ההסתדרוּתיוֹת שיש בּהן משוּם מתן תשוּבה מקיפה לשאלת היהוּדים וּלצרכי ההמוֹנים היהוּדים”.

פּסקה זוֹ יש לראוֹתה כּיד פּשוּטה ל“בּוּנד”, שהיה אוֹתה שעה מיַצגם היחיד של המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים: יסתלק מאַנטי־ציוֹנוּת, ישלים עם התהווּת זרם סוֹציאליסטי פּעיל להגשמת הציוֹנוּת, שני הזרמים המַקבּילים ישלימוּ זה לזה וישלימוּ זה את זה, ושלוֹם על תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אילוּ היה ה“בּוּנד” יכוֹל להסתלק מאיבתוֹ הניצחת לכל מה שקשוּר בּשם ארץ־ישׂראל – אפשר שתוֹלדוֹת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית היוּ אחרוֹת לגמרי. אך ה“בּוּנד” ראה את הכּפירה בארץ־ישׂראל וּברעיוֹן העצמאוּת המדינית של היהוּדים כּעיקר בּלתי־נפרד מישוּתוֹ, ואת המלחמה המרירית בּציוֹנוּת לאחד מעיקרי פּעוּלתוֹ. וּבזה סייע לכך שתקוּם תנוּעה חדשה, אשר תגייס כּוֹחוֹת עצוּמים כּדי לשחרר המוֹני פּוֹעלים יהוּדים מהשפּעת ה“בּוּנד” ואשר תזרים – אם מרצוֹן ואם מאוֹנס – את התפקידים השוֹנים בּצינוֹר אחד. ה“בּוּנד”, שבּרשוּתוֹ היוּ האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת הראשוֹנוֹת שבּמַחתרת, היה מרחיק מהן את כּל מי שחטא בּשקילת שקל. וּבּוּנדאים אלה, שהוּצאוּ בּעווֹן ציוֹנוּתם אוֹ עזבוּ את ה“בּוּנד” לשם ציוֹנוּתם, היוּ מצוּיים בּין ראשוֹני “פּוֹעלי־ציוֹן”.

שיטת “שני השטחים”, אשר מחוּץ לנימוּקיה האיסטרטגיים שנתפּרשוּ לעיל, נרמז כּי יש לה עוֹד טעמים “רבּים אחרים”, התאימה לגמרי לתפיסה הסירקינית על מקוֹמן של הגלוּת ושל ארץ־ישׂראל בּסוֹציאַליזם היהוּדי. הפּעוּלה בּגוֹלה היתה בּעיניו פּליאטיבית, והפּעוּלה בּארץ – רדיקלית. שיטה זוֹ יצאוּ עליה הרבּה עוֹררין מצד מצדדי המלחמה הפּוֹליטית בּגוֹלה שבּין הציוֹנים הסוֹציאליסטים. הדוֹר שנתחנך על “מוֹניזם” בּמחשבה וּבפעוּלה, על אמוּנה במציאוּת גוֹרם ראשוֹני יחיד בּהיסטוֹריה האנוֹשית, על מתן הסבּרה לכל הגילוּיים הרבגוֹניים בּחיי החברה על ידי תיאוֹריה אחת כּוֹללת הכּל, על פּתרוֹן כּל השאלוֹת החמוּרוֹת של האנוֹשוּת על ידי תשוּבה אחת, על ריכּוּז כּל המאמצים בּמעשׂה אחד, מעשׂה המהפּכה – לא יכוֹל היה להחזיק בּהשקפה המכּירה בּמציאוּת שטחי חיים שוֹנים, בּפעוּלוֹת כּפוּלוֹת וּבכלים כּפוּלים. וסופָה של תיאוֹרית “שני השטחים” שנדחתה מפּני התיאוֹריה של “שטח אחד”, וּמפּני הרצוֹן לאַחד את הפּעוּלה למען מדינת־היהוּדים ואת המלחמה הפּוֹליטית בּגוֹלה בּהסתדרוּת אחת. כּמה גוֹרמים סייעוּ לכך. כּל פּלג בּתנוּעת הפּוֹעלים השסוּעה (תחילה לפי הקו החוֹצה: ציוֹנוּת ואַנטי־ציוֹנוּת; אחר כּך נֶחצה המחנה הציוֹני לפי קו פּנימי: ארץ־ישׂראל וּכפירה בארץ־ישׂראל; ואחר נתחלק כּל פּלג לפי הקו: סוֹציאַליזם וקוֹמוּניזם. והמהדרים הוֹסיפוּ וּפילגוּ) לא הסתפּק בּתפקיד חלקי מסוּים בּתנוּעת הפּוֹעלים, אלא בּיקש להקיף לעצמוֹ את כּל התפקידים ולתת את תשוּבתוֹ לכל השאלוֹת. מאידך, בּמידה שגָבר חיוּב הגלוּת והפּעוּלה הארץ־ישׂראלית נדחתה לימים רחוֹקים, וניטלה מן הציוֹנוּת גם התקוה ליהפך למצוַת־עשׂה ונעשׂתה נוֹשׂא לויכּוּחים שאינם פּוֹסקים, והמהפּכה נעשׂתה רקע עיקרי, ואחר כּך יחידי, לפעוּלה – ניטל גם טעמה המעשׂי של שיטת “שני השטחים”. גלי המהפּכה שגברוּ גרפוּה.

 

ה

ועוֹד קו נוֹסף בּקוֹל־הקוֹרא: הבלָטת האוֹפּוֹזיציוֹניוּת “לדת המעשׂית” כּתפקיד לאוּמי וסוֹציאַליסטי, שיש בּוֹ משוּם צוֹרך השעה. גם כּאן תרכּוֹבת של כּמה גוֹרמים שנצטרפוּ. חוֹסר אוֹבּיֶקטים ממשיים למלחמוֹת ציבּוּריוֹת־חיוּניוֹת הוּא שגוֹרם כּפעם בּפעם בּחברה היהוּדית להחרפת המלחמוֹת מסביב לעניני דת. הדתיוּת היהוּדית לא תמיד היא רליגיוֹזיוּת לשמה, וה“אֶפּיקוֹרסוּת” היהוּדית היא אך לעתים רחוֹקוֹת אפּיקוֹרסוּת לשמה, פּרי צוֹרך נפשי, עיוּני אוֹ דתי. על פּי רוֹב היא נזוֹנה ממקוֹרוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים וּמוּשפּעת מגוֹרמים צדדיים, ואף מתכּוונת למטרוֹת צדדיוֹת. “המַשׂכּיל” היהוּדי פּנה לתיקוּנים בּדת בּשעה שהתאַוָה לתיקוּנים בּחיים ולא ידע היכן הם. הרבוֹלוּציוֹנר היהוּדי, אשר קצרה ידוֹ להגיע לידי נצחוֹן סוֹציאַלי בּמציאוּת היהוּדית, מגלה את המקוֹם הנוֹח ביּוֹתר להתקפה: את המסוֹרת היהוּדית, על תכני האמוּנה וההוָי שלה. ואף סירקין אשר רדיקליוּתוֹ המדינית והחברתית והלאוּמית לא מצאה לה סדן־של־ממש, רוֹאה אוֹתה שעה להיאָחז בּמגמוֹת אַנטי־דתיוֹת ואנטי־מסרתיוֹת. אף על פּי שבּכל מהוּתוֹ הנהוּ רחוֹק מרחק רב מן היחס האוֹפּוֹרטוּניסטי לשאלוֹת אמוּנה וּמן היחס הניהיליסטי לערכים היסטוֹריים, הרוֹוח בּחוּגי האינטליגנציה היהוּדית, הרי הוּא משלם בּאוֹתה תקוּפה את מסיו לרוּח הזמן.

חשבּוֹנוֹתיו של סירקין עם המסוֹרת היהוּדית היוּ מוּרכּבים למדי, והם גם ידעוּ נדוּדים רבּים. ידיעה וחדירה וּביקוֹרת ואהבה והערצה וּשלילה וּבוּז וּביטוּל – עלוּ בּוֹ לעתים זה בּצד זה.

הוּא כּוֹתב דברים בּוֹטים וּמתגרים בּמוּסכּמוֹת של המסוֹרת היהוּדית ואף אינוֹ בּוֹחל בּהגדרוֹת המהלכוֹת אצל המבקרים הנוֹצרים, וּבאוֹתוֹ הזמן הוּא עוֹנה תקיפוֹת למי שמנַשׂא את הנצרוּת על היהדוּת. בּויכּוּחוֹ עם נוֹיפּוֹיאֶר, הטוֹען לנצרוּת הצרוּפה, הוּא מדבּר על “האוֹפי האלילי של האֶוַנגליוֹנים”, שהם “מפגרים הרבּה, מבּחינת המוֹנוֹתיאיזם הצרוּף, אחרי הנביאים”. ועִם שהוּא מוֹקיע את מוּמי ישׂראל הרי הוּא מתקוֹמם בּכוֹח רב נגד מי שבּא למַעט את ערך העצמוּת הישׂראלית. מוּל שוֹללי היהדוּת למיניהם, הפּוֹסלים את מקוֹריוּתה ואת ערכּה החיוּבי, מרים הוּא על נס את השבּת העברית, כּתוֹפעה סוֹציאלית מיוּחדת בּמינה בּמשך אלפי שנוֹת התרבּוּת האנוֹשית וּכעדוּת על מקוֹריוּתוֹ של ישׂראל ועל כּוֹח היצירה שלוֹ ועל הבּשׂוֹרה הסוֹציאליסטית אשר הוּא מגלם בקרבּוֹ משחר חייו ההיסטוֹריים. הוּא יוֹצא כּנגד ההשקפה שהוּא בּמשהוּ אירוֹניה “ההשקפה ההיסטוֹרית־מַטריאליסטית שלא מדעת”, “שלפיה מתפּרשת נפש־העם היהוּדית מתוֹך העוּבדה שהיהוּדים הם עם־עבדים”:

“מדוּע דוקא עַם העבדים הזה הוּא בּר־קיימא, בּניגוּד לעמים הרבּים האחרים, אשר אָבדו בעבדוּתם. שמע מינה, שעוֹד לפני תקוּפת העבדוּת הוֹערוּ בּעם הזה כּוֹחוֹת־נפש שהתווּ את קלסתר־פּניו המוּפלא של העם ושמרוּ אוֹתוֹ מכּליוֹן. בּרוּר הדבר כּי סגוּלתם המוּסרית של היהוּדים היא שהעמיקה והתפּתחה בּתקוּפת שעבּוּדם, וגם נתלבּשה בּצוּרוֹת־חיים מוּחשיוֹת. הרי, למשל, השבּת, שאין לה אָחוֹת בּשוּם עם בּימי־קדם, ורק בּזמן החדש זכתה לכבוֹד בּתחיקה הסוֹציאלית, שבּת זוֹ הרי היא תגוּבתה המוּסרית של הנפש היהוּדית על השעבּוּד. בּכל מקוֹם בּתנ”ך שבּוֹ מזהירים על השבּת אתה מוֹצא הזכּרת העבדוּת בּמצרים. השבּת ויציאת־מצרים הם מוּשׂגי־גוֹמלין בּתנ“ך. עבוֹדת־עבדים ללא חָשׂך וּלמעלה מכּוֹח אנוֹש בּנכר היא שיצרה תוֹרת־מידוֹת אשר קידשה את המנוּחה לנדכּא, לעבד, לאָמה, וגם לבּהמה. בּתנ”ך מצוּיוֹת כּמה וכמה תקנוֹת־חיים מוּסריוֹת כּאלוּ, שמתפּרשוֹת מתוֹך השעבּוּד לשלטוֹן־זרים. אך אין להעלים עין גם מן העוּבדה שתוֹרת־המידוֹת היהוּדית היתה גם פּרי מלחמת־המעמדוֹת הפּנימית. שכּן נראה הדבר כּי שוּם גיא־חזיוֹן של ההיסטוֹריה לא היה חרוּש מלחמוֹת מעמדיוֹת מרוּבּוֹת כּל כּך, שחתרוּ לקיוּם שויוֹן־משקל חברתי, כּארץ־יהוּדה. וספר “דברים” הרי הוּא מצבת־זכּרוֹן ספרוּתית לאוֹתוֹ נצחוֹן של המעמדוֹת המשוּעבּדים על משעבּדיהם בּמלחמת־המעמדוֹת. וּמַהי הנבוּאה, אם לא עילוּי דתי־פּיוּטי של מלחמת־המעמדוֹת החמרית?"1

מעוֹלם לא חדל לחַשב את חשבּוֹנה של היהדוּת. בּחישוּב זה התחיל את עבוֹדתוֹ הספרוּתית וּלחשבּוֹן זה היה נתוּן גם בּשעת גמר חשבּוֹנוֹתיו עם החיים. אפשר לוֹמר עליו: לא פּסק פּיו מגירסה. מחבּרוֹת רשימוֹתיו, שהיה רוֹשם לעצמוֹ, מלאוֹת מחשבוֹת והערוֹת וליקוּטים מתוֹך כּתבי אחרים" מספרי קדמוֹנים ואחרוֹנים, מחכמי ישׂראל וּמחכמי הגוֹיים. וּבחשבּוֹנוֹתיו היוּ כּמה שלבּים וכמה קפיצוֹת וגם כּמה השפּעוֹת. אך מתחת לכל הקליפּוֹת, לפנַי ולפנים מכּל החליפוֹת והתמוּרוֹת, היה מחלחל בּוֹ יחסוֹ שלוֹ, הפּנימי, השרשי.

שׂנאתוֹ לכל צביעוּת עשׂתה אוֹתוֹ לאוֹיב הרפוֹרמה, למתעב ה“סינַגוֹגה” המשמשת את “יהדוּת הבּוּרסה”; כּאחד משלוּמי אמוּני ישׂראל שיקץ את “הרבּנים מטעם”, אלה הצ’ינוֹבניקים היהוּדים – על פּי רוֹב זרים לעמם וּמבזים את עמם, ללא ניצוֹץ־אלוֹהים בּלב וּללא ידיעת בּר־בּי־רב בּעניני ישׂראל – אשר השלטוֹן הצאַרי הרכּיב אוֹתם על כּתפיהם של ישׂראל, לגזוֹז אוֹתם ולהיוֹת להם לנוֹגשׂ. וכל כּך גדלה שׂנאתוֹ לרבּנים “מטעם”, שהוּא מוֹנה אוֹתם בּין “המחזיקים את ההמוֹן היהוּדי בּבערוּתוֹ”, אף על פּי שההמוֹן היהוּדי ראה אוֹתם כּסַפּחת, ולא החשיב אוֹתם בּכלוּם. וּכשנמצאוּ בּדוֹר הציוֹני, בּצדם של כּל מיני קַריֶריסטים שפלים, גם אנשים בּעלי שאָר־רוּח, אשר בּחרוּ בּמשׂרה זוֹ למען יוּכלוּ להשתמש בּה לשם הפּעוּלה הציוֹנית – לא אָבה סלוֹח להם.

שׂנאתוֹ לכל קפּאוֹן, לכל כּבילת־הרוּח, לכל נכנעוּת, עשׂתה אוֹתוֹ איש ריב לרבּנוּת. הוּא ראה אוֹתה בּמלחמתה נגד ההשׂכּלה, בּרדפה כּל נצנוּץ של חוֹפש המחשבה, בּהתנגדוּתה לחיבּת־ציוֹן ולציוֹנוּת, בּזרוּתה וּבאיבתה לסוֹציאליזם, בּכניעתה לתקיפים; הוּא ראה גם את הרבּנים שנצטרפוּ לציוֹנוּת והנה הם מבקשים להשׂתרר על התנוּעה החדשה, והנה הם עוֹמדים כּצר לכל חידוּש סוֹציאלי ותרבּוּתי – וַיִיר בּהם את חִציו.

שׂנאתוֹ לגלוּת וּלכל ההשפּלה הכּרוּכה בּה הביאה אוֹתוֹ לידי קבּלת הדעה המפרידה הפרדה מוּחלטת בּין “היהדוּת הנבוּאית” – ילידת החירוּת – שכּוּלה גבוּרה ויצירה וּמוּסר סוֹציאַלי נעלה ואוּניברסַלית וּבין “היהדוּת התלמוּדית” – ילידת הגלוּת – שעיקרה בּערוּת וּבדילוּת ועקמוּמיוּת. “האוּמה היהוּדית היא אחת האוּמוֹת המחוּננוֹת בּיוֹתר, אחת האוּמוֹת הגאוֹניוֹת בּיוֹתר שבּחברה האנוֹשית. – – הגלוּת והשעבּוּד עשׂוּ את העם המצוּין הזה לקריקטוּרה, שׂמוּ אוֹתוֹ ללעג בּגוֹיים וּלמעמסה על עצמוֹ, סילפוּ ועיווּ את תכוּנוֹת נפשוֹ”. והניווּן הזה והסילוּף של תכוּנוֹת הנפש היהוּדית מוֹצאים להן קן בּכמה תוֹפעוֹת: בּבּוּרסה, בּהתבּוֹללוּת, בּסינַגוֹגה הרפוֹרמית, בּתיאוֹלוֹגיה המערבית, בּהבלי־השוא וּב“דת המעשׂית”. על כּל אלה צריך להכריז מלחמה, למען תתלקח מחדש אֵש־היצירה של היהדוּת.

 

ו

התנוּעה הציוֹנית כּמוֹת שהיא אינה מנהלת את מלחמת־הרוּח הזאת “לתרבּוּת, למדע וּלחירוּת”, אדרבּא, היא “נתנה יד לרבּנים חשוּכּים, יצרה פּוּלחן צבוּע של הדת היהוּדית, עוֹסקת בּעצמה על ידי בּאי־כּוֹחה בּמלאכה הבּזוּיה של הרבּנוּת־מטעם וּמטיפה לעם היהוּדי לנַתק את כּל קשריו עם כּל הרעיוֹנוֹת הנעלים והמתקדמים של האנוֹשוּת, שרימוּ, כּביכוֹל, את העם היהוּדי”. מדוּע קיבּלה הציוֹנוּת צוּרה כּזאת? סוֹציאליסטים יהוּדים מבקשים וּמוֹצאים את ההסבּרה: הציוֹנוּת היא פּרי שאיפוֹת הבּצע והשלטוֹן של הבּוּרגנוּת, ועל כּן זאת דמוּתה. “הסבּר כּזה – – כּרוֹב תמימוּתוֹ כּן רוֹב גסוּתוֹ”. “לא מאינטרסים מעמדיים של הבּוּרגנוּת היהוּדית ולא מרדיפתה אחר בּצע אוֹ אחר השלטוֹן המדיני נוֹבע האוֹפי הבּוּרגני־הריאַקציוֹני של הציוֹנוּת, אלא מן הבּערוּת וּמן החשכה שבּהן שרוּיים המוֹני העם”. ואף הסוֹציאַליסטים היהוּדים אשמים בּמצב זה: “הם התיחסוּ בּאיבה גם אל עצם מהוּתה של התנוּעה ולא בּלבד שלא טרחוּ להחדיר אליה את הרעיוֹן הסוֹציאַליסטי, אלא גם סילפוּ בּשקר את מקוֹר מחצבתה ואת כל הוָיתה הפּנימית, והעמידוּ את כּוּלה על שאיפת הבּורגנוּת היהוּדית לבצע וּלֵשלטון”.

תיאוּר זה שהם נוֹתנים לציוֹנוּת הוּא מסוּלף בּיסוֹדוֹ. מהוּתה של הציוֹנוּת שוֹנה לגמרי ואף מגמתה עכשיו, למרוֹת ליקוּייה, איננה לבצע. אך אין לוֹמר שסכּנת הבּצע איננה אוֹרבת לציוֹנוּת.

“בּרגע שתתחיל הפּעוּלה המעשׂית מיד ישמיעוּ קוֹלם האינטרסים של הקפּיטליסטים, הבּוּרגנוּת, הטכנאים, האַגרוֹנוֹמים, הפּקידים וכל שאר המעמדוֹת השליטים. וּבהתישבוּת תתלקח מלחמת־מעמדוֹת אשר תהרוֹס את המדינה היהוּדית בּראשית התהווּתה. ניגוּדי האינטרסים הנוֹצָרים בּידי הציוֹנוּת עצמה הם יהיוּ הסלע אליו תתנפּץ ספינתה”.

והאשמים לפני כּס ההיסטוֹריה יהיוּ לא רק הציוֹנים־הריאַקציוֹניים. “לא פּחוֹת מהם יֶאשמוּ הסוֹציאַליסטים היהוּדים אם יוֹסיפוּ לעמוֹד מנגד. יש בּידם – – לכוון את התנוּעה בּערוּץ סוֹציאליסטי”. כּנגד הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לציוֹנוּת צריכה לקוּם הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, היא המַרחיבה את המוּשׂג “ארץ־ישׂראל” וכוֹללת לתוֹכה גם את “הארצוֹת הסמוּכוֹת לארץ־ישׂראל והשייכוֹת לאנגליה” (הכּוָנה לאל־עריש וּלקפריסין) ועל ידי כּך היא “מאַפשרת להתחיל מיד בּהגשמת המדינה היהוּדית”, “היא מביאה לידי הסכּמה את הציוֹנוּת ואת הענינים החמריים והרוּחניים של המוֹני העם והוֹפכת את הציוֹנוּת למַשׂא־נפש גדוֹל שעליו יִלָחם העם ועליו יחיה”.

“אנחנוּ, הציוֹנים הסוֹציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירוּת האמיתית של העם היהוּדי, אנחנוּ מחיים את היהדוּת בּזה שאנחנוּ מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיוֹן הגדוֹל של הסוֹציאליזם. אנוּ – הציוֹנים”.

הדברים הגאים האלה, המבשׂרים עליית כּוֹחוֹת חדשים בּציוֹנוּת, לא נאמרוּ בּשם כּוֹחוֹת שבּעין, כּי אם בּשם אגוּדה אשר מספּר חבריה בּמלוֹאָם היה ארבּעה, ואשר עצם קיוּמה עוֹרר לעג יוֹתר מרוֹגז. על מפעלוֹת האגוּדה איננוּ יוֹדעים דבר. וכן איננוּ יוֹדעים מה היה לחבריה־מיסדיה, ואם שמרוּ אמוּנים בּתהפּוּכוֹת הזמנים לעיקרי רעיוֹנוֹתיה.

אך התסיסה הציוֹנית־הסוֹציאַליסטית כּבר החלה. וּזמן־מה לאחר פּרסוּם ה“קוֹל־קוֹרא” אנוּ מוֹצאים את סירקין בּיסוּד הסתדרוּת חדשה: "חירוּת". זוֹ כּבר מנתה עשׂרה חברים2, וּשני סניפים לה – בּבּרלין וּבציריך.


  1. Zur Judenfrage. Eine Erwiderung. Deutsche Worte XX, April 1900.  ↩

  2. בּיניהם: בּעל־מחשבוֹת, א. גוּרלאנד, משה זילבּרפארבּ, ז. לָצקי, ז. קלמנוֹביץ.  ↩

המלצות קוראים
תגיות