רקע
ברל כצנלסון
פּרק עשׂירי: "השחר"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

בּבת אחת עם הוֹצאַת “דער המוֹן” בּאידיש, מטעם “חירוּת”, ניגש סירקין להוֹצאַת “השחר” בּעברית, כּבימת יחיד. “השחר” עלה בּמחשבה כּ“ז’וּרנַל מדיני־ספרוּתי יוֹצא לאוֹר ארבּע פּעמים לשנה על ידי בּן־אליעזר”, אך לא זכה ליוֹתר מחוֹברת אחת, כּתוּבה כּוּלה בּידי סירקין בּפּסידוֹנימיו השוֹנים.

מאָז חדלוּ “האמת” ו“אסיפת־חכמים” נסתם כּל חזוֹן סוֹציאליסטי מן הספרוּת העברית. ליבּרמַן הלך מן העוֹלם, אליעזר צוּקרמַן גוֹרש לסיבּיר וּמצא שם את קצוֹ, בּן־נץ (וינצֶ’בסקי) עבר לאידיש, יהל“ל ואוֹ”ר פּרשוּ לחיבּת־ציוֹן. עתה, לאחר עשׂרים וחמש שנים, כּשהסוֹציאַליסטים היהוּדים רוּבּם כּכוּלם כּמעט סתמוּ את הגוֹלל על העברית ועל ספרוּתה, בּא סירקין להקים בּימה סוֹציאַליסטית בּעברית, אך לא בּמגמת הסוֹציאליזם המַשׂכּילי־קוֹסמוֹפּוֹליטי, אלא בּמגמת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית. כּדרכּוֹ בּכמה דברים היה גם בּזה מן המַקדימים לבוֹא.

לא בּמקרה נבחר השם “השחר”. הוה אוֹמר: קוֹל תרוּעת מלחמה. אך לא בּן־בּלי־שוֹרש.

“השחר”! כּמה זכרוֹנוֹת וחלוֹמוֹת נעימים קשוּרים עם השם הזה; כּמה תקווֹת נעלוֹת ונשׂגבוֹת מעוֹרר השם הזה. קוֹל תרוּעה מצלצל ממנוּ, תרוּעת מלחמה בּעד החיים, בּעד האמת, בּעד החירוּת, בּעד העתיד. קוֹל של התעוֹררוּת לאידיאַלים חדשים, לתכנים אחרים של המחשבה וההרגשה, לשינוּי הערכים, לסתירה וּלבנין. – – ויחד עם השם הזה מתרוֹממת תמוּנת הפּוּבּליציסט־המשוֹרר, הסוֹפר הלוֹחם והקוֹרא, שקידש מלחמה על מגרעוֹת ההוֹוה, על שפלוּת החיים, על קטנוּת המוֹחוֹת, מפּני שהאמין בּעתיד, מפּני שהרגיש את הבּא ההוֹלך קוֹממיוּת, מפּני שראה וחזה – פּרץ סמאָלענסקין".

מוּבן ש“השחר” הוּא בּשביל סירקין רק סמל ולא פּרוֹגרמה של מעשׂים. סמוֹלנסקין יקר לוֹ כּנוֹשׂא דגל המלחמה נגד ימי־הבּינַים וּבעד הקוּלטוּרה האירוֹפּית, אשר בּאוֹתה שעה גם “ראה את מהלך ההשׂכּלה, את סוֹפה ההיסטוֹרי בּהתבּוֹללוּת”. ויצא “בּכל כּוֹחוֹ ההמוֹני הפּנימי נגד ההתבּוֹללוּת המערבית. אבל בּימי סמוֹלנסקין חסרוּ “התנאים הריאַליים שיכלוּ להוֹליד תנוּעה לאוּמית וספרוּת לאוּמית”. מאז נשתנוּ הרבּה תוֹפעוֹת־חיים, ועתה נוֹלדה התנוּעה הציוֹנית, אשר עם כּל רפיוֹנוֹתיה הרי היא “התנוּעה המרכּזית היחידה של האוּמה הישׂראלית”. אך כּשם שבּתנוּעה הציוֹנית שוֹלטים “הבּעלי־בּתים והמַשׂכּילים הכּשרים” והרבּנים המתעטפים בּ”טלית שכּוּלה שחֵרֶת", כּך גם בּספרוּת העברית. שוֹלטים בּה “הבּנים הנאמנים בּגשם וּברוּח של בּעלי־הבּתים העבריים”. “והספרוּת היהוּדית הלוֹעזית – – היא אמנם בּחיצוֹניוּתה לפעמים יוֹתר מוֹדרנית מאשר הספרוּת העברית, אבל תוֹכה עוֹד יוֹתר ריק מכּל רעיוֹן מקוֹרי”.

“השחר” ערוּך לקרב. נימה גָריינית ניכּרת מראשית הדברים. בּהתכּוונוֹ להעביר את מרכּז הכּוֹבד בּציוֹנוּת מן המעמדוֹת הבּינוֹניים אל ההמוֹן, מבקש הוּא להכניס בּציוֹנוּת גם “מוּשׂגים אחרים על אוֹדוֹת העצמיוּת הלאוּמית, העבר העברי, היהדוּת והעתיד הציוֹני”. “השחר” יפיץ אור חפשי על ההיסטוֹריה העברית, על הבּיבּליה, על התפּתחוּת האמוּנה ו“יחלל את קדשי ישׂראל” בּהכּרוֹת אמיתיוֹת מדעיוֹת. מטרת “השחר” תהיה, בּמלה אחת, לברוֹא קהל פּרוֹגרסיבי חדש בּין ההמוֹן בּעד הספרוּת העברית, להרים את הספרוּת העברית מתוֹך מסוֹרה ריאַקציוֹנית של המפלגה1 היוֹרדת לכוֹח מניע רוּחני בּעד המפלגה העוֹלה וּמשחררת".

האוּמנם יש תקוָה לציוֹנוּת מן ההמוֹן “אשר חלקיו היוֹתר קדימיים2 מתנגדים בּכל כּוֹחוֹתיהם לציוֹנוּת, אשר האידיאוֹלוֹגים שלוֹ שׂוֹנאים אוֹתה שׂנאָה עצוּמה?” “היתכן כּי בּשׂפת עֵבר יוּכל להתעוֹרר ההמוֹן, בּשׂפה אשר בּעיני ההמוֹן המתעוֹרר ואינטליגנטיו איבּדה את עֶרכּה?” סירקין הוּא ששוֹאל את השאלוֹת האלוּ, והוּא גם המשיב. רוּחוֹ אינוֹ נוֹפל עליו. תוֹפעוֹת החיים משנוֹת וּתשנינה את יחס ההמוֹן לציוֹנוּת, ותפקידוֹ של “השחר” הוּא להוֹרוֹת על התוֹפעוֹת הללוּ וּלהציג אוֹתן בּכל תקפּן, וּלהוֹרוֹת את הדרך בּמבוּכת הימים וסבכיהם. והמבוּכה גדוֹלה: “אוֹהבי העם והתקדמוּתוֹ בּוֹרחים מן הציוֹנוּת של המפלגה הבּינוֹנית, אבל אינם מוֹצאים מנוּחה אצל האַנטי־ציוֹנוּת של ההמוֹן המתקדם. הללוּ בּוֹרחים מן הציוֹנוּת וּמַחזוֹתיה, יען כּי לא יוּכלוּ שׂאֵתה מפּני תארה וּמפּני שלא תמלא את כּל צרכיהם, ונוֹפלים בּרשת ההתבּוֹללוּת; והללוּ בּורחים ממערכוֹת ההמוֹן הקדימי, מפּני ששאלת היהוּדים ההיסטוֹרית, שאלת התפּתחוּת ההמוֹן בּעתידיוּתוֹ, שאלת הלאוּמיוֹת העברית דוֹרשת מהם את פּתרוֹנה, ונוֹפלים בּרשת הציוֹנוּת הריאַקציוֹנית, וּבקרב אלה ואלה כּאֵב לב, נפילה רוּחנית, קרע פּנימי”.

כּנגד המבוּכה הזאת צריך שתיוָצר ספרוּת עברית, אשר תבקש לענוֹת על השאלוֹת הללוּ, מתוֹך חיוּב הציוֹנוּת וּבלי להפסיד את הקנינים הרוּחניים של ההמוֹן המתקדם. “וכאשר תיבּרא ספרוּת עברית בּמוּבן הזה – – תהיה בּעתיד ההר שהכּל פּוֹנים אליו, לבּוֹ של העם”.

סירקין לא זכה לבנוֹת את הספרוּת העברית הזאת, אך האמין כּי בּוֹא תבוֹא.


 

ב

“השחר” פּוֹנה אֶל הקוֹרא העברי. לפיכך אינוֹ מטפּל בּויכּוּחים עם ה“בּוּנד” ועם המתבּוֹללים. מכּאן הוּא מסתער על מבצרים אחרים. ריב לוֹ עם שליטי־הרוּח שבּספרוּת העברית וּבתנוּעה הציוֹנית.

בּמאמר “הציוֹנוּת החברתית”3 בּיקש, כּנראה, המחבּר להרצוֹת לקוֹרא העברי את השקפוֹתיו הציוֹניוֹת בּמלוֹאָן, אוּלם המאמר לא נסתיים בּדפוּס, וּבחוֹברת נכנסוּ רק שני הפּרקים הראשוֹנים, המוּקדשים לביקוֹרת חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת המדינית.

סירקין רוֹאה את התנוּעה הציוֹנית שוּב בּמצב של מַשבּר, “כּמוֹ בּשנים לפני לידת הציוֹנוּת הפּוליטית”. וכך הוּא מַגדיר את טיב המשבּר: הרעיוֹן המרכּזי נוֹתן מקוֹם לבלבּוּל המוּשׂגים והדעוֹת, והרצוֹן רפה־כּוֹח הוּא לחיים וּלמעשׂה. למרוֹת פּרסוּמוֹ של הרעיוֹן הציוֹני והישׂגָיו הראשוֹנים בּהקמת כּלים לתנוּעה, הרי העם עצמוֹ “לא רק שלא יעמוֹד כּאיש אחד בּרצוֹן וּבכוֹח להשׂיג את חירוּתוֹ, כּאשר – – בּתנוּעוֹת החוֹפש אצל עמים אחרים, כּי אם לא ינדב לישוּעתוֹ הלאוּמית גם שמינית שבּשמינית של האֶנרגיה, שהוּא מפזר ימינה וּשׂמאלה בּעד מפעלים רבּים, שיוּכלוּ להיוֹת רק עזרה ארעית ועזרה לשעתה מוּל הגאוּלה הלאוּמית המוּחלטת הגנוּזה בּציוֹנוּת”.

מצב זה של התנוּעה מחייב לבדוֹק את שלוֹשת הגוֹרמים: הנוֹשׂא החברתי של התנוּעה, המטרה שאוֹתה היא מציגה לעצמה והאמצעים בּהם היא פּוֹעלת. “אם בּתנוּעה הציוֹנית אין כּעת לא חיים ולא התעוֹררוּת ולא רצוֹן מדיני חזק, אוֹת הוּא כּי אלה היסוֹדוֹת אשר מהם מוּרכּבת התנוּעה הזאת השׂיגוּ רק כּדי להביא את התנוּעה אל הנקוּדה הנוֹכחית שלה, אבל אין לאֵל ידם להוֹביל את התנוּעה הלאה קוֹממיוּת בּדרך התפּתחוּתה, וּצריכים הם בּדיקה והתחַדשוּת”.

מהלך המחשבוֹת כבר ידוּע לנוּ מן הכּתבים הקוֹדמים, אך כּדאי לשׂים לב להדגשוֹת המיוּחדוֹת שבּמאמר זה:

תחילתה של חיבּת־ציוֹן – אוֹמר סירקין – הכילה רעיוֹן מדיני גדוֹל וּ“שאיפה חברתית רחבה”; מַחבּרתוֹ של פּינסקר מכילה כּבר “כּל אוֹצר המוּשׂגים של הציוֹנוּת המדינית”; הבּיל“וּיִים בּאוּ לארץ־ישׂראל “עם תקווֹת נעלוֹת אנוֹשיוֹת ועם שאיפה להגשים בּארץ החדשה של ישׂראל גם חיים חדשים”; אך לא מוּשׂגיו של פּינסקר ולא שאיפוֹתיהם של בּני בּיל”וּ, לא הם קבעוּ את דרכּה של חיבּת־ציוֹן. ארץ־ישׂראל לא נעשׂתה למקוֹם “מקלט ועבוֹדה ליוֹצאים”; ההתישבוּת נתקלה בּקשיים מרוּבּים; רוּבּם של הבּיל"וּיים “נפזרוּ לכל עֵבר בּיאוּשם, והמיעוּט בּטל בּתהוֹם הבּינוֹניוּת, עד כּי לא ניכּרה עוֹד ראשיתוֹ הנעלה”; ההמוֹן היהוּדי היה דל־תרבּוּת וחסר רצוֹן מדיני; “היסוֹדוֹת הנאוֹרים והפּרוֹגרסיביים של האינטליגנציה, אשר אצל כּל העמים הם הנוֹשׂאים הראשוֹנים של תנוּעת החירוּת, עזבוּ את עמם בּשטף האַסימילַציה”; נשארוּ לחיבּת־ציוֹן רק אוֹתם האנשים מקרב המעמד הבּינוֹני אשר “הציצוּ ונפגעוּ”: הם נתחַנכוּ על בּרכּי המסוֹרת, אלא שאמוּנתם הדתית נתרוֹפפה ויהדוּתם מצאה את בּיטוּיה בּספרוּת העברית החדשה. הללוּ לא היוּ מסוּגלים לתנוּעה הדוֹרשת שינוּי החיים וּמאמצים נוֹעזים, אך בּיקשו למצוֹא תחליף לאמוּנה האבוּדה ולשמוֹר אמוּנים ליהדוּת כּפי שנתקבּלה על דעתם, כּשיֵינה נשפּך וחביתהּ נשמרת. והם שהטבּיעוּ את חוֹתמם על חיבּת־ציוֹן, על מפעליה והשקפוֹתיה.

הירידה של חיבּת־ציוֹן הוֹלידה את תוֹרת המרכּז הרוּחני, אשר סירקין מַגדיר אוֹתה בּמלים אלה: “לחם וּמקלט יבקשוּ להם היהוּדים, ההמוֹן העברי, בּאמריקה ואַפריקה אוֹ גם בּארצוֹת מוֹשבוֹתיהם עתה, ורוּח ישׂראל יתפּתח לאט לאט בּארץ־ישׂראל, על ידי נבחרי ההמוֹן בּלי השתתפוּת ההמוֹן, השקוּע בּחָמריוּת החיים, והצעירים הנלהבים וּבעלי ההזיוֹת, בּמתינוּת בּהשׂכּל וּבבינה…”

אחד־העם חוֹלם את חלוֹמוֹ המפוּרסם4 – על “גדוֹלי עמנוּ” הבּאים לראוֹת בּפּלא הזה של “אִכּרים עבריים אמיתיים, החוֹרשים וזוֹרעים וקוֹצרים בּידיהם ממש, הבּאים מן השׂדה בּערב וקוֹראים ושוֹנים ויין לא ישתוּ לשכרה”, וטוֹבי האוּמה מתלהבים כּל כּך עד ש“אחדים מהם קנוּ שם גם לעצמם נחלת שׂדה וכרם למַזכּרת נצח” ו“עד שהיה הדבר למנהג בּישׂראל, שכּל בּעל בּעמיו יחשוֹב לוֹ לחוֹבה וּלכבוֹד להיחָשב בּמספּר “מחַבּבי־ציוֹן” וּלבקר לפעמים את הארץ, בּעת שהוּא יוֹצא לחוּץ־לארץ להינפש מעבוֹדתוֹ”. בּ“חלוֹם” זה רוֹאה סירקין את “הבּיטוּי העיוּני של היאוּש מציוֹן” בּקרב המעמד הבּינוֹני, שארץ־ישׂראל אינה צורך־חיים לוֹ ושאינוֹ מסוּגל “לשאיפוֹת היסטוֹריוֹת וּמדיניוֹת”. “בּקרב מפלגת הבּינוֹניים וּבעלי־הבּתים, המתפּרנסים מן הגוֹי – – אשר כּל מגמוֹתיהם הן להרחיב את חוּג זכוּיוֹתיהם על הפּרנסה מן ה”ערל" – – לא יכלה להתעוֹרר שאיפה מדינית חזקה לשנוֹת את אָפני החיים. והנה כּאשר גועה התנוּעה הפּלשׂתינית5 למוּת – – התעוֹררה תחת חיבּת־ציוֹן התשוּקה אצל המפלגה הבּינוֹנית להציל את רוּחניוּתה העממית".

סירקין מציין כּי לכאוֹרה ישנה סתירה הגיוֹנית בּדרך האַרגוּמנטציה של אחד־העם, אלא שסתירה זוֹ הוֹלמת את אמת החיים. “מפּני שאין בּיכלתנוּ לפתוֹר את שאלת היהוּדים, לכן נפתוֹר את שאלת היהדוּת – זוֹהי ההנחה הראשוֹנה של אחד־העם בּדרך הגיוֹנוֹ. – – שיבּוּש הגיוֹני! יקרא הקוֹרא התם. לשוא! לפי המבּט השטחי הפוֹרמַלי תראה זאת כּשיבּוּש הגיוֹני, אבל בּעצם הדבר האמת האמיתית של החיים מוּנחת בּהנחה הזאת. – – מפּני שאין בּידנוּ לפתוֹר את שאלת היהוּדים – רצה לוֹמר מפּני שאין צוֹרך ואין שאיפה אצל המפלגה הבּינוֹנית לפתוֹר את שאלת היהוּדים וּמפּני כּך אין גם יכוֹלת אצלה לזה, לכן נפתוֹר את שאלת היהדוּת – רצה לוֹמר, אצל המפלגה הבּינוֹנית יש צוֹרך רוּחני להתפּתח בּדרך היהדוּת הבּעל־בּיתית. זה הוּא הפּירוּש החי של הסתירה הפוֹרמַלית בּהנחה היסוֹדית אצל אחד־העם”.

מה מבקש המעמד הבּעל־בּיתי? לסַפּק את צרכיו הרוּחניים, כּפי שהוּא רגיל בּהם, “על אָשיוֹת היהדוּת של המציאוּת”. אין לוֹ צוֹרך “בּיהדוּת שתתפּתח בּתנאים חדשים ותברא קנינים חדשים”. וזה התּו אשר סירקין מדבּיק לוֹ: “רוֹמַנטיקים בּמה שנוֹגע לעבר, כּלוֹמר, מעריצים וּמגדילים את ערכּוֹ, נלכּדים בּרשת המציאוּת השפלה בּהוֹוה, וּבעלי הזיה בּמה שנוֹגע לעתיד”.

התקוָה לפתוֹר את שאלת היהדוּת מחוּץ לשאלת היהוּדים נראית לוֹ לסירקין כּהזיה ריאַקציוֹנית. "נניח כּי נוֹצר “המרכּז הרוּחני”, האם בּאמת תתפּתח אז היהדוּת בּאוֹפן בּריא ויִבּרא האידיאַל הלאוּמי? בּשביל שיתפּתחוּ קנינים חדשים רוּחניים נחוּץ שינוּי של אָפני החיים. – – מרכּז רוּחני בּארץ־ישׂראל – – בּלי מדינה יהוּדית, בּלי אידיאַלים חברתיים חדשים של הישוּב, יהיה מרכּז של העניוּת והשפלוּת החברתית, של התמיכה והחלוּקה, של הוֹלכי־בּטל וּמשתגעים, התלוּיים בּדעת אחרים, בּדעת הסביבה ודעת “כּלל ישׂראל בּגוֹלה”.

אף הוּא אינוֹ אדיש לפתרוֹן “שאלת היהדוּת”, כּפי שהוּא מבין אוֹתה, אך הוּא רוֹאה לה פּתרוֹן שהוּא “ההיפך המוּחלט של חלוֹם אחד־העם”: “מרכּז רוּחני להתפּתחוּת היהדוּת יוּכל להיבּרא רק בּמרכּז חמרי על יסוֹד מחזוֹת חדשים של החיים. בּלשוֹן אחר: שאלת היהדוּת תוּכל למצוֹא את פּתרוֹנה בּמוּבן הקדימי רק בּקשירה עם שאלת היהוּדים”.


 

ג

הציוֹנוּת המדינית הכניסה יסוֹדוֹת חדשים לתנוּעה, יסוֹדוֹת מערביים. “הם היוּ ילדי המהפּכה והאֶמַנסיפּציה וּבני קוּלטוּרה אירוֹפּית, מוּרגלים וּמוּכשרים לשאיפוֹת מדיניוֹת ולתנוּעוֹת חברתיוֹת. בּסביבה שלהם חסרוּ גם כּן המסוֹרוֹת ההיסטוֹריוֹת והיהדוּת הרוּחנית של העבר, וּמקוֹמם מילאוּ מסוֹרוֹת הליבּרליזם האירוֹפּי”. היסוֹדוֹת החדשים הרחיבוּ את האפקים של התנוּעה, גילוּ יכוֹלת אִרגוּנית וּפּוֹליטית. “גם בּמעשׂה מתנהגת הציוֹנוּת המדינית על ידי שאיפוֹת וּנקוּדוֹת־מבּט יוֹתר מוֹדרניוֹת”, אך מבּחינה עיקרית לא נשתנה הרבּה. נשאר אוֹתוֹ ההרכּב החברתי של הציוֹנוּת. גם הבּאים מן המערב היוּ בּני המעמד הבּינוֹני והאינטליגנציה הקשוּרה בּוֹ. גם אלה הרגישוּ את מוּעקת האַנטישמיוּת, אך לא עד כּדי כּך שיבקשוּ לעצמם פּתרוֹן בּיציאה למדינת היהוּדים“. "לא לבּינוֹנים בּמזרח אירוֹפּה ולא לבּינוֹנים בּמערב אירוֹפּה היה צוֹרך אֶקוֹנוֹמי בּשינוּי החיים”. “הצרה החמרית והרוּחנית של הבּוּרז’וּאַזיה הבּינוֹנית בּמזרח אירוֹפּה עוֹד פּחוֹת תוּכל לעוֹרר אצלה שאיפוֹת לשינוּי החיים מאשר אצל בּעלי־הבּתים בּארצוֹת המזרח”. היא “לא תניע אוֹתם לברוֹא מדינה יהוּדית, כּי אם תאַלץ אוֹתם לחפּשׂ אחרי תחבּוּלוֹת וּמזימוֹת, איך להתקיים על שׂדה ההתחרוּת בּחברה”. האַנטישמיוּת מוֹציאה אוֹתם מן החברה האֶזרחית וּמַשׂבּיעה אוֹתם עלבּוֹנוֹת, אך “כּל זמן שמצבם החברתי לא הוּרע מפּני האַנטישמיוּת בּמידה מרוּבּה” אין בּסבלם היהוּדי כּדי לשמש “מניע כּבּיר לשנוֹת את אָפני חייהם”. “לא כּל אַנטישמיוּת יש בּכוֹחה להיוֹת מניע של הציוֹנוּת”, טוֹען סירקין כּנגד ההנחה המקוּבּלת בּציוֹנוּת המדינית, כּי אם רק זוֹ הפּוֹגעת בּשרשי הקיוּם והכּלכּלה. והנפגע בּמידה זוֹ הוּא לפי שעה רק ההמוֹן היהוּדי ולא השכבוֹת הגבוֹהוֹת יוֹתר.

בּכך רוֹאה סירקין את החטא הראשוֹן של הציוֹנוּת המדינית, חטא לגבּי הנוֹשׂא: אף היא, כּמוֹ חיבּת־ציוֹן שקדמה לה, “איננה מעוֹררת את הכּוֹחוֹת היוֹצרים של העתיד החדש”. וכבד ממנוּ החטא לגבּי המַטרה: הרצוֹן לבנוֹת את מדינת היהוּדים “על האָשיוֹת הקיימוֹת של הממלכוֹת הנוֹכחיוֹת”, כּלוֹמר, על ניגוּדי מעמדוֹת. השאיפה למדינה מעמדית מסַלפת את האידיאל הלאוּמי ודוֹחה את ההמוֹנים מן הציוֹנוּת. אמנם קיימים גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים, שכּוֹחם המקָרב חזק יוֹתר מכּוֹחם הדוֹחה של הדיבּוּרים והנימוּסים של הציוֹנים־הבּוּרגנים, והגוֹרמים האוֹבּיֶקטיביים הללוּ דוֹחפים את ההמוֹנים אל הציוֹנוּת, וּכבר מתחילה זרימה של בּני המעמדוֹת הנמוּכים אל הציוֹנוּת, אך אלה בּאים מתוֹך תקוָה לשנוֹת את פּני הציוֹנוּת וּלהאציל עליהן מרוּחם וּמשאיפוֹתיהם.

כּנוֹשׂא החברתי כּן המטרה, וכמטרה כּן האמצעים. הציוֹנים המדיניים, אף הם כּמוֹ חוֹבבי־ציוֹן, נוֹשׂאים את עיניהם אל העשירים שהם יבנוּ את מדינת־היהוּדים, מפזרים להם מלוֹא חָפנים כּבוֹד ונוֹתנים קטוֹרת בּאַפּם. אך הללוּ אוֹטמים אָזניהם, וגם המעטים היחידים שבּהם ההוֹלכים אחרי הציוֹנוּת אינם הוֹלכים בּגדוֹלוֹת. הם מביאים את אַהדתם, אך לא את כּיסם. אזי בּאים הציוֹנים וּמבטיחים להם בּארץ־ישׂראל רוָחים וּצבירת הוֹן, וּמקוים למשוֹך אוֹתם בּכוֹח ההבטחוֹת הללוּ, כּאילוּ בּעלי הרכוּש זקוּקים לעצוֹתיה של הציוֹנוּת בּעניני כּספים וּרוָחים. והתוֹצאה המעשׂית של סיגוּל התעמוּלה הציוֹנית לטעמם המשוֹער של בּעלי־ההוֹן היא זוֹ: את המטרה המבוּקשת אינם משׂיגים, את בּעלי הרכוּש אינם רוֹכשים ואת ההמוֹנים דוֹחים.


 

ד

הדיוּן בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת בּ“השחר” אָח הוּא בּרוּחוֹ לדיוּניו של סירקין בּ“יוּד” וּב“המוֹן”; אלא שבּקרב הקהל הקוֹרא אידיש הוּא בּוֹחר להתגרוֹת מלחמה עם האידיאוֹלוֹגיה האידישאית והאוֹטוֹנוֹמיזם הגָלוּתי הצוֹעדים את צעדיהם הראשוֹנים כּכוֹבשים בּארץ פּרוּזה, וּבפנוֹתוֹ אל קוֹראי עברית הרי הוּא מסתער על הלאוּמיוּת השמרנית השוֹקטת על כּסאה, המשמרת וּמקדשת את כּל הקנינים היהדוּתיים הקיימים, מטיפה להתכּווצוּת לאוּמית ולבדילוּת רוּחנית, וּמזהה את שלילת ההתבּוֹללוּת עם ההתנגדוּת ל“ילדי נכרים”.

“מן החוּצה האוֹהלה” הוּא שם המאמר העיוּני הבּא לתת בּיסוּס מחקרי להשקפוֹתיו על גוֹרלה ההיסטוֹרי של התרבּוּת העברית ועל עתידוֹתיה. ראיוֹתיו לקוּחוֹת בּעיקרוֹן מאוֹצר הנשק של בּיקוֹרת המקרא וההשקפוֹת ההיסטוֹריוֹת שהיוּ מהלכוֹת בּאוֹתם הימים בּאַסכּוֹלוֹת החוֹקרים. אך מגמתוֹ של המאמר היא כּוּלה משלוֹ.

הכּוֹתב עוֹשׂה סיוּר על פּני כּל התקוּפוֹת של ההיסטוֹריה העברית מאברהם אבינוּ ועד מנדלסוֹן וּמבקש להתחַקוֹת על היחסים שבּין היהדוּת לבין העוֹלמוֹת אשר מחוּץ לה, וּלהבחין בּין התקוּפוֹת אשר בּהן נסתייעה התרבּוּת היהוּדית בּיצירתה וּבהתפּתחוּתה על ידי הפראַת־חוּץ לבין התקוּפוֹת אשר בהן נפרצה ונעזבה בּגלל המשיכה החוּצה אוֹ נתכּווצה ונכנפה פּנימה מפּחד השפּעת חוּץ.

אין סירקין גוֹרס “עַם לבדד ישכּוֹן”. גם עמים החיים על אדמתם והעוֹמדים בּרשוּת עצמם יוֹנקים זה מזה, והקוּלטוּרה הלאוּמית שלהם, “אף כּי היא היצירה היוֹתר מקוֹרית” של העם, “מקבּלת השפּעה והפראָה מן הקוּלטוּרה השכנה וּמַשפּעת מצדה עליה”. על אחת כּמה וכמה תרבּוּתוֹ של ישׂראל “שעמד תמיד בּנגיעה עם עמים אחרים”, וּבימי גלוּתוֹ הוּא נמצא תמיד בּמַגע עם הקוּלטוּרוֹת של הסביבה, ינק מהן והתנגש בּהן. תוֹצאוֹת המַגָע הזה הן שוֹנוֹת לפי המסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת.

“היוּ תקוּפוֹת אשר כּוֹחוֹת רוּחניים חדשים נכנסוּ בּקרב היהוּדים מן הסביבה הקוּלטוּרית ויפרוּ את היהדוּת בּתכנים וקנינים אחרים, וההשפּעה היתה מן החוּצה האוֹהלה, והיהדוּת התעוֹררה אז לתחיה וליצירה מקוֹרית. היוּ תקוּפוֹת אשר היהוּדים נמשכוּ מחוּג חייהם הצר אל הסביבה הקוּלטוּרית וזרם חייהם הוֹביל אוֹתם מן האוֹהלה החוּצה, מן היהדוּת אל ההתבּוֹללוּת: היהדוּת התבּטלה; והיוּ תקוּפוֹת אשר היהדוּת נתכּווצה בּד' אַמוֹת של הגיטוֹ והתאַבּנה תחת סבל המסוֹרה וַתינק את השפּעתה מן העבר, – זרם החיים דחף את היהדוּת מן האוֹהלה האוֹהלה, היצירה המקוֹרית חדלה, ההשפּעה מן החוּץ בּטלה; והיהדוּת היתה בּמעמד של ירידה וּנפילה רוּחנית גמוּרה”.

כּל ההיסטוֹריה היהוּדית שבּגלוּת נראית לסירקין כּחסרת כּוֹח ויצירה. בּאין כּוֹח וּבאין חיים לאוּמיים עוֹמדים בּרשוּת עצמם אין גם יצירה רוּחנית מקוֹרית. תקוּפוֹת הרדיפוֹת היוּ מלכּדוֹת את העם, אוּלם מכווצוֹת את רוּחוֹ ועוֹשוֹת את ליכּוּדוֹ ל“כבלים רוּחניים, עבדוּת שׂכלית וּמוּסרית”, תקוּפוֹת ההקלה וההתרוֹממוּת היוּ מביאוֹת לידי פּירוּקוֹ של העם, לידי בּקשת פּשרה והתאָמה בּין היסוֹדוֹת המתנגדים, בּלי מקוֹריוּת וּבלי עתיד היסטוֹרי. אלה היו תקוּפוֹת של יציאה “החוּצה”, קרי: התבּוֹללוּת. פילוֹן, המשיחיוּת שנתגלגלה בּנוֹצריוּת, הרמבּ“ם, שפּינוֹזה, מנדלסוֹן – כּל אלה הם חזיוֹנוֹת של יציאה “מן האוֹהלה החוּצה”. גוֹרלוֹ האישי של הרמבּ”ם היה שוֹנה מִשל אחרים, מפּני שהסביבה המוּסלמית לא יכלה להכניע קוּלטוּרוֹת אחרוֹת וכוֹחה לא הספּיק להיוֹת הכּוֹח המוֹשך ליהדוּת שנתרוֹפפה, וּמפּני שהגזירוֹת וּמסעֵי־הצלב הפסיקוּ את הנטיה לחקירה פּילוֹסוֹפית, האוּמה שוּב נתכּווצה בּגיטוֹ, והרמבּ“ם נתקבּל בּאוּמה לא כּבעל “מוֹרה נבוּכים” אלא כּבעל “היד החזקה”. לא כּן היה גוֹרלוֹ של שפּינוֹזה, שהלך אחרי הקוּלטוּרה העוֹלמית, ש”שוֹללת את היהדוּת ואינה מחַייבת את ניגוּדה". “משפּינוֹזה מַתחלת ההתבּוֹללוּת הרוּחנית של היהוּדים העוֹלמיים עם הקוּלטוּרה העוֹלמית”.

את התוֹכן הרוּחני של הציוֹנוּת רוֹאה סירקין לא בּיציאה החוּצה ולא בּהתחַבּאוּת בּאוֹהל, אלא בּפתיחת האוֹהל לרוָחה לתרבּוּת העוֹלמית. לא “אָדם בּצאתך ויהוּדי בּאהלך” כּגירסת “ההשׂכּלה”, ולא “יהוּדי בּצאתך ואדם בּאהלך” כּגירסת אחד־העם, אלא מזיגה חדשה של החוּץ והאוֹהל. בשעה שהעם מתעוֹרר לתחיה, לעצמאוּת מדינית וּ“לשינוּי שבּיוֹדעים של חייו האֶקוֹנוֹמיים והחברתיים” – הוּא מוּכרח להתקוֹמם נגד “היהדוּת של ימי־הבּינַים”, אך לא לשם טמיעה, כּי אם לשם גילוּי תכנים חדשים של היהדוּת.

סירקין מבקש להבחין בּין היהדוּת שיש לה “ערך של קנין מוּחלט ושל תוֹכן בּוֹרא בּהיסטוֹריה העברית” לבין היהדוּת “שהיא רק פּסוֹלת של היסטוֹריה, חבלי העבר ואבן־נגף של החיים”. בּדרך כּלל נוֹטה סירקין לראוֹת את כּל החיוּב הלאוּמי בּיהדוּת הקדמוֹנית, הנבוּאית, בּיהדוּת המקוֹרית והיוֹצרת, ולתלוֹת את כּל השלילה בּיהדוּת הגָלוּתית, יהדוּת השעבּוּד, יהדוּת התלמוּד והרבּנוּת, יהדוּת חסרת כּוֹח מחַדש ויוֹצר. ואף על פּי כן הוּא חוֹרג מן הנוּסחה הפּשטנית והנוֹחה הזאת, הפּשטנית והנוֹחה יוֹתר מדי.

“היהדוּת של הגלוּת היא בּקניניה השליליים סמל של החיים המרים המשוּעבּדים והבּזוּיים של העם, וּברוֹב תכניה היא הפּסוֹלת הרוּחנית והמוּסרית שלוֹ. אבל כּעם נרדף ונַענה, שלא על חרבּוֹ יחיה, כּי אם בּרוּחוֹ, ושכּוֹחוֹ היה תמיד מוּנח בּלבבוֹ וּבנפשוֹ, התעוֹררוּ בּעם הזה בּעקבוֹת הגלוּת תכוּנוֹת מוּסריוֹת ורוּחניוֹת מיוּחדוֹת, ששׂמוּ את חוֹתמן על כּל חיי העם ונתנוּ לוֹ פיזיוֹנוֹמיה מיוּחדת, התיחסוּת האדם אל האדם, הכּרת הטוֹב והצדק, האמוּנה בּאדם, החנינה והחמלה, אלה הן התכוּנוֹת הנַעלֹות, שבּהן מצטיין עם ישׂראל, מן הצד הפּסיכי־הלאוּמי, מכּל העמים. רגש החירוּת והשיווּי שבּקרב בּני העם בּעצמם, עבוֹדת הרוּח, בּריחה מִפּשטוּת החיים, השאיפה והתשוּקה לגדוֹלוֹת, כּוֹח התקוה, בּיזוּי הקטנוּת והגסוּת, אלה הם הקנינים הלאוּמיים שקנה לוֹ עם ישׂראל בּהיסטוֹריה שלוֹ, ושהם סגוּלתוֹ הרוּחנית והמוּסרית. התכוּנוֹת הפּסיכיוֹת הלאוּמיוֹת שפּעוּלתן אנוּ רוֹאים בּכל מחזוֹת ההיסטוֹריה של העם הנפלא הזה, יחד עם הרגש המיטפיזי והרליגיוֹזי שלוֹ לגלוֹת את חידת העוֹלם וּלהתקשר וּלהתדבּק בּעוֹלם וּמלוֹאוֹ בּקישוּר של אהבת ד' בּכל לב ונפש וּמאוֹד – – היהדוּת הזאת היא הסגוּלה של העם – – יצירתוֹ הקוּלטוּרית שראשיתה בּעבר וסוֹפה בּעתיד”.

כּבר ראינוּ את סירקין בּקוּנטרסוֹ הראשוֹן מתחַקה על הכּפילוּת הנפשית בּחיי יהוּדי הגיטוֹ, וּמגלה את הכּפילוּת שבּהערכתוֹ הוּא. וכך אנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּאן עוֹבר מן הבּיקוֹרת המרירית של היהדוּת והגדרתה “המסוֹרית” ו“המעשׂית” אֶל האַפּוֹתּיאוֹזה שלה בּגילוּיה הנפשי “שיש לוֹ ערך קדימי ונצחי”.

את תחייתה של היהדוּת, כּקיבּוּץ “התכוּנוֹת הלאוּמיוֹת שיש להן ערך אוּניברסַלי”, רוֹאה סירקין בּתחיה הארצית, המדינית והכּלכּלית של העם היהוּדי. “הקוּלטוּרה העוֹלמית תוּכנס לרגל התנוּעה הציוֹנית בּמחנה ישׂראל, וּבהרכּבתה עם התכוּנוֹת הלאוּמיות העבריוֹת וקניני ישׂראל הלאוּמיים תתרוֹמם למעלת קוּלטוּרה עברית לאוּמית. היהדוּת תשנה בּעקבוֹת ההתפּתחוּת הציוֹנית את צוּרתה שינוּי כּליל”. – – “לרגל הציוֹנוּת תיכּנס הקוּלטוּרה העוֹלמית בּישׂראל ותברא יהדוּת חדשה שתהיה ההרכּבה ההיסטוֹרית של הקנינים היוֹתר רמים של העוֹלם, של החוּץ, עם התכוּנוֹת הלאוּמיוֹת והקנינים הקדימיים של עם ישׂראל שבּאוֹהל”.

אכן, בּרוּחוֹ של סירקין חי חי המאמר הקדמוֹן: אוּמה זוֹ משוּלה לעפר וּמשוּלה לכוֹכבים, כּשהן יוֹרדין יוֹרדין עד עפר, וּכשהן עוֹלין עוֹלין עד לכּוֹכבים.

לא השלָמה עם העפר, אלא תביעה: לכּוֹכבים.


 

ה

“חירוּת” לא האריכה ימים. לא השאירה מעשׂים. ואילוּלא כּתביו של סירקין ספק אם היינוּ נזכּרים בּה. ממנה נבטוּ כּמה נבטים, לָאו דוקא בּרוּחה של אביה. ודאי היתה אף היא מן האַכזבוֹת־הנסיוֹנוֹת של סירקין, אשר שבע יפּוֹל וקם. לא היה בּוֹ כּלוּם מן האדמוֹ"ר, מן הנוֹהג בּרבּנוּת, מן המנהיג המַצמיד אליו את נוֹשׂאֵי־כּליו בּמחיר־מה. מעוֹלם לא יכוֹל היה להציע דבר לידידיו, בּלתי אם ידידוּת אצילית וחירוּת רוּחנית. את עצמאוּתוֹ הרוּחנית קיים לא רק בּפני מתקיפים, כּי אם גם – מה שקשה הרבּה יוֹתר – בּפני “תלמידים”. לפיכך היה משכּל אוֹתם בּדרכים. היה זה לוֹ גוֹרל. כּפעם בּפעם היוּ נמשכים למסילתוֹ, נִלוים אליו ונוֹשרים. בּכל תחנה מן התחנוֹת היוּ נשארים בּני לוָיה שלוֹ. מהם שזוֹכרים לוֹ חסד אוֹרוֹ האישי, מהם שנוֹספים על מַלעיגיו. מבּין רעיו הראשוֹנים היוּ מי שנעשׂוּ סוֹציאַליסטים וּפרשוּ מן הציוֹנוּת וּמי שנעשׂוּ ציוֹנים וּפרשוּ מן הסוֹציאליזם. משנמצאוּ לוֹ שוֹמעים למזיגת שני אלה לא התמידוּ בּמחיצתוֹ, כּי נפרדוּ ממנוּ בּגלל השקפתוֹ הפּסימית על הגוֹלה. מי שקיבּל גם את השקפתוֹ זוֹ נרתע מפּני “האוּטוֹפּיה” שבּחזוֹן ההתישבוּת השיתוּפית. וּמי שהלך אִתּוֹ גם עד הלוֹם לא היה שוּתף לוֹ בּיחסוֹ ללשוֹן העברית, וּמי שהיה תמים־דעה אִתּוֹ לגבּי שפלוּת הגלוּת לא יכוֹל היה ללכת אחריו בּאוֹר האמוּנה הבּלתי־רציוֹנַלית בּשגב העתיד. אך הוּא נשׂא את מַשׂאוֹ בּרגל קלה. אינוֹ נוֹטר לידידים ולתלמידים הפּוֹרשים, אך לא יִיעף לבקש אנשים חדשים. וגם בערוֹב ימיו הוּא נע ונד. הוּא חוֹזר משוייץ לבּרלין. ממשלת וילהלם מגרשת אוֹתוֹ מגרמניה. הוּא יוֹצא לפּריס עם אשתוֹ וילדתוֹ. הוּא רעב בּפּריס, כּשם שהיה רעב בּבּרלין. מה בּכך? יש עוֹלמוֹת רחבים ועשירים. יש מחשבה ויוֹפי וּמהפּכה. ועתיד יש. העתיד הוּא בּשבילוֹ לא דבר שבּדמיוֹן אלא מוּחש. גם כּאן יש ספריה, וגם כּאן יש מאזינים, אשר מחר יארחוּ לדרך וּמחרתים יפרשוּ.

סוֹף סוֹף התחילוּ גלי הציוֹנוּת הסוֹציאַליסטית עוֹלים ועוֹלים. הוּא רוֹאה בּמקצת נחמה. נמצאים תלמידים ראשוֹנים המעבירים את “השחר” וה“המוֹן”, בּסכּנת נפשוֹת, לרוּסיה. נמצאים מקשרים ראשוֹנים בּינוֹ לבין ההתחלוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן”. ה“המוֹן”, אשר את בּוֹאוֹ צפה וּבישׂר, הוֹלך וּבא. המחנה, אשר היעדרוֹ שימש לפנים נימוּק חזק נגד דעוֹתיו ואמוּנתוֹ, הוֹלך וגדל. עוֹד מעט והוּא יבקש, בּענוַת־חכם, להצטרף אל המחנה שלוֹ, אך גם כּאן מחַכּה לוֹ גוֹרלוֹ: המחנה לא הכּיר את מבַשׂרוֹ. הרי זוֹ פּרשה חדשה, הראוּיה להתבּוֹננוּת מיוּחדת: דרכּוֹ וגוֹרלוֹ של המבשׂר והמַקדים בּתוֹך תנוּעתוֹ, תעייתוֹ עם המחנה, ונַפתוּליו בּתוֹכוֹ, וּפרישתוֹ הימנוּ. קריעה ואיחוּי־קרעים. וּבתוֹך פּרשה זוֹ גם ההכרח הפּנימי לשׂחוֹת נגד הזרם בּקרב המחנה החדש־הישן. פּרשה גדוֹלה אשר לא נסתיימה בּלתי אם עם סיוּם חייו. כאן לא בּא הכּוֹתב אלא לסַפּר על ראשיתוֹ של סירקין, על ימי היוֹתוֹ אחד בּמערכה, לפני היוֹת כּל מחנה.


  1. כּלוֹמר: המעמד. המוּנח מעמד, בּמוּבן של קלָס, עדיין לא נכנס אז לשימוּש.  ↩

  2. כּך היה סירקין קוֹרא למה שקוֹראים בּימינוּ “מתקדמים”, פּרוֹגרסיביים.  ↩

  3. שם זה הנהוּ נסיוֹן של אקויוַלנט עברי לציוֹנוּת הסוֹציאליסטית. בּהבדל מן הזרמים הציוֹניים האחרים.  ↩

  4. “על פּרשת דרכים”, חלק א', עמוּד פ"ב.  ↩

  5. הכּוָנה לתנוּעת היציאה וההתישבוּת בּראשית חיבּת־ציוֹן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות