המעדר והמכתב, המחרשה והעתוֹן ניתנוּ כּרוּכים יחד בּתנוּעת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל. מאמצי הגוּף וּמאמצי הנפש, העבוֹדה וההגנה והמחשבה והבּיטוּי – מילאוּ זה אחרי זה וסייעוּ זה לזה. וככה עלה וצמח הענף הצעיר בּיוֹתר בּגזע עתיק־היוֹמין של הספרוּת העברית: ספרוּת־העבוֹדה הארץ־ישׂראלית.

בּאהבת־נפש וּבמסירוּת־אמת טוּפּחה ספרוּת זוֹ בּידי המשפּחה הקטנה של יוֹצריה וקוֹראיה, וּרצוֹן־הגאוּלה הנאמן שפּעם בּה וחיי־הנפש הדרוּכים ששוּקעוּ בּתוֹכה הם שעמדוּ לה, כּי תקים ותזין וּתגַדל דוֹרוֹת של חלוּצים־ בּוֹנים, תאַמץ ידיהם לעבוֹדה וּלמלחמה ותהיה להם מַעין־תנחוּמוֹת ומעוֹז בּצר.

לא מתוֹך רוָחה גָדלה ספרוּת־הפּוֹעלים בּארץ. דוֹמה, לאנשי תנוּעת העבוֹדה אצלנוּ לא ניתנה מעוֹלם האפשרוּת – זוֹ המצוּיה בּתנוּעוֹת אחרוֹת, ואפילוּ בּתנוּעוֹת־פּוֹעלים, – לעבוֹדה עיוּנית שיטתית, מתוֹך פּנאי והרחבת־ הדעת. רוֹב הדברים נכתבוּ בּסערת־מלחמוֹת, בּעצם מאוֹרעוֹת, בּשעוֹת כּאב. נכתבוּ בּלחץ השעה הדוֹחקת, למטרוֹת מעשׂיוֹת, בּבקשת המוֹצא. וּכלוּם נכתב כּל מה שהיה ראוּי שיכּתב, ושהיה אפשר שיכּתב? חיינוּ הציבּוּריים, בּמַעמדיהם העמוּקים בּיוֹתר, היוּ על פּי רוֹב חיים שבּלב וחיים שבּעל־פּה. בּהעלָאַת הדברים על הכּתב שלטה בּמידה מרוּבּה יד המקרה, יד המסיבּוֹת החיצוֹניוֹת. כּמה שנים לא היוּ מקפּידים אצלנוּ להשאיר זכר בּכתב לדברי ועידוֹת, מוֹעצוֹת, הרצאוֹת, פּגישוֹת־חברים רבּוֹת־ענין. וכמה דברים שהיה להם בּשעתם ערך מַצעיד אוֹ תוֹחם תחוּמים, בּחיי ציבּוּרנוּ – לא בּאוּ לידי רישוּם כּל־שהוּא בּדפוּס, אוֹ שרישוּמם היה קלוּש בּיוֹתר לעוּמת הרכוּש הנפשי שהוּשקע בּהם. האנשים חיוּ את חִיוּת המעשׂה והרגע בּמלוֹאם, עד שאפשר לא חשוּ כּל צוֹרך לדאוֹג להאריך את זכרם ואת פּעוּלתם על ידי העלאה על הכּתב.

וּמה שהוֹעלה על הכּתב הריהוּ – מלבד שתים־שלוֹש פּסגוֹת, שזכוּ לאחר שנים לכינוּס – מפוּזר וּמפוֹרד על פּני כּל האַכסניוֹת שיצרה ספרוּת־העבוֹדה לעצמה, מבּלי שהדברים יגָלוּ בּצירוּפם, בּמלוֹא קוֹמתם, וכל הדוֹרש להם אין לוֹ אלא להעמיק חקר בּעזוּבה בּיבּליוֹגרפית, לחפּשׂ וּלחטט בּעלים בּלים וּבכרכים בּלתי־מצוּיים. האם לא הגיעה השעה – לאחר כ"ה שנים של זריעה ושל פּיזוּר – ללַקט, לאַלם אלוּמוֹת, להָבֵר וּלכנס נפוֹצוֹת?

“ילקוּט אחדוּת־העבוֹדה”, אשר הכּרך הראשוֹן ממנוּ ניתן בּזה, הנהוּ ראשית־נסיוֹן של פּעוּלת כּינוּס וסידוּר בּשטח חלקי: הפּוּבּליציסטיקה הציוֹנית־הסוֹציאליסטית בּתקוּפת עשׂר שנים הָחֵל מעת היוָסד “אחדוּת־העבוֹדה”.

הערוֹת אחדוֹת על שיטת־הסידוּר הנקוּטה בּילקוּט:

כּרכי הילקוּט סדוּרים לא בּתבנית קָבצי־כּתבים של פּוּבּליציסטים יחידים, אשר תעוּדתם לכנס את נחלתוֹ האישית של הסוֹפר וּלהבליט את דמוּתוֹ הספרוּתית. הילקוּט הנהוּ קוֹבץ כּתבים של התנוּעה. כּרכיו נוֹעדוּ לצרף קו לקו את דמוּתה הקוֹלקטיבית של התנוּעה, כּפי שנחצבה מסלע ההוָיה הפּוֹעלית בּארץ ועוּצבה בּדברי חברים אשר מילאוּ זה אחרי זה, וּבמאמצים הדדיים יצרוּ את “השיטה המקוּבּצת”, שעדיין לא נחתמה, אלא הוֹלכת וּמכּה שרשים ועוֹשׂה ענפים וּפירוֹת.

בּעריכת הדברים המכוּנסים לילקוּט נהג המסַדר לא מנהג־כרֶסטוֹמַטיה, המצוֹרפת מ“חתיכוֹת” וּמ“קטעים”, בּחינת צמחים גזוּזים וּמסוֹרקים, העקוּרים – בּשרירוּת היד הבּוֹחרת – משרשם וּמסַלעם. הדברים נתוּנים בּמסכת חייהם הטבעית, בּמסיבּתם ההיסטוֹרית, בּהשתלשלוּתם הרעיוֹנית כּחטיבה אחת – ואם מוּרכּבת – מתוֹך ספר־החיים של העבוֹדה בּארץ.

בּחירת הדברים, בּירוּרם וניפּוּיָם נתכּוונוּ לא ל“חתימה”, לא לעשׂוֹת קאנוֹן בּידים. המגָמה היתה: לתת דברי אנשים חיים כּמַתכּוּנתם, עם קוֹלוֹתיהם וּבנוֹת־קוֹלם. שַקלה וטַריה עם פּלוּגתוֹתיה וּסתירוֹתיה. הדברים נתוּנים כּמוֹת שהם, בּלי טשטוּש תכנם וצוּרתם, בּלי שהמסַדר ישאל: “הלכה כּמי?” וּבלי אשר יטוֹל לעצמוֹ את זכוּת “הגניזה” לרעיונוֹת שנדחוּ אוֹ לא נתקבּלוּ, אם אך יש בּהם משוּם נוֹפך־ענין ונוֹפך־בּיטוּי לדעה ולהלָך־רוּח. הספר בּא לשקף את רוּחה של התנוּעה, את גוָניה ואת שטף־מהלכה¹.

הילקוּט ערוּך סוּגיוֹת סוּגיוֹת. חוּליוֹתיה של כּל סוּגיה סדוּרוֹת, כּכל האפשר, לפי סדר הזמנים והשתלשלוּת הענינים. אחרי הכּרך הזה, אשר תכנוֹ: איחוּד, גדוּד, תל־חי, בּמצוֹר, מדיניוּת, יבוֹאוּ – אם מאמצי החברים לא יכזיבוּ – הכּרכים הבּאים, הערוּכים לדפוּס. תכנם: על זכוּת העבוֹדה (בּכפר וּבעיר), בּציוֹנוּת, חיי ההסתדרוּת, מעשה ההתישבוּת, זרמים בּהתישבוּת, לשוֹן ותרבּוּת, כּנסת ישׂראל, שלטוֹן מוּניציפּלי, הגנת העוֹבד, הפּוֹעל הערבי, חיי המשק, מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, קוֹאוֹפּרציה, עניני הוָי, הפּוֹעלת, הנוֹער בּארץ, החלוּץ, תנוּעתנוּ בּגוֹלה, עליה, הערכוֹת ודברי עיוּן. התחוּמים אינם מסוּמנים, כּמוּבן, בּתכלית הדיוּק. המדוֹרוֹת יוֹנקים זה מזה וּשלוּבים זה בּזה. ויש שהדברים עניים בּמקוֹם זה ועשירים בּמקוֹם אחר. וּמאידך, יש שהפּרוּץ מרוּבּה, וכינוּסם של הדברים עשׂוּי להבליט את עניוּתנוּ בּכמה פּינוֹת.

היגיעה ששוּקעה בּעבוֹדת הילקוּט בּמשך כּמה ירחי־עמל וּפוּרענוּת – חיפּוּשׂ וחיטוּט, בּחירה וּברירה, ניפּוּי בָּתַר ניפּוּי וכינוּס – יוֹתר מאשר התכוונה להקים יד לעָבר, נשׂאה עין להוֹוה ולבּאוֹת: לגַשר בּין חיי־הנפש ועבוֹדת־הרוּח של תנוּעת־העבוֹדה בּימי התהווֹתה והתלכּדוּתה וּבין הדוֹרוֹת הצעירים היוֹצאים והעתידים לצאת בּצבאוֹתיה, לצייד את ילדי דוֹר־העבוֹדה בּרכוּש “אבוֹת”, בּקרן עוֹשׂה־פּירוֹת. אם לא יחטיא הילקוּט שליחוּת זוֹ – וּבא על שׂכרוּ. וּמי יוֹדע: אוּלי ישמש ילקוּט חלקי זה כּוֹח מעוֹרר לעבוֹדת כּינוּס מקיפה על פּני כּל חלקת־השׂדה של ספרוּת־העבוֹדה. ואוּלי, בּגַלוֹתוֹ את אשר רכשנוּ וגם את אשר חָסַרנוּ, יַפנה את דעתנוּ למילוּי פּגימוֹתינוּ.

אדר ב' תרפ"ט.

1 מתוך הנחה זו הוכנסו לקובץ גם דברי חברים אחרים, המשתתפים בּפעולת “אחדוּת־העבוֹדה” וב עתוֹנוּתה, אם פּי אינם חברי