לוגו
העברת החינוך לרשות הכנסת (הרצאה בּאסיפת הנבחרים)
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

העוֹלה לדבּר בּשאלה זוֹ אינוֹ דוֹמה לשוֹפט הבּא לחרוֹץ משפּט אלא למי שעוֹלה על גרדוֹם. אני יוֹדע כּי עלי לדבּר בּאוירה בּלתי־ידידוּתית, מלאה חרדה לא רק לעצם הענין, אלא גם מלאה חשדוֹת וחששוֹת להתנַקשוּיוֹת מדוּמוֹת. תעיד העוּבדה שסיעתי, אשר היתה רשאית לתבּוֹע לעצמה את ההרצאה הזאת, היתה מוּכנה להסתלק ממנה לטוֹבת אחד המוֹרים המפוּרסמים בּארץ, מתוֹך רצוֹן למסוֹר את התפקיד לאדם העוֹמד בּתוֹך מפעל החינוּך, על מנת שיחפּשׂ הוּא את הפּשרה בּין דעת המוֹרים ודעת אוֹתוֹ חלק הישוּב הרוֹצה בּהעברת החינוּך לכּנסת. אוּלם חָזקה על המוֹרה הזה יד חבריו והוּא נאלץ להסתלק.

בּינתים, בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים שלפני אסיפת הנבחרים, ניתך עלינוּ מטר מחאוֹת מסניפי הסתדרוּת המוֹרים שהזכּירוּנוּ את המחאוֹת מימי פּוּלמוֹס אחד־העם – נוֹרדוֹי; כּאילוּ לא די בּעצם בּירוּר השאלה וצריך היה לאחוֹז גם בּאמצעי זה. בּין המחאוֹת האלוּ היתה אחת שאמרה, כּי בּהחלטה על העברת החינוּך “נסוּך רעל”; החתימה על מחאה זוֹ היתה “מוֹרי העמק”. אני המכּיר את העמק ואת מוֹריו ידעתי בּאיזוֹ מידה מבטאה מחאה זוֹ את יחס מוֹרי העמק ממש. אוּלם לא רק בּסניפים, גם מרכּז המוֹרים בּכרוּזוֹ הפוֹנה אלינוּ, צירי אסיפת הנבחרים, פּגש את הרצוֹן להעביר את החינוּך לרשוּת הכנסת כּדבר העלוּל “להמיט אסוֹן”, והוֹדיע כּי ציבּוּר המוֹרים “הילָחם ילָחם בּכל האמצעים אשר בּידוֹ נגד מסירת החינוּך לכנסת ישׂראל בּאיזוֹ צוּרה וּבאיזוֹ מידה שהן”. הכרזת מלחמה בּצוּרה אוּלטימַטיבית חריפה כּזוֹ איננה עלוּלה להקל על חבלי הלידה של המעבר ההכרחי. לשם ויכּוּח אִתנוּ משתמשים גם בּביאוּרים “פּסיכוֹלוֹגיים”, אשר רק הבּוֹחן לבבוֹת יוּכל להעיד על אמיתם. מישהוּ החוֹתם בּן־יוֹעזר מסבּיר בּ“הארץ” בּרצינוּת גמוּרה, כּי הפּוֹעלים הם בּעד העברה לא מטעמים חינוּכיים, אלא משוּם שמוֹסדוֹתיהם הם נמצאים “מחוּץ לסכּנה”. נימוּק כּזה בּפי מחנך יש לוֹ ערך חינוּכי מיוּחד.

לא חפצנוּ להיוֹת אנשי ריב וּמדוֹן לציבּוּר המוֹרים בּארץ־ישׂראל, שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּעצם מעצמנוּ, לא בּמוּבן המפלגתי וההסתדרוּתי – כּי יש לנוּ בּין המוֹרים גם חברים נאמנים וגם מתנגדים זוֹעמים – אלא כּבנים למחנה העבוֹדה. אך מלבד הקרבה היסוֹדית של כּל עוֹבד בּאשר הוּא עוֹבד – רבּים הם הקשרים בּין מחנה הפּוֹעלים וּמחנה המוֹרים בּארץ. עוֹד זכוּרה לנוּ מלחמת השׂפוֹת מלפני שבע־עשׂרה שנה. ודאי ישנם בּאוּלם הזה אנשים הזוֹכרים את הבּרית הנאמנה שנכרתה אז בּין המוֹרה והפוֹעל ואת התפקיד שמילא ציבּוּר הפּוֹעלים במּלחמה ההיא. ולא רק בּמלחמה על הנחלת הלשוֹן – גם בּמלחמת הפוֹעל על זכוּת העבוֹדה במשק היהוּדי יש לנוּ וּלכמה מן המוֹרים זכרוֹנוֹת משוּתפים כּבני בּרית. אמנם היוּ גם אֶלמנטים זרים לנוּ בּקרב המוֹרים, אבל היוּ קרוֹבים ונאמנים, כּמוֹרים וכּאזרחים, בּמתוּלה וּבסֶג’רה וּבמלחמיה ועד בּאר־טוֹביה, והיוּ גם שחרתוּ שמם לזכּרוֹן בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ. גם מבּחינת היחסים החברתיים בּישוּב והרצוֹן לקשרי בּרית עם חוּגים קרוֹבים אין לכאוֹרה לציבּוּר הפּוֹעלים שוּם יצר של ניגוּד וקנתוּר נגד המוֹרים. אם כּי, כּשם שאנוּ נאלצים לצאת לפעמים נגד חלק מציבּוּר הפּוֹעלים בּשעה שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ נתפּס למקצוֹעיוּת כּוֹזבת בּניגוּד לטוֹבת הכּלל, כּך רשאים אנוּ לבדוֹק גם אחרי הפּרוֹפֶסיוֹנַליזם של המוֹרה. ואם החלטנוּ לאחר שיקוּל־דעת של שנים רבּוֹת – כי שנים רבּוֹת ניסרה בּעוֹלמנוּ השאלה – להעמידה להכרעה, הרי לא מחשבּוֹן של רוַח מפלגתי עשׂינוּ זאת, כּשם שדברים רבּים שאנוּ נלחמים עליהם אינם כּרוּכים בּמתן שׂכר “בּעוֹלם הזה”, אלא הרגשת חוֹבה קוֹדם כּל כּלפּי החינוּך עצמוֹ, כּלפּי הישוּב והציוֹנוּת.

––––––––––

וּבטרם אגש להרצאת נימוּקינוּ הייתי מבקש שלא יְיַחסוּ לנּו נימוּקים שהם פסוּלים בּעינינוּ. יש אִמרה שגוּרה – שחרוּר התקציב מסעיפים “בּלתי־פּרוֹדוּקטיביים”. מימי דה־לימה הוּכנסה חלוּקה כּזוֹ של סעיפי התקציב הציוֹני. תנוּעת הפּוֹעלים אינה חוֹשבת את החינוּך לדבר בּלתי־פּרוֹדוּקטיבי. אדרבּא, זוֹהי בּעיניה אחד מסעיפי ההוֹצאה הפּרוֹדוּקטיביים בּיוֹתר בּתקציבה של אוּמה, על אחת כּמה וכמה בּתקציבה של תנוּעת תחיה לאוּמית. ושוּב. רבּים ניסוּ לראוֹת בּעמדתנוּ לא דאגה לחינוּך, כּי אם אמצעי לביצוּר כּנסת ישראל – לתת תוֹכן לפעוּלתה, כּדי להגדיל את משקלה. על זאת מכריז מרכּז המוֹרים בּכרוּזוֹ, כּי מסירת החינוּך לכנסת ישׂראל אין זה אלא “אמצעי להשׂגת מטרוֹת אחרוֹת”. הנני מוֹדה וּמתוַדה כּי איני ניגש לשאלה גם מבּחינת הכּנסת. אבל על המוֹרים הפּוֹסלים אוֹתנוּ בּזה הנני להקשוֹת: הנה נימק מוֹרה חשוּב אחד את התנגדוּתוֹ להעברה בּזה ש“בּתוֹר ציוֹנים אין המוֹרים רוֹצים שההסתדרוּת הציוֹנית תישאר גוּף בּלי נשמה”. וכן אוֹמר המרכּז: “הוֹצאת החינוּך מידי ההסתדרוּת הציוֹנית פּירוּשה: נטילת נשמתה, המעטת דמוּתה”. מוּתר איפוֹא להשאיר את החינוּך בּידי בּעליו כּיום מתוֹך חרדה לתנוּעה הציוֹנית ואסוּר להעבירוֹ לידי הישוּב מתוֹך דאגה לכּנסת.

לי נראה דבר העברת החינוּך כהכרחי לגוּפוֹ של ענין החינוּך. מהי חוֹבת התנוּעה הציוֹנית לחינוּך ומה חוֹבת הישוּב? הסכַּנוּ לכך שמכריזים עלינוּ עתה כּעל עוֹכרי התרבּוּת העברית. איני סבוּר שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, עם ערכיה התרבּוּתיים והכוֹחוֹת שהשקיעה בּלשוֹן וּבספרוּת וּביצירת הוָי תרבּוּתי בּארץ, זקוּקה ללימוּד זכוּת על עצמה בּנדוֹן זה.

אוֹמַר רק זאת, כּי בּשבילנוּ העבוֹדה התרבּוּתית בּתנוּעה הציוֹנית כּוּלה וּבתנוּעתנוּ אנוּ אינה ענין של פּרפּראוֹת אלא מגוּפי הלכה; לא ענין טפל אלא חלק אוֹרגַני. כּשם שאי אפשר לנוּ להקים את בּניננוּ בּלי עליה והתישבוּת, כּך איננוּ מתארים לעצמנוּ שאפשר לכנס את פּזוּרי ישׂראל וליצוֹר משק בּלי עבודה תרבותית מחנכת מכוּונת ליצירת עם אחד. לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים, עם יחסה לבנין הארץ ולהקמת חברה חדשה, לא יתכן כּלל הדבר בּלי יצירת מכשירי תרבּוּת חשוּבים, שבּלעדיהם כּל בּניננוּ יהיה לא בּית אלא גל לבנים. חוֹבת התנוּעה הציוֹנית כּלפּי החינוּך היא ממש כּחוֹבתה כּלפּי המשק העברי החדש. לגבּי המשק, שהוּא בּסיס הבּנין כוּלוֹ, אין אני רוֹאה את חוֹבת התנוּעה הציוֹנית לפרנסוֹ וּלקיימוֹ, אלא להקימוֹ בּלבד; להביא את היהוּדי לארץ וּלהעמידוֹ על רגליו – וּלהתפּנוֹת כּדי להביא אחריו עוֹד יהוּדי; כּי אילוּ נמשך מצב זה שנים רבוֹת, שהתנוּעה הציוֹנית היתה מוּכרחה לשׂאת בּמשקים החקלאיים וּבמפעלי חרוֹשת שהקימה מבּלי להתפנוֹת ליצירת ערכים חדשים – אזי עם כּל חשיבוּתם האַבּסוֹלוּטית של כּל משק חקלאי

וחרָשתי, היה מפעלנוּ נדוֹן להתנַוונוּת. הוּא הדין לגבּי החינוּך.

כּשם שהתנוּעה הציוֹנית חייבת לצייד את היהוּדי שהיא מביאה לארץ בּמכשירי קיוּם, כּך היא מחוּיבת לציידוֹ בּמכשירי תרבּוּת, לתת לוֹ בּית־ספר. כּי לא יתכן שיבוֹא יהוּדי ויתישב בּמקוֹם נידח ויקבּל עליו עוֹל חלוּציוּת לכמה שנים, אם לא ידע שתקוּפת כּיבּוּש זוֹ קשוּרה בּבּטחוֹן שבּניו לא יגדלוּ כּאן עמי־הארץ. כּך הדבר לגבּי הפּרט וכך לגבּי הכּלל. התנוּעה הציוֹנית היתה מחוּיבת להניח יסוֹד למפעל החינוּך העברי, לברוֹא טיפּוּס רצוּי של בּית־ספר ולדאוֹג תמיד לעוֹלים החדשים. אך כּשם שלא יתכן שהתנוּעה תוֹסיף שׂאת בּעוֹל תל־אביב וּפתח־תקוה וּדגניה לאחר בּיסוּסה, כּך לא יתכן להעמיס עליה את צרכי החינוּך של החלקים שנתבּססוּ.

אם נתבּוֹנן מהשקפה זוֹ למַה שנעשׂה בּתקוּפה קדוּמה בּציוֹנוּת, נראה

שהתנוּעה עשׂתה גדוֹלוֹת. עוֹד לפני ארבּעים שנה, כּשנוֹסד בּיפוֹ בּית־הספר לבנים של בּלקינד, עמד אחד־העם ונלחם עם חוֹבבי־ציוֹן על בּית־הספר הזה ודרש שיעמיסוּ על עצמם את עוֹל החזקתוֹ, כי “בּית־הספר בּיפוֹ חשוּב מכּמה קוֹלוֹניוֹת”. בּיצירת בּית־הספר הזה לא היתה הדאגה ליהוּדי יפוֹ המִסכּנים, אלא מפעל לאוּמי אשר היתה הכּרה כּי בּלעדיו לא תיתכן כּל יצירה ישוּבית. המלחמה בּ“עזרה” היתה חזיוֹן חשוּב לא רק מבּחינת מאפּוֹטרוֹפסוּת בּעניני רוּח. מאז עשׂתה התנוּעה הציוֹנית גדוֹלוֹת בּשטח זה ולא מתפקידי כּרגע לסכּם.

ועתה אנו בּאים ושוֹאלים, מה חייבת התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת לחנוּך בּארץ־ישׂראל, אחרי שיצאנוּ מתקוּפת יפוֹ וּמהתקוּפה שלפני המלחמה. אנוּ רוֹאים לפנינוּ ישוּב אשר עם כּל מצוּקתוֹ החמרית וחוֹסר הבּטחוֹן שיש בּוֹ, הריהוּ בּכל זאת אי של בּרכה בּהשוָאה עם כמה גָלוּיוֹת. קיוּמוֹ איתן יוֹתר מהן. משקוֹ מתפּתח. אלפי אנשים עוֹבדים חיים בּוֹ מפּרי עמלם. בּמצב כזה, אילוּ גם לא היה שוּם מחסוֹר בּכספים לתנוּעה הציוֹנית ואילוּ

ישבנוּ כּאן בּמוֹשב ציוֹנים הדוֹאגים לחלוּקה נכוֹנה של הכנסוֹתינוּ – נדמה לי כּי היינוּ חייבים לבוֹא לידי מסקנה כּי החזקת הרשת הענֵפה הזאת של מוֹסדוֹת חינוּך היא מחוּץ לגדר האפשרוּת של התנוּעה מטעם פּשוּט מאד. יש בּארץ ריבּוּי טבעי. הישוּב גדל. צרכיו החינוּכיים גדלים וההשקעוֹת בּחינוּך ותרבּוּת מן ההכרח שתעלינה משנה לשנה. גם אילוּ היה הכּל כּשוּרה בּקוּפה הציוֹנית, היינוּ מגיעים לכך שחלק זה של ההוֹצאות היה אוֹכל את כּל השאר. אמנם אפשר שהיוּ נמצאים אז אנשים מרוּצים שהיוּ אוֹמרים: הבּיטוּ, איזה מפעל תרבּוּתי אנוּ מקיימים ואיזה אחוּז גבוֹה מתקציבנוּ מוּשקע בּחינוּך. אבל אנוּ יוֹדעים כּי תרבּוּת היא רק חלק מההתישבוּת. וגם אם יהיוּ לנוּ בּתי־ספר מצוּינים, והלשוֹן העברית תשלוֹט, והמוֹרה העברי יעמוֹד על הגוֹבה – אם לא תהא עליה והתישבוּת וקרקע, לא יהיה לנוּ ממה לינוֹק, והתלמיד הגוֹמר את בּית־הספר לא יהיה לוֹ על מה להישען כּאן והתרבּוּת תישאר גם מצוּמצמת וגם חלשה. ואַל יראוּ בּזה זלזוּל בּתרבּוּת אם אוֹמר, כּי כּוּלנו קיימים בּזכוּת “חנינא בּני”, זה ששמוֹ החקלאוּת העוֹבדת, אבל אוֹתוֹ אנוּ מפרנסים משנה לשנה בּקב חרוּבים ממש, עד שתצא נשמתוֹ. עברוּ עלינוּ שנים ללא כּל קִדמה התישבוּתית. כּדאי שהמוֹרה העברי בּארץ־ישׂראל יעשׂה את חשבוֹן תלמידיו, עבוֹדתם, מצבם, חייהם, סיכּוּייהם. לכאוֹרה צריך היה לאמוֹר, כּי התנוּעה הציוֹנית אינה חייבת לדאוֹג ל- 170,000 יהוּדי ארץ־ישׂראל, אלא עליה לדאוֹג לעוֹלים חדשים, להקמת משקים וּלסיפוּק צרכי החינוּך והתרבּוּת של העוֹלים; ולישוּב הקיים צריך היה לאמוֹר: רדוּ לכם משוּלחן האוּמה שאתם סמוּכים עליו. צריך היה לקוּם סדר כּזה שבּמידה אשר איזוֹ מוֹשבה מתבּצרת חלקה בתקציב הלאוּמי פוֹחת, וּלעוּמת זה מוּטלת על התקציב התחייבוּת מיוּחדת כּלפּי כּל נקוּדה חדשה. אבל מי שיוֹדע כּיצד מתנהלים הדברים למעשׂה, יזכּוֹר איך אנוּ נאלצים להילָחם על תקציב לכל בּית־ספר בּנקוּדה חדשה, בּאשר אין לוֹ “חזקה”, בּעוֹד שהמוֹסדוֹת הקיימים הם הפּרֶטֶנדנטים הראשוֹנים. לא אטריחכם בּמספּרים, רק אחדים לדוּגמה:

בּית־הספר בּנהלל – מקוֹם קצת יוֹתר מבוּסס מאחרים, אך חדש לגבּי המוֹשבוֹת הישנוֹת – מקבּל תקציב של 250 לא“י בּשביל 118 ילדים. לעוּמת זה בּית־הספר בּנס־ציוֹנה – 232 לא”י ל־69 ילדים.

השוָאה אחרת: בּראשוֹן־לציוֹן התקציב הוּא 1130 לא“י ל־336 ילדים, 3,3 לא”י לילד, וּבשכוּנת־בּרוּכוֹב – ודאי לא יוֹתר עשירה וּמבוּססת – 250 לא“י ל־111 ילדים, קצת יוֹתר מ-2 לא”י. השיטה בּרוּרה: מקוֹם המבוּסס יוֹתר מקבל יוֹתר מהתקציב. ושוּב: בּפתח־תקוה התקציב קרוֹב לארבּע לא“י לילד וּבעמק – משתים עד שתים וחצי לא”י.

ואני שוֹאל, מבּחינת חוֹבת הישוּב לעצמוֹ ולתנוּעה כּוּלה: בּתוֹר אנשים כוֹבשים היינוּ זכּאים לעזרה וּלצידה. אבל קיבלנוּ צידה הגוּנה. שוּם ישוּב לא קיבּל בּכוֹחוֹת אנוֹשיים וכספּיים כּמוֹנוֹ בּתקוּפת הבּיסוּס. אך האפשר להשווֹת את הקרבּנוֹת שמקריב הישוּב למען חינוּך בּניו עם מה שעוֹשׂוֹת בּזה קהילוֹת ישׂראל אחרוֹת? הייתי זה לא כּבר בּארצוֹת מזרח אירוֹפה וראיתי מה עוֹשה היהדוּת הליטאית למען בּתי־הספר שלה – יהדוּת המתבּוֹססת בּמחסוֹר ואף על פּי כן יוֹדעת שעליה לתת אמצעים לחינוּך. הישוּב הזה פּעל גדוֹלוֹת גם בּהשלטת השׂפה העברית בּבתי־הספר. נניח לרגע שהיינוּ יכוֹלים לוַתר על החוֹב כּלפּי העם וּלכלכּל בּיד נדיבה את החינוּך בּארץ־ישׂראל מכּספּי האוּמה, אילוּ היה הכּל כּשוּרה. אך לא מפּני צרוּת־עינה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אלא בּאשמת כּוּלנוּ – אוּלי מפּני שלא ידענוּ להשתמש בּתקציבים שניתנוּ לנוּ – עוּבדה היא כּי כּשל כּוֹח העם ואסוּר לנוּ להוֹציא את כּל מאמציו להחזקת בּתי־הספר. בּית־הספר תוֹפס מקוֹם חשוּב בּתקציב הלאוּמי, אוּלם כּל מה שמסביב לוֹ מצטמק. לחזיוֹן שאנוּ עדים לוֹ יש בּנין־אב בּהיסטוֹריה, העוֹמד לפנינוּ כּאזהרה.

לפני שבעים שנה נוֹסדה חברת “כּל ישראל חברים”, אשר היתה בּראשיתה לא מוֹסד פילנטרוֹפּי סתם, אלא מאמץ לאוּמי לפי מוּשׂגי הזמן ההוּא, לפי הרעיוֹן שהגוּ כּרֶמיֶה וחבריו. וּמה עלתה לחברה זוֹ? מתוֹך שכּל רצוֹנה היה להיוֹת בּעל־הבּית על מוֹסדוֹתיה, ולא לפתח את החינוּך בּרשוּת העדוֹת וּבאמצעיהן – הרי בּאמת נשארה בּעל־בּית, אבל את פעוּלתה לא פּיתחה וּבעצמה לא התפּתחה. סכּנה כּזוֹ נשקפת גם למפעלנוּ החינוּכי. בּלי התישבוּת תשׂא הרוּח את עבוֹדת הרוּח שלנוּ. וּמה שהמוֹרים רוֹאים כּנכסי־צאן־בּרזל – תקציבה של הסוֹכנוּת – כּספים אלה יבוֹאוּ מתוֹך התלהבוּת עממית, וּבלעדיה ילכוּ ויפחתוּ.

* * *

יש אוֹמרים: אין זוֹ שאלת כּספים; זוֹהי שאלה פּרינציפּיוֹנית. לא למעננוּ קיים החינוּך הארץ־ישׂראלי אלא למען העם כּוּלוֹ ולא יתכן כּי העם יעשׂה את הישוּב הקטן לממוּנה על גוֹרל יצירתוֹ התרבּוּתית. אכן ממוּשׂגים כּאלה טוֹב לפעמים לקרוֹע את הקליפה וּלהתבּוֹנן לתכנם האמיתי. מה פירוּש הדברים? כּי האדוֹנים קיש, הֶכּסטר וסינַטוֹר – אין לי כּל כּוָנה, חלילה, לזלזל בּכבוֹדם – נאמנים יוֹתר על חינוּך הדוֹר מדויד יֶלין, בּן־צבי והרב אוֹסטרוֹבסקי? הדוֹאגים לתנוּעה הציוֹנית וּמסרבים לקבּל מידה את המפעל החינוּכי מחשש פּן תתרוֹקן הציוֹנוֹת מנשמתה – מאמינים ודאי בּזה בּתוֹם לבּם. אוּלם אני ראיתי את המראה הנהדר של הקוֹנגרס בּשעוֹת המוּקדשוֹת לחינוּך וּלתרבּוּת עברית – איזה קשב שׂרר שם אז ואיזוֹ התענינוּת, ואיזה תוֹכן ממשי נוֹתן הדבר לתנוּעה. ראיתי שם בּועדוֹת פּרוֹפסוֹרים אנשי־שם ורבּנים מוּכתרים חוֹתכים את גוֹרל החינוּך, וראיתי את קרבתם הרבּה לענינים. אין כּונתי לפגוֹע בּמישהוּ, אוּלם נדמה לי כּי מוּטב לשבת כּאן עם מוֹרים רגילים מאשר למסוֹר את פּתרוֹן שאלוֹתינו למוּמחים המתכּנסים לשבוּע ימים מלוֹדז' או מניוּ־יוֹרק, יהיוּ מי שיהיוּ.

ועוֹד אוֹמרים, כּי אי אפשר למסוֹר ליהוּדי ארץ־ישׂראל את גוֹרל החינוּך משוּם שהם מתכּנסים מכּל התפוּצוֹת וּמביאים אתם ירוּשה של תרבּוּיוֹת שוֹנוּת. וּבכן יהוּדים המתכּנסים מכּל קצוי ארץ לקוֹנגרס הציוֹני אפשר להפקיד את ענין החינוּך בּידם, ואילוּ יהוּדים הבּאים מאוֹתן התפוּצוֹת להתישב יחד בּארץ־ישׂראל אינם נאמנים על כּך. וּמנהל ממוּנה על ידי כּנסת ישׂראל – היוּכל להשתווֹת עם ממוּנה מבּחוּץ? ושוּב, אין כּונתי לזלזל, אבל האם מקרה הוּא כּי משוּם שאמריקה תקיפה נתמנה אמריקאי להנהלה, ואילוּ, למשל, היה קיסר וילהלם מנצח בּמלחמה העוֹלמית, היתה יד הציוֹנים הגרמנים על העליוֹנה והמנהל היה גרמני. יבוֹא מחר פּדגוֹג יהוּדי גדוֹל מרוּסיה אוֹ מליטה – היזכּה בּעיני גדוֹלים מקצוי תבל, אם גם יזכּה לאמוּן בּארץ?

אוֹמרים: הישוּב אדיש כּלפּי החינוּך, בּשעה שההסתדרוּת הציוֹנית אחראית. טוֹענים שההוֹרים אינם מתענינים. אוּלם אני שוֹאל את עצמי, כּיצד זה כּל יהוּדי בּעוֹלם דוֹאג לחינוּך ילדיו, כּיצד זה גילתה היהדוּת בּכלל מאמצים כּאלה בּשׂדה החינוּך – לא אדבּר כּבר על הישיבוֹת הגדוֹלוֹת, אלא על מה שנעשׂה בּתקוּפת ההשכלה מימי יוֹסף פּרל, וּבתקוּפת ההתעוֹררוּת הלאוּמית –

וכיצד זה קרה שבּקרב קיבּוּץ שהוּא מסָלתה ושַמנה של האוּמה מוּזנח ענין החינוּך? והתשוּבה בּרוּרה. הקוֹלר תלוּי בּזה שהישוּב חוּנך על חוֹסר דאגה בּעניני החינוּך, מימי ה“אַליאַנס” ועד היוֹם. נוֹצר כּאן טיפּוּס של אב שאינוֹ דוֹאג לחינוּך ילדיו. ואף על פי כן יש ויש מוֹסדוֹת שבּהם נתגלתה אַקטיביוּת ציבּוּרית. הגימנסיה בּראשיתה ידעה להקים ועד מפקח עֵר, ידעה לשתף הוֹרים. וגם עכשיו, מי שיוֹדע כּיצד מתנהלים עניני בּתי־הספר בּמשקי העוֹבדים, מי שילך לעין־חרוֹד וּלנהלל ויראה איזוֹ עֵרוּת ישנה גם לגוֹרל החינוּך, ובן בּבית־הספר לילדי עוֹבדים בּתל־אביב שיש סביבוֹ אוירה ערה – יבין כי בּמקוֹם שהישוּב נוֹשא בּאחריוּת שם גוֹברת גם ההתענינוּת. על כּל פנים זה מראה כּי לא יבש בּארץ־ישׂראל מקוֹר הדאגה לחינוּך. מבּחינה זוֹ, של דאגה לטיב בּתי־הספר, ולא רק לקוּפּת העם, מעוּנין הישוּב שיוּטל עליו העוֹל, למען נגיע ליחסים אחרים של הוֹרים וּמוֹרים ולאוירה אחרת סביב בּתי־הספר.

אין מתפקידי לבקר את בּית־הספר הקיים. אצטט רק דברים אחדים מאוֹרגן המוֹרים (“הד החינוּך”). הנה כוֹתב עזריהוּ: “דוֹמני שלא אגלה סוֹד אם אגיד בּפוּמבּי שאין כּמעט אף אב אחד בּארץ, שהוּא מרוּצה מבּית־הספר הקיים”.

אם מוֹרה הממלא תפקיד חשוּב בּמחלקת החינוּך כּוֹתב כּדברים האלה – סימן שלא הכּל כּשוּרה. ואנחנוּ הרי בּוֹנים בּארץ־ישׂראל לא רק בּית־ספר עברי לאוּמי, כּי אם בּית־ספר לעם ההוֹלך לישב ארץ, היוֹצא מחיי אויר לחיי עבוֹדה. בּית־הספר צריך להעניק לילדים שרשים בּמוֹלדתם החדשה. השאלה היא בּאיזוֹ מידה מכניס בּית־הספר את תלמידיו לחיים בּארץ. על הנוֹשׂא הזה יכוֹלתי לדבּר הרבּה, גם לספר מפּגישוֹתי המרוּבּוֹת עם יוֹצאי בּית־הספר הארץ־ישׂראלי בּגוֹלה – על רכוּשם התרבּוּתי ועל יכלתם הנפשית לשוּב לארץ ולהיוֹת בּה להוֹעיל. יכוֹלתי לצטט גם את דבריו של ד"ר מוֹסינזוֹן אל בּוֹגרי הגימנסיה אשר בּאמריקה. אבל כּאן הנני רוֹצה רק להביא כּמה דברים מפּי מוֹרה חשוּב המתאוֹנן על מצב לימוּדי הטבע. הוּא מתאוֹנן (בּ“הד החינוּך”) על תלישוּת בּתי־הספר והסמינרים מחינוּך רציני בּמקצוֹעוֹת מוֹלדת ועבוֹדה.

כּאדם הקרוֹב לענינים אלה לא חדלתי מהרגיש בּזה כּל ימי שבתי בּארץ. אני מניח שרמת התרבּוּת של המוֹרים היא כּזאת שיבינוּ כּי לא לשם קנתוּר אני מצטט. כונתי להציג את השאלה: כּיצד קרה שרשת בּתי־הספר הקיימת זה כּמה שנים, בּעלת אמצעים גדוֹלים ואידיאוֹת מסוּימוֹת המכוּוָנוֹת לא רק לדיבּוּר עברי אלא להחזרת עם למוֹלדת והשרשתוֹ בּקרקע – שמפעל חינוּך זה לא יהא ממלא את תפקידוֹ? משוּם שהעבוֹדה החינוּכית מסוּרה לא בּידי הישוּב עצמוֹ, אלא בּידי גוּף שאין לוֹ מסוֹרת בּחיי הארץ, שמנהליו מתחלפים וכל אחד צריך להתחיל ללמוֹד הכּל מחדש, ואנוּ מגיעים לידי כּך שמאמצי מוֹרים כוילקוֹמיץ, עליו השלוֹם, אוֹ יצחק אֶפּשטיין יכוֹלים ללכת לאיבּוּד בּשביל דוֹר שלם של מוֹרים וּמנהלים. לעוּמת זה כּשיש עוֹל על הישוּב יש התקדמוּת.

––––––––––

אוֹמרים: ההעברה לכּנסת תהרוֹס את אחדוּת החינוּך. כּמה דברים מרים נזרקוּ כּלפּינוּ, המפוֹררים, המקימים בּמוֹת לעצמם. בּאוֹתה חוֹברת שמרכּז המוֹרים המציא לי קראתי דברי מפקח הקוֹבל עלינוּ, המסדרים חינוּך מעמדי נבדל. הוּא מספּר: בּאוּ פּוֹעלים בּתל־אביב ורצוּ להקים בּית־ספר מיוּחד.

ועד החינוּך הדוֹאג לאחדוּת לאוּמית לא מצא תקציב לכך. אבל העיריה קיבּלה סוֹף סוֹף את המוֹסד תחת כּנפיה. אילוּסטרציה מצוּינת לכך, מה הם מוּשׂגי המפקח על “אחדוּת החינוּך”. אם הוֹרים אמידים מקיימים בּתי־ספר תיכוֹנים בּתל־אביב וּבירוּשלים – מוֹסדוֹת אלה חשוּבים וראוּיים לתמיכה. בּזה אין התבּדלוּת. הלא כּל אחד יכוֹל לשלוֹח שמה את ילדיו, אם רק ישלם שׂכר־לימוּד. כּמו שאמרוּ: החוֹק שוה לַכּל – גם לרוֹטשילד אסוּר לישוֹן תחת הגשר. אבל אם הוֹרים עוֹבדים רוֹצים להקים בּית־ספר כּרוּחם – זה פסוּל מבּחינת האחדוּת הלאוּמית. אם אחדוּת החינוּך פּירוּשה: עיקרי חוֹבה מסוּימים – לשוֹן עברית, נכסים של תרבּוּת עברית, גם של תרבּוּת קדוּמה, חוֹבוֹת אלמנטאריוֹת של השׂכּלה, היגייֶנה, עבוֹדה – הרינוּ הקנאים הכי־נלהבים לאחדוּת כזוֹ. אבל אם גוֹרסים אוֹתה בּנוּסח פּרוּסי, שכּל זרם חדש אוֹ ישן שאינוֹ שוֹלט הנהוּ פּסוּל – כּהשקפת הציוֹנים הכּלליים הרוֹאים עצמם כּגזע ואת הפּוֹעלים והחרדים כּענפים – נילָחם נגדה. קוֹדם טענוּ שהתנוּעה הציוֹנית עדיפה מן הישוּב מבּחינת הנאמנוּת לתרבּוּת עברית. אך האם גם הסוֹכנוּת עדיפה? כּאילוּ הסוֹכנוּת על 50% הבּלתי־ציוֹניים שבּה נאמנה יוֹתר על תרבּוּת עברית ועל אחדוּת האוּמה מאִתנוּ היוֹשבים כּאן.

בּאחדוּת מאוֹנס המדכּאה זרמים חינוּכיים איננוּ מוֹדים. אם יש לתימנים צוֹרך בּחינוּך מיוּחד שלהם בּהתאם להוָי ולמסוֹרת אזי (בּשמירה על עיקרי ההיגייֶנה והפּדגוֹגיה) חוֹבה לאַפשר להם זאת. איני מאמין בּאחדוּת שתעקוֹר אדם מעדתוֹ ותרבּוּתוֹ על ידי מוֹרה חניך סביבה אחרת לגמרי. אני מוֹסר כּאן הוֹדעה: אין אנוּ שוֹאפים להשתלטוּת על החינוּך. אבל אנוּ דוֹרשים לעצמנוּ את כּל מלוֹא חוֹפש היצירה. בּקוֹנגרסים עזרתי ל“מזרחי” לקבּל אוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית, מהכּרה שהזרם החרדי זכאי לכך. האחדוּת לא תבוֹא מאוֹנס, אלא מתוּך פּרוֹצס ממוּשך של התגבּשוּיוֹת. את האמת המוּחלטת איננוּ יוֹדעים, אוֹתה יוֹכיח העתיד. אנוֹ מעוּנינים בּהתגוֹששוּת רצינית בּשׂדה התרבּוּת והחינוּך. וּלדעתי מעוּנין הישוּב שגם מוֹסדוֹת ההשׂכּלה הגבוֹהה – האוּניברסיטה הירוּשלמית והתכניוֹן בּחיפה – יהיוּ מעוֹרים בּתוֹך מפעל החינוּך הישוּבי. כּי מעוּנין הישוּב בּגוֹרל בניו הגוֹמרים כּאן בּתי־ספר תיכוֹניים וּבהתאמת מוֹסדוֹת ההשׂכלה הגבוֹהה וקישוּרם עם התפּתחוּת הישוּב וּמשקוֹ ועם צרכי בּניו וקיוּמם בּארץ. זהוּ חזיוֹן רציני וּמעוֹרר דאגה שמוֹסדוֹת אלה מנוּתקים מהישוּב.

נימקתי את הצוֹרך בּהעברה מבּחינת עניני החינוּך עצמם וּכבוֹד הישוּב. אך אם הדברים האלה לא ימצאוּ אוֹזן קשבת – אזי מה שלא יעשׂה השכל תעשׂה המצוּקה. אם נַקדים עכשיו לראוֹת לאן פּני הדברים מוּעדוֹת ונבטיח בּהקדם גם את עניני החינוּך וגם את עניני הכּנסת – אזי נתגבר אוּלי על המַשבּר הגדוֹל אשר כּבר הגיח. אוּלם אם תימָשך ירידה זוֹ בּהכנסוֹת קרן־היסוֹד וּבהקצבוֹתיה, והישוּב יעמוֹד בּמרדוֹ ויקבל את הנימוּקים אשר מרכּז המוֹרים נאחז בּהם בּכל קשיוֹן־ערפּוֹ – אזי מסוּפּקני, אם כּשנבוֹא לאחר זמן לבצע את ההעברה מאוֹנס – נוּכל להבטיח לחינוּך תקוּפת־מעבר רצוּיה.

שבט תרצ"א.