¹

(י"ג בּטבת תרפ׳׳ד)

 

שכוּנת־העוֹבדים    🔗

זה כּשנה שהוּכרז אצלנוּ על שכוּנת־עוֹבדים, אוּלם מן ההכרזה ועד היוֹם התקדמוּ הדברים אך בּמעט. הענין יצא לאויר העוֹלם בּשעה קשה וגם בּמזל לא קל. הרעיוֹן גם לא זכה ללבּוֹש צורה בּהירה, אשר תהא מחוּורת לגמרי לחברים המדבּרים והרוֹצים בּזה, ואִי־הבּהירוּת הזאת עוֹמדת לשׂטן, נוֹסף על אי־היכוֹלת הכּללית, על חוֹסר־האמצעים וגם על חוֹסר הרצוֹן מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

לקוֹנגרס הלכנוּ מבּלי שתהיה לנוּ תכנית מסוּימת, גיאוֹגרפית, משקית וכּספּית. את המקוֹם להקמת השכוּנה טרם קבענוּ, והמקוֹם הוּא הוּא הקוֹבע את האוֹפי היסוֹדי של השכוּנה, כּלכּלתה ודרכי בּנינה. לא בּיררנוּ לנוּ גם מַהוּ התקציב האפשרי, שיוּכל להיכּנס לתוֹך המסגרת ההתישבוּתית, הריאַלית והמצוּמצמת, של הזמן הקרוֹב. לא יפָּלא משוּם כּך, שהקוֹנגרס וּוַעדוֹתיו, היִשוּבית והתקציבית, אשר הבּיעוּ יחס חיוּבי בּהחלט לרעיוֹן של התישבוּת עוֹבדים עירוֹנית, הסתפּקוּ בּרזוֹלוּציה כּללית וּבתקציב סתמי של 20,000 לירוֹת לשכוּנת־העוֹבדים, ואף זוֹ בּמדרגה השניה של התקציב, מבּלי לתת למוֹסדוֹת ההתישבוּת, לקרן הקימת ולַהנהלה הציוֹנית בּארץ הוֹראוֹת מסוּימוֹת לפעוּלה מזוֹרזת. האשמה היא בּמידה מרוּבּה בּנוּ. הקסימוּ אוֹתנוּ חזיוֹנוֹת שהם למעלה מכּוֹחנוּ, למעלה מהאפשרוּיותֹ הכּספּיוֹת והישוּביוֹת שיש לצפּוֹת להן בּשנים הקרוֹבוֹת. משך את חברינוּ מקוֹם אחד מַרהיב, יפה־נוֹף, רחב־ ידים בּקרבת הים, מבטיח עתידוֹת של דַיִג ושַיִט וכוּ‘. מקוֹם זה, אחרי שישקיעוּ בּו אמצעים חשוּבים ליִבּוּש, לסילוּל, לסידוּר־מים, טרַנספּוֹרט וכוּ’, אפשר שתהא לוֹ חשיבוּת רבּה בּתוֹר מרכּז חדש, להתישבוּת עוֹמדת בּרשוּת עצמה, בּתוֹר עיר פּוֹעלים. מוּבן, שהתישבוּת זוֹ, אם חרשתית ואם חקלאית־למחצה, טעוּנה אמצעים מרוּבּים, כּכל התישבוּת שלמה. ואם האמצעים האלה גם ימָצאוּ לנוּ בּיוֹם מן הימים – לפי שעה הלא ענין כּזה הוּא עדיין פּרוֹבּלֶמַטי – הרי עדיין לא יחדל מן הארץ הפּוֹעל העירוֹני, זה הגָר בּעיר, מתפּרנס על העיר, על העבוֹדה בּבנין וּבבתי־מלאכה של אחרים אוֹ בּקוֹאוֹפּרטיבים וּבמוֹסדוֹת של ההסתדרוּת. וּשכוּנת־העוֹבדים הריאַלית, זוֹ האפשרית כּיוֹם, היא המבקשת הֲקָלה והרחבה לחיי הפּוֹעל הזה המסתפּק בּה. אם אין אנוּ יכוֹלים לתת לוֹ לברוֹא התישבוּת מלאה וּמשק מסוּדר וחרוֹשת חדשה, נתן לוֹ בּקרבת העיר את המגרש המאַפשר לוֹ להקים את סוּכּתוֹ אוֹ את צריפוֹ ואת משקוֹ הבּיתי הדל. נתן לוֹ את פּרוַר הפּוֹעלים. יהיוּ האמצעים – נַרחיב את המשק הבּיתי, ונקים בּתוֹך השכוּנה את מפעלי החרוֹשת אשר נוּכל. ועד שיהיוּ – הרי יש גם בּבּית וּבמגרש בּלבד משוּם הרחבת החיים. מתוֹך השקפה זוֹ עברה עכשיו תשׂוּמת הלב מן המקוֹם החשוּב, המַבטיח אפשרוּת גדוֹלה וּרחוֹקה, אל שטח אחר, פּחוֹת חשוּב בּכמוּתוֹ וּבערכּוֹ וקרוֹב יוֹתר אל העיר. לאחר כּך התחילה הועדה, הממוּנה מטעם הועד הפּוֹעל, בּמשׂא־וּמתן עם הלשכּה הראשית של הקרן הקימת.

כּאן נתקלנוּ שוּב בּאוֹתוֹ חזיוֹן אשר עדיין אינוֹ ידוּע בּרבּים, אבל מאִתנוּ, חברי המרכּז החקלאי, הוּא גוֹזל את המנוּחה זה כּמה: חוֹסר־אמצעים וחוֹסר־קרקע בּידי הקרן הקימת. יוֹתר מחוֹסר־העבוֹדה ויוֹתר מן המצב הכּלכּלי הקשה בּארץ מפחידה הפּרספּקטיבה הקרוֹבה: חוֹסר אפשרוּת להתישבוּת חדשה לשנה הבּאה. וּמי יוֹדע אם רק לשנה הבּאה. ואין דבר העלוּל לזרוֹע דכּאוֹן וּליָאש את הלב בּמַחננוּ, כּמוֹ מצב זה. אין לתַנוֹת את כּל עוֹמק האסוֹן הצפוּן לנוּ בּזה, ואשר תוֹצאוֹתיו תהיינה מוּרגשוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. הפּוֹעל בּארץ רעֵב לקרקע. מוֹעצת ההסתדרוּת הזאת צריכה לשׂים קץ לפּזמוֹנים המַרדימים של הציוֹנוֹת השׂבעה, זוֹ שהיא גם שׂבֵעַת־קרקע.

בּקרן הקימת אמרוּ לנוּ כּי אין אמצעים ושאלוּ אוֹתנוּ את השאלה האַכזרית: עמק אוֹ שכוּנת־עוֹבדים, אדמה חקלאית זוֹלה אוֹ אדמה יקרה בּקרבת עיר, מַאי עדיף? אמרנוּ – שניהם עדיפים. לנוּ, לעוֹבדים בּארץ־ישׂראל, אין כּאן אפשרוּת של בּחירה חפשית. לנוּ נחוּצים דוקא השנַיִם. אין הארץ נבנית על פּי תכנית מוּקדמת, של מוּקדם וּמאוּחר, של זוֹל ויוֹקר, אין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר את עצמנוּ מענף אחד של החיים בּארץ בּגלל חשיבוּתוֹ היתירה של השני, ואין אנוּ עוֹסקים רק בּקיוּם של מצוָה מוּפשטת: גאוּלת הארץ, כּי אם שוֹאפים לספּק את צרכי ההתישבוּת ההכרחית של העוֹבדים. לא רק חשבּוֹן האדמה לפנינוּ, כּי אם גם חשבּוֹן המתישב. מה טעם לחיי הפּוֹעל החקלאי מבּלי שיראה לפניו את מפעל ההתישבוּת, ואין להניח אפשרוּת של קיוּם כּל־שהוא לישוּב בּארץ מבּלי שיֵאָחז הפּוֹעל העירוֹני בּקרקע. וּבמצב הנוֹכחי של חוֹסר קרקע יש לה להתישבוּת מאוֹת משפּחוֹת עוֹבדים על שטח מצוּמצם, ואם גם יקר, ערך מיוּחד.

בּמצב הכּספּי הנוֹכחי של הקרן הקימת לא יכוֹלנוּ להסתפּק רק בּדרישה לבד. אמנם ידענוּ, כּי אין כּל אפשרוּת להטיל על הפּוֹעל המתישב את הדאגה הכּספּית לרכישת קרקע, ידענוּ עד כּמה נחוּץ הדבר שכל פּרוּטה חסוּכה תוּשקע בּמשקוֹ וּבצריפוֹ, ואף על פּי כן הרשינוּ לעצמנוּ להציע לקרן הקימת כּי נכוֹנים אנוּ לקבּל על עצמנוּ התחייבוּת גדוֹלה: 500—600 משפּחוֹת המתישבים ימסרוּ מצדם לקרן הקימת 3000 לי“מ על חשבּוֹן דמי־החכירה של השנים הבּאוֹת. בּעלי נכסי דלָא נַיידי אשר קיבּלוּ בּזמנם את אדמתם ה”פּרטית" בּהלוָאָה מן הקרן הקימת, לא רק הם קיבּלוּ תנאים יוֹתר נוֹחים מאשר אלה המוּצעים לנוּ, אלא שמסוּפּקני בּכלל אם בּכל השכוּנוֹת השוֹנוֹת והמגרשים השוֹנים של הקרן הקימת הוּטלוּ על המתישבים, האמידים פּחוֹת אוֹ יוֹתר, תנאים כּה קשים כּאלה הנדרשים מאת הפּוֹעל המתישב. הוֹדענוּ כּמוֹ כן, כּי מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ (בּעזרתה וּתמיכתה של לשכּת הקרן הקימת היפוֹאית) עוֹמדת לארגן מפעל מיוּחד לשם שכוּנת־העוֹבדים, העלוּל להכניס כּאלף לי“מ. ניסינוּ להביא לידי דיסקוֹנטוּ גם את התקווֹת הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת לקרן הקימת ממפעלים לשם שכוּנת־העוֹבדים בּגוֹלה. אוּלם גם זה לא הספּיק. ואז לא נשאר לנוּ אלא להטיל על כּף המאזנַים את ההצעה, כּי מן הסכוּם 20,000 לי”ש שפּסק הקוֹנגרס להקמת שכוּנת־העוֹבדים, תמסוֹר קרן־היסוֹד – על חשבּוֹן חוֹבה –עשׂרת אלפים פוּנטים לקרן הקימת בּשביל רכישת קרקע לשכוּנת־העוֹבדים. בּלשכּה הראשית אמרוּ לנוּ, כּי אם יעלה בּידינוּ לפעוֹל בּקרן־היסוֹד כּי יסכּימוּ להקצבה זוֹ, כּי אז יש תקוה כּי ההנהלה הראשית של הקרן הקימת תסכּים לכך וּתאַשר את הצעתנוּ. בּאוֹתוֹ מעמד הוֹדיעוּ לנוּ כּי לא יתכן שתינתן אדמה לשכוּנת־העוֹבדים, מבּלי שתיבּנה בּאוֹתה שעה גם שכוּנה חדשה למרכּז בּעלי־מלאכה… אם תוּצגנה גם שם דרישוֹת כּאלה כּאשר הוּצגוּ לנוּ, אם ישלחוּ גם אוֹתם לקרן־היסוֹד לדרוֹש כּסף לקניית־אדמה – ללשכּה הראשית של הקרן הקימת פּתרוֹנים.

בּינתים – וּמבּלי כּל קשר עם המשׂא־וּמתן הזה שבּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת וּבין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת – והדרישה לשכוּנת־העוֹבדים מצאה לה מַהלכים וסימפּטיה בּין עוֹבדי הקרן הקימת שבּארץ, והלשכּה הארצית התחילה מצדה בּמשׂא־וּמתן עם סניפיה המקוֹמיים ועם מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת וּבפרסוּם ידיעוֹת על המפעלים המיוּחדים העוֹמדים להסתדר בּיפוֹ, חיפה וּטבריה לשם גאוּלת הקרקע לשכוּנוֹת־עוֹבדים. בּיפוֹ כּבר הוּחלט מטעם הלשכּה המקוֹמית של הקרן הקימת וּמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ על “שבוּע” של שכוּנת־עוֹבדים, ועל שוּרה של מפעלים, וּב“עדן” נתאַספה אסיפה רבּת־עם לפתוֹח בּמַגבּית. ועד היכן הגיעוּ יחסי ההכּרה של הקהל הרחב העוֹמד מחוּץ לנוּ, יש לראוֹת מן העוּבדה שהרבּנים הראשיים שבּיפוֹ נַענוּ בּרצוֹן לבקשת הלשכּה המקוֹמית והבטיחוּ להטיף בּשבּת בּבתי־הכּנסת על חשיבוּת הדבר. והנה כּרעם בּיוֹם בּהיר נתפּרסם ערב התחלת המַגבּית, “אוּקאז”² מטעם הלשכּה הראשית, כּי הכּרוּז היפוֹאי נכתב לא על אחריוּתה וכי איסוּף הכּספּים הוּא. לפני זמנוֹ.

איני יוֹדע, אם בּכל שנוֹת קיוּמה של הקרן הקימת קרה כּדבר הזה, שהלשכּה הראשית תתערב להפסיק וּלהפריע מפעל של אוֹסף כּספּים, אשר הוּכרז מטעם הלשכּה הארצית. מה פּעל כּאן – אם הרצוֹן ללַמד את מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ כּיצד צריכים לכתוֹב כּרוּזים, אשר יִיטבוּ בּעיני בּעלי־בּתים חשוּבים, אם הלחישה של מַאמרי “דוֹאר היוֹם”³, אוֹ החשש לקירבה היתירה שיש בּארץ בּין הפּוֹעלים וּבין עסקני קרן הקימת המקוֹמיים – לא נַעמיק חֵקֶר. חשוּב לנוּ לציין, מה רב הוּא המרחק כּיוֹם בּין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת וּבין התביעוֹת הבּוֹערוֹת של הישוּב העוֹבד, ואיזוֹ שרירוּת־לב ואיזה זלזוּל בּאינטרסים של הקרן הקימת עצמה ואיזה בּיטוּל לדעת־הקהל מתגלה מצד מוֹסדוֹת אַחראים כּשהדבר נוֹגע לענין של פּוֹעלים. המוֹעצה שלנוּ אינה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על מעשׂה מַחפּיר זה. בּסיפּוּק ידוּע יש לנוּ לציין כּי דעת הציבּוּר הגדוֹל, בּחוּגים שוֹנים וּרחבים, ידעה להעריך את המעשׂה הזה מצד הלשכּה הראשית כּערכּוֹ.

המכשוֹל המסוּפּר אינוֹ הראשוֹן ואינוֹ האחרוֹן אשר יפָּגש לנוּ על דרכּנוּ ויש לחשוֹב כּי גם הגשמת ההצעוֹת האמוּרוֹת לא תֵקַל לנוּ ותדרוֹש מאת ההסתדרוּת פּעוּלה מאוּמצת, וגם מזוֹרזת. הפּסיביוּת של המתישבים עצמם, פּעוּלה בּלתי־מספּיקה מצד ההסתדרוּת – עלוּלוֹת בּמצב הנוֹכחי לדחוֹת את ענין השכוּנה לעידן ועידנים. וּבפּרספּקטיבוֹת הדלוֹת להתישבוּת של תקוּפה קשה זוֹ אַל נא ידָחה ענין שכוּנת־העוֹבדים – האחיזה האחת, התקוה האחת לציבּוּר הפּוֹעלים שבּעיר.

 

תשוּבה לדברי חברים    🔗

יוֹם תמים הקדשנוּ לשאלוֹת ההתישבוּת. נתקיימה בּנוּ, כּנראה, המימרה היהוּדית: “בּאין י”ש – מסיחים בּוֹ". אוּלם כּיצד שׂוֹחחנוּ? בּמקוֹם לדוּן וּלחַור את אשר נתחדש בּתוֹך מציאוּתנוּ האחרוֹנה, – הפכנוּ את השאלוֹת המעשׂיוֹת לחוֹמר לעיוּנים מוּפשטים וליצירת חילוּקי־דעוֹת. כּלוּם נחוּצה לנוּ כּאן, בּינינוּ, תעמוּלה על חשיבוּת העליה, אוֹ כּלוּם עלוּלה תעמוּלה זוֹ הפּעם להוֹסיף לנוּ מעט אוֹר לבירוּר דרכי ההגשמה של שכוּנת־העוֹבדים?

בענין שכוּנת־העוֹבדים אין לי להוֹסיף על מה שאמרתי. בּשבילי היא דבר אקטוּאלי, ענין לפעוּלה מהירה, וּבעיקר פּתיחה להתישבוּת חדשה ואַכסַניה למפעלים משקיים חדשים. הייתם “פּוֹעלים” אצלי שאַסכּים לכל ההצעוֹת של מַשׂיגַי, אילוּ הייתי רוֹאה כּי יש אִתם גם דרך־פּעוּלה להמריץ את ההגשמה.

ושוּב על המַכּסימַליוּת. בּויכּוּחינוּ יש כּבר אבק־סכּנה של גילוּי־פּנים שלא כּהלכה. וּמשוּם כּך צריך אני אוּלי לברר, כּי בּאמרי “מַכּסימוּם של יכוֹלת” אין כּוָנתי לא להסכּמה של פּקיד פּלוֹני אוֹ לנטיה של הנהלה אלמוֹנית, כּי אם ליכוֹלת המַכּסימַלית של התנוּעה כּוּלה כּיוֹם הזה. ואפשר זקוּק אני למסירת־מוֹדעה, כּי איני מזלזל חס ושלוֹם בּדיג וּבשיט, ועל אחת כּמה וכמה שיוֹדע אני להחשיב את ההתחלוֹת שנעשׂוּ בּנידוֹן זה, אוּלם הם לדידי מן הדברים אשר אמירתם ראשוֹנה – נאה, שניה – אינה מוֹסיפה,־ שלישית – גוֹרעת, אם העשׂיה אינה מלַוָה את האמירה. וּבאין מעשׂה אִתנוּ למה נדוּש בּזה?

ואם נוֹטים אתם לבטל פּעוּלה ריאַלית, הנמצאת בּגדר האפשרוּת, מפּני התביעוֹת המַכּסימַליוֹת, כּי אז – כּלוּם לא יִצדק מי שיאמר להסתדרוּת פּוֹעלי הבּנין: מה לכם לבטל את טִפְחוֹת־ימיכם ואת כּשרוֹן־קוֹמבּינַציוֹתיכם בּבנין בּתים שאחרים יֵשבוּ בּהם? מוּטב לכם, שתתחילוּ בּוֹנים בּתים לעצמכם. האם אין צדק רב, האם אין גם הגיוֹן כּלכּלי רב בּהלָך שאלוֹת אלוּ? כּלום, בּאמת, אין צוֹרך מפּעם לפעם לשוּב וּלעיין בּפּרספּקטיבה רחוֹקה זוֹ, ואף על פּי כּן אין אנוּ פּוֹסקים – בּרצוֹננוּ – מפּעוּלתנוּ הנוֹכחית, בּת הפּרספּקטיבה הקצרה, בּאשר היא לחם חוּקנוּ.

ועכשיו על עניני ההתישבוּת החקלאית. כּמה קבּים של בּיקוֹרת נשמעוּ כּאן, ונראה לי כּי המידה היתה גדוּשה בּמקצת. איני מוֹדה בּכריכה זוֹ שכּרכוּ יחד את הנהלת הקרן הקימת, הועד לחקלאוּת⁴ וּמחלקת ההתישבוּת. בּיקרתנוּ יש לה חשיבוּת רק אם היא צוֹדקת, אם היא שקוּלה, ולא די לבוֹא ולשפּוֹך את המרירוּת שבּלב.

המצב בּקרן הקימת הוֹלך ורע. הפּעם דוּבּר אצלנוּ הרבּה על מיעוּט אמצעים, המסַכּן את ההתישבוּת. אוּלם הסכּנה צפוּיה לא רק מצד זה, כּי אם גם מצד הרוּח המנַשבת שם. האינצידֶנט עם “שכוּנת־העוֹבדים” הנהוּ רק אחד הגילוּיים, המציינים את הלָך־הרוּח הזה. מכּל עבר צצים כּל מיני פּרֶטֶנדֶנטים להתישבוּת, וּלהנהלת הקרן הקימת – העוֹמדת מחוּץ לדאגוֹת ההתישבוּת וּלחשבּוֹנוֹת ההתישבוּת – אחת היא, אם אלה שבּאים בּתביעוֹת לקבּל אדמה כּבר עבדוּ בּארץ, אם מסוּגלים הם לעבוֹד, אם רכשוּ להם בּעמלם, בּנסיוֹנם את הזכוּת להתישב. להנהלה חשוּב רק אם יש לוֹ איזה “צד” חזק –“לַנרסמַנשַפט” אוֹ “מזרחי”. מה שיש כּיוֹם – אלה הם רק פּרחים. נקל להבין לאן תוֹליך את ההתישבוּת שיטה זוֹ של הקרן הקימת. ההנהלה כּיוֹם מוֹדה בּעיקר של עבוֹדה עברית, אוּלם “עבוֹדה עצמית” בּחקלאוּת מהי – אינה יוֹדעת, ואינה תוֹבעת זאת ממתישביה. אין כּל התאָמַת הפּעוּלה בּין הנהלת הקרן הקימת וּבין מוֹסדוֹת ההתישבוּת. כּל אחד – עוֹלם בּפני עצמוֹ. היחס לפּוֹעל, וּביחוּד לפּוֹעל המסוּדר, המנהל משק בּרשוּת עצמוֹ – מתגלה מפּעם לפעם. בּמסירת עבוֹדוֹת של הקרן הקימת – טָנדֶנציה מסוּימת לדחוֹק את רגלי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. למרוֹת יוֹקר האדמה בּירוּשלים, רוֹאה הקרן הקימת לה חוֹבה להמציא מגרשים לכל מיני מוֹסדוֹת ציבּוּריים, אוּלם מַשתלת־עצים של קבוּצת פּוֹעלוֹת, אוֹ מַחצבה, העלוּלה לרכּוֹש ענף־תעשׂיה חדש וּלפרנס עשׂרוֹת עוֹבדים, – אלה אינם זוֹכים לקבּל מגרשים מן הקרן הקימת. צרכים אלה בּשבילה – שׂפה זרה. רוּבּה של ההנהלה יוֹשב בּחוּץ־לארץ וגוֹזר משם על עניני חקלאוּת חיוּניים בּיוֹתר, וּמעשׂה טירה יוֹכיח⁵.

אוּלם עלינוּ לאמוֹר את האמת גם לעצמנוּ: האַשמה על מצב הענינים בּקרן הקימת חלה בּמידה הגוּנה גם עלינוּ בּעצמנוּ. אשמים לא רק אלה, המפחדים מפּנינוּ ודוֹחים את השתתפוּתנוּ בּהנהלת הקרן הקימת. להם יאֶה הדבר. אוּלם אשמים אנחנוּ, אשר למרוֹת ההחלטוֹת השוֹנוֹת של ההסתדרוּת, לא עמדנוּ כּהוֹגן על חשיבוּת הדבר, נכנענוּ לפני המכשוֹלים ולא נלחמנוּ כּראוּי על זכוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ להשתתף בּאוֹפן ישר בּאוֹתוֹ המוֹסד, אשר בּוֹ תלוּי גוֹרל ההתישבוּת, ואשר ליצירת יחס ההערצה אליו בּעם – הוֹסיף גם הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי משהוּ.

בּיקרוּ כּאן קשה את ועד החקלאוּת. בּיקרו לא רק את עבוֹדתו ואת דרכיו (כּמוֹ דחיקת רגלי הקבוּצה), כּי אם פּסלוּ בּעיקר את עצם קיוּמוֹ. אני מפריד בּין שני הדברים. יש הרבּה צדק בּדברי לבקוֹביץ⁶, כּי “אלה אשר כּל ימיהם מתַווכים להוֹציא את כּסף העם לידי ערבים” אין להם כּל רשוּת מוּסרית לחתוֹך את גזר־דינה של ההתישבוּת הלאוּמית. יש גם הגיוֹן רב בּטענה, כּי אין כּל טעם בּדבר, שעניני ההתישבוּת יֶחָתכוּ לא על ידי אלה, שהם אַחראים בּעד ההתישבוּת בּחייהם וּבפעוּלתם, כּי אם על ידי נוֹתני עצוֹת סתם, אשר נתינת־עצה זוֹ אינה מחייבת אוֹתם לשוּם דבר. משוּם כּך טבעית היא וּנחוּצה המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת בּעד שחרוּר הפּעוּלה הישוּבית החדשה מתלוּת בּ“דעוֹת” מן החוּץ. אוּלם ועד־החקלאוּת הנהוּ רק בּיטוּי אוֹרגַניזציוֹני של מציאוּת ידוּעה, מציאוּת החוּגים והמַעמדוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. השפּעתם של אֵלוּ קיימת בּדרכים שוֹנוֹת גם בּאין ועד־חקלאוּת. הלא מספּיקה גם לחישה בּ“דוֹאר־היוֹם” בּשביל פּקוּדה של הנהלת הקרן הקימת. נַניח שמחר יבוּטל וַעד זה, כּלוּם תֵקַל על ידי זה עֶמדתנוּ וּמלחמתנוּ בּהתישבוּת? לדידי, הריני מבַכּר מלחמה גלוּיה, תרבּוּתית, בּתוֹך כּתלי מוֹסד ליגַלי, הנוֹתן אפשרוּת של התנגשוּת אמיצה וישרה, על הצוֹרך להשיב אחוֹר כּל מיני השפּעוֹת שבּלחישה וּבמחתרת.

פּחוֹת מכּל היתה, לדעתי, צוֹדקת הבּיקוֹרת הזעוּמה על ה“מחלקה להתישבוּת” של ההנהלה הציוֹנית. מקרי ההתנגשוּיוֹת בּפרטים שוֹנים אינם צריכים להאפיל על עצם החזיוֹן החיוּבי ההכרחי לכל פּעוּלה התישבוּתית בּריאה: קיוּם פּעוּלה הַרמוֹנית בּין המוֹסד המיַשב – ההנהלה הציוֹנית – וּבין המוֹסד של המתישב – ההסתדרוּת החקלאית. ודאי ישנוֹ מי שמעוּנין לדוּן פּעוּלה הרמוֹנית זוֹ לגנַאי, אבל לא אנחנוּ. כּשבּאים אצלנוּ וּמַסיקים מכּאן, כּי מחלקה זוֹ היא מיוּתרת, בּאשר היא עוֹבדת על פּי רוֹב בּהתאמה עם המרכּז החקלאי – הרי דרישה זוֹ אינה מגלה לא את הכּרת כּוֹחנוּ ואף לא את הכּרת זכוּתנוּ. הפלָגה זוֹ בּיכלתנוּ והפרזה זוֹ בּחוֹסר ערכּם של אחרים אינה מוֹסיפה לנוּ לא כּוֹח ולא זכוּת. גם בּעוֹלם הגדוֹל נלחם הפּוֹעל על התאמה, בּין מחלקוֹת ידוּעוֹת בּממשלה וּבין ההסתדרוּת המקצוֹעית, אבל לא על בּיטוּלן של אוֹתן המחלקוֹת. הלהוּטים אחרי דרישוּת מַכּסימַליוֹת־נמהרוֹת צריכים בּכל זאת לדעת, שהגשמת דרישוֹת כּאֵלוּ דוֹרשת גם תנאים־ קוֹדמים ידוּעים, וּתנאי קוֹדם לכל זה: התבּגרוּתנוּ ההתישבוּתית והשפּעה מַכריעה בּמוֹסד היחידי המנהל את ההתישבוּת – בּהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית. בּקפיצוֹת לא יֵעָשׂה הדבר הזה.

הבּיקוֹרת על המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת ודאי שהיא צוֹדקת, ולא רק בּמחלקה זוֹ אוֹ אחרת דוקא, כּי אם בּכל מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים. הסתדרוּת הפּוֹעלים אַל תחשה בּדבר הזה. על ידי מה שאֵחַרנוּ עד כּה לקבּוֹע פּוּמבּית את דרגת המשׂכּוֹרת שלנוּ – זוֹ השׂוֹררת אמנם בּרוֹב מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, אבל לא בּכוּלם – לא יכוֹלנוּ גם לפעוֹל בּנידוֹן זה בּתקיפוּת הדרוּשה. מפנּי הקיסם שבּעינינוּ לא יכוֹלנוּ לאמוֹר לאחרים: טוֹל קוֹרה. בּקוֹנגרס, בּוַעדה התקציבית, הכנסתי הצעה כּי תיקָבע המשׂכּוֹרת המַכּסימַלית בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית שבּארץ ל־40 לי“מ. בּועדה היוּ די אנשים מנוּמסים, אשר חששוּ להתערב בּאוֹפן כּל כּך גס בּענינים דקים, והוֹדעתוֹ של הד”ר רוּפּין, כּי ישנה בּארץ ועדה החוֹקרת את אפשרוּת הַקְטָנַת המשׂכּוֹרוֹת – עזרה לקבּוֹר את ההצעה. הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת חשוּבה לנוּ מכּל צד, גם מצד החסכוֹן הכּספּי וגם מן הצד החברתי. אוּלם ההסתדרוּת בּקַבּלה את דרגת־המשׂכּוֹרת שלה נַעשׂית עוֹד יוֹתר מעוּנינת בּהוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. המרחק בּין המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ וּבין המשׂכּוֹרוֹת אצל אחרים עלוּל להציג אוֹתנוּ בּמצב של “אי בּוֹדד” אשר רק צדיקים וַתרנים יִשכּנוּ בּוֹ, וכל בּעל “תעוּדה” אוֹ בּעל־כּשרוֹנוֹת יראה את עצמוֹ כּקרבּן ולא יחדל לחוּש את הלחץ החָמרי המיוּחד שבּוֹ הוּא נתוּן בּהשוָאה עם חברוֹ אשר בּחר בּדרך אחרת. הוֹרדה כּללית של משׂכּוֹרוֹת בּעלי הפּרוֹפֶסיוֹת המיוּחדוֹת וקירוּבן למצב העוֹבדים הגוּפניים – תביא לא רק קימוּצים כּספּיים והקלה על המשקים הלאוּמיים השוֹנים, כּי אם גם עליה רבּה בּמוּבן החברתי.

על המרכּז החקלאי. טַבֶּנקין אמר, כּי המרכּז בּכל עמלוֹ פּוֹעל כּאילוּ אין מאחריו ציבּוּר, וכי כּאן הסיבּה לרפיוֹן השפּעתנוּ. ציוֹן המצב הוּא נכוֹן, אוּלם טעוּת היא לחשוֹב כּי המרכּז, אוֹ רק המרכּז, הוּא האשם בּכך. לא די לתאר את הדברים, שהנה המרכּז יקרא והציבּוּר יזָעק אחריו. אין הענין כּל כּך פּשוּט. אין המרכּז יכוֹל להרגיש את עצמוֹ תקיף בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ, בּשעה שהוּא יוֹדע את מכאוֹביו בִּפנים. כּל עוֹד אתה רץ וּ“מתרוֹצץ”, מסַדר תכניוֹת, מַמציא תקציבים וכוּ‘, ואינך נוֹגע בּמי שהוּא – הרי אתה מוֹסד הכרחי, בּר־סמך ורב־ערך. אוּלם רק העזת להתערב חס ושלוֹם בּענינוֹ של פּרט, קיבּוּץ, מוֹשב או פרקציה, הרי אתה בּעל פּנִיה, מתכּוון להרע, נוֹקם ונוֹטר, חסר ידיעה ונסיוֹן. כּל אחד מאִתנוּ טעם, מי פּחוֹת וּמי יוֹתר, מן הקוּבּעת הזאת, מן הזלזוּל הזה בּמוֹסדוֹת וּבאנשים, וּמכּל הבּזבּוּז האיוֹם של הכּוֹחוֹת וקיצוּר־הימים שיחסים אלה גוֹרמים. אילוּ היה בּא המרכּז לגלוֹת אפס קצהוּ מאשר עוֹבר עליו בּמקרים אלה של סכסוּכים, יחסי־שכנים, עניני גבוּלוֹת, משפּטים וכוּ’, הייתם אוּלי מבינים מַהוּ הרקב האוֹכל את כּוֹח האנשים והמוֹסדוֹת. מפּעם לפעם נעשׂים בּקרבּנוּ דברים אשר אינם מעוֹררים כּבוֹד, ויש גם דברים המערערים את כּל אָשיוֹתיה המוּסריוֹת והחברתיוֹת של הסתדרוּתנוּ. והרע בּכל זה, הבּלתי־מוּסרי בּכל זה, והמחליש וּמרפּה את הידים בּיוֹתר – זהוּ היחס “האוֹבּיֶקטיבי” של קהל־ההסתדרוּת לכל אלה. הקהל רוֹאה וּמַחשה. ואם מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹד מוֹצאים אוֹן לעמוֹד על דרישוֹתיהם הרי הם מיד נעשׂים בּעיני הקהל ל“צד”. וּמידת הרחמים מתגלגלת על כּל “נרדף”. אין תמיכה, אין השתתפוּת חברים. בּא־כּוֹחוֹ של הציבּוּר כּוֹרע בּבדידוּתוֹ.

סבוּרני, כּי כּאן אחד המקוֹמוֹת הכּוֹאבים בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּעיני רבּים יכוֹלה הדרישה ל“משמעת” להיוֹת ללעג, לסימן קטנוּת, לאוֹת תאוַת־שלטוֹן. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים – כּוֹחה המוּסרי ואפשרוּת נצחוֹנה הם בּמשמעתה, בּהתלכּדוּתה, בּאֵמוּן וּבכּבוֹד שהיא רוֹחשת לעוֹבדיה. וּבמצבנוּ הנוֹכחי, כּל עוֹד לא השלַטנוּ את ההסתדרוּת בּפנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, מה בּצע בּדרישוֹת תקיפוֹת מַכּסימַליוֹת כּלפי חוּץ?

ועוֹד להגבּרת השפּעתנוּ על עניני ההתישבוּת. אחת הסיבּוֹת לרפיוֹן דרישוֹתינוּ בּציוֹנוּת וּבהתישבוּת היא בּעמדה הרשמית של ההסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חיה את חייה המיוּחדים בּפנים, מכוּנסה לתוֹכה, שקוּעה בּתוֹך צרוֹתיה וטרדוֹתיה, ואין לבּה פּנוּי בּמידה המספּיקה והדרוּשה למלחמת־העבוֹדה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. אין בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, למרוֹת היוֹת כּל מפלגה וכל חוּג קשוּרים עם חוּגים מקבּילים בּחוּץ־לארץ, הבנה מספּיקה לקשר האוֹרגני והתדירי שבּין הענינים כּאן וּבין הענינים בּגוֹלה. וּמשום כּך הזלזוּל בּכמה פּעוּלוֹת, בּהחזקת קשרים. וּמכּאן גם חוֹסר־הענין למתהווה בּתנוּעה הציוֹנית. ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ רחוֹק אמנם מכל תיאוֹריה של אנטי־קוֹנגרֶסיזם וכוּ', אדרבא כּשניגשים לאיזה מעשׂה־שהוּא מתגלה מיד עד כּמה כּל ענינינוּ החיוּניים בּארץ קשוּרים בּמצבה וּביכלתה של התנוּעה הציוֹנית. ויש גם שֶאֵלה, אשר על פּי תוֹרתם אסוּר להם להוֹדוֹת בּזה, שוֹכחים בּשעת מעשׂה את כּל התוֹרה ותוֹמכים בּהצעוֹת וּבהחלטוֹת “מסוּכּנוֹת”. ואף על פּי כּן אין ציבּוּר הפּוֹעלים ואין הסתדרוּת הפּוֹעלים אַקטיביים בּשאלוֹת אֵלוּ. ידיה של ההסתדרוּת קשוּרוֹת בּמוּשׂגים אוֹרגניזציוֹניים כּוֹזבים. אוּלם ענינינוּ החיוּניים יביאוּנוּ סוֹף סוֹף – לרצוֹננוּ אוֹ על כּרחנוּ – לידי אַקטיביוּת גם בּשׂדה זה.

 

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת    🔗

במשך דברַי אגע בּעניני אשר שנים רבּוֹת היתה נגיעתם מַרגיזה את הרוּחוֹת. מאמין אני, כּי הימים ההם כּבר רחקוּ מאִתנוּ, וכי השַקלא וטַריא כּיוֹם הזה בּינינוּ בּשאלוֹת אלה תוֹכיח, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּגר ועָצַם מאז ועד היוֹם.

 

בּמוֹעצת ההסתדרוּת    🔗

ההסתדרוּת אֵחרה בּדין־וחשבּוֹן. גם לתוֹצאוֹת הועידה לא ניתן הפּרסוּם הנצרך. אפילוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה לא זכה להתפּרסם עד הנה. לא אספּר עכשיו על פּרטי הועידה, ואסתפּק בּסקירה קצרה על גוּפי הדברים.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת נקראה מבּלי כּל עֲנוֹת תרוּעה. אפשר לאמוֹר, בּחשאיוּת יתירה. אנשים, שהנם בּטוּחים למַפרע בּהצלחה המעשׂית ובחשיבוּת ההיסטוֹרית המרובּה של כּל מה שהם עוֹשׂים, בּיקרוּ אוֹתנוּ, את אנשי ההסתדרוּת, קשה על הכנה חלוּשה זוֹ. ראוּ בּזה הוֹכחה נוֹספת לחוֹסר הכּשרוֹן וּלצמצוּם האוֹפק. האמת היא, כּי קראנוּ את הועידה, אם לאמוֹר בּלשוֹן הפּסוּק, כּ“חוֹגרים” ולא כּ“מפַתחים”. קראנוּ לועידה זוֹ לא מתוֹך מצב־רוּח חוֹגג וּבטוּח. ההחלטה עצמה לקרוֹא לועידה זוֹ מוֹכיחה אמנם על מידה ידוּעה של הרגשת כּוֹח. לפנים לא היינוּ מוֹצאים בּקרבּנוּ את האוֹמץ לפנוֹת אל החוּגים השוֹנים, הנלחמים זה בּזה, בדרישת פּעוּלה משוּתפת וּמוּתאמת לצרכינוּ. עוֹד בּועידת חיפה הכרזנוּ על הצוֹרך, ואוּלם את הצעד הראשוֹן להגשמתוֹ הרהבנוּ לעשׂוֹת אך הפּעם. אוּלם צעד נוֹעז זה נעשׂה, כּאמוּר, לא מתוֹך שׂמחה אלא מתוֹך צער וּכאב. אפשר יש בּארץ חוּגים, שהנם מרוּצים בּיוֹתר מפּעוּלת בּני בּריתם בּחוּץ־לארץ, וּפיהם מלא רינה על הגדוֹלוֹת הנעשׂוֹת שם על ידיהם. אוּלם אלה מאִתנו, העוֹבדים את עבוֹדת ההסתדרוּת, לא השלימוּ ולא יכלוּ להשלים אף שעה קלה עם טיב הפּעוּלה של חברינוּ בּחוּץ־לארץ, ועם תוֹצאוֹתיה. המוּעקה שבּחַיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, בּת־הלוָיה של צמיחת מעמד הפּוֹעלים, המוּעקה של חוֹסר־עבוֹדה, דחקוּת ויציאה, הבליטה עוֹד יוֹתר את דלוּת המַעשׂ של חברינוּ השוֹנים, מכּל החוּגים כּוּלם. כּאב המצב היה נעכּר על ידי ההרגשה המרה: הנה זהו אגף העבוֹדה, זהוּ ערכּוֹ וכך הוא נַענה למצב. וכך הוּא יוֹדע לשׂאת בּעוֹל ענינינוּ. והיה רצוֹן לנסוֹת פּעם, לאזוֹר כּוֹחוֹת, וּמבּלי דיבּוּרים מפוֹצצים וּמבּלי “פֶּרספֶּקטיבוֹת” – לאחוֹז בּהם וּלרתמם, את כּוּלם, כּוּלם, בּעגלת ההסתדרוּת הכּבדה. ידענוּ את קשי הדבר. ידענוּ את פּיזוּר הנפשוֹת, את היחסים השׂוֹררים שם בּין חוּג וחוּג ולא בּטחנוּ בּכוֹחנוּ, כּי יעלה לנוּ גם בּחוּץ־לארץ להגבּיר את תביעוֹתיה וּצרכיה של ההסתדרוּת על יחסי המפלגוֹת המסוֹרתיים (וּבמוּבן זה נשאר, כּמוּבן, עוֹד למלא הרבּה גם אחרי הועידה). זה היה ההיסוּס, וּמשוּם כּך קראנוּ לועידה בּלי חגיגוּת וּבלי פּומבּיוּת.

מטעם זה גם לא הבאנוּ לועידה תכנית מסוּימת של פּעוּלה ואִרגוּן. גם על זאת ריננוּ אחרינוּ. אוּלם אנוּ לא הגשנוּ לועידה תכנית־למַפרע בּיוֹדעים. בּאשר ידענוּ, כּי אין לפנינוּ שטח פּנוּי אשר נוּכל להקים עליו מתוֹך יצירה חפשית בּנין כּרוּחנוּ, כּי אם עלינוּ להקים את הבּנין מתוֹך החמרים הנתוּנים. כּי בּתוֹך התנגשוּיוֹת של שבעת הגוּפים, אשר בּאו להסב אִתנוּ, עלינוּ למצוֹא את הבּסיס לפעוּלה משוּתפת. ידענוּ כּי עלינוּ שׂוּמה להעביר את סירת ההסתדרוּת דרך כּל סלעי־המגוֹר, העוֹמדים לפוֹצצה. עבוֹדת הועידה אף היא עברה לא מתוֹך חגיגיוּת ולא מתוֹך אַתמוֹספירה של קרבת חברים שוֹפעת, לא מתוֹך שלוה. קוֹדם כּל נִגבָּה המס, זה הידוּע גם לנוּ מתוֹך ועידוֹת ההסתדרוּת בּארץ: אמני־ה“דֶקלַרציוֹת”, המוּפנוֹת אל מעֵבר הבּמה, הנאמרוֹת לשם הפּרוֹטוֹכּוֹל, ההיסטוֹריה וצאן־המַרעית, מילאוּ את סִפְקָם, כּנפשם שָׂבְעָם. אנו, שבּאנוּ אחרי עבוֹדת הקוֹנגרס, אחרי ישיבוֹת מעייפוֹת בּועדוֹת התישבוּת, תקציבים וכוּ', לא הלך לבּנוּ אחרי ויכּוּחים עיוּניים, עשירי רוּח כּאלה. ויהיוּ מה שיהיוּ העתידוֹת, שחָזינוּ אנחנוּ לפגישה זוֹ, לא מלָאָנו לבּנוּ לדבּר רמוֹת. דאגנוּ ל“תכלית”, להתחלה הקטנה, לבל תוּצא לריק. ידענוּ כּמה קל על בּסיס ויכּוּח רחב והגיוֹני להרוֹס כּל אפשרוּת של פעוּלה משוּתפת בּין חוגים מתנַגחים. משוּם זה הצגנוּ בּמרכּז האיחוּד לא השקפה אידיאוֹלוֹגית פּלוֹנית או אלמוֹנית, לא נקוּדת־מוֹצא עיוּנית ולא פרספקטיבוֹת להלכה, כּי אם רצוֹן פעוּלה ארץ–ישׂראלית והוֹדאה בּתנוּעת – הפּועלים הממשית הקיימת בּארץ בּמרכּז הפּעוּלה. בּמידה שהויכּוּחים נתקרבוּ לעצם הענינים נתבּרר, כּי למרוֹת הכּל נכוֹנים שבעת הגוּפים אשר נוֹעדוּ לקַרלסבַּד – “החלוּץ”, “פּוֹעלי־ציוֹן”, ההתאחדוּת, “צעירי־ציוֹן הסוֹציאליסטים”, “דרוֹר”, הא.ק. של “פּוֹעלי־ציוֹן השׂמאליים” וה“קוֹמפַרבַּנד” – להתאַחד על פּלַטפוֹרמה זוֹ וּלהקים את הועד לעניני ארץ–ישׂראל העוֹבדת.

וזאת היא הגדרת־ההשתתפוּת בּועד, כּפי שנתקבּלה בּועידה:

“כּל ההסתדרוּיוֹת המבּיעוֹת את רצוֹנן להשתתף בּפעוּלה עצמית בּבנין ארץ־ישׂראל העוֹבדת וּמתרכּזוֹת בּפעוּלתן הארץ־ישׂראלית סביב ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל”.

סעיף זה הנהוּ אבן־הפּינה של היצירה החדשה. כּדאי גם לציין, לשם הערכת המצב, כּי בּין אלה שקיבּלוּ עכשיו את הסעיף הזה ישנם חוּגים אשר לפני זמן לא רב היוּ פוֹסלים בּכלל את ההסתדרוּת, ניבּאוּ לקצה הקרוֹב, נלחמו בּה. אָכף עליהם, כּנראה, משהוּ לענוֹת אמן בּפה מלא, שחוֹר על גבּי לבן, וּל“הכּיר” בּהסתדרוּת. נאמין כּי התחייבוּת זוֹ מחייבת למשהוּ.

סלעי המחלוֹקת בּויכּוּחים האלה היו שלוֹשה:

א. הסמכוּת של הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. נשמעה הדרישה, כי הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת חלילה לוֹ מהסתפּק בּתפקיד של מסַייע להסתדרוּת בּעבוֹדתוֹ, כּי אם עליו להבטיח לעצמוֹ, בּכוֹח סעיפי התקנוֹת, השפּעה מפוֹרשת על ההסתדרוּת. בּתביעה זוֹ, בּדרגוֹת שוֹנוֹת, אחזוּ: הא.ק., ה“קוֹמפרבּנד” וּ“דרוֹר” (אגב, כּדאי אוּלי לציין, כּי אוֹתן המפלגוֹת והבּריתוֹת, אשר קשריהן את הארץ מתבּטאים על ידי המוֹני חבריהן והשפּעתן אינה זקוּקה לערוּבּוֹת משפּטיוֹת, לא ראוּ צוֹרך לדרוֹש סעיפים מַבטיחים). היתה גם הצעה, כּי יוָצר מין ועד משוּתף של ארץ־ישׂראל וחוּץ־לארץ והוּא ינַהל את עניני ההסתדרוּת. שליחי ההסתדרוּת לא הסכּימוּ לשוּם פּרוֹקוּרַטוּרה ממין זה אוֹ אחר. לא פּחוֹת מן ה“תוֹבעים” מכּירים אנוּ בּזה, כּי ענינינוּ, ענין פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ענין העבוֹדה, העליה וההתישבוּת, אינם ענינים של איזה חוּג סגוּר, של הסתדרוּת בּעלת “אינטרסים שלה”, כּי אם של כּל אלה הרוֹצים בּהקמת הישוּב העברי העוֹבד בּארץ וּפוֹעלים לשמוֹ. אנוּ רוֹצים וּמאמינים בּהשפעה הדדית חוֹזרת של הארץ והגוֹלה, אוּלם איננוּ מוֹדים בּשוּם פּנים, כּי השפּעה זוֹ צריכה להתבּטא בּמתן פרירוֹגַטיבוֹת ותפקידי השגחה והנהלה לאיזה גוּפים שהם בּחוּץ־לארץ, וכי השפּעה זוֹ צריכה לנגוֹע בּאיזוֹ צוּרה שהיא בּסוּברניוּת של הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ, וכי הנהלתם של מוֹסדוֹת כּלכּליים של פּוֹעלים בּארץ צריכה להיוֹת ממוּנה מחוּץ־לארץ. הדרך הראשוֹנה של השפּעה ישרה על מהלך הענינים בּארץ היא על ידי עליה ועבוֹדה והשתתפוּת אישית. ואחר כּך עוֹד פּתוּחה הדרך להשפּעת רעיוֹנוֹת ודעוֹת על ידי קשרי חברים אידיאוֹלוגיים וּפּוֹליטיים, על ידי מפלגוֹת וּבריתוֹת וּפעוּלה ספרוּתית חוֹזרת. בּמקרים מסוּימים, בּיחס למפעלים קוֹנקרֶטיים, אשר יוָצרוּ בּאיניציאַטיבה של חוּץ־לארץ, אפשר יהיה להסכּים להמציא זכוּיוֹת מיוּחדוֹת לשוּתפים בּיצירה, אוּלם בּשוּם אוֹפן וּפנים לא נַסכּים, כּי עצם הפּעוּלה המַעשׂית לטוֹבת מפעלי הפּוֹעלים בּארץ יהא כּרוּך בּמתן זכוּיוֹת פוֹרמַליוֹת והבטחת השפּעה יוּרידית על פּעוּלת המוֹסדוֹת, שהארץ מקימה וּמנהלת לפי הכּרתה והצטרכוּיוֹתיה. לא על מנת כּך שלָחוּנוּ שוֹלחינוּ.

על ענין זה עמדנוּ בּכל תוֹקף. אזי הוּכנסה הצעה מפַשרת, הדוֹחה את שאלת הסמכוּת לועידה הבּאה. לכך הסכּמנוּ.

(למרוֹת דחיית שאלה זוֹ לועידה הבּאה נעשׂה אחרי־כן בּישיבת הועד נסיוֹן חדש להכניס בּעקיפין את שאלת־הסמכוּת, על ידי ההצעה למסוֹר חלק ממניוֹת־היסוֹד של בּנק־הפּוֹעלים לועד של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, כּתגמוּל על העבוֹדה העתידה להיעשׂוֹת. המציעים, אלה שניסוּ לזרוֹק את ההצעה הזאת מארץ־ישׂראל לאמריקה, בּזמן שמשלחתנוּ עבדה שם, טוֹענים, כּי אחרת אינם יכוֹלים לקבּל עליהם את האחריוּת על הצלחת הפּעוּלה…)

ב. חוּג הפּעוּלה. גם בּסעיף זה נתגַלָה הבדל. אנוּ לתוּמנוּ חשבנוּ, כּי פּעוּלת הועד צריכה להקיף את כּל מלוֹא היקף עניני ההסתדרוּת. אוּלם אלה שבּין המשתתפים אשר אינם יכוֹלים לסמוֹך את ידיהם על הפּעוּלה התרבּוּתית והציבּוּרית של ההסתדרוּת, אלה מצאוּ כּאן הזדמנוּת לגלוֹת את כּל עוֹמק פּרוֹליטַריוּתם ודרשוּ להוֹציא ענפי פּעוּלה אלה מתפקיד הועד. בּשל השׂפה העברית לָקוּ איפוֹא אפילו הספריוֹת! אנוּ ידענוּ, כּמה הגבּלה זוֹ מדלדלת את תכנוֹ של הועד החדש, ידענוּ כּמה יהא משוּנה הדבר, כּשההסתדרוּת בּפעוּלתה התרבּוּתית תצטרך לאַרגן לחוּד אוֹתם החלקים בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת אשר לבּם שלם את ההסתדרוּת. אוּלם הסכּמנוּ לצמצוּם הפּעוּלה משוּם דרכי שלוֹם. סעיף ג' על התפקידים נוּסח איפוֹא כּך:

“סידוּר והנהלת הפּעוּלוֹת השוֹנוֹת בּחוּץ־לארץ לטוֹבת המוֹסדוֹת הכּלכּליים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, העוֹמדים בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית (בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר”, “סוֹלל־בּוֹנה”, חברת־ההתישבוּת וכוּ'). השתתפוּת בּהנהלת המוֹסדוֹת המשוּתפים להסתדרוּת הכּללית ול”ועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת“. יצירת מוֹסדוֹת חדשים והנהלתם. הערה: מוֹסדוֹת חדשים נוֹסדים רק בּהסכּמת ההסתדרוּת”.

ג. הקפּא"י. זה היה סלע המחלוֹקת החמוּר בּיוֹתר, חמוּר עד כּדי סכּנת התפּוֹצצוּת הועידה. אם בּנקוּדוֹת הקוֹדמוֹת היוּ חילוּקי דעוֹת פּרינציפּיוֹניים (תביעוֹת־ההשפּעה, השׂפה), הרי הניגוּדים בּסעיף זה היוּ בּעלי אוֹפי היסטוֹרי ואוֹרגַניזציוֹני. הצוֹרך במוֹסד כּספּי מרכּזי, העוֹמד כוּלוֹ לרשוּת עבוֹדת ההסתדרוּת, היה מוּסכּם אליבָּא דְכל. גם בּשאלה, אם מוּתר הדבר, שמוֹסד זה ימָצא בּרשוּת משוּתפת – לא התעוֹררוּ ויכּוּחים. השאלה החמוּרה היתה כּיצד צריך סעיף זה להתגשם. לפני הועידה עמדה הצאת הקפּא“י, אשר עד כּה היתה המוֹסד הכּספּי של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם מילאה תפקידים לא רק מפלגתיים, כּי אם גם הסתדרוּתיים־כּלכּליים־תרבּוּתיים. ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּבּרלין החליטה, אחרי ויכּוּחים רבּים, למסוֹר את הקפּא”י לרשוּת משוּתפת של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת וּלהבטיח לשני הגוּפים השפּעה בּמידה שוה. ההצעה מבּיעה הסכּמה לשיתוּף כּוֹחוֹת אחרים, הנכוֹנים להשתתף בּפּעוּלה. הצעה זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” פּגשה בּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת התנגדוּת רבּה מכּל הצדדים. בּתוֹכם גם אלה, אשר בּאוֹתם הימים שידם היתה תקיפה בּקפּא“י היוּ הם מן השוֹמרים על טהרת שלטוֹן המפלגה בּקפּא”י. מחלוֹקת זוֹ בּועידה הביאה את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי ויתוּרים רבּים, וּבנידוֹן זה הגיעוּ כּמעט לידי הבנה. נתעוֹררה השאלה על גוֹרל הקפּא“י אחרי עבוֹר השנה הראשוֹנה. הועידה בּרוּבּה תבעה, כּי אחרי שנה תעבוֹר הקפּא”י כּוּלה לרשוּת ההסתדרוּת וּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת (בּהפקעת זכוּיוֹתיהם של “פּוֹעלי־ציוןֹ”). “פּוֹעלי־ציוֹן” מצדם רצוּ להבטיח את זכוּתם על הקפּא“י והציעוּ, כּי בּעוֹד שנה רשאי כּל צד לבחוֹן את החוֹזה מחָדש, לאַשרוֹ אוֹ לבטלוֹ. הם טענוּ, כּי אי אפשר להם למסוֹר למַפרע את הקפּא”י לרשוּת הועד החדש, מבּלי לבחוֹן את כּשרוֹן פּעוּלתוֹ, וּמבּלי יפּוּי־כּוֹח של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן”. צירי ההסתדרוּת דנוּ מלכתחילה על הצעת “פּוֹעלי־ציוֹן” והחליטוּ בּרוֹב של 6 (בּלוֹך, בּן־צבי, הרצפלד, וילקנסקי, כּצנלסוֹן, פרלסוֹן) נגד 2 (בּרץ, שפּרינצק). שנים נמנעוּ מהצבּעה. קיבּלנוּ את ההצעה, לא משוּם שחשבנוּ אוֹתה להצעה האידיאַלית, אלא משוּם שחשבנוּ, כּי צריך לשׂים קץ למצב המביש של קיוּם כּל מיני קוּפוֹת־סָרק מפלגתיוֹת, הדוֹגלוֹת בּשם הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית, וּמשוּם שידענוּ את כּל הקוֹשי הכּרוּך בּיצירת פוֹנד חדש, הסתדרוּתי, העוֹמד מוּקף מכּל מיני קוּפוֹת מפלגתיוֹת. לא יכוֹלנוּ לבלי להתחשב בּזה, כּי “פּוֹעלי־ציוֹן” מַציעים לנוּ את המַכּסימוּם האפשרי להם לפי החלטת ועידתם, וכי אַל לנוּ לדחוֹת את סידוּר הענין עד לאחר ועידה שניה. ועל כּוּלם – היינוּ בּטוּחים, כּי לאחר פּעוּלה משוּתפת ונאמנה של כּל החוּגים בּמשך שנה, לא ימָצא שוּם כּוֹח אשר יהיה בּיכלתוֹ להוֹציא את הקפּא"י הריאַלית מידי ההסתדרוּת. ואם “פּוֹעלי־ציוֹן” ישתטוּ ויִרצוּ להוֹציא – יעלוּ בּידיהם אך שלט ריק. הפּעוּלה החיה והמוֹסד בּעל־היכוֹלת והאמצעים יתרכּזוּ בּידי ההסתדרוּת והנאמנים לה. אגב, אנוּ גם לא מצאנוּ לרצוּי לקשוֹר את עצמנוּ בּהחלטה מפוֹרשת על זכוּת־הקנין והשיתוּף להבּא, והיינוּ מעוּנינים להשאיר להסתדרוּת – וּממילא גם לאחרים – זכוּת הרֶביזיה.

נברא בּועידה מצב כּזה, שאנוּ, שליחי ההסתדרוּת, היינוּ הוַתרנים הניתנים לפשרוֹת, וּלעומתנוּ עמדוּ כּל מגיני ההסתדרוּת, וטענוּ: אוֹ הכּל אוֹ גזוֹרוּ. וּביניהם, כּאמוּר, גם אדירי הקפּא"י מלפנים.

הויכּוּח הזה גרם להרבּה קוֹשי. הוּא נגע מאד מאד בּיחסים וּבחשבּוֹנוֹת וּבמסוֹרת, ולא אֶכּנס כּלל בּהערכת הצדדים, התנַהגוּתם ונימוּקיהם. היוּ רגעים שנדמה היה, כּי הועידה מתפּוֹררת וכל עמלנוּ לשוא. סוֹף סוֹף, אחרי קרבּנוֹת וּויתוּרים מצדדים שוֹנים, הגענו אל “עֵמק השוה”. הסעיף ד', על מוֹסד כּספּי מרכּזי, אוֹמר:

“הועידה רוֹאה צוֹרך בּהקמת מוֹסד כּספּי מרכּזי לבנין משק הפּוֹעלים בּארץ, אשר יעמוֹד בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית וּברשוּת “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת”, ויבוֹא בּמקוֹם הקרנוֹת המיוּחדוֹת הקיימוֹת למטרה זוֹ על יד המפלגוֹת. הועידה מגלה את דעתה, ש”קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל" (קפּא"י) צריכה להיעשׂוֹת למוֹסד כּספי מרכּזי זה.

כּל הקרנוֹת האחרוֹת, אשר מטרתן דוֹמה למטרת הקרן הנ"ל, מתמַזגוֹת לתוֹך הקוּפּה המרכּזית.

הועידה מקבּלת בּיסוֹדה את הצעת משׂרד־הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּמחליטה, כּי הקפּא“י תהיה לפי שעה מוֹסדם המשוּתף של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת הכּללית וּבהנהלתה משתתפוֹת בּמידה שוה שתיהן – מצד אחד, וּ”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת" מצד שני.

הנהלת הקפּא“י מוּרכּבת לשנה הבּאה בּאוֹפן דִלקַמן: רבע הדעוֹת להסתדרוּת הכּללית, רבע הדעוֹת למשׂרד־הבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” וחצי דעוֹת ל”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת".

כּתוֹם השנה עוֹברת הקפּא"י לרשוּתם היחידה של “הועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת” ושל ההסתדרוּת הכּללית אם אחד משלוֹשת המשתתפים לא יערער על כּך.

אם – בּמקרה של ערעוּר – לא יבוֹאוּ הצדדים לידי הסכּם, יעבוֹר כּל הרכוּש הנאסף בּמשך השנה (כּסף, חמרים וכלים), בּניכּוּי הוֹצאוֹת השנה, לרשוּת ההסתדרוּת, וּשלוֹשת הצדדים חפשים בּפעוּלתם להבּא.

אוֹסף חמרים וּמכשירים בּמשך השנה מסתדר על ידי ההנהלה המאוּחדת של הקפּא"י בּשם “אוֹצר כּלים וחמרים”, בּתוֹר מחלקה של “קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל”.

חוּץ מאוֹסף חמרים וכלים נערך בּאוֹפן מַקבּיל אוֹסף כּספים וּמסים רגילים לטוֹבת הקפּא"י, המתנהל על ידי אוֹתה הנהלה מרכּזית.

אם יבוּטל ההסכּם על דבר הקפּא“י, ישָאר הרכוּש הנאסף בּרשות “האוֹצר” כּמוֹסד ההסתדרוּת והוַעד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת.”

אחרי שעברנוּ גם את הסלע הזה, האחרוֹן, והכרזנוּ גם על הצוֹרך לכַנס קוֹנפרנציה עוֹלמית לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת, נתקלנוּ בּקשי השאלה של הרכּבת הועד. קשה היה למצוֹא את קנה־המידה הנכוֹן, אשר על פּיו תקבּל כּל הסתדרוּת את בּיאת־כּוֹחה. הוּסכּם לקבּוֹע לפי שעה זכוּת שוה לכל גוּף: לועד שתי דעוֹת, ולַהסתדרוּת – שלוֹש. לועד הזכוּת לסַפּח עוֹד הסתדרוּיוֹת. סידוּר המַזכּירוּת הזמנית נמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. קראנוּ אז לשם כּך את חברינוּ ד. הוֹז וּמ. בּוֹגדַנוֹבסקי, שנמצאוּ באוֹתה שעה בּבּרלין, ואת החבר י. אֶפטר שעמד לבוֹא.

בּתוֹר ועידת־יסוֹד עסקנוּ בּעיקר בּיצירת המסגרת לפעוּלה. מחמת עייפוּת רבּה וּתנאי־העבוֹדה הקשים לא נזדרזנוּ גם אחרי הועידה לתת לה וּלתוֹצאוֹתיה את הפרסוּם הדרוּש. למרוֹת כּל זה היא כּבר פּעלה, מכּמה בּחינוֹת, פּעוּלה רבּה. עצם דבר האיחוּד של כּוֹחוֹת כּה שוֹנים וּמפוֹרדים, אוֹיבים ומתנכּרים, על בּסיס אחד סביב למרכּז אחד, וּבשעה כּה עמוּמה לציוֹנוּת ולפּוֹעל בּארץ – מה חשוּב הוּא. התאחדוּת זוֹ יצאה לאויר העוֹלם לא בּשנת גאוּת, כּשגַלי התנוּעה עוֹלים מעלה מעלה, כּשהשמש מאירה עליהם והעינים נמשכוֹת אחריהם, אלא בשעת שפל: כּשהתנוּעה כּוּלה הוֹלכת קדוֹרַנית, כּשאצלנוּ בּארץ עָצַם הכּאב, וּבחוּץ־לארץ – רפיוֹן ובַצוֹרת. וזוֹהי תעוּדה טוֹבה לועידה, לנאמנוּת הגלוּמה בּה.

חוּגים שניאצוּ אוֹתנוּ, עכשיו הם בּקרבּנוּ, ואנוּ רוֹצים להאמין בּהם. כּניסתם לועידה מחייבת אוֹתם להפיץ את ידיעת ההסתדרוּת וּמעשׂיה בּחוּגים שלהם. הפצת הכּרה וידיעוֹת קוֹדמוֹת לכל עזרה מעשׂית. שֵמַע הועידה מגיע גם לארצוֹת רחוֹקוֹת, אמריקה, ארגנטינה ועוֹשׂה את שליחוּתוֹ. ועוֹד יש לעשׂוֹת כָּהֵנה וכהנה.

בּועידת חיפה, לפני שלוֹש שנים, החלטנוּ כּי “ההסתדרוּת פּוֹנה אל כּל הסתדרוּיוֹת העוֹבדים העברים בּארצוֹת הגוֹלה המכּירוֹת בּארץ־ישׂראל עוֹבדת, בּדבר הצוֹרך המוּחלט ליצוֹר מוֹסד כּללי בּין־מפלגתי לשם עבוֹדה מעשׂית לבנין חברת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל”. מה שעשׂינוּ בּנידוֹן זה עד ועידת קַרלסבּד, עשׂינוּ עַרטילָאית. עכשיו קיימנוּ החלטה זוֹ. יש לי ההכּרה כּי הצעדנוּ בּזה את תנוּעתנוּ קדימה. יצא לאויר העוֹלם יצוּר חי, אם כּי חלש עוֹדנוּ וזקוּק לטיפּוּח ולהגנה. יש להאמין, כּי הועד החלש הזה יעזוֹר ליצירת קשרים אמיצים בּין חוּץ־לארץ וההסתדרוּת, וכי בּעבוֹדתוֹ המעשׂית נחַנך את חברינוּ בּגוֹלה לפעוּלה וּלהתמַכּרוּת.

 

תשוּבה    🔗

הויכּוּח בּשאלת “ארץ־ישׂראל העוֹבדת” עוֹרר, למרוֹת הנימין ההיסטוֹריוֹת, שאלוֹת עמוּקוֹת. בּעצם, יוֹשבת כּאן משלחת ההסתדרוּת על ספסל הנאשמים. תוֹבעים ממנה את עלבּוֹנה של ההסתדרוּת. מחזיוֹן זה כּשהוּא לעצמוֹ יש לי הנאה מרוּבּה.

מסַפרים על פּינחס רוּטנבּרג, שהיה אוֹמר, כּי מתאַוה הוּא להיאָסר על ידי גַ’נדַרם ארץ־ישׂראלי. תאוָה זוֹ – להיאָסר על ידי ג’נדרם ארץ־ישׂראלי – ניתנת עכשיו על נְקַלָה לחבר ההסתדרוּת, אבל להיוֹת נידוֹן על חוֹסר הגנה מַספּיקה של עניניה וּכבוֹדה של ההסתדרוּת, לזאת זכינוּ אך הפעם. ושִׂמחתי היתה בּאמת שלמה, אילוּ היתה לי גם ההכּרה כּי מגיני ההסתדרוּת ותוֹבעי זכוּיוֹתיה הפּעם מידינוּ, הנם זכּאים לכך. בּזה אני, לצערי, מַרשה לעצמי לפקפּק עדיין.

מאשימים אוֹתנוּ בּויתוּרים, בּהַרכָּנת הראש לפני חוּץ־לארץ. אַל יהיה ענין הקשרים עם חוּץ־לארץ קל בעיניכם! ואַל נא תדבּרוּ על זה מתוֹך עמדה יפה של סלסוּל עצמי, של התאוֹננוּת על “חוֹסר שכינה” וּ“מֶכַניוּת” ועל אחת כּמה וכמה מתוֹך היחס של עדה פישמַן, כּי “לא איכפּת לי, אם גם לא יהיה שלוֹם־בּית”. לי איכפּת מאד! על שלוֹם־הבּית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ.

בּהליכתנוּ, בּהליכת כּוּלנוּ לחוּץ־לארץ, יש דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר מאשר הנראה לעין. יש כּאן השאיפה לשלטוֹן, לכיבּוּש בּמוּבן המעוּלה. לכבּוֹש את הנוֹער, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי, לכבּוֹש את העם. לזה דרוּש כּוֹח עצוּם, כּוֹח כּמוּת ואיכוּת רב יתר מאשר יש אִתנו כּיוֹם. וּבמצב כּוֹחנוּ אנוּ כּיוֹם מה פּלא, כּי אין אנוּ זוֹכים לנצחוֹנוֹת שלמים, וכי רפיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ נראים לנוּ כּמַפּלוֹת. מלחמה לנוּ בּחוּץ־לארץ, מלחמת־קרוֹבים, מלחמת כּוֹחוֹת הנמשכים ונדחפים. אַל נבוֹש ונוֹדה, כּי כּל אחד מאִתנוּ אם לב לוֹ, יוּכל לראוֹת את חברוֹ – אם אינוֹ רוֹאה את עצמוֹ – כּשהוּא נפתל את חבריו בּני בּריתוֹ בּחוּץ־לארץ, ואַל יציין המסתכּל את הכּשלוֹנוֹת כּשׂמח לאֵיד. יש רצינוּת רבּה בּדבר. לדידי, אין בּרית קלה. אלה שעלתה בּגוֹרלם בּרית קלה – ישׂמחוּ בּמתנת חלקם. אנוּ, המבוּקרים כּאן, בּחרנוּ לנוּ עמדה לא קלה ואין אנוּ מתרעמים על גוֹרלנוּ.

שפּרינצק בּיסס כּאן את עמדתוֹ ההסתדרוּתית. ועידת חיפה החליטה, כּי “ההסתדרוּת הכּללית היא היחידה העוֹסקת בּכל הענינים הנכנסים בּחוּג פּעוּלתה”. שמַע מִינֵיה, אין זכוּת קיוּם למוֹסד מפלגתי בּתחוּמי הפּעוּלה ההסתדרוּתית. והנה נשאלת השאלה: מדוּע סבל שפּרינצק את המצב הבּלתי־נוֹרמלי הזה כּל השנים, מחיפה ועד היוֹם? הלא אלה שהיוּ הפּעם הרוֹב בּמשלחת ההסתדרוּת, הם הם שקבעוּ בּחיפה את הסעיף האמוּר, והם הם שחפצוּ להציג בּועידת חיפה את שאלת־הקפּא“י בּכל מלוֹאה. הסכּמנוּ להסיר את הסעיף הזה רק מתוֹך הדרישה ל”שלוֹם־בּית“. וככה נדחתה השאלה מועידה אחת לשניה, מהועידה למוֹעצה, מהמוֹעצה לועד הפּוֹעל, מועד הפּוֹעל למשלחת. למה בּאה ההשתמטוּת השיטתית הזאת? אילמלא היוּ בּינינוּ, בּתוֹך ההסתדרוּת, משתמטים מבּירוּר השאלה, היתה ההסתדרוּת, כּבר מזמן קוֹבעת עמדה בּרוּרה, וּ”פּוֹעלי־ציוֹן" היוּ רוֹאים לפניהם עוּבדה קיימת, עוּבדת בּרזל, רצוֹן ההסתדרות, והיוּ מוּכרחים להתחשב בּוֹ.

לשפּרינצק ישנה עמדה ליבּרלית. הוּא נכוֹן להשאיר את הקפּא“י בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם ההגיוֹן האוֹמר להשאיר בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן” מוֹסד כּספּי־ישוּבי, מסוּפּקני, אם זהוּ הגיוֹן הסתדרוּתי. נשק כּלכּלי לבנין חברת העוֹבדים בּארץ אין אנוּ יכוֹלים להשאיר בּידי איזוֹ בּרית שהיא. זהוּ ההגיוֹן של הסעיף החיפאי: בּיטוּל הקרנוֹת המפלגתיוֹת הקיימוֹת לשם פּעוּלה ישוּבית־מעמדית. אנוּ, חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, נלחמנוּ בּתוֹך בּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” על העברת הקפּא”י, הבאנוּ לידי החלטה שאינה מניחה כּיוֹם את דעת “מגיני” ההסתדרוּת. ואם בּאמת גברה כּל כּך ההכּרה ההסתדרוּתית בּעוֹלם, הרי נשאלת השאלה: לחברינוּ “צעירי־ציוֹן” יש קרן־עבוֹדה. היא אינה רבּת שנים, מסוֹרת וסנטימנטים. מדוּע לא בּא מוֹסד זה הראשוֹן לאמוֹר להסתדרוּת: אנוּ מוֹסרים אוֹתוֹ לידיכם? ה“התאחדוּת” בּאמריקה יש לה איזוֹ “קרן החלוּץ”, ולא ראינוּ שתפנה מאליה ותעמיד אוֹתה בּרשוּת “החלוּץ” העוֹלמי אוֹ ברשוּת ההסתדרוּת. האוּמנם צריכה להתבּטא ההכּרה בּהֶגמוֹניה של ההסתדרוּת בּתביעה מאת אחרים? אנחנוּ בּחרנוּ לנוּ את המלחמה על ההגמוֹניה של ההסתדרוּת לא אצל אחרים, כּי אם דוקא בּקרב חברינוּ שבּגוֹלה, בּקשר עם מוֹסד בּעל עבר וּמסוֹרת מפלגתית חזקה וגרמנוּ לנצחוֹן ההסתדרוּת, לא מבּלי סבל וּויתוּרים.

המשלחת היתה אוֹפּוֹרטוּנית וּוַתרנית. כּכה אמרוּ לנוּ. מי שיִבחן את הסעיפים בּשׂים לב, יראה כּי הם מבַצרים להסתדרוּת עמדוֹת אחרי עמדוֹת. כּי הויתוּר גוּפוֹ היה בּענין דק מאד, בּזכות פוֹרמַלית. אנוּ רגילים לחוֹזים קשים. קשה היה גם החוֹזה את ההסתדרוּת הציוֹנית על בּנק הפּוֹעלים. הלכנוּ בּדרך זוֹ ויצרנוּ את המוֹסד, המוֹסיף כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים. הסעיף המשאיר בּמשך שנה את הקפּא"י בּמצב משפטי־פּרוֹביזוֹרי הוּא הויתוּר האחרוֹן, והמאמין בּכוֹח ההסתדרוּת לא יפקפּק, כּי השאלה על ההמשך נפתרת מאליה.

בּחרנוּ בּדרך ויתוּרים. אוֹתה בּחרנוּ עוֹד, כּדברי טַבֶּנקין, בּארץ – בּיצירת ההסתדרוּת גוּפה. גם אז היוּ כּאלה שניבּאוּ להסתדרוּת אי־הצלחה מתוֹך “מיכניוּת” שלה. גם אז היוּ בּעלי עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת נַעלוֹת, אשר הבּיטוּ מעל ל“שלוֹם־בּית”. וגם אז חתמנוּ על חוֹזה קשה של “וגם” ועוֹד.

אחד הבּיטוּיים של שפּרינצק פּגע בּי מאד. הוּא אמר: “הועידה היתה חַסרת־תוֹכן”: אני זוֹכר את היחס וההערכה של רבּים מאִתנו לועידת־חיפה. “אֵילוּ שאלוֹת התישבוּת, למשל, נפתרוּ שם?” היוּ שוֹאלים. גם ועידת חיפה לא היתה “מענינת”, כּאוֹתן הועידוֹת שאפשר לסדר בּין עשׂרוֹת אחדוֹת של אנשים בּכל יוֹם. היא היתה ועידה מיַסדת. כּזוֹ היתה גם ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרלסבּד תרפ"ג.

אפשר לבאר בּהֶאָרָה פּוֹליטית את הליכתן של כּל אחת ואחת מהמפלגוֹת מתוֹך חשבּוֹנוֹת שוֹנים. לזוֹ לא היה מה להפסיד וזוֹ בּיקשה להרויח, אך הרי מתחת לכל אלה טמון “השׂכל הגדוֹל”. בּאיחוּד גוּפוֹ של הכּוֹחוֹת האלה, שמהם רבּים עמדוּ בּדרך ההתכּחשוּת למחצה ולשליש להסתדרוּת, יש כּוֹח גדוֹל. ואַל נבטל כּוֹח זה בּשם גנאי “מיכניוּת”. כּבר הוֹרה וילקנסקי: יש זוֹרע דליל וקוֹצר צפוּף. יש שתנוּעה נוֹצרת כּאילוּ בּאוֹפן מיכני והיא הוֹלכת וּמתלכּדת וּמתגבּשת וּמגלה את נשמתה הכּבּירה. ויש גם להיפך. כּלוּם לא ראוּ “חוֹבבי־ציוֹן” את הרצל כּבעל תנוּעה מיכנית?

אַל תבוּזוּ לפעוּלוֹת הנעשוֹת מתוֹך ויתוּרים. בּתוֹכם מפרפּר הרצוֹן ליצירה, הרצוֹן להשלטת כּוֹחה של ארץ־ישׂראל. ארץ־ישׂראל הגיעה כּאן לנצחוֹן, שעדיין מוּקדם להעריכוֹ בּמלים. הרוֹאה יראה.

וּכבר יש מפעלים. הליכתוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב ללַטביה היא פעוּלה. הוּכרזוּ שלוֹשה חדשים – מי“ז בּדצמבּר עד י”ז בּמַרס – לפעוּלה לשם בּנק הפּוֹעלים והקפּא“י. בּתוֹך השוּרוֹת של שבע ההסתדרוּיוֹת הוּכרז יוֹם תל־חי, יוֹם עבוֹדה לארץ ישׂראל. יש בּזה חשיבוּת ממַדרגה ראשוֹנה. יש נפש בּדבר הזה, ואם גם הדברים נוֹצרים בּאבק־התנַגדוּת ויחסים לא טוֹבים. מתקבּלים חוֹזרים על בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר” והקפּא”י ועליהם חתוּמים דוֹב הוֹז וי. אֶפטר. לחתימת אפטר על כּרוּזים לשם הקפּא"י יש בעינַי חשיבוּת חינוּכית רבּה.

הויכּוּח הזה על הקפּא“י צריך להיוֹת האחרוֹן. מעכשיו יהיוּ לנוּ ויכּוּחים בּתוֹך הקפּא”י. זוֹהי תעוּדתה של מוֹעצה זוֹ: לחתוֹם את הויכּוּח. ואַל נַשהה את הענין, אין כּאן רק ענין של ריאוֹרגַניזציה גרידא. המוֹסד זקוּק לחידוּש כּוֹח וּלהגבּרת־פּעוּלה. החלטתה של המוֹעצה עלוּלה לתת את הדחיפה לפעוּלה מחוּדשת בּחוּץ־לארץ וּבארץ.

בּצדק העיר טבּנקין, שהרכּב ההנהלה הנוֹכחית כּפי שנקבּע בּישיבת הועד בּבּרלין, אינוֹ רצוּי משוּם צד. ואמנם הויתוּר האמיתי היה אוּלי דוקא בּדבר הזה. בּעצם זכּאית ההסתדרוּת ליוֹתר מאשר רבע הדעוֹת. כּי גם בּתוֹך 50 האחוּזים של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” יש להסתדרוּת חלקה. משלחת ההסתדרוּת לא הוֹדיעה מעוֹלם כּי היא מוַתרת על חלקה. אף לא “החלוּץ” ולא “דרוֹר” לא קיבּלוּ את בּיאת־כּוֹחם הצוֹדקת. יצא כּי זכוּתה של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” בּהנהלת הקפּא"י נפלה בּחלקן של ארבּע מפלגוֹת מדיניוֹת. עלינוּ לבחוֹר כּאן את בּאי־כּוֹחנוּ להנהלה וּלהוֹדיע שאין אנוּ מסכּימים לסידוּר זה.

להבנת הועידה. היה בּה מוֹמנט אחד, שהזכּיר לנוּ את ארץ־ישׂראל. היתה השעה הקשה, בּסוֹף ישיבת־הלילה האחרוֹנה, כּשלאחר כּל דקדוּקי־הסעיפים עמדה הועידה להתפּוֹצץ. אמרתי לעצמי: לשם מה אנוּ יוֹשבים כּאן וּמוֹציאים את כּוֹחנוּ לבטלה וּמקצרים את חיינוּ? שם בּארץ, אנוּ יוֹדעים לפחוֹת לְמָה אנוּ עמֵלים. שם עוֹמדים החיים מאחוֹרי גבּנוּ. והם הם המצַוים עלינוּ: כּה תעשוּ. וּפה, בּקַרלסבּד הזרה, כּל הענין חסר שרשים עמוּקים, ולא צוֹרך החיים של הארץ הוּא הקוֹבע את ההתנהגוּת וההחלטה. וּכשהחלטנוּ להפסיק לפי שעה את הישיבה כּדי לחזוֹר בּעוֹד חצי יוֹם לברר מהוּ המינימוּם שיש עוֹד להציל, אמרתי לעצמי: בּזאת ניבּחן! אם יש דבר־מה רציני, לא נוּכל להיפּרד בּלא כּלוּם. והנה בּאה הפּעם ה“הצלה” מחוּגי הא. ק. והקוֹמפרבּנד, ואחרי שהקימוֹנוּ שוּב, לאחר יאוּש ודכּאוֹן, את הבּנין ההרוּס וַנדע, כּי “אכן יש אלוֹהים בּקרבּנוּ”. מלה ישנה, אך נאמנה.