מהו חוד החנית. קוראים להם כעת מדריכי הגרילה, החרב להשכיר, המאבטחים, המאפיה הישראלית, העסקים המלוכלכים. המחסלים והמרצחים בעד בצע, וכעת אולי גם השירות בקרטל הסמים. המשותף לכל – אין מעצורים והכל מותר.

מי הם אלה? מניין באו?

הם לא באו מן המצוקה ומן העזובה ולא מן הנחשלות, לא מילדות עשוקה ולא מהרחוב הנטוש ולא משוטטות הפקר. הם מן הטובים, מן המסלול הירוק, מילדי השמנת וההגשמה, ממיטב החינוך החלוצי, מאמצע החינוך לערכים, מדרך המלך וממסלול הפיקוד, מסדרות החינוך ומהשתלמויות המפקד – יותר ממה שקיבלו אין לנו מה לתת.

והלא כל מה שעשו לא היה אלא מכירת מה שלמדו היטב לדעת. והלא כל הגניוס היהודי פורח היום סביב הטרור והגרילה, יוזם, מייצר ומשווק מכשירי רצח לכל משלם.

ובכן מה קרה? מה כאן מילת המפתח?

“הוא עשה את החמישה עשר אלף בחודש” – אמר חברו של הגיבור שנתפרסם כעת.

ואמר את הכל. את לב ילדי הארץ. את חוד החנית.

בולעי המוות. התרגלנו למוות. ולמדנו כבר לבלוע מוות, למחות פה ולא כלום.

וכבר אנשים רבים כל־כך המוות אינו מחריד אותם ולא מפחיד. ורבים כל־כך יודעים היום לראות מוות בפשטות. ורק נאספים להביט. ורק לשאול אם שלנו או שלהם.

כי מה המוות אם לא רק עוד הכרח מהכרחי החיים: ככה הם החיים.

המוות? רק מחיר בין מחירים. מין אמצעי תשלום. גם סילוק חשבונות, גם כמין אזהרה. מלבד מה שתמיד יש משהו בעולם יותר יקר ממוות. תמיד יש משהו בעולם שהמוות זול ממנו. ותמיד יש דברים שעליהם מותר לתת חיים ולקחת חיים. ובין כל מיני העסקות המוות אינו העסקה בלתי־אפשרית. אדרבא, היא אפשרית לגמרי. מתים פה ושם, אז מה. בין כה וכה הכל זבל. הביטו היום בלבנון. הביטו אתמול בין עיראק ואיראן, והביטו, עדיין בקטן, גם אצלנו.

לבלוע מוות ולא להתרגש. לבלוע מוות ולא כלום. להרוג ולהיהרג, ולבוא לראות ולעמוד מסביב, עם שיקולי רווח ותועלת, עם חישובי ממוצעים ובלי מעצורים והכל מותר.

כי מה בסך הכל, רק מוות.

השכן צועק הצילו. כולנו שומעים את צעקותיו. כל היום וכל הלילה. אי־אפשר שלא לשמוע. אי־אפשר שלא לראות מה קורה אצלו. כל היום וכל הלילה אנחנו רואים ושומעים ויודעים הכל. וקשה לסבול.

אבל אסור לרוץ ולהציל: לא כדאי. לא בא בחשבון. גם לחשוב על כך אסור: רק נשקע בביצה ארורה שאין מוצא ממנה. ורק לא נועיל כלום. ואסור.

וכך, לא נעשה כלום ואיש בעולם לא יעשה כלום. לא כדאי. וימות הנטרף ויחיה הטורף. ואין מה לעשות. רק לראות מרחוק. ואם קשה לראות, אפשר גם לא לראות. ובקלות גם לא לשמוע. וייהרגו להם שם בלי מעצור והכל מותר.

והלא כל העולם יודע ללא־ספק מי כאן הטורף ומי הנטרף. וכל העולם יודע שיש גם דרכים ללחוץ על הטורף גם בלי עימות צבאי, כל העולם יודע איפה דמשק ואיפה ביירות ועד כמה דמשק איננה מחוסנת מלחצים, אילו רק רצו ללחוץ עליה.

אבל זה מסובך ולא משתלם. מקרה אבוד. וימותו כל הצועקים הצילו.

אל תצעקו הצילו. אין הצילו.

כל יום. שני צעירים נהרגו ו־12 נפצעו.

נער בן 15 נפגע למוות.

שלושה הרוגים ושני נערים פצועים קשה.

גופתו של בן 18 שנפגע מירי.

ילדה בת שש נפגעה ותושב מת מפצעיו.

בן 11 שנפגע בראשו מת היום מפצעיו.

כל יום. יום יום. יום אחר יום. ואין יום בלי.

ובלי מעצורים והכל מותר. אבל כבר אזנינו נבלו משמוע. לא שומעים עוד. פחות מדיווחי מזג האוויר. שוב יהיה חם ולח. שוב לא צפוי שום שינוי ניכר.

מה לעשות.

חם ולח. ומשעמם.

יזהר סמילנסקי

דבר (א אלול תשמ''ט 1.9.1989): 13