לוגו
בּועד הפּוֹעל הציוֹני בּירוּשלים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(אדר ב’– ניסן תרצ"ה)

 

א. בויכוח הכללי    🔗

גוֹרלנוּ הוּא שאנוּ אנוּסים להגן על אמיתיוֹת ציוֹניוֹת ראשוֹניוֹת. לא נעים התפקיד, אך אין לנוּ בּרירה. חיינוּ הציוֹניים מעמידים אוֹתנוּ כּפעם בּפעם בּמבחן, ואזי מתגלה כּי אמיתיוֹת ראשוֹניוֹת טעוּנוֹת עדיין הסבּרה והגנה. בּמוֹשב זה עשׂה ד“ר רוּפּין את חשבּוֹנן של כּמה הנחוֹת שלנוּ שהיוּ בּמשך כּמה שנים בּבחינת “חכמת המִסכּן”, אך עוֹד קיימים כּמה מוּשׂגים, שעלינוּ נגזר להגן עליהם. ויש לפעמים צוֹרך להתוַכּח עם גדוֹלים וטוֹבים. מה לעשׂוֹת? מנהיגי הציוֹנוּת נוֹתנים לטעוֹם לא רק מדוּבשם, אלא אף מעוּקצם. איננוּ כּפוּיי־טוֹבה. את הדבש נקבּל ועל העוֹקץ נחלוֹק. הפּעם אצטרך להיוֹת איש־ריב בּכמה בּחינוֹת למוֹרינוּ ורבּוֹתינוֹ וייצמן ואוּסישקין. נדוֹנה כּאן שאלת העליה. מי שהקשיב לויכּוּח היה יכוֹל להסיק שהכּל בּסדר, וכל הרע הוּא מגרינבּוֹים, העוֹמד כּזַ’נדרם בּשער הארץ וּמוֹנע את עלייתם של ישׂראל, שהרע הוּא בּ”חלוּץ" וּבמשׂרדים הארץ־ישׂראליים. לא נשמעה זעקת העליה, לא זעקת הגוֹלה ולא זעקת המשק העברי בּארץ. והלא כּאן נתקבּצוּ שליחי הגוֹלה. אפשר לחשוֹב כּמעט שכּוּלנוּ המסוּבּים כּאן שאננים על פּרדסינוּ וּבוֹטחים על עסקינוּ הטוֹבים. כּאילוּ רוּח הפּרוֹספּריטי" צררה בּכנפיה גם את שליחי התנוּעה הציוֹנית. אפשר למצוֹא הסבּרה לכך.

לאחר שנים רבּות של חוֹסר עליה כּמעט, לאחר שבּא־כּוֹחם של הנחשבים אצלנוּ כּתוֹפסים את המרוֹבּה (ואתם הלא יוֹדעים מי אצלנוּ מתימר לתפּוֹס את במרוּבּה) דיבּר בּפני ועדת שאוּ על עליה של שלוֹשים אלף לשנה כּעל אידיאל, לאחר זה מוּבן, שעליה של חמישים אלף הביאה הקלה להרגשה של ציוֹנים. אך אם להרגשה הוּקל, הרי לציוֹנוּת עוד לא הוּקל. מספּר זה, שלפנים היה לנIּ אידיאל רחוֹק, נעשׂה מציאוּת, וּבהיוֹתוֹ למציאוּת הוּא לא רק מפגר מאחרי צרכינוּ החיוּנים, אלא מעמיד בּסכּנה את הישׂגינוּ העיקריים. בּמצב זה של הידחקוּת המוֹנים אל הארץ טבעי בדבר שזרם העליה מכיל חלקים ניכּרים שהצוֹרך שלהם בּארץ הוּא גדוֹל, אך בּעזרתם אי אפשר לשמוֹר על עמדוֹת המשק העברי. והתוֹצאה של כּמוּת זוֹ בּעליה היא שעמדוֹתינוּ הראשוֹנוֹת מוּזנחוֹת ונהרסוֹת.

גם ד“ר וייצמן דיבּר בּשׂביעת־רצוֹן מן המספּרים הללוּ, שהוּא מקוה שנַגדיל אוֹתם בּימים הבּאים בּעשׂרת אלפים אוֹ בּעשרים אלף. רצוֹני לוֹמר משהוּ על אִמרוֹתיו של וייצמן: בּתנוּעה הציוֹנית קיימת חלוּקת תפקידים נוֹחה מאד. יש אצלנוּ מַכּסימַליסטים וּמינימליסטים. ד”ר רוּפּין, למשל, מפוּרסם כּ“מינימַליסט”. מַכּסימַליסטים מתקראים אצלנוּ מי שעוֹשׂים מעשׂה־מינימוּם וּמבקשים שׂכר־מַכּסימוּם. וּמאידך ישנם בּציוֹנוּת, והיוּ בּה מימיה הראשונים, אנשים העוֹשׂים את המַכּסימוּם שבּכוֹחם לעשׂוֹת ואינם מדבּרים אלא על המינימוּם. כּך היה לילינבּלוּם, כּך רוּפּין, כּך וייצמן וכך גם אוּסישקין, הפּוֹרש בּשעת הכרעה מממַללי רברבן, ואשר גם היום הכריז כּי לגבּי התפיסה המדינית אח הוּא לטבּנקין וּלוייצמן. ויש מהם שהם מקיימים את משנת החכמים: “אמוֹר מעט ועשׂה הרבּה”, לא בּמוּבן של מיעוּט הדיבּוּר, אלא במוּבן של הכרזה על המעט. ואז יש צוֹרך לחלוֹק עליהם ולוֹמר להם שמעשׂיהם טוֹבים מאמירתם.

גאוּלה שאין עמה הצלה אינה גאוּלה    🔗

וייצמן התוַכּח עם הרב בּרלין. לדעוֹתיו של הרב בּרלין עוֹד אשוּב. אוּלם תוךֹ כּדי ויכּוּח ניסח וייצמן ניגוּד בּין גאוּלה להצלה. ניסוּח זה של וייצמן אינני מקבּל. ואני מקוה שגם וייצמן לא יאָחז בּניסוּח זה. אני אוֹמר: בּזמננוּ זה גאוּלה שאין עמה הצלה להמוֹנים גדוֹלים מישׂראל איננה גאוּלה. וכן אינני יכוֹל לקבּל את ההכרזה על איכוּת בּניגוּד לכּמוּת. התנוּעה שאני מדבּר בּשמה אינה מזלזלת בּאיכוּת. אני דוֹרש איכוּת מעוּלה גם בעבוֹדתנוּ החמרית וגם בּעבודתנוּ הרוּחנית. אנו מקבלים בּלב שלם את תביעתוֹ של וייצמן להרמת איכוּת תֹוצרת התעשׂיה שלנוּ. משקי הפּוֹעלים נתונים במאמצים בּלתי־פוֹסקים להרמת פּריוֹן העבוֹדה ואיכוּת התוצרת. אבל במצבנו כיום יש להדגיש: השאיפה לאיכוּת אינה צריכה לבוֹ א על חשבּוֹן הכמוּת. איכות שאין עמה כּמוּת גם איכוּת איננה. לא נוכל להרים את האיכוּת הציוֹנית, את איכוּת העבודה, את איכוּת המשק, מבּלי שנרים את כּמות העליה.

ויש גוֹרם של זמן. ואסוּר לנוּ להסיח את הדעת ממנוּ אפילו לשעה קלה. היוּ ימים וּשלוֹש מאות ה“מלַקקים” של גדעון הכריעות הכּף. יש זמנים שגם יחידים מכריעים. ויש זמנים וּמצבים שרק הרבּים מכריעים. מי שרוֹאה מה אֹופף אוֹתנוּ כּאן, מה אוֹ רב לנוּ כּאן, מי שרוֹאה את הסיטוּאַציה הפוליטית העולמית, את המבוּכה העולמית הגדוֹלה, את סכּנת המלחמה הממלאת את חלל עולמנו, איננוּ יכוֹל לזלזל כּל־שהוּא בּצו החמוּר: לחתוֹר אל הכּמוּת המכּסימלית כּכל המוּקדם.

מידת הבּנין וּמידת ברחמים    🔗

אבל מתוך תחימת התחוּם בּני לבין הנוּסחה של ויצמן – ושוּב: לא לבין המעשים הטוֹבים שעליהם רמז וייצמן – אני חוֹלק לחלוּטין על ההשקפה של הרב בּרלין, המחליף את מידת הבּנין בּמידת הרחמים. כּוּלנוּ בּדעה אחת שכּל ישׂראל יש להם חלק בּארץ־ישׂראל, וּמידת הרחמים אף היא אינה זרה לכוּלנו. ואילוּ היה בּנוּ הדבר תלּוי לפתוֹח את שערי הארץ לרוָחה בּפני כּל יהוּדי – היינו מתנגדים לכל דעה האוֹמרת: יהוּדי זה רצוּי וזה אינוֹ רצוּי. אבל אנחנוּ עוֹבדים בּתנאים של כּמות נתוּנה. אנחנו חייבים להילָחם על הגדלת הכּמוּת, אנחנוּ חייבים לעשוֹת מעשׂים אשר יאַפשרוּ את הגדלת הכּמוּת, אוּלם קביעה אחרוֹנה של כּמוּת העליה נתוּנה בּידי כּוֹח חיצוֹני. וכיון שאנוּּ מוּגבלים בּכמוּת מסוּימת, חוֹבה עלינו להוציא מתוֹך אוֹתה כּמוּת את מכּסימוּם הכּוֹחוֹת ההכרחיים לבנין. אינני מתכּון לבחינת תכוּנוֹת אישיוֹת, השקפוֹת וּמידוֹת. אין אנוּ בוֹחני לבבוֹת. אף לא את השייכוּת המפלגתית של העוֹלה. אינני גוֹרס כּלל וּכלל את הבחינה הזאת. תמים־דעים אני בּזה עם מר אוּסישקין שהערכוֹתינוּ אנו ּאת האנשים, אם הם בּאים “בּשביל גאוּלה אוֹ בּשביל הצלה”, אינן שווֹת הרבה, הן מתבּדוֹת לפעמים קרוֹבוֹת. אבל ישנן בּחינוֹת אחרוֹת, אוֹבּיֶקטיביוֹת, שתנוּעת בּנין קובעת לעצמה כּדי להשׂיג בּזמן הקצר בּיוֹתר תֹוצאוֹת ממשיוֹת בּיֹותר, כּדי לקצר את חבלי הקליטה של העוֹלה וּלהחיש את המעבר לחיים פּוֹריים בּארץ

מידת הבּנין מחייבת עברית    🔗

דוּגמה אחת: עברית. איני אוֹמר שכּל היוֹדע עברית חזקה עליו שהוּא אדם יותר טוֹב וציוֹני יוֹתר טוֹב. אין זה קריטריוֹן מוּחלט. אבל בּידיעת עברית יש יתרוֹן חשוּב. היא מקילה על העוֹלה את הקליטה. היא עוֹזרת לנוּ להחיש את הפּרוֹצס של יצירת חברה עברית. וּלפיכך אנוּ בּאים ואוֹמרים: בּתנאים שוים קוֹדם היהוּדי היוֹדע עברית למי שאינוֹ יוֹדע. איננוּ שוֹללים את זכוּתוֹ של היהוּדי שלא למד, אוּלם אם רוֹצים אנוּ להחיש את התהווּת האוּמה בּארץ אין לנוּ אלא להקדים את יוֹדעי עברית. הכּמוּת המוּגבּלת מצווה עלינוּ להבחין בּין המוּקדם והמאוּחר. וּמי שעלוּל יוֹתר לבוֹא בּחשבּוֹן הבּנין ראוּי לוֹ שיבוֹא על המוּקדם. ואנוּ מתאכזרים לפעמים לאח, לחבר, לבן תנוּעה קרובה ואוֹמרים להם: כּך גוֹזרת עלינוּ מידת הבּנין. ואתם אין לכם אלא להסתגל אליה וּלמלא את דרישוֹתיה.

מידת הבּנין מחייבת הכשרה    🔗

וּמידת הבּנין שוֹאלת: אם האדם מוּכשר לעבוֹדה, אם כּבר נוּסה בּעבוֹדה, אם הוּא מסוּגל להגנה על עצמוֹ ועל חברוֹ, אם הוּא מוּכן וּמזוּמן ללכת לכּפר, אוֹ לקבּל עליו חוּמרות אחרוֹת אשר ההגשמה הציוֹנית תטיל עליו. גם לאחר כּל הבּחינות והבּדיקות אין בּטחוֹן מוּחלט שכּל עולה ימלא מה שהציוֹנוּת דוֹרשת ממנוּ. יתכן לוֹמר: ותפרוּ כּל עצתי. אבל אין התנוּעה הציוֹנית פּטוּרה מחוֹבתה לחייב את כּל מי שבּא לזכּוֹת בּפּריבילגיה הגדוֹלה של עליה לארץ. התנוּעה צריכה לקבּוֹע נוֹרמוֹת של בּנין, והיא צריכה להטיל אוֹתן על העוֹלים, ואם היא תשקוֹד על כּך – תזכּה להרים את איכוּת העוֹלים וּלהגבּיר את כּוֹשר הבּניה של המחנה ואת קצב הבּניה של הארץ.

מידת הבּנין מחייבת חלוּציוּת    🔗

אינני בּא לזלזל בּערכּם של עוֹלים בּאים בּימים. יתכן שיהוּדי בּן ששים, אוֹ למעלה מזה, הרוֹצה לעלוֹת לארץ איננוּ נוֹפל כּלל וּכלל מן החלוּץ הצעיר, ואוּלי גם עולה עליו. אפשר שיהא מחוּסן בּפני כּמה מַשבּרים רוּחניים האוֹרבים לעוֹלה הצעיר. אבל אין אנוּ יכוֹלים לדוּן רק מבּחינת הערך האישי והזכוּת האישית, כּי אם מבּחינת הצרכים הבּוֹערים של הבּנין. מחוֹבתנוּ לשקוֹל בּכל פּעם: למי זקוּקה הארץ בּשעה זוֹ. זהוּ תפקיד אכזרי, וּמי שמקבּל עליו תפקיד זה יהיה מטרה ללחצים, אבל הציוֹנוּת אינה רשאית לפטוֹר עצמה מתפקיד אכזרי זה. אמנם הרב בּרלין יוֹדע כּיצד להקל על הציוֹנוּת את התפקיד. הוּא מציע למסור את כּל הסרטיפיקטים לקרוֹבים, שבּאמת אינם מסוּגלים לעבוֹדה, ואזי תהיה הממשלה אנוּסה לתת לנוּ סרטיפיקטים נוֹספים להצלת המשק. אכן, שיטת לחץ שאין טוֹבה ממנה…

“מה זה חלוּץ?”    🔗

ותמוּה הדבר שמר אוּסישקין, שמראשית עבוֹדתוֹ הציוֹנית ידע להעריך את ערך החלוּץ, שאל אוֹתנוּ, במתכּוֹנת שאלה אחת שנשאלה פּעם בּירוּשלים: “מה זה חלוּץ?” סבוּרני שמר אוּסישקין יוֹדע יפה מה זה חלוּץ, ואף הביא בּעצמוֹ דוּגמאוֹת מסוּימות. הוּא אמר: יש בּחוּרים שהלכוּ לדרוֹם ים המלח ויש שהוֹלכים עכשיו לחוּלה – אלה הם חלוּצים. אבל לגבּי אלה הוּא מסתפּק בּמוּעט: די לוֹ בּאֶלף. הדוּגמאוֹת הן טוֹבוֹת, אבל אין לצמצם בּהן בּלבד את תפקידי החלוּץ. אוּסישקין אמר כּי הליכה לנס־ציוֹנה כּבר אינה מעשה חלוּצי, אוּלם אם הליכה לעבוֹדה בּמוֹשבה היא דבר רגיל – מדוּע מעטים ההוֹלכים? מדוּע צריכה ההסתדרוּת לאחוֹז בּכל כּוֹח השפּעתה וחינוּכה כּדי להביא פּוֹעלים למוֹשבוֹת? אם העבוֹדה בּמוֹשבה היא כּה קלה ונוֹחה וּמכניסה כּמוֹ עבוֹדה עירוֹנית – מדוּע אין זרם העליה פּוֹנה מאליו לכּפר? החלוּץ מצוּוה ללכת למקוֹם שיש צוֹרך ללכת, אף על פּי שהיצר הרע מפתהוּ ללכת למקוֹם אחר. בּמילים אחרוֹת: להגבּיר את היצר הטוֹב על כּל מיני נוֹחוּיוֹת. ולתפקידים ה“בּלתי־נוֹחים” עוֹד נדרשים כּיום הזה כּמה אלפי חלוּצים. ונַענים – מעטים. ואם תחקרוּ מי וָמי הם הנענים ותמצאוּ ודאי כּי לא פּחות מתשעים אחוּזים שבּהם הם חניכי “החלוּץ”. נכוֹן הדבר, שלא כּל מי שמתקרא “חלוּץ” הוּא חלוּץ. ולא כּל מי שחוּנך בּגוֹלה להיוֹת חלוּץ נשאר נאמן לתפקידוֹ. רבּים הנוֹשׂאים את שם החלוּץ לשוא. אבל מכּל אוֹתם המוֹני העוֹלים שלא חוּנכו לחיים חלוּציים תמצאוּ רק שבּלים בּוֹדדוֹת הפּוֹנוֹת לתפקידים כּיבּוּשיים.

לכאוֹרה בּימים של נהירת המוֹנים יש ממי לבחוֹר, יש הרבּה אנשים בּגיל עבוֹדה, וּבכל זאת אנוּ עדים שהמחסוֹר בּידים עוֹבדוֹת מתחלק בּין ענפי המשק השוֹנים ללא כּל פרופורציה נכוֹנה. האנשים אינם הוֹלכים לא לרכּבת ולא לדוֹאר ולא למשטרה ולא לעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה. והיה קשה מאד למצוֹא אנשים שילכוּ לים המלח. וקשה מאד להביא אנשים לידי כּך שילכו למושבה. אגלה לכם סוֹד, יש אנשים היוֹשבים ּתל־אביב וּמסתפּקים בּעבודה ימים מעטים בּשבוּע, וּבלבד שלא לעבוֹר למוֹשבה. ויש אנשים הנמצאים במושבה ואינם רוצים בעבודה חקלאית, והם מבקשים כּל מיני “סידוּרים”. עוֹד לפני כּמה שנים היוּ בּני־אדם מסוּגם של מר סוּפּרסקי וּמר גרוֹסמן מכריזים כּי חלפה עוֹנת החלוּציוּת. האידיאוֹלוֹגים של בּעל־הבּית היהוּדי היוּ משתוֹקקים ליוֹם שבּוֹ כּבר לא יהיה צוֹרך בּחלוץ. ו“השכל הישר” שלהם אמר להם כּי עם בּוֹא עליה המוֹנית ועם גידוּל מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ – ודאי לא יהיה צוֹרך בּחלוּץ. והנה עינינוּ הרואוֹת, כּי כּל מה שהעליה נעשׂית גדוֹלה יוֹתר והמוֹנית יוֹתר כּן גדל יוֹתר הצוֹרך בּחלוּץ העוֹבר לפני המחנה, המעמיס על עצמוֹ תפקידים “בּלתי־נוֹחים”, שאין המוֹני העוֹלים להוּטים אחריהם; כּל מה שהאפשרוּיות גדוֹלוֹת יוֹתר כּן נדרשים יוֹתר מאמצים כּיבּוּשיים, חלוּציוּת משקית וחלוּציוּת תרבּוּתית וחלוּציוּת פּוֹליטית. היא עוֻד בּראשיתה. ועוד שנים רבּוֹת נצטרך לחנך את עצמנוּ וּלחנך את הדוֹרוֹת הצעירים לחיי חלוּצים וּלהרגשה חלוּצית. אדרבּא, עלינוּ להציג תביעוֹת גדוֹלוֹת לחינוּך החלוּצי. אם יש ליקוּיים בּחינוך החלוּצי וּבמצב ההכשרה (יש ויש!) – נאַמץ כּוֹחוֹת לתקן אוֹתם. אבל בּאיבה וּבזלזוּל לא יתוּקנוּ הדברים. גרינבּוֹים סיפּר כּאן משהוּ מסבלוֹת החלוּץ וּמיסוּרי ההכשרה. כּיצד הם ישנים וּבמה הם ניזוֹנים. הוּא לא סיפּר לכם אלא מעט מן המעט. והתרוּפה היא לא בּביטוּל ההכשרה וּבחלוּקת סרטיפיקטים ללא בּחינה וּללא כּל הכנה לחיי עבוֹדה בּארץ, אלא בּהשבּחת תנאי הקיוּם של החלוּצים והרמת החינוּך החלוּצי.

רבּים דיבּרוּ כּאן על ה“בּריחה מהכּפר”. וד"ר הוֹפמן הגדיל. על מי קוֹבלים? כּמוּבן, על “ההסתדרוּת”. היא לא הצליחה למנוֹע את הבּריחה מן הכּפר. מוּבן מאליו, לא חברי־הסתדרות אינם “בּוֹרחים”. ציוֹנים כּללים, בּני גרוֹסמן, רביזיוֹניסטים, מזרחיים – הללוּ אינם בּוֹרחים מן הכּפר. מטעם פּשוּט, מפּני שמתחילה לא הלכוּ לשם.

תנוּ קיוּם לפּוֹעל בּכּפר    🔗

וכל אלה הקוֹבלים על הבּריחה מהכּפר מה עשׂוּ כּדי למנוֹע אותה? החשבתם על כּך מה הן הסיבּוֹת המוֹציאוֹת את הפּוֹעל מן הכֹפר? “חַמרנים” שכּמוֹתנוּ אוֹמרים, כּי כּדי שהפּוֹעל יתמיד בּכּפר צריך שיוּכל שם להתקיים, לפרנס את משפּחתו. וּכדי לאַפשר את הקיוּם וּלהקטין את כּוח המוֹשך של העיר אוּלי צריך גם להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר. וּמפלגת מר הוֹפמן – זו שהטיפה כּל הימים נגד ה“רוֹמַנטיקה” החקלאית ושטענה כּי העיר היא העיקר וּפתאוֹם נתגלתה לפנינו כאן כמעוּנינת כּל כּך בּחקלאוּת – אוּלי תקבּל על עצמה להרים את שׂכר העבוֹדה בּכּפר, למען יוּכל הפּוֹעל העברי להתקיים שם, ולא יצטרך לנוּד על הערים? יכולה אמנם להיוֹת גם השקפה הפוּכה, כּי צריך להוֹריד את שׂכר הפּוֹעל בּעיר. אינני שוֹלל לגמרי גם השקפה זוֹ. אני בּעד הרמת השׂכר של התימני הקטן, של עוֹזרת־הבּית, של הפּקיד הנמוֹך, של המשרת בּחנוּת, של הפּוֹעל הפּשוּט, אבל אינני מרוּצה כּלל מן השׂכר המנוּפּח של האריסטוֹקרטיה המקצֹועית בּעיר. וממפלגה אידיאליסטית כּזוֹ של מר הוֹפמן אפשר היה לקווֹת שתצווה על חבריה העירוֹניים שילכו לכפר דוקא, ובמידה שהם אנוּסים להישאר בּעיר – יוֹרידוּ קצת את שׂכרם, למען הקטין את כּוֹח־המוֹשך של העיר המוֹציא את הפּוֹעלים מן המוֹשבה. לא שמענוּ גם על תרוּפה זאת, עד כּמה שידוּע לי.

יש תרוּפה יוֹתר רצינית, ואוֹתה שמענוּ היוֹם מפּי אוּסישקין: הפּוֹעל יחזיק מעמד בּמוֹשבה, אם ידע שיש שׂכר למאמציו, שלא לעוֹלם ישאר “בּאטראק” ותלוּי בּחסד הפּרדסן; אם ידע שהתנוּעה הציוֹנית מכּירה בחוֹבתה להמציא לאחר מספּר שנוֹת עבוֹדה חלוּצית פּיסת אדמה, משק־עזר, ראשית התישבוּת. שפּיר. אבל אוֹתן המפלגוֹת שזילזלוּ בּהתישבוּת לאוּמית, שפסלות הקרנוֹת, שהכריזוּ “בּלוקדה כּספּית”, ששבּרו קוּפסאוֹת של הקרן הקימת, שגינוּ את מתן הקרקע לפּוֹעלים “השׂמאליים”, ושעשוּ כּל מה שהיה בּכוֹחם כּדי לדכּא את הכּוֹח־המֹשך של התנוּעה הציוֹנית ולגזוֹל את תקות ההתישבוּת מן העוֹבד־החלוּץ – אלה בּאוֹת עכשיו לקבּוֹל על הפּוֹעל הבּוֹרח מן הכּפר וּליַדוֹת בּוֹ אבנים!

בּרוּכים כּל אסירי העבוֹדה    🔗

אינני רוֹצה לקפּח את שׂכרם של אוֹתם הניצנים החלוּציים המתגלים אצל מפלגוֹת שמחוּץ להסתדרוּת העוֹבדים, ולא רק אצל מפלגוֹת ידידוֹת כּמוֹ “הפּוֹעל המזרחי”, כּי אם גם אצל מפלגוֹת אוֹיבוֹת להסתדרוּת. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי “אגוּדת ישראל”. אני מקדם בּברכה את פּוֹעלי בּית“ר בּהרצליה, שהלכו לבית־הסוֹהר משוּם שהגנוּ על עבוֹדה עברית. יִישר כּוֹחם. אבל אם זכוּת היא זאת לפוֹעלי בּית”ר, ואם מפלגתם מתגאה בּזה – כּי אז מה גדוֹלה זכוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים שמנהלת את מלחמת העבוֹדה העברית זה שלוֹשים שנה, ושיצרה את עצם המוּשג “עבוֹדה עברית” וסללה את כּל הדרכים הפּתוּחוֹת כּיוֹם לעבוֹדה עברית.

אך מה לנאסר אצל האוֹסר?    🔗

ואני שוֹאל: בּגלל הגנה על עבוֹדה עברית אצל פּרלין בּהרצליה הוֹלכים פּועלים עברים לבית־הסוֹהר, וּמפלגתם של אוֹתם הפּוֹעלים נלחמת על כּך שזכוּת חלוּקת הסרטיפיקטים תינטל מן הסוֹכנוּת “השׂמאלית” ותימסר למפלגתוֹ של פּרלין, ל“התאחדוּת האִכרים” הפרלינים. האין זה חזיון מענין? וּב“מַניפֶסט” אשר פּירסם “המנהיג”, בּערב התכּנס הועד הפּוֹעל, הכריז כּי מתוֹך שׂביעת־רצוֹן הוּא מציין את “התוֹצאוֹת החיוּביוֹת” של “מלחמת הרביזיוֹניסטים” נגד זכוּת הסוֹכנוּת בּחלוּקת הסרטיפיקטים.

משמעת וּמַצפוּן    🔗

וּמכּאן לשאלה הקרוּיה אצלנו “משמעת”. הרב בּרלין טען בּשם המַצפּוּן. כּמעט שמצא סתירה בּין הדרישה למשמעת ציוֹנית לבין המַצפּוּן. אם הרב בּרלין עוֹמד בּאמת על חוֹפש המַצפּוּן, על כּבוֹד למַצפּוּן הזוּלת – הריני שוּתף לוֹ. ואזי אבקש מ“המזרחי”, בּבוֹאוֹ מחר להציע את דרישוֹתיו הדתיוֹת, כּי יכבּד גם את מצפּוּנם של אוֹתם הציוֹנים העלוּלים לראוֹת בּאוֹתן הדרישוֹת כּפיה על מַצפּוּנם. גם אני סבוּר שמַצפּוּן קוֹדם למשמעת. אין זה חידוּש, כּי זהוּ הסכּם יסוֹדי בּתנוּעה הציוֹנית, לא הסכּם של “שוּלחן עגוֹל” המוּצע עכשיו, אלא הנחת־אב מימי פּינסקר וּמוֹהליבר, הרצל וריינס: חירוּת המַצפּוּן, כּבוֹד וסבלנוּת. ההסתדרוּת הציוֹנית לא כּפתה מעוֹלם על עניני מַצפּוּן. ולא בּזה אנוּ מחוּלקים. המלה משמעת אינה ממַצה כּלל את השאלה. יש בּה ממיעוּט הדמוּת. אין שוּּם כּונה להפריז וּלהחמיר בּדרישוֹת רגילוֹת ל“משמעת”. אין הכּונה לצמצם בּמשהוּ את זכוּת המוּעט, את זכוּת האוֹפּוֹזיציה לתעמוּלה רחבה, לחוֹפש הבּיקוֹרת. אין הכּונה לתת נשק בּידי הנהגה תקיפה להתאַנוֹת למתנגדיה, לחַפּשׂ אצלם חטאים נגד משמעת.

השאלה היא: קיוּמה או ֹפּירוּקה של ההסתדרוּת הציוֹנית. המסוּגלים אנוּ לקיים וּלטפּח אלמנטים של הוָיה מדינית: הרוֹצים אנוּ לקיים קנינים לאומיים בּעלי ערך עצוּם אוֹ מוּכנים להפקיר אוֹתם? השאלה היא, אם מוּכנים אנו להמשיך בּיצירתו של הרצל או ֹלהתיר סֶפּרטיזם פּוֹליטי לכל גוּף שירצה בּכך? אין זו כּלל וּכלל שאלה של משמעת בּמוּבן הצר של המלה, כּי אם שאלה של קיוּם לאוּמי מאוּרגן. אילוּ התכּוונוּ הרביזיוֹניסטים, כּפי שהם מתימרים, למדינה יהוּדית, אזי היו ּחסים על כּל גרעין של מַמלכתיוּת יהוּדית ולא היוּ מזלזלים בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת וּבקונגרסים הציוֹניים ולא היוּ שוֹברים קוּפסאות של הקרן הקימת וגם לא היוּ חוֹתרים “לשבּוֹר” את ההסתדרוּת, כּי הסתדרוּת העוֹבדים היא חטיבה של כּוֹח לאוּמי וגרעין של מַמלכתיוּת עברית. והחינוּך הזה של נוֹער לשבירת קוּפסאוֹת, ההכרזה האידיאוֹלוֹגית של בּלוֹקדה כּספּית“, האוּמנם זהוּ רק הפסד של גרוּשים ולא חתירה עמוּקה תחת קנינים לאוּמיים נַעלים? והתגַנדרוּתוֹ של מנהיג בּקריעת שקל, והתגנדרוּתוֹ של מנהיג שני בּגניבת כּסף מקוּפסאת הקרן הקימת לשם תיקוּן נעלים – האוּמנם זוֹהי פּגיעה בּ”משמעת" ולא חינוּך לניהיליזם לאוּמי? האין בּחינוּך זה משוּם עקירת כּל רגש וכל כּבוֹד לקניני העם, למוֹרשת הרצל?

אוּסישקין אמר אתמוֹל בּשקט: “שבירת קוּפסאוֹת לא נפסקה”. שקט זה יש בּוֹ כּדי להפליא. האין אוּסישקין האיש חייב לתבּוֹע מאת הנוֹער הבּית"רי את כּבוֹדה של הקרן הקימת, האם לא הוּא צריך היה לתבּוֹע מאת התנוּעה הציוֹנית שתגן על כּבוֹדה מפּני תעמוּלת השיסוּי וההשמצה לגבּי הקרנוֹת הלאוּמיות?

אכן, יש מזל לרביזיוֹניסטים. להם סוֹלחים כּמה דברים שלא היוּ סוֹלחים לאחרים. דוּגמה בּוֹלטת: הפּטיציה. היש פּרוֹפּוֹרציה כּל־שהיא בּין ההפסד לתנוּעה הציוֹנית על ידי הפּטיציה לבין מידת ההתנגדות כּאן? אוּסישקין מתנגד לפּטיציה, הרב בּרלין מתנגד, ורבּים מתנגדים – אבל בּמה הם אוֹמרים להגן על התנוּעה מפּני חרב זוֹ שנוֹעצים בּגבּה?

יש בּעלי מזל בּציוֹנוּת. עוֹד מוֹסיפים להזכּיר כּאן את “ברית שלוֹם”, האוֹיב המסוּכן לאַחדוּתנוּ הפּוֹליטית, ואין איש מזכּיר כּאן את סמילנסקי. והנה רק לפני ימים אחדים נדפּס מאמר – ולא בּחוֹברת אקדמית, כּי אם בּ“בוּסתנאי”, עתוֹן שמבּיטים עליו, כּידוּע, בּעין יפה בּארמון הנציב – נגד המנדט. המדוּבר הוּא על מכס שילינג לתיבת תפּוּחי־זהב. אינני מזלזל כּלל וּכלל בּמכס, ולא בּשילינג לתיבה. והענין הזה נוֹגע לא רק לפּרדסנים העשירים, המעבידים ערבים, הוּא נוֹגע גם לאִכּר הזעיר וגם לחקלאי העובד. אני מקוה שהצעת סמילנסקי לגזוֹר על נטיעת פּרדסים לא תקוּבּל, ואני מקוה שעוֹד יהיה בּארץ ישוּב עוֹבד גדוֹל ולוֹ שטחי פּרדסים. וּוַדאי שכּוּלנוּ מעוּנינים בּביטול המכס בּאנגליה על תפּוּחי־הזהב שלנוּ. אבל מי שאיננוּ מבין מה המַנדט בּשבילנוּ, מי שמתגעגע למצב של קוֹלוֹניה בּריטית, הוּא גם את האינטרסים הכּלכּליים של חקלאוּתנוּ ותעשׂייתנוּ איננוּ מבין. אבל כּיון שרעיוֹן ההצלה על בּיטוּל המנדט הוּשמע לא על ידי “שׂמאליים” ולא על ידי “בּרית שלוֹם”, כּי אם על ידי סמילנסקי, לא רגשוּ אלה הרוֹגשים תמיד על סכּנוֹת של בּגידה לאוּמית. ישנם בּעלי פּריבילגיוֹת.

אילוּ היתה הפּטיציה, למשל נעשית לא על ידי הרביזיוֹניסטים, כּי אם על ידי “אגוּדת ישׂראל” – היוּ מרעישים עליהם את העוֹלם. תזכּרוּ את ימי המשלחת לחוּסיין. אבל כּאשר “מעשה רב” זה נעשׂה על ידי גוּף הנמצא בּמסגרת של ההסתדרוּת הציוֹנית, גוּף שיש לוֹ הרבּה ידידים, אפשר להקל ולוֹמר: “מעשׂה־ילדוּת”.

דרך הנצחון הרביזיוניסטית    🔗

הרביזיוֹניסטים הסבּירוּ את תוֹצאוֹת הפּטיציה הסבּרה אוֹריגינַלית בּיותר. “כּמעט” נצחוֹן. אכן, זהוּ אחד הנצחוֹנוֹת שלהם. ודאי מכּירים אתם את המעשיה בּיהוּדי שהתפּאר כּי זכה לשוֹחח עם הגובּרנטוֹר. כּן הגוברנטור אמר לוֹ: “פּוֹשוֹל ווֹן!” (גש הלאה!). ואת ה" פּוֹשוֹל ווֹן!" הזה מעלה הרביזיוֹניזם לשיטה פּוֹליטית בּפי בּן־חוֹרין: אין דבר, יאמר פּעם “פּוֹשוֹל ווֹן, יאמר בּשנית “”פּוֹשוֹל ווֹן”, וּשלישית, עד שמכּל ה" “פּוֹשוֹל ווֹנים” יצמח הנצחוֹן הגדוֹל. שמריהוּ לוין הגדיר פּעם את שיטתוֹ של המנהיג הרביזיוֹניסטי: להעלוֹת את הדוֹב מן המאוּרה. אם יוֹדע אתה שבּקרבת מקוֹם רוֹבץ הדוֹב, ואם אתה מכּיר בסכנה שבדבר, כי אז אין לך אלא להחריד אוֹתוֹ מרבצוֹ. וּלפי החכמה המדינית ששמענוּ כּאן יש להמשיך: אין דבר שהדוֹב שיבּר לי היוֹם צלע אחת, וּמחר שתי צלעוֹת וּמחרתים שלוֹש – סוֹף סוֹף יהיה הוּא לי לטרף. אך כּל כּמה שאני מעריך את סטירת הלחי שקיבּלנוּ בּזכוּתם של הרביזיוֹניסטים בּגֶנף, וכל כּמה שאני מעריך את תוֹצאוֹתיה המסוּכּנוֹת בּימים יבוֹאוּ – מחשיב אני יוֹתר את ההפסד בציוֹני הפּנימי. עצם חינוּכם של המוֹנים לא למעשה ציוֹני, לא להתנדבוּת, לא לתרוּמוֹת, לא להשקעוֹת בּארץ, לא לעליה, לא למאמצים וּלקרבּנוֹת, כּי אם לאמוּנה בּ“קמיע” וּב“גשר של נייר” – הוּא מעשה פּסוּל מבּחינה ציוֹנית. אבל כּשאמוּנת פּתאים זוֹ כּרוּכה בּחתירה תחת השלטוֹן הלאוּמי היחידי שיש לנוּ, הרי אי אפשר שתוֹצאתה תהיה אחרת מאשר אנַרכיה לאוּמית, הרס ציבּורי, אי־כּבוד לעם ולתנוּעת שחרוּרוֹ. ואוירה זוֹ לא תצטמצם רק בּתחוּמי המחנה החוֹתם של הפּטיציה, היא עשוּיה להתפּשט ולזרוֹע רקב בּכל המחנוֹת. מבּחינה זוֹ אני רוֹאה את ענין ה“פּטיציה” כּדחיית תקוה לחיים מַמלכתיים, כּהרחקת תקוה לעצמאוּת מדינית.

ואחרי הפּטיציה בּא עלינוּ בּימים אלה, ערב מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני, ה“אוּלטימַטוּם” מאת “המנהיג”. בּמקום קוֹנגרס ציוֹני וּוַעד פּוֹעל ציוֹני הוּצעה לנוּ “ועידת שוּלחן עגוֹל”. שוּלחן עגוֹל זה מַשמעו שוּלחן ערוּך חדש לציוֹנוּת: “בּיטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. מלה נאה! וּפירושה של המימרה הנאה הוא, שהציוֹנוּת צריכה להיפּטר מן היסוֹדוֹת שהניח הרצל, היינו: דמוֹקרטיה, “אחרי רבּים להטוֹת”, והמיעוּט זכּאי לבקר, אבל חייב לכבּד את החלטוֹת הרוֹב. לא, זהוּ עיקרוֹן ישן אשר עבר זמנוֹ. ז’בֹוֹטינסקי מגיש לנוּ יסוֹד חדש, בּרוּח הזמן: “ביטוּל עקרוֹן המיוֹריזציה”. על בּיטוּל זה תקוּם המדינה היהוּדית!

וּבמקוֹם קוֹנגרס ציוֹני נזכּה בּקרוֹב, לפי המַניפסט של המנהיג, לקוֹנגרס חדש: לא של ציוֹנים ולא של רביזיוֹניסטים, כּי אם ל“קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים”. זוֹהי איפוֹא התכנית הפּוֹליטית החדשה ודרך האִרגוּן החדשה של האוּמה העברית: על הפּטיציה יִכּוֹן האֹרגוּן הלאוּמי. בּה ימָצא הכוֹח הדרוּש לנוּ. היתנהג אוֹתוֹ קונגרס של פּטיציוֹנרים על פּי ה“עקרוֹן של המיוֹריזציה” שנתישן או וֹעל פּי עקרוֹנוֹת חדשים – לא זכינו ּלשמוע. אך רוּח ההצעה בּרוּר למדי. אפשר לצעוק חמס על ה“רייך השלישי” ולשמור אמוּנים לרוּחוֹ. מכּירים אנוּ אוֹתן התנוּעוֹת, אשר לא סגי להן בּצוּרוֹת “נושנות” של דמוֹקרטיה מאוּרגנת, והן מצמיחוֹת חדשוֹת לבּקרים צוּרוֹת “אוּלטרא־דמוֹקרטיוֹת” וּמתכּנוֹת קוֹנגרסים מיוּחדים לתפקידים מיוּחדים. וּבמַניפסט של המנהיג צפוּנה לנוּ הבטחה חשוּבה: “לעקוֹר בּלי חמלה את מלחמת המעמדוֹת מן הישוּב”. אדרבּא ואדרבּא! ישוּב בּלי מלחמת מעמדוֹת – אהיה הראשוֹן שאקבּל אוֹתוֹ. ואם יש בּידי הרביזיוֹניסטים ליצוֹר משטר־חיים אשר בֹּו תיעקר כּל מלחמת מעמדוֹת, אַרכּין בּפניהם את ראשי. אבל כּמה בּוּרוּת פּוֹליטית ועם־הארצוּת כּלכּלית וכמה חיקוּי לתוֹרת היטלר יש בּהבטחות אלוּ לעקוֹר את מלחמת המעמדוֹת על ידי… בּרית הצה"ר!

ואחרי החרמת הקרנוֹת וּשבירת הקוּפסאוֹת, ואחרי הפּטיציה ואחרי המַניפסט המאַיים בּכינוּס קוֹנגרס של פּטיציוֹנרים – אנוּ יוֹשבים כּאן ודנים… אם להכניס פּסקה של משמעת לתוֹך טוֻפס השקל. האין זה מגוּחך משהוֱ? אוסישקין מזהיר, כֱי אם יחזרו על מעשה הפטיציה ידרוֹש הוּא את הוֹצאתם. אין מוֹחי תוֹפס מה הבדל בּין פּטיציה ראשונה לשניה. אם אַזהרה רצינית היא נקבּלנה. וכדאי שאוסישקין יזכּוֹר את אַזהרתו זוֹ. אלא שעם זה אומר לנוּ אוּסישקין: משמעת – כּן, אך לא משמעת מיכנית. צריכה להיוֹת אוֹטוֹריטה מוּסרית. מכיר אני את אוסישקין זה כּמה שנים, ועֹוד זוֹכר אני את עמידתוֹ בּועידת מינסק, ואת הרצאתוֹ על ארגוּן וּתביעתוֹ: משמעת! וזוֹכר אני את דבריו אז על “הפראזה האוֹכלת בּנוּ” ואת תביעוֹתיו הנמרצוֹת לציוֹנוּת הרוּסית על ערך ההסתדרוּת החזקה ועל ההכרח בּמשמעת. וּבחַרקוֹב, וּבפרייבּוּרג, וּבקוֹנגרס השביעי, האוּמנם הסתפּק אוּסישקין רק בּ“השפעה” וּבאוטוריטה מוּסרית, וּויתר על הכּוֹח “המיכני” של הרוֹב?

לא הרביזיוֹניסטים פּסוּלים – אלא הרביזיוֹניזם    🔗

כּסבוּרים אתם שאני רוֹצה בּהוֹצאת הרביזיוֹניסטים מן ההסתדרוּת הציוֹנית? לא. הריני מוֹסר מוֹדעה: אינני רוֹצה בּכך. ַ ואוֹמַר בּגָלוּי מדוּע. רוֹצה אני בּהוֹצאת הרביזיוֹניזם – לא הרביזיוֹניסטים, אלא הרביזיוֹניזם – מחיי האוּמה. כּי רוֹאה אני את התפיסה החברתית והרוּחנית של הרביזיוֹניזם כּנוֹשׂא דסטרוּקטיבזם לאומי. ואילו היה בּידי להוֹציא את הרביזיוניזם מתוֹֹך הישוּב, מתוֹך חיי הגוֹלה – לא הייתי נרתע ממלחמה ציבּוּרית קשה בּיוֹתר. אבל זה לא יוּשג על ידי הוֹצאתם מן הקוֹנגרס. אין לי איבה לרביזיוֹניסטים, מלחמה לי ברביזיוֹניזם. גוֹרס אני את המאמר התלמוּדי: יתמוּ חטאים ולא חוֹטאים. וגם אני רוֹצה, ממש כּאוּסישקין, שאוֹתם אלפי הצעירים הרביזיוֹניסטים – שיעלוּ לארץ ויהיוּ פּוֹעלים, כּי אין להם דרך אחרת מאשר לעבוֹד – ישארוּ במחנה הציוֹני. וההצעוֹת של משמעת בּין שהוּצעוּ בּין שתוצענה, אין כונתן להוֹציא, אלא לאַפשר את הישָארוּתם. ואוֹמַר לכם בלחישה: אל תפחדוּ. הם לא יֶצאוּ. הם אינם טיפּשים כּל כּך. יש לנוּ כּבר נסיוֹן קטן אתם. וחייבים אנוּ טוֹבה למר גרוֹסמן על הנסיוֹן שעשׂה בּקטוֹביץ. שם היה מוּכן מר ז’בּוֹטינסקי למרד גדוֹל בהסתדרוּת הציוֹנית, לויתוּר על הקוֹנגרס הציוֹני ועוֹד ועוֹד. מר גרוֹסמן עמד בּפניו, והתוֹצאה היתה כּי מר גרוֹסמן נעזב ותוֹרתוֹ נתקבּלה, וּבכל חוֹמר הדין.

והיוָת שהרביזיוניסטים מחבּבים מאד חוֹזרים “חשאיים” של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל (אגב אין לנוּ שוּם חוֹזרים חשאיים שאנוּ צריכים להחבּיא אוֹתם, אלא חוֹזרים פּנימיים בּלבד, ואם הרביזיוֹניסטים להוּטים אחריהם – יבוּשם להם), הריני מוּכן להגיש להם חוֹזר אחד, שכּנראה, לא הגיע לידם. בּאחד הפרוטוקולים רשוּמים דברַי, שאמרתי לחברַי עוֹד לפני כּמה חדשים, לפני היוֹת הכרזוֹת השלוֹם: "אל תחשבוּ שהרביזיוֹניזם ישאר תמיד בּמצבו כּיוֹם. אני מניח שז’בּוֹטינסקי כּבר שבע דיוֹ את חבריו הבּריוֹנים והוּא יתן להם בּקרוֹב ספר־כּריתוּת ויאמר להם: די, בּאסטא! דוֹמה שלא טעיתי. הרביזיוֹניסטים כּבר יוֹדעים שאין להם מקוֹם ואין להם ערך בּעוֹלם היהוּדי מחוּץ לגדר ההסתדרוּת הציוֹנית. הם רק משׂחקים בּאִיוּמים. הם לא יצאוּ. ואם המנהיג יקרע שוּב את השקל ויצווה לצאת, הרי אוֹתם “אלפי צעירים” לא ישמעוּ לוֹ. הם יפנוּ לגרוֹסמן אוֹ לציוֹנים כּללים או יקימוּ דבר־מה חדש, אבל מן הקוֹנגרס הציוֹני לא יצאוּ.

אינני רוֹצה שנוֹציא אוֹתם, אבל אינני מבקש לקנוֹת את ישיבתם אתנוּ בּמחיר זה שנִתן להם לירוֹק בּפנינוּ ונַרשה להם קריעת שקלים וחתירה תחת הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת הציוֹנית. תנוּעה שרוֹצה לחנך את חבריה שירחשוּ לה כּבוֹד צריכה להגן על עצמה. לפיכך אני מקבּל בּרצוֹן את הצעת הרב בּרלין בּדבר בּחירת ועדה לתיקוּן יחסי המפלגוֹת, אם כּי עוֹד לא שוֹחחתי על זאת עם חברי. נעשׂה כּל נסיוֹן להשכּיח את היחסים בּתחוּמי ההסתדרוּת הציוֹנית, אך לא נתן יד ל“שוּלחן עגוֹל”, שאינוֹ אלא גלגוּל חדש של שבירה.

ההסתדרוּת הציוֹנית בּמעלה    🔗

שתי מלים על ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה: מן הסגנוֹן הטוֹב הוּא לדבּר בּגנוּתה וּלזלזל בּכוֹחה. זה כּמה שנים הוּרגלנוּ לראוֹתה ברפיוֹנה ולשמוֹע בּגנוּתה. עד שהתחלנו מאמינים בּירידתה, ואיננוּ מרגישים כּי כּל ענין הירידה הוּא בּדוּתה, כּי לא רק המפעל הארץ־ישׂראלי, אלא אף ההסתדרוּת הציוֹנית נמצאת בּמעלה. אחרי המלחמה היוּ להסתדרוּת הציוֹנית כּמה שנים של התפּוֹררוּת והתרוֹפפוּת. אבל בּינתים גדל דוֹר ציוֹני חדש, ונתחנכוּ נוֹשאים חדשים להסתדרות הציוֹנית. וההסתדרוּת הציוֹנית הוֹלכת ונעשׂית לעינינוּ לנוֹשׂא כּוֹח, לנוֹשׂא־ענין. וּבנוּ תלוּי הדבר שלא נחזיר את ההסתדרוּת לאוֹתו תוֹהוּ־ובוֹהוֹּ שבּוֹ היתה שרוּיה לפני זמן־מה. רבים מהנוֹאמים דיבּרוּ על דחיית “ההסכּם”. אני מציין בּכלל שמַרבּים “להתענין” בּחייה הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים התענינוּת מסוּג מיוּחד. אילוּ היו ּמתענינים בּפעוּלתנוּ המשקית, למשל, לא היוּ שוֹאלים, כּמוֹ ששאל מר גרוֹסמן: אם משקי הפּוֹעלים נוֹנים רוָחים כּיוֹם למה הם זקוּקים לגמר בּיסוּס? מי שיש לוֹ ידיעה של בּר־בּי־רב בּהתישבוּת יוֹדע כּי אין מיַשבים בּהלוָאוֹת בּנקאיוֹת וּבריבּית בּנקאית. כּן, בּחיינוּ הפּנימיים מתענינים הרבּה. מכּיר אני, למשל, מפלגוֹת ציוֹניוֹת המַצבּיעוֹת בּעד צֶנז כּספּי בּבּחירוֹת, אבל כּשהן שמעוּ שבּאיזוֹ שכוּנת פּוֹעלים יש ויכּוּח על מידת זכוּיותיהם של עוֹזבי ההסתדרוּת וּמתכּחשים לעיקרי השכוּנה – הרימוּ קוֹל זוָעה: הדמוֹקרטיה בּסכּנה. וכאן מתענינים בּיותר בּהסכּם, וּבוכים על דחייתוֹ, וּמסיקים “מסקנוֹת”.

מי השׂניא את הרביזיוֹניזם    🔗

מר גרוֹסמן מסבּיר: מה פלא, עשׂר שנים הטפתם איבה לרביזיוֹניזם, ועכשיו אתם רוֹצים בּבת אחת לתקן. מר גרוֹסמן טוֹעה: לא אנחנוּ הטפנוּ, אלא הרביזיוֹניזם לימד את הפּוֹעל לראוֹתוֹ כּאוֹיב. הפּוֹעל העברי יוֹדע קרוֹא. והוּא איננוֹ זקוּק לכך שמנהיגיו יקראוּ לפניו. הוּא קרא מאמר: “כּן, לשבוֹר”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הוּא קרא גם מאמר שני: “לא לשבּוֹר, לחַלק”, והוּא הבין את פּירוּש המלים. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי קרא גם את ספרוּת הבּריוֹנים ואת הפּוֹרנוֹגרפיה הפּוֹליטית שעליה חוּנכוּ המוֹנים ציוֹנים. והוּא ראה במוֹ עיניו את המלחמה בּקרנוֹת, הפרת שביתוֹת. הואּ הכּיר לדעת מפלגה האוֹמרת כּי שביתת פּוֹעלים היא פּשע לאוּמי, וכי הפּוֹעל אסוּר לוֹ להגן בּכוֹחוֹ עצמוֹ על עניניו, אלא הוּא חייב לסמוֹך על נייטרליוּתוֹ של ז’בּוֹטינסקי אוֹ של גרוֹסמן. את כּל זה קרא, שמע וראה הפּוֹעל בּעצמוֹ, ונבהל. איני אוֹמר שהוּא צדק בפחדוֹ, אבל עוּבדה היא.

מדוּע נדחה ה“הסכּם”    🔗

אני צידדתי בּזכוּת ה“הסכּם” הזה. כּסבורים אתם שעשׂיתי זאת מפּני שאני ציוֹני טוֹב יוֹתר מחברַי השוֹללים, לאוּמי טוֹב מהם – אינכם אלא טועים. צידדתי בּזכוּת ההסכּם מפּני שאני מאמין יוֻתר מהם בּכוֹח מעמד הפּוֹעלים, בּאחדוּתוֹ, בּנצחוֹנוֹ, מפּני שאני מאמין שהפּוֹעל הבּת“רי כּשיראה אוֹתנוּ מבּלעדי מחיצוֹת־איבה יכּיר בּצדקתנוּ. מאמין אני שגם הסכּם כּזה, אף על פּי שהוּא נותן זכוּיוֹת יתירוֹת למיעוט, יכוֹל להיוֹת לטוֹבת עניני הפּוֹעל בּארץ, לטוֹבת עניני כּל הפּוֹעלים העברים בּארץ, וממילא לטובת הציוֹנוּת וּלטוֹבת האוּמה. לפיכך צידדתי בּזכוּתוֹ. אוּלם אם לאחר שבפּוֹעלים ראוּ בּמשך שנים מה עשׂתה להם המפלגה הרביזיוֹניסטית וּמה שזממה לעשוֹת, ראוּ את מפירי השביתוֹת בּזדוֹן ואת הפּוֹעלים הנשלחים בּגללם לבתי־הסוֹהר, ראוּ את המפלגה המַנחילה להם מכּוֹת־דמים ורוֹגז־לבב, אם לאחר זה לא האמינוּ בּיוֹשר כּונוֹתיה ולא חפצוּ לחתוֹם על הסכּם המוֹסר לחברי אוֹתה מפלגה זכוּיוֹת יתירוֹת להכריע בּענינים חיוּניים של מלחמת הפּועל – האוּמנם יפָּלא הדבר? אני מעריך זאת כּקוֹ צר־ראִיה, אך מי שיבוֹא וירצה “לחַלק” את המחנה שלנוּ על יסוֹד המשאל ל”לאוּמיים" וּל“קוֹמוּניסטים” אינוֹ מעיד אלא על הרהוּרי לבּוֹ ועל עם־ארציוּתוֹ בּעניני הפּוֹעל בּארץ.

היה לנוּ ויכּוּח עמוֹק וּרציני בּמשאל זה. וּוַדאי יבקשוּ לנצל את הויכּוּח להוכיח את פּירוּדנו, להוֹכיח כּי סר לב הפועלים מעל מנהיגיהם, רבותי מכּל האגַפּים, תוּכלוּ להשתעשע וּלהתנחם בּזה כּאַות נפשכם. אני מניח כּי ציבּוּר הפּוֹעלים, ולא רק חלק זה שקיבּל את דעתנו בּמלוֹאה, כּי גם אוֹתוֹ חלק אשר סרב לקבּל את דעתנו בנקודה זוֹ, עוֹד יתן לעצמוֹ וגם לעוֹלם החיצוֹני את התשוּבה: למי הוּא מאמין וּלמי איננו מאמין.

נס החוּלה    🔗

רכישת החוּלה. אנשי הקרקע יוֹדעים כּי גאוּלת שטח קרקעי איננה טראנסאַקציה כּספּית בּלבד. בּימינו זהו מעשׂה־ניסים. וּמעשה־ניסים זקוּק לשעת־כּוֹשר, לשעת־רצוֹן. וּכשמַחמיצים את השעה עוֹברוֹת שנים רבּוֹת עד שהיא חוֹזרת, אם היא עשׂוּיה לחזוֹר. לפני ארבּעים שנה ומעלה רכש חנקין את העמק את מפרץ חיפה וּשטחים בּעבר הירדן. אבל לא זכינוּ וּפעוּלה זוֹ קמלה בּאִבּה, והשטחים האלה נשמטוּ מידינוּ, בּטרם נסתיימה קנייתם. מאז עברוּ עשׂרוֹת שנים עד שבּאה שעת־כּוֹשר להצלת שטחים אחדים, ולאחרים לא בּאה עד היוֹם הזה. וּמי יודע מתי תגיע.

הקרן הקימת נכנסה בּענין החוּלה. נכנסה בּמקצת. נכנסה בּאיחוּר זמן. בּינתים ניתן לענינים להסתבּך. מה יהא עתידה של החוּלה? התיהפך ל“מגרשים”, היצאוּ סרסרים לקצוי הגוֹלה כּדי למכּוֹר ליהוּדי עשרה וחמישה דוּנם, ש“יתגוֹללוּ” אצלוֹ בּארץ ויעברוּ מיד ליד עד שיבוֹא וימצא את הבּיצה? אם יש ערך התישבוּתי, כּלכּלי וּלאוּמי לחוּלה, הרי זה לא בּיצירת משקים של ההוֹן הגדוֹל, אשר איננוּ יוֹדע למה לוֹ ללכת לשם (אם שמוּרים לוֹ שם רוַחים וכיצד יוּשגוּ וּבעבוֹדת מי יוּשגוּ), ולא בּמכירת חלקוֹת חלקוֹת ליהוּדי הגוֹלה אשר לא ידעוּ מה לעשוֹת בּחלקוֹת הללוּ. ערכּה של החוּלה הוא בּזה שהיא בּאה לשמש להתישבוּת לאוּמית גדוֹלה, אשר העוֹבד־המתישב ימצא בּה את לחמוֹ, ואשר מתוֹך נסיוֹנוֹת וּמאמצים תימָצא בּה יחידת־המחיה למשפּחה עוֹבדת, אם עשׂרים דוּנם ואם עשׂרה, ואם פּחוֹת.

כּל ענין החוּלה עלוּל ליהפך להרס ציוֹני וגם להרס כּּספּי ליהוּדים אם לא יהיה בּידי מוֹסדוֹת לאוּמיים וּלמטרוֹת התישבוּת לאוּמית. מה יהא גוֹרלה של החוּלה אם היא תוצא לבּוּרסה, אם היא תיכּנס לידי סרסרים, לידי מעבידי עבוֹדה זרה. מקוֹם זה מתבּקש ממש לעבוֹדה זרה. שם זה גם קרוב וגם נוֹח, וגם זוֹל. כּל המעלוֹת. ואין שוּם ערוּבּה אלא אם כּן תימָצא החוּלה בּידי האוּמה. קל לוֹמר, אבל קשה לעשׂוֹת. מן הנהלת הסוֹכנוּת וּמן הקרן הקימת ידָרשוּ מאמצים גדוֹלים, כּספים מרוּבּים, וגם עמידה כּנגד סיבּוּכים קשים. אין להירתע מפּני כּל אלה, כּי הציוֹנוּת זקוּקה לאוֹבּיֶקט גדוֹל של התישבוּת.

עבוֹדה עברית    🔗

מר אוּסישקין הציע הצעוֹת אחדוֹת לתיקוּן מצב העבוֹדה העברית. כּשהדברים יוֹצאים מפּי אדם כּאוּסישקין אני מקשיב להם בּכוֹבד־ראש גמוּר. אך תוֹך כּדי ההצעוֹת המעשיוֹת השתמש אוּסישקין בּנוּסחה תמוּהה. אוּסישקין הסבּיר, כּי הפּרדסן מבקש לוֹ פּוֹעלים קרוֹבים לרוּחוֹ. וּכשנשאל: מה הקירבה שהפּרדסן מרגיש לחוֹרנים – ענה כּי זוֹהי קירבה שהוּא חש לגמל ולחמוֹר. בכן, רגש של הקירבה לחַיוֹת הבּית. איני מדבּר על כונותיו של אוּסישקין, הן ודאי טוֹבוֹת. אך רוֹצה אני להבין מה טיב הקירבה המבוּקשת מצד האִכּר. האם לא נעשׂוּ כּמה נסיוֹנוֹת לתת לוֹ פּוֹעלים עברים “קרוֹבים” לוֹ? האם לא הבאנוּ לוֹ בּמוֹ ידינוּ – ש. יבנאלי ו“המשרד הארץ־ישׂראלי” בּשעתוֹ – פּוֹעלים מתימן, שלא התנגדוּ לאוּגַנדה, ולא קראוּ את אחד־העם ולא ידעוּ סוֹציאליזם מהוּ. היכן הם עכשיו הפּוֹעלים התימנים בּפּרדסים? הנה בּא “הפּוֹעל המזרחי”. האִכּר החרד ודאי צריך להרגיש קירבה יתירה לפּוֹעל החרד, והאוּמנם הנסיוֹן של “הפּוֹעל המזרחי” עם האִכּר הוּא כּל כּך מתוֹק וקל? היה זמן שהפּרדסן אמר שהפּוֹעל הבּית“רי קרוֹב ללבּוֹ. בּאוּ פּרדסני גן־השרוֹן וּכפר סבא והחליפוּ את הפּוֹעל “השׂמאלי” וה”מעמדי" בּפּוֹעל הבּת“רי. הקירבה היתה רבּה. שני הצדדים היוּ מאוּחדים בּרצון אחד: לעשׂוֹת נקמה בּהסתדרוּת, לשבּוֹר אוֹתה. מדוּע החליפוּ את הפּוֹעל הבּת”רי בּחוֹרני?

מר אוּסישקין הציע דבר אחד ממשי וחשוּב: להבטיח קרקע לפּוֹעל ההוֹלך למוֹשבה. שהפּוֹעל החקלאי ידע שהוּא איש־צבא־האוּמה, והאוּמה תדאג לוֹ; לא, חלילה, לסַפּק אל כּל מחסוֹרוֹ, אלא להמציא לוֹ משהוּ קרקע, כּלשהוּ משק. אם נדע לקיים הצעה זוֹ – ודאי נתקן את המצב בּהרבּה. אבל אף זה אינוֹ מן הדברים קלים. עלינוּ לדעת איזוּ התחייבוּיוֹת אנוּ מקבּלים עלינוּ בּזה. המוּכנים אנוּ לכך?

מכּמה צדדים – וגם ד"ר מוֹסינזון בּיניהם – סתמוּ כּאן את הגוֹלל על מלחמת הפּוֻעל לעבוֹדה עברית. אמרוּ כּי אנוּ רק צעקנוּ, משמרוֹתינוּ רק הרגיזוּ, והמצב לא הוּטב אלא הוּרע בגללנוּ. גם זה נכנס כּבר לסגנוֹן הטוֹב: להקטין את ערך מלחמת הפּוֹעל על עבוֹדה עברית ולתלוֹת את התקווֹת בּפעוּלה אחרת של “לא־אינטרסַנטים”. אלא שאוֹתה פּעוּלה אין לה בּעלים והיא אינה נעשׂית כּלל, אם אין הפּוֹעל תוֹבע אוֹתה; וגם כּשהוּא תוֹבע אוֹתה היא נעשׂית שעה קלה ואחר כּך מַרפּים ממנה. ועלי להסבּיר כּאן, שהזלזוּל הזה בּערך “המשמרת”, בּערך המלחמה שהפּוֹעל המעמדי והאינטרסַנטי מנהל על העבוֹדה העברית, איננוּ צוֹדק. ודאי, לא תמיד אנוּ מנצחים. יש גם כּשלוֹנוֹת. איש־הצבא שלנוּ לא תמיד עוֹמד על הגוֹבה. ויש שהמפקדים טוֹעים. אבל בּחשבּוֹן בּכלל יש ויש התקדמוּת. אף על פּי שאנוּ בעצמנו נוהגים להבליט יוֹתר לא את נצחוֹנוֹתינוּ, כּי אם את צרוֹתינוּ.

דוּגמה קטנה: על יד תל־אביב יש שכוּנה “בּית וגן”. שכוּנה שנוֹסדה על ידי יהוּדים יפים, בּעלי־בּתים הגוּנים “שוֹמרי־מצווה”. וּשכוּנה זוֹ, הנמצאת בּריחוּק מקוֹם ממוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב, הסתדרה יפה מאד בּעבוֹדה זוֹלה מתוֹך קירבת־נפש לבני־חוֹרן. אך מוֹעצת פּוֹעלי תל־אביב הרחוֹקה פּרשׂה את מצוּדתה גם על “בּית וגן”. ואוֹתוֹ פּוֹעל, שאתם יוֹדעים לסַפּר עליו כּי הוּא משתמט מעמדוֹת חלוּציוֹת, ואוֹתה הסתדרוּּת אשר אתם יוֹדעים כּי קצרה ידה “להשפּיע” – עשוּ את שלהם. הם הם שהכניסוּ עבוֹדה עברית בּמידה ניכּרת ל“בית וגן”. ותל־אביב עצמה עמדה להיוֹת מוּצפת חוֹרנים. לכּמה מקצוֹעוֹת – וּבעיקר לסַבּלוּת – חדר העוֹלה מן המזרח. והנה נעשׂתה עבוֹדה מרוּבּה – ולא בּקוֹלי־קוֹלוֹת – בּמאמציהם עצמם של חברי ההסתדרוּת הנוֹגעים בּדבר, אנשי ההוֹבלה, והמבּוּל החוֹרני נהדף.

רבּים מכּם נוֹח להם להכריז שההסתדרוּת חדלה להיוֹת חלוּצית. אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך מספּרנוּ, אין אתם יכוֹלים לבטל את ערך עמק יזרעאל ועמק חפר, אין לבטל גם את ערך ההנהלה “שלנוּ”, והרי אפשר לפחוֹת לצעוֹק על הפּוֹעל שאינו חלוץ ושהוּא בּוֹרח מן הכּפר. כּנראה, שמסביבנוּ הכּל שוֹפע ציוֹנוּת וחלוּציוּת מסביבנוּ ציוֹנים טוֹבים המקיימים את כּל המצווֹת הציוֹניוֹת, המקבּלים בּסבר פּנים יפוֹת את העוֹלים החדשים ואינם פּוֹשטים את עוֹרם, וּמקרבים אוֹתם לעבוֹדה, וכל מעשׂיהם לשם בּנין הארץ. והחלק היחיד בּישוּב שהוּא פּוֹרק עוֹל ועני ממַעשׂ, הרי זוֹ ההסתדרוּת. משתמשים בּבּיקוֹרת שאנוּ מבקרים את עצמנוּ, בּתביעוֹת החמוּרוֹת שאנוּ תוֹבעים מאת חברינוּ, כּדי לגלוֹת את קלוֹננוּ בּרבּים. לא אוֹמַר שאין בּמחנה הגדוֹל שלנוּ כּמה גילוּיים שליליים שלא דבקוּ בּנוּ כּמה מנגעי ה“פּרוֹספּריטי”, אבל אם יש בּתנוּעה בציוֹנית חלק שמעמיד על עצמוֹ מצווֹת ממש, שמחנך את חבריו לחוֹבוֹת וּלמאמצים חלוּציים, ששוֹלח את חבריו בּאלָפים אל הכּפר, שמביא את חבריו למסירת מאוֹת דוּנמים לקרן הקימת בּלי ספּקוּלַציה, שנלחם על נפש הציונוּת – הרי זוֹ תנוּעת הפּוֹעלים בּציוֹנוּת.

מי זוֹעק על הספסרוּת    🔗

על הספּקוּלציה דוּבּר פּה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה. כּאילוּ מתוֹך הכּרה כּללית שקצרה ידנוּ מהוֹשיע. מר סוּפּרסקי ציטט מימרה יפה של עצמוֹ, כּי ההינטרלַנד של תל־אביב זה הים. חוֹששני, שהים הוא ההינטרלַנד לא של תל־אביב בּלבד אלא של כּל ארץ־ישראל. כּאן נקוּדת התוּרפּה של הפּרוֹספּריטי: היא נזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מניצוּל היהוּדי המסכּן העוֹלה מן הגוֹלה והיוֹשב עוֹד בגוֹלה. הזעקה נגד הספּקוּלציה אינה פּרי התמרמרוּת מוּסרית־סוֹציאליסטית. היא נוֹבעת מתוֹך הגזל והעוֹשק שנעשקים המוֹני ישׂראל הקרוּיים “מעמד בּינוֹני”. זעקה זוֹ היתה צריכה להקיף את כּל העוֹלם הציוֹני, וּמה משוּנה הדבר שגם זעקה זוֹ נשארת בּעיקר ענינם של הפּוֹעלים בּלבד. מר גרוֹסמן יש לוֹ טענוֹת למוֹדות הלאוּמיים וּלמוֹסדוֹת ההסתדרוּת: מה רשוּתם לטעוֹן נגד הספּקוּלציה, אם בּמקרה פּלוני ואלמוֹני שילמתם בּעצמכם בּיוֹקר? מר גרוֹסמן היה בּידוֹ פּעם אמצעי מצוּין בּמלחמה הפּליטית. שמו “פּאוּזה”; שביתת בּנין. עכשיו הוּא מבקש, כּנראה, ב“פּאוּזה” נגד הספסרוּת, שהקרן הקימת לא תקנה קרקע, כּל עוֹד שׂוֹררים מחירים כֹאלה, וההסתדרוּת לא תשכּן את חבריה.

היאוּש המוּחלט מהמלחמה בּספסרוּת קרקעית הוּא בּלתי מוּצדק. העצוֹת הטוֹבוֹת של “רזרבה קרקעית חפשית” הן טֹובוֹת מאד. אבל היא לא בּידינוּ. אילוּ היתה הממשלה עוֹשׂה את רצוֹנכם היתה אף היא יכוֹלה לעזוֹר לנוּ בּכך. אבל יש הצעוֹת של עזרה מצדה שיש בּהן יוֹתר להזיק מאשר לעזוֹר. אין להניח שציבּוּר מאוּרגן, הרוֹצה בּאמת להגן על עצמוֹ, אין לוֹ כּל אמצעים.

מי עֹוסק בּספסרוּת    🔗

אילוּ היוּ עוֹסקים בּספּקוּלציה זוֹ רק גוֹנבי־כּיס ונוֹכלים מקצוֹעיים, זייפנים ורמאים נחוּתי־דרגה, לא היה האסוֹן גדוֹל כּל כּך. אבל כּלוּם אינכם יוֹדעים שבּמעל הזה יש יד לציוֹנים חשוּבים וּלחברות ציוֹניוֹת וּלעסקנים ציוֹנים? כּלוּם יצרנוּ אַתמוֹספירה ציבּוּרית כּזאת שיהיוּ מתבּיישים בּכך? איני מתכּוון למסוֹר כּאן פּרטים. מתוך המלחמה בּספּקוּלציה שהתנהלה בּחדשים האחרוֹנים על ידי “דבר” נתגלוּ לנוּ כּמה פּרטים מחרידים: נתגלה שחברוֻת התוֹפסוֹת מקוֹם בּחיים הציוֹניים מתחרוֹת בּקרן קימת. נתגלוּ שוּתפוּיוֹת עם ערבים כּדי להרים מחירי קרקעוֹת וּלהסיג גבוּל. מי הגיב על כּל אלה? כּלוּם אין גם נגד אלה שוּם כּוֹח ציבּוּרי היכוֹל לרסן אוֹתם? יש בּנקים הקשוּרים בּמפלגוֹת ציוֹניוֹת, וגם הם עוֹסקים בּספּקוּלציוֹת מכוֹערוֹת.

מדוּע אין כּוֹח בּמפלגות לטהר את המוֹסדוֹת הקשוּרים בּהן? מדוּע דיבּר מר אוּסישקין בּענין כּזה בּקוֹל ענוֹת חלוּשה? יוֹדע אני מנסיוֹני בּמשך החדשים האלה, שמלחמה עתוֹנאית שיטתית בּלבד הביאה פּירוֹת. נגלוּ מעשי תככים וּנכלים, אוּרגנוּ קוֹנים, הוּפסקה קפיצת המחירים למעלה, ואצל אחדים גם נתעוֹררה הבּוּשה. יוֹדע אני אנשים שפּרשוּ מן הספסרוּת. וּוַדאי אפשר היה להגיע לתוֹצאוֹת הרבּה אילוּ התנהלה המלחמה בּנאמנוּת בּכוֹחוֹת ציבּוּריים משוּתפים.

איה מלחמתה של האֶכּסקוּטיבה?    🔗

וכאן אני מצטרף לבּקוֹרת נגד האֶכּסקוּטיבה שלא פּעלה בּנדוֹן זה. ואני מצטער על העסקנים הציוֹניים הגדוֹלים שחששוּ ללכלך את ידיהם בּמלחמה זוֹ. אם אוּסישקין סבוּר שקרקע ועבוֹדה הם הם שני העיקרים, כּי אז אין להגן עליהם מתוֹך אנינוּת יתירה, מתוֹך שמירה על הכּבוֹד שלא יגָרע. המלחמה הישרה והאמיצה היא המכבּדת את בּעליה. ואילוּ היוּ הנהלת הסוֹכנוּת והקרן הקימת נכנסוֹת בּכל הרצינוּת למלחמה זוֹ היינוּ ודאי מצילים הרבּה ממוֹן ישׂראל וּמצילים אדמה לישׂראל.

הנזיפה לעתוֹנים    🔗

בּהזדמנוּת זו: אוּסישקין נזף בּעתוֹנים. אַל תדפּיסוּ מוֹדעוֹת כּאלה. אני מקבּל את הנזיפה ואענה עליה בּגילוּי־לב. בּתקוּפה הראשוֹנה של קיוּם “דבר” – בּשנוֹת הגיאוּת של העליה הרביעית – ניתנה פּקוּדה למנהל מחלקת המוֹדעוֹת שלא יקבּל שוּם מוֹדעוֹת לפרסוּם בּעניני “מגרשים”. “דבר” לא פּירסם בּמשך זמן רב שוּם מוֹדעוֹת על נכסים בּלתי־נדים, לא פּסוּלוֹת ואף לא כּשרוֹת. נוֹכחנוּ שאנוּ פּוֹגעים לרעה גם בּענינים שאינם פּסוּלים. ראינוּ שאין זוֹ שיטה נכוֹנה; וחדלנוּ ממנה. ושוּב נכשלנוּ בּחברוֹת בּלתי־מהוּגנוֹת. כּיצד יוּכל מנהל מחלקת המוֹדעוֹת להבחין מה כּשר וּמה פּסוּל?

הנה דוּגמה אחת. מעשׂה בּחברה מנוּולת המתנקשת בּקרן הקימת, בּגבוּלוֹת עמק יזרעאל. אוֹתה חברה מַסיגה גבוּל, מפקיעה מחירים, מקפּחת את משקי העוֹבדים הזקוּקים לאדמה זוֹ, וּמוֹכרת אדמת־בּעל, הבּאה בּחשבּוֹן רק לפלחה חרבה, בּמגרשים בּני עשׂרה דוּנם לאנשי עיר, המרוּמים על ידה. והמוֹסדוֹת יוֹדעים וּמחרישים. משנודעוּ לנוּ פּרטי הדבר מפּי אנשי המשקים חדלנוּ לקבּל את המוֹדעוֹת של אוֹתה חברה והוֹקענוּ את מעשׂיה. אבל מנַין יֵדע מנהל מחלקת המוֹדעוֹת בּטיבם של עסקי קרקעוֹת? מדוּע יהיה הוּא הפּוֹסק מה ראוּי לפרסוּם ומה אסוּר בּפרסוּם?

אילוּ היתה הנהלת הסוֹכנוּת מרכּזת בּידיה את הפּיקוּח על כּל עניני הקרקעוֹת וחברוֹת ההתישבוּת וּמפעלי השיכּוּן, היה אפשר להכריח כּל עסק קרקעי שיקבּל על עצמוֹ את ההשגחה של המוֹסד המרכּזי. כּל חברה קרקעית שהיתה מסתלקת מפּיקוּח מרכּזי היתה מאבּדת כּל אפשרוּת להוֹפיע בּפני הציבּוּר וּלדבּר אל הלקוֹחוֹת. אם יקוּם מוֹסד כּזה ודאי יקבּל על עצמוֹ עתוֹן ההסתדרוּת, ואני רוֹצה לקווֹת כּי גם שאר העתוֹנים, שלא לפרסם שוּם מוֹדעה מאת חברה שלא הסכּימה לקבּל על עצמה את הפּיקוח מצד המוֹסד הלאוּמי המרכּזי לעניני קרקעוֹת. אני על כּל פּנים לא אקבּל אז לפרסוּם מוֹדעה בּלי אישוּר משוּם חברה. החמצנוּ הרבּה, אבל עוֹד לא החמצנוּ הכּל. נתקן מה שעוֹד ניתן לתיקוּן.

 

ב. בּויכּוח על ה“העברה”    🔗

בּויכּוּח הזה יש לי קצת נחמה. מר שוֹקן הגדיר כּאן את הקוֹנגרס הפּראגאי כּקוֹנגרס שקבע פּוֹליטיקה לאוּמית נכוֹנה בּשאלת קיוּמה של היהדוּת הגרמנית. עכשיו מבינים זאת לא רק ציוֹני גרמניה בּלבד. אוּלם בּפּראג, בּקוֹנגרס וּמסביב לוֹ, שׂררה אוירה אחרת. נמצאתי אז בּמערכה כּבדה, יחיד נגד רבּים, גם בּסיעתי שלי. הנה רבּים היוּ סבוּרים שעקרוֹן “החרם” עדיף גם על הצלת נפשוֹת ישׂראל ועל פּדיוֹן רכוּשם ועל החָשת בּנין הארץ. וּבקוֹשי גדוֹל נמצא “רוֹב קטן” בּפּראג, וּבזכוּתוֹ ניצלנוּ ממעשׂי־תעתוּעים פּוֹליטיים, וגם עלה להציל משהוּ, אמנם לא יוֹתר ממשהוּ, מן ההזדמנוּיוֹת הגדוֹלוֹת של פּדיוֹן שבוּיי ישׂראל וּבנין המוֹלדת.

ויכּוּח זה על הטרנספר יש בּוֹ ענין רב מבּחינת המחשבה הציוֹנית. כּאן לפנינוּ דוּגמה מוּפלגת כּיצד מסַלפים אצלנוּ מוּשגים ציוֹנים, כּיצד משתמשים בּשמוֹת נערצים בּהיפּוּך גמוּר לרוּחם. דוֹגלים בּשם הרצל ועל הפּעוּלה להצלת יהוּדי גרמניה אוֹמרים: ענין לרחמנוּת, יעסקוּ בּזה יהוּדי גרמניה עצמם. דוֹגלים בּשם הרצל ואוֹמרים: החרם בּמלחמה עם צוֹררינוּ הוּא עיקרוֹן מקוּדש, המחייב את כּל התנוּעה הציוֹנית והוּא עדיף ממצוַת הבּנין. כּלוּם יש לך סילוּף גדוֹל מזה? והלא הרצל שלל, ראשית כּל, את עצם האפשרוּת שהתנוּעה הציוֹנית תכניס עצמה לעניני פּוֹליטיקה ארצית.

הרצל השאיר לכל ציוֹני את הזכוּת להיוֹת תוֹמך בּממשלת הארץ אוֹ להילחם בּה, אבל דרש בּכל תוֹקף שההסתדרוּת הציוֹנית לא תתערב בּמלחמוֹת וּבסבכים הארציים. ושנית, הרצל ראה את כּל המלחמה בּאנטישמיוּת וּבצוֹררי ישׂראל שהיא נדוֹנה לעקרוּת, ודרש לפיכך לרכּז את כּל כוחנוּ בּמאמצי הבּנין וּבמדיניוֹת המכוּונת כּוּלה להצלה וּלבנין. והנה, כּשהתחוֹללה הפּוּרענוּת הגדוֹל על ראש יהוּדי גרמניה בּאוּ אלינוּ “יוֹרשי הרצל”, ז’בּוֹטנסקי וּגרוֹסמן בּדרישה להפוֹך את ההסתדרוּת הציוֹנית לתנוּעת חרם. בּאוֹתה שעה שחברנוּ חיים ארלוֹזוֹרוֹב נשלח מטעם ההנהלה הציוֹנית וּבּהסכמה נפשית עמוּקה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לבחוֹן את כּל האפשרוּיוֹת וּלגייס את כּל הכּןֹחוֹת לשם אִרגוּן יציאת אשכּנז, בּרוּחוֹ של הרצל, בּאוֹתה שעה לא היה להם ל“מכּסימַליסטים” כּביכוֹל, שוּם ענין לא בּהצלת יהוּדי גרמניה ולא בּהטית היציאה הזאת לאפיק הבּנין בּארץ, אלא בּפַּרוֹלה עוֹברת לסוֹחר: “מלחמה בּהיטלר”.

וגם כּאן לפנינוּ דוּגמה בּוֹלטת כּיצד מליצה פּטריוֹטית מתגלגלת להיפּוּכה. מי עוֹד דוֹגל בּדאגה ל“סתם יהוּדי” וּבאמוּנה בּערך ההוֹן הפּרטי של היהוּדי כּפּטריוֹטים שלנוּ. והנה בּאה שעת־מבחן ולא שׂרד מזה כּלוּם. בּמשך דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּ יהוּדים את מצוַת “פּדיוֹן שבוּיים” כּמצוה עליוֹנה. ויהוּדים ידעוּ בּשנוֹת נדוּדיהם מה חשוּב הדבר להציל את ממוֹנם של ישׂראל מידי צוֹרריהם. ולא פּעם היוּ יהוּדים מסתכּנים למען הצלת ממוֹן לא שלהם, אלא ממוֹן ישׂראל סתם.

אבל לפּטריוֹטים שלנוּ זרים המוּשגים “הגָלוּתיים” האלה. מה להם “פּדיוֹן שבוּיים”, מה להם הצלת ממוֹן ישׂראל, מה להם השקעת הפּליטה האחרוֹנה של הרכוּש היהוּדי בּקרקע המוֹלדת, כּנגד צלצלי תרוּעה של “חרם”? טענוּ פּה כּנגדנו שאנוּ חוֹתרים תחת “הסוֹלידריוּת הלאוּמית”. כּן, חתרנוּ תחת הסוֹלידריוּת “הלאוּמית” של ה“פוֹלקיסטים” וה“בּוּנדאים” ושל כּל שׂוֹנאי־ציוֹן, אשר עשוּ מענין הטרנספר קרנים לנגח את התנוּעה הציוֹנית. בּמשך כּמה חדשים אי אפשר היה לעבוֹר בּרחוֹב היהוּדי וּלדבּר על ארץ־ישׂראל, משוּם שכּל העתוֹנוּת היהוּדית, האַנטי־ציוֹנית וה“פּטריוֹטית”, עשׂתה יד אחת להתקיף את מפעל־המעט של הצלת הוֹן ונפש מגרמניה. אינני נכנס לניתוּח, מה היה הכּוֹח המכריע בּליכּודם של כּל הכּוֹחוֹת הללוּ, אם ידי הפירמוֹת וסוֹכני הממשלוֹת, אשר אמרוּ להיבּנוֹת מן החרם על תוֹצרת גרמניה, אוֹ האהבה המשוּתפת לפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, “האחראי” לטרנספר ו“הנהנה” הימנוּ. על כּל פּנים, המַקהלה המשוּתפת של פּטריוֹטי ציוֹן עם שוֹנאי־ציוֹן פּעלה בּמרץ רב.

וּמתוֹך שבחוֹ של הטרנספר אני בּא לדבּר בּגנוּתוֹ. תחת לחץ הטרוֹר הזה וּמתוֹך חוֹסר אוֹמץ־לב עשׂתה ההסתדרוּת הציוֹנית משגה כּבד: הפקירה את יהוּדי גרמניה. היא נתנה להם ליפּוֹל בּידי ספּקוּלנטים, שניצלוּ אוֹתם למען בּצעם וּלמטרוֹת לא־ישוּביוֹת. וחלק גדוֹל מכּספּי הטרנספר שימש לא לטוֹבת היהוּדי הפּליט מגרמניה וגם לא לטוֹבת הבּנין הישוּבי. בּנקוּדה זוֹ שוֹנה דעתי מדעתוֹ של מר שוֹקן. אני אוֹמר: יש לנוּ חוֹבוֹת כּלפּי היהוּדי הפּרטי שאנוּ מצילים את כּספּוֹ, אבל יש לנוּ חוֹבוֹת גם כּלפּי כּלל ישׂראל וּכלפּי בּנין הארץ. איננוּ מחוּיבים להציל ממוֹן ישׂראל, כּדי שהיהוּדי יפקיע כּאן מחירי מגרשים ויסיג גבוּל ויעשׂה את ארץ־ישׂראל קפנדריה להשקעת כּספּוֹ בּשוייץ וּבהוֹלַנד וּבקפריסין. שלטוֹן ציבּוּרי הבּא לסייע את הפּרט וּמעמיד לשירוּתוֹ את מכשיריו הפּוֹליטיים והכּספּיים, רשאי להציג גם דרישוֹת לאוֹתוֹ פּרט. מוּתר לחייב אוֹתוֹ בּהשקעוֹת פּרוֹדוּקטביוֹת בּארץ. המוֹסדוֹת הציוֹניים ויתרוּ על זכוּתם לחייב את היהוּדי המציל את כּספּוֹ להשקיע את כּספּוֹ בּארץ בּמפעלים מוֹעילים וּברוָחים נוֹרמַליים, וגם ויתרוּ על זכוּתם להשגיח בּעין פּקוּחה על כּל שמציעים חיהוּדי זה, על כּל הצעוֹת־הפּיתוי שמַמטירים על היהוּדי הנוֹפל בּרשת “בּעלי־היזמה”. ויתוּר זה פּוֹגע בּעניני היהוּדי־הפּליט וּפוֹגע בּעניני הציוֹנוּת. אין להפקיר את יהוּדי גרמניה, אין לוֹמר להם שידאג כּל אחד לעצמוֹ. צריך להציל כּל מה שבּידנוּ להציל, וצריך להשתחרר מפּחד המתנגדים וּלהקים פּקוּח לאוּמי־אחראי על הטרנספר, כּדי להגן על עניניו של היהוּדי העוֹלה וּכדי להבטיח את השקעת הכּספים השוֹטפים בּארץ בּמפעלים בּריאים וּמוֹעילים.

 

ג. לדין־וחשבּוֹן של ועדת הבּנקים    🔗

אין להמתיק את המר שבּפרשה זוֹ של “אוֹצר ההתישבוּת”, אין כּאן שאלה של אבדן הוֹן בּלבד, של בּזבּוּז ממוֹן לאוּמי יקר בּגלל הנהלת עסקים לקוּיה. כּאן מכּה מוּסרית קשה לתנוּעה הציוֹנית. ואסוּר לנוּ להתעלם מן הכּאב והחרפּה אשר נחלנוּ.

אנוּ דנים בּמאוּחר. וספק אם יהיה בּידינוּ לתקן מה שנפגם בּעבר מבּחינה כּספּית, אך למען עתידה של התנוּעה אין לעבוֹר על הענין “לסדר היֹום”. כּיצד קרה הדבר שאנשים אשר התנוּעה האמינה להם והפקידה בּידיהם את אוֹצרה, כּיצד קרה שאנשים כּאלה נכשלו? וכיצד נוֹצרה מסביב למוֹסד הפינַנסי הלאוּמי אוירה של רשלנוּת ציבּוּרית שסייעה להביא את הדברים עדי כּשלון?

מי מאתנוּ יכוֹל לוֹמר למראה כּל זה: “ידינוּ לא שפכוּ את הדם הזה”? ואף על פּי שסיעת העבוֹדה יכוֹלה ללַמד זכוּת על עצמה, כּי ידה לא היתה בּענינים האלה, כּי לא נתנוּ לה מעוֹלם לגשת קרוֹב לעניני הבּנקים (שזכוּ לשמירה מעוּלה לבל יחדרוּ לתוכם, חלילה בּני הגזע הנמוך שאינם ראוּיים לטפּל בּעניני כּספים), – אין לפטוֹר גם אותה ממידת אחריוּת. לא היתה לנוּ רשוּת להיכּנע ל“טאבּוּ” הזה. אסוּר היה לנוּ להשלים עם המשטר הזה המוֹסר את כּספי האוּמה, ספוּגי דמעוֹת ותקוה, לידי חבוּרה סגוּרה ללא קוֹנטרוֹלה רצינית וּללא השפּעה של כוֹחוֹת חברתיים. העבירוּ לתוֹך תנוּעתנוּ העממית את מוּשגי האוֹליגַרכיה הפיננסית. הרגילוּ את התנוּעה הציוֹנית כּי אין למסוֹר דין־וחשבּוֹן על עניני הבּנקים ואין גם לתבּוֹע. החזיקוּ בּאמוּנה המסתוֹרית שמנהלי הבּנקים הם כל־יכוֹלים וכל־יוֹדעים, ואין להרהר אחריהם.

ועם זה נכנסוּ לתנוּעתנוּ סגנוֹן־חיים ושיטוֹת תשלוּמים והוֹצאוֹת שאינם הוֹלמים בּשוּם אוֹפן תנוּעה עממית, תנוּעה של עם דל ואביוֹן. מי שהעיר על זאת וּמי שתבע תיקוּן נחשב אוֹ לבטלן אוֹ למתנקש בּ“אישים”. וכך יצרנוּ בּמוֹ ידינוּ אוירה כּזאת הקוֹראת לכשלוֹנוֹת. ולא תהא כּפּרה לנוּ אם לאחר המכּה הקשה אשר הוּכּינוּ לא ימָצא בּנוּ הכּוֹח לראוֹת את הנגעים שלנוּ, לשנוֹת את מצב הדברים בּיסוֹדם, וּלהראוֹת לעצמנוּ כּי בּתנוּעה הציוֹנית יש דין ויש דיין.

 

ד. על יחסי מפלגות    🔗

לאחר שהסיעוֹת השוֹנוֹת ראוּ צוֹרך עם סיוּם עבוֹדת המוֹשב להצהיר הצהרוֹת, יוּרשה גם לסיעתנוּ, סיעת־העבוֹדה, לוֹמר בּשעה מאוּחרת זוֹ כּיצד היא רוֹאה את עבוֹדת המוֹשב הזה, השני למוֹשבי הועד הפּוֹעל הציוֹני בּירוּשלים, וּמה הדרך בּה סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית.

הרבּה הנהלוֹת היוּ להסתדרוּת הציוֹנית, מהן בּנוֹת מפלגה אחת וּמהן בּנוֹת קוֹאַליציה, אם רחבה ואם מצוּמצמת, והרבּה מוֹשבים היוּ לועד הפּוֹעל הציוּני – כּוּלם בּחוּץ־לארץ. מוֹשב זה, כּמוֹ הנהלה זוֹ, הוֹכיחוּ שהם מוּשרשים בּהוָיה הציוֹנית לעוּמקה, חדוּרי עממיוּת וּמלאי רצוֹן להבנה הדדית מַכּסימלית וּמבקשים את הדרך לאיחוּד התנוּעה הציוֹנית כּכל מידת האפשרוּת.

היוּ כּאן הערב כּמה הצבּעוֹת בּשאלוֹת גדוֹלוֹת, אשר הטרידוּ את התנוּעה הציוֹנית. ההצבּעוֹת הללוּ, שבּאוּ לאחר נַפתוּלים רבּים וּלאחר ויתוּרים גדוֹלים מצד מפלגת הרוֹב וּשאר מפלגוֹת הקוֹאַליציה, הוֹכיחוּ בּבירוּר מספּיק כּי ניתן הדבר לאחד חלקים גדוֹלים וּמכריעים של התנוּעה הציוֹנית גם בּשאלוֹת השנוּיוֹת בּמחלוֹקת. הסכּם זה הוּשג לא בּגזירה מלמעלה ולא בּתוֹקף החלטוֹת של ועדוֹת־הסכּם. אין הסכּם עתיד לבוֹא מתוֹך הכרזוֹת של מפלגוֹת שהן רוֹצוֹת בּהסכּם. לא בּהכרזה תלוּי הדבר. ואם הרב בּרלין מוֹדיע שהוּא מוּכן להסכּם כּללי בּתנאי שיתבּסס על סגנוֹן חיים דתי הרצוּי לוֹ, הרי עליו להבין שכּל עוֹד ישנם מיליוֹנים של יהוּדים, אשר סגנוֹן חייהם הוּא אחר, אין הוֹדעה שלוֹ עלוּלה להביא לידי הסכּם. עם סיעה שהוֹכיחה גם בּהצבּעה זוֹ שאיננה מבינה מה לנו שלימוּת ההסתדרוּת הציוֹנית וּמה הסכּנה שבּספּרטיזם פּוֹליטי, עם סיעה שדוֹגלת בּמרוּת לאוּמית וּמסרבת לקבּל על עצמה מרוּת לאוּמית בּשאלות החיוּניוֹת של האוּמה, לא יתכן הסכּם ציוני, כּל כּמה שהיא לא תכריז על רצוֹנה בּהסכּם.

מצדנוּ יהיוּ הדברים גלוּיים וּברוּרים: לא נִתן להשלוֹת את נפשנוּ בּדברי שלוֹם שאין עמם שלוֹם אמת, ולא נסכּים לרמוֹת את המוֹן בּית ישׂראל. כּל אדם בּלתי־משוּחד שראה עמידתנוּ כּאן בּמוֹשב, ששמע את דברי חברינוּ בּויכּוּח, וּבפרט את דברי חברנוּ בּן־גוּריוֹן, יכוֹל היה להיוָכח כּי סיעת־העבוֹדה מבקשת להוֹליך את התנוּעה הציוֹנית למַכּסימוּם של קוֹנסוֹלידציה, למכּסימוּם של איחוּד וליכּוּד, למכּסימוּם של כּוֹח, אוּלם זה לא יוּשג על ידי ויתוּר על עיקרים, על ידי שההסתדרוּת הציוֹנית תהיה עיר פּרוּצה, שכּל אחד יהא רשאי להפקיר את עמדוֹתיה המדיניוֹת אוֹ את עמדוֹתיה הישוּביוֹת וּלהזיק למכשיריה הפיננסיים.

נזרקה כּאן מלה, שהחלטוֹת שנתקבּלוּ יצרוּ אצלנוּ מעמד של “מחוּסרי־זכוּיוֹת”. זהוּ ההיפך מן האמת. שוּם זכוּת לא ניטלה משוּם ציוֹני. ניטלה רק הזכוּת האחת מציוֹני: הזכוּת לעמוֹד בּתוֹך ההסתדרוּת ולחתוֹר תחתיה; הזכּות להינוֹת מכּל הזכוּיוֹת ולהיוֹת פּטוּר מכּל החוֹבוֹת. אוֹי לנוּ שהיה צוֹרך מיוּחד ליטוֹל זכוּת זוֹ. עכשיו יש לכל חבר בּהסתדרוּת הציוֹנית זכוּיוֹת שווֹת וגם חוֹבוֹת שווֹת. וּמכּל מי שמבקש להיוֹת אתנוּ שוּתף לאחריוּת ציוֹנית נדרוֹש שיהיה נאמן לעיקר זה בּכל מקוֹם, לא רק בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם גם בּכנסת־ישׂראל וּבמוֹסדוֹת מוּניציפּליים. קוֹאַליציה הדוֹרשת שויוֹן בּמקוֹם אחד וּמתנקשת בּוֹ בּמקוֹם שני – איננה בּרית־אמוּנים.

מדוּע ראינוּ צוֹרך להתרכּז בּשעה זוֹ בּביצוּר ההסתדרוּת הציוֹנית? משוּם שאנוּ רוֹאים צוֹרך, לקראת הימים הגדוֹלים הבּאים עלינוּ, לחַשל את המכשיר הגדוֹל שנתן לנוּ הרצל למוֹרשה. שעה זוֹ שנוּ חיים בּה אנוּ רוֹאים כּשעה גדוֹלה, אם כּי שעה טרגית. “עת צרה היא ליעקב וּממנה יוָשע”. בּאוּ לנוּ ימים, אשר מעטים מאד האמינוּ כּי יזכּוּ לראוֹתם בּמוֹ עיניהם, ימים של עליה עממית, ימים של התעוֹררוּת עמוּקה שהקיפה גם שבטים מרוּחקים. וימים אלה צוֹפנים בּתוֹכם לא רק דברים חשוּבים, כּי אם גם סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פְּנים. וּכנגדם יש להגבּיר את כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּעזרתה בּנינוּ מה שבּנינוּ עד כּה וּבעזרתה רכשנוּ את זכוּיוֹתינוּ ואת מעמדנוּ המדיני. ההחלטוֹת של שקל ועל משמעת אינן אלא אוֹתוֹת הבראה, סימנים לרצוֹן הנמרץ לצאת מתוֹך התוֹהוּ ובוֹהוּ. מעשי ההבראה בּאים. ועוֹד יבוֹאוּ. בּלי דברי חוֹנף וּבלי הסתפּקוּת בּיֵש, אנוּ רשאים להבּיט על תקוּפת־העבוֹדה של הנהלה זוֹ, שנוֹצרה בּתנאים טרגיים ועל בּסיס קוֹאַליציוֹני צר – שלא חפצנוּ בּוֹ – בּרצוֹן ובגאוֹן. היא גלתה לא רק חוּשים ציוֹניים עמוּקים ולא רק כּוֹשר־פּעוּלה רב, כּי אם גם יחס צוֹדק ולוֹיאַלי לכל החלקים הקוֹנסטרוּקטיביים שבּתנוּעה הציוֹנית.

ואנוּ מכריזים קֳבָל־עם: אם כּי איננוּ מתבּיישים בּמעשי הקוֹאַליציה הצרה שלנוּ וּמאמינים שהיא פּעלה יוֹתר והיתה עממית יוֹתר מכּמה קוֹאַליציוֹת “רחבוֹת” – הננוּ שוֹאפים לשיתוּף מַכּסימלי של כּל הכּחוֹת הבּוֹנים בּציוֹנוּת, לשיתוּף מכּסימלי על יסוֹד תכנית־פּעוּלה מסוּימת וּמוּסכּמת. אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ לפי חשבּוֹנוֹת של העבר, אם כּי החשבּוֹנוֹֹת מרים מאד; אין אנוּ קוֹבעים את יחסנוּ מתוֹך שׂנאה אישית אוֹ קיבּוּצית. יחסינוּ יקָבעוּ לפי גילוּיי הרצוֹן והיכוֹלת לשׂאת יחד בּמעשה הציוֹני וּבאחריוּת לבּנין.

כּל כּמה שמבקשים להציג אוֹתנוּ כּמפלגה צרת־לב, הדוֹאגת אך לשלטוֹנה, לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ. אנוּ רוֹאים את עצמנוּ כּמפלגת החלוּץ בּעם. והכּבּוּשים אשר כּבשנוּ לישוּב ולתנוּעה הציוֹנית הם המַרשים לנוּ להטיל על עצמנוּ תפקיד מכַוון וּמדריך גם להבּא.

בּיומנוֹ של הרצל מסוּפּר על פּגישתוֹ הראשוֹנה עם פּוֹעלים יהוּדים בּאסיפת־עם בּמזרחה של לוֹנדוֹן. איזה געגוּעים לוֹהטים ואיזה צוֹרך נפשי לראוֹת את עצמוֹ חי ופוֹעל למען ההמוֹנים הללוּ ולראוֹתם בּתוך מחנה הציוֹנוּת הנגאל! תנוּעת העבוֹדה היא אשר הביאה את דבר הציוֹנוּת לרבבוֹת פּוֹעלים יהוּדים נידחים ועזוּבים, אשר שוּם בּת־קוֹל ציוֹנית לא הגיעה אליהם. הבאנוּ אוֹתם אל המפעל הציוֹני ואל המחשבה הציוֹנית. ושוּב, הרצל בּפגישוֹתיו עם יחידים מהנוֹער היהוּדי ידע והרגיש כּי להם תביא הציוֹנוּת גאוּלה וּפדוּת, והוּא גם ראה מה עתידים הללוּ לתת לציוֹנוּת. עכשיו אנוּ יכוֹלים לציין כּי 70,000 פּוֹעלים עברים עוֹמדים תחת דגלנוּ בּארץ, וּמחנוֹת עצוּמים של נוֹער ציוֹני בּגוֹלה מתחנכים לאוֹר מפעלנוּ. הם מחכּים ליוֹם אשר בּוֹ תינתן להם הזכוּת הגדוֹלה להיוֹת מגשימי חזוֹן הרצל.

אין אנוּ מתעלמים מן הקוֹשי המיוּחד וּמן הסכּנוֹת המיוּחדוֹת שבּמצבנוּ. אנוּ נתוּנים לא רק בּתוֹך שׂמחה של גידוּל, כּי אם גם בּתוֹך יסוּרי גידוּל. שנים אלה הן המסוּכּנוֹת לנוּ בּיוֹתר. גידוּלנוּ מעוֹדד יצרי איבה ופחד, ועדין לא גברנוּ במידה זוֹ שאוֹיבינוּ יתיאשוּ לחלוּטין מכּל נסיוֹן להתנקם בּנוּ. איננוּ רוֹאים את השנים הבּאוֹת ראִיה אוֹפּטימית הן מבּחינת המציאוּת הפּוֹליטית הסוֹבבת אוֹתנוּ והן מבּחינת המצבים הפּנימיים בּישוּב וּבעליה. העליה ההמוֹנית מביאה אִתה גם את נגעיה. להסתערוּת ההמוֹנית הגדוֹלה אוֹרבת גם סכּנת מַשבּרים כּלכּליים וחברתיים. כּנגד הסכּנוֹת הללוּ נבקש תרוּפה בּהתמדת העליה וּבהגבּרתה. וּבפני כּל סכּנוֹת־חוּץ וסכּנוֹת־פּנים ונוֹכח האפשרוּיוֹת הגדוֹלוֹת הנפתחוֹת לפנינוּ – נחתוֹר בּכל כּוֹח לבצר את ההסתדרוּת הציוֹנית, המנוֹף לכיבּוּשים מדיניים וישוּביים. לפיכך אנוּ דוֹחים הצעוֹת מסוּג “שוּלחן עגוֹל”, הבּאוֹת להתחרוֹת בּהסתדרוּת הציוֹנית ולחתוֹר תחתיה. אנוּ מכריזים על רצוֹננוּ הגלוּי שבּוֹ הלכנוּ בּמוֹשב זה וּבוֹ נמשיך ללכת: לאחד מַכּסימוּם של כּוֹחוֹת העם העברי בּתוֹך ההסתדרות הציונית לפעוּלה קוֹנסטרוּטיבית ולאחריוּת משותפת.