שנים רבות הייתי רואה את האיש ומקלו כמעט כל יום בזמן מנחה דרך הילוכי ברחוב מלצ’ט סמוך לבית מגוריו. אני מהלך בחפזון, כנהוג במקומותינו, בעבר זה של הרחוב, והוא ניצב מתון ושוהה בעברו השני של הרחוב, מקלו דרוך לפניו ומבטו תוהה ומשוטט. דומה, שואל הוא ונמלך בדעתו לנתיבו. לא אדבר בחידות. האיש הוא המשורר יהודה קרני. יוצא הוא מחדרו־מבדלו, היה שרוי שם כל היום: מבדל בתוך מבדל. וכעת בין הערבים, שעה של עצבות דמוחין וכיסופי הנפש, הוא זקוף־קומה, בעל פני נזיר, עוזב את תא הנזירים שלו והולך לחפש לו מפלט מבידודו אי לשם.
אי לשם? שאלה היא הטורדת אותו כל יום בזמן מנחה. לפיכך הוא עומד תוהה ומבטיו משוטטים מתוך ישוב הדעת. סוף דבר, אף היום, בדומה לאתמול ולמחר, ישים את פעמיו בדרך העולה לככר דיזנהוף ומשם לרחוב דיזנהוף ויסור לבי־קפה הנודע השוקק קהל רב של אמנייא וספרייא. אין שינויים מתרחשים. נתיב הוא לו מימים ושנים. אף על פי כן עומד הוא על פרשת הרחובות, מקלו דרוך לפניו, כמו שואל לנתיבו. שואל מפי מי? דומה, מפי קול פנימי. זה האיש וזה ארחו. שוקל הוא כל פסיעה, כשם שהוא מונה כל מלה. אוהב הוא ישוב הדעת ומתינות־צעד משום שהוא חפוז־רגשות ונסער־יצרים. ובכלל סבור הוא שהכוונה היא יסוד ושורש הכל. חייב אדם לכוון את מעשיו, לכוון את דיבוריו, את מחשבותיו, אף את תנועותיו. החיים צריכים כוונה, החיים הם במה. וכשאדם דורך על הבמה חייב הוא לשקול ולמדוד כל תנועה והעויה, כל נדנוד עפעף. וכלום לא מוזר הדבר: השחקן, שהוא כל עיקרו געש מאויים, נתון בעול קשה של חוקים, חוקי־לכת, חוקי־שבת, חוקי־דיבור ואף השתיקות ספורות ומנויות לו. כל שיצריו עזים יותר רובץ עליו שולחן־ערוך חמור יותר. כל בשר ודם לובש מחוך; מי שהוא אש ודם לא כל שכן.
כיון שהאיש גמר בדעתו לפלס את נתיבו בכיוון המסויים הריהו צועד בעוז ומפעיל את מקלו במשנה־מרץ. הרואה אותו יאמר: האיש אץ לרגל ענין דחוף. המסתכל בארשת פניו אף תוך כדי הילוכו יכיר מיד שזה איש־תרומות. נזיר ואפרתי; יושב־אוהל, ששובל רשות היחיד שלו נגרר, אמנם, אחריו ברשות הרבים, אבל בעל בעמיו, אחד נגיד ומצוה. חגיגיו קודר טבועה בקלסתר פניו ותקיפו, כמעט תוקפנית, מעודנת, שפוכה בכל גזרתו. מפעם לפעם יתיצב פתאום בעוצם הילוכו השוטף, משל נעצר על ידי כוח־מה; עומד מקשיב לרחשי־חוץ או לרחשי־לבב, מנקש במקלו על המדרכה נקישות מספר, מצפה הוא, כנראה, לאיזו החלטה. זו באה בשעתה והמצעד של אחד שהוא איש ומקלו, היינו, שנים, נמשך.
אפשר שבדרכו יזדמן לפניו מכר ויתיצבו יחד ותצמח ביניהם שיחה. שיחה לאו דוקא. שיח. ולא דו־שיח, אלא חד־שיח. קרני דובר ואף מקלו יען לו. למקלו יש כוח הפועל בדומה לשרביט ביד המנצח. ודומה שהאיש מדביר מקהלה של אישים. הוא טוען ונטען, שואל ומשיב, מפרק, מנתח, משכנע, מונה את העובדות באצבעותיו וקולע נימוקים כחצים. אין הוא מרצה את דבריו, הוא חותך ופוסק. הוא מדקלם; מדפיס בתוך האויר באותיות של קידוש לבנה.
אפשר להניח שהוא סח לפני בן־שיחו ראשי פרקים מאיזה דין־תורה שהיה לו עם בעל חוב פרטי. אבל האיש הזה, שאין לו בית לא אשה ולא ילד, אין לו עוד כל דיונים פרטיים ולא תביעות אישיות משלו. ענינו הפרטי הוא לעולם הכלל, כשם שהציונות היא אהובת נעוריו, ציון רעיתו, ירושלים חזונו ותל־אביב הבנויה משוש־לבו. הוא שופך מרי שיחו בחום ובהתלהבות ובקצב בימני על ציון ועל מקריה, על עסקי ציבור ועל ריב מפלגות ועל המריבות שבין אבות העיר ועל מראות נגעים של החברה ועל התקלות שבישוב ועל הקלקלות שבבנין. הוא מדבר כאחד תופס אחריות רמה ללא שלטון רם, כאב ופטרון עליון של משפחה רבת־אוכלוסים שקשישיא וטפליא גם יחד תלויים בו, כאחד קדמון, פטריארך, המבקש להשכין שלום ונחת בין כל שבטיו־צאצאיו והוא נושאם ומכלכלם בחינת עלי היו כולנה. ויש שהוא מעיף מקלו כלפי מעלה. והוא נראה בקומתו התמירה כנשר עף על גוזליו. נמצא, הוא בא בדין תורה כאן ברחובה של עיר בשעת־מנחה זו באזני המכר שבמזדמן עם השטן המשחית המרקד בישוב ומתנכל לקעקע לו את כל הבירה, לחלל חלילה את ציון רעיתו.
האיש שנעשה פתאום לפתע הר־געש מפסיק, וגם כן באופן פתאומי שתים־שלש נקישות מקלו את זרימת הלבה בפיו. אות לפרידה מהירה. התפאורה משתנית לאלתר. המצעד שוב מתון, אם כי עז. זה שהיה כולו דיבור בכל הרמ“ח נשקף גוף־אלם מהלך, ככל שהוא מתקרב אל מחוז חפצו כן הילוכו נעשה עצור ופניו מרוכזים. הוא בנו הבודד מבדל בתוך מבדל. ואילו כאן בתוך ההמון הסואן הנהו מבדל בקרב הציבור, רשות היחיד בתוך רשות הרבים, חטיבה של שתיקה אמיצה בתוך המלל הרועש. זה הדברן הנמרץ הנהו דרך כלל שתקן נוקדן ומתמיד. יש לו מקום קבוע בבי־קפה ליד ה”שטנדר" שלו בקרן צפונית־מערבית או מזרחית־דרומית. אין דבר זה בדוק בידי, שכן לא מקרוב תחת צל קורת גג אחד ראיתיו במושבו, אלא מרחוק. מבחוץ נשקפה אלי מבעד לחלון לעתים מזומנות דרך הילוכי בסמוך שם, דמותו הקודרת־החוגגת־הרצינית בכובד שריון השתיקה העוטה אותה. בודאי שאינה דומה שתיקה לשתיקה. יש שתיקה קלת־מזג, קלת־כנף, שתיקה של פרחים, של צפרי אלם חגות במרום, של קשת בענן, של צפירת בוקר, של שמש צהרים המנסרת בדמי ביום צח בהיר בשחקים; ויש שתיקה כבדת־מזג וכבדת צעד, של אבנים וסלעים, של חצים לא שורקים, של קירות אטומים, של חשרת עננים, של לילה. וקשה מכולן, זו של רוח עמוסה בדידות של הרבה ימים ושנים, של הרבה לילות, שתיקה של אדם שאין לו ריע אלא מקלו.
מיד לכניסתו לבית הועד של כלל הבודדים המצטופפים יחד, המכונה קפה־אמנים, הוא, רב־אלוף של צבא הגלמודים, תופש לו ישיבה במקומו ומתחיל לדיין בנפשו כאחד תופש־ישיבה. סוגיה חמורה לפניו והוא לבדו חייב בהתרתה. מה יזמין? תה בלימון, תה בחלב או קפה הפוך? זהירות. כאן בעיה, המחייבת ישוב הדעת. רבותה היא להזמין לגימה ותהא מה שתהא. אולם חייב אדם לשקול כל מהלך, כל מעשה, קלה כחמורה. קלי־עולם סבורים שיש דברים שאפשר לעשותם כלאחר־יד ומתוך היסח הדעת. מבדילים הם בין דברים העומדים ברומו של עולם והעוסקים בישובו של עולם, כגון הקמת משקים ובנין כרכים, שילוח אניות על פני מים רבים ועשיית כל מסחר וקנין, שמחייבים בירור ודיון מוקדמים, שמחייבים תיכון וכלכול, חישוב ושיקול, לכל ענין של מה בכך שחוטפים ומסדרים אותו מניה וביה ללא דעת וחשבון. ולפיכך הם גורסים: חטוף ואכול סעודה זו או אחרת, חטוף ולגום משקה זה או אחר. ולא היא. סוף כל מעשה, אפילו קל שבקלים במחשבה תחילה. החיים צריכים כוונה. והכל חיים. אין דברים של מה בכך. פרט קטן עשוי להמשיך שפע טוב או שפע רע על הנפש. לכאורה כוס תה שלוגמים אותה אחת ושתים; אבל כוס תה טובה תורה שלימה היא. הרבה תלוי בטיב התה, במראה הכוס ובצורת המגיש או המגישה. גמיעה טובה משפיעה על מצב הרוח ויש שהיא חורצת גורל של שיר. לא בפירוש אמר זאת האיש. אבל הגדה זו משתמעת מכלל שיחו ונוהגו, מבדיחותה הנפלטת בכל זאת מפיו דרך ריטון רוגזני. לא, אין חוטפים ועושים, אין חוטפים ואוכלים, אין חוטפים ומוציאים דיבור חורץ־גורל מן הפה: תה בלימון או קפה הפוך. וכוס לא רק שותים אלא מרימים אותה ככוס של ברכה. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה. עיקר טעמם של החיים בשהיה זו הקודמת לכל פסיעה. החיים הם במה. וההילוך על הבמה ראוי לו שיהיה כבד, רציני, חגיגי, עשוי בטעם, בקצב, מעשה־חושב, חטיבה של אמנות.
אמן היה האיש שמקלו רעו. אמן בסוגר בדידותו, אמן בלכתו ברחוב, אמן בשבתו בקפה האמנים מאחורי גדר התיל של שתיקה קודרת־חוגגת כהצגה בת־תעלומות. שתיקה הפגנתית במקצת, אפשר לומר תפאורנית קצת. איש הפאר היה לפי טבעו ולפי תומו – ובתוך כל פאר קפולה גם תשוקה לתפאורנות – איש ההגות והתפילה, תפילה של יחידות אפילו כשהוא מתפלל עם הציבור. וכך הוא יושב לו בקרן צפונית־מערבית או מזרחית־דרומית ומתפלל לו בשתיקה. כלום אין החיים תפילה? החייט מתפלל במחטו, הסנדלר במרצע, הנהג בהגה, הזמר בגרונו והסופר בקולמוסו. וכשם שכל עשיה היא תפילה, כך כל שתיקה קול… מבפנים.
יושב האיש ושותק… ושותק… ולפתע מרים את מקלו, נוקש בו כמה נקישות, קם מאצל שולחנו, שוהה קצת בעמידה לשם ישוב הדעת, כמובן, עומד ומקשיב, כמו מאזין לקול מבפנים, גומר אומר, פורש והולך לו.
למחרת הוא ישוב לכאן. יבוא, ישב, ישתוק, יתישב הרבה בדעתו מה לגימה היום. וכך כל יום.
לא כל יום. יש יום והוא יצא ממפלט הארעי הזה על מנת שלא לחזור עוד לעולם. הוא לא יחזור עוד ולא אוסיף לראותו אפילו מרחוק.
בפעם האחרונה ראיתיו, דומה, זה אתמול, לא, קצת ימים לפני אתמול, שם ברחוב מלצ’ט, סמוך לבית מגוריו. הוא עמד, כמנהגו, תוהה, מקלו דרוך לפניו, כמו שואל לנתיבו. אני, כנהוג במקומותינו, נחפזתי בהילוכי. דוקה בפעם ההיא, האחרונה, לא הסתכלתי בו הרבה להתחקות על כיוון פעמיו. לא ידעתי שזוהי פגישה־פרידה לעולמים. מיצר אני שבפגישה האחרונה דוקא עברתי על פניו חיש מהר. לא ידעתי שזו היא אחרונה. כלום יודע איש מאתנו עד מה? כלום יודע מי מה מידת ימים ולהיכן הנתיב? ראוי היה להם לבני אדם שיראו זה את זה תמיד כאילו זו ראיה אחרונה להם. ראוי היה שיסתכל כל אחד בחברו כל רגע כאילו הוא בן הנצח וכאילו הוא בן מות לאלתר. אילו נהגו כך היו אוהבים זה את זה ולא היה עוד איש בודד בעולם. כיון שלא כך, איש בגפו יבוא ובגפו יצא וזה מקלו ריע לו.