לוגו
מפנקס הזמן – טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. טָרֶשֶׁת־העורקים המוסריים    🔗

בבית־מלאכה בתל־אביב, שבו נשרפו חיים שלושה פועלים ערביים כלואים, נשרף ונתפּחם גם פרצופנו המוסרי. ואין זה חשוב כלל שרק יהודי אחד או שנים מבעלי הסדנה הם שהיו כולאים לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים בין המשׂורים והמַקצוּעות והנסורת ועשו את הדיר אכסניה לבני־ אדם ומלכודת להם. חשוב כי אפשר היה לעשות זאת שלוש מאות ששים וחמשה לילות בשנה, כפול שנים אחדות. ואיש בעיר הזאת, בשכונה הזאת, ברחוב הזה, לא קם ולא זע ולא ניסה אפילו “להלשין” על הכולאים כדרך שעושים זאת לגבי העוקף את דיני מס־הכנסה או החוצה כביש בתמרור אדום.

שובע? קהוּת־החושים? – אולי כל דבר לחוד וכולם ביחד. אך הם, וגילויים אחרים מסוגם, כמו מצטרפים לאיזו טרשת גמורה של העורקים המוסריים. דפנות הרגישות נסתיידו, כנראה, עד כדי כך שגם חתך עמוק באיזמל איננו מגיע עוד אל מוקד־החישה המוסרי. שום דבר איננו עוד בלתי מתקבל על הטירוף.

אילו נקראנו להפגין – מי יקרא לנו להפגין כשאין הדברים אמורים לא בתוספת ייחודית, לא בשכר־טייסים ולא בפירוק מחנה “קדום”? – היינו מתייצבים ליד הסדנה הזאת במשמרת אלף־ימים, כמספר הלילות שבו נשאה חברתנו את הנבלה הזאת – והחרישה. להפגין – לא כדי להחיות מתים אלא כדי לנקור עצב־אחר־עצב במערכת החושים של יושבי העיר הזאת עד שיקיצו בזעקת כאב. אולי גם באנחת כלימה.

אם האנשים שנעלו לילה־לילה את שלושת הפועלים הערביים המפוחמים כנעול בהמות־עבודה; אם הם עצמם עדיין מהלכים חפשים ואינם נעולים באכסניה שרוּגה של הממלכה – כלימתנו כפולה.

אם אנו מוכנים להפר כל הלכה של א.ד. גורדון או של יצחק טבנקין ולשכור לנו, כאדוני־הבית, “גבעונים” לכל מלאכה הנראית בעינינו בזוייה; אם אנו מוכנים לעשות זאת ולא להבטיח להם אפילו תנאי־מינימום של שיכון ומנוחה שכל אדם עמל זכאי להם – אל נופתע אם יימצא מי שיקרא לפנינו פרקים מ“אוהל הדוד תום” ויצווה עלינו למצוא בהם את בבואתם של אחדים מאתנו.

האם זה מוגזם לצפות שהסתדרות הפועלים הכללית תשמיע בענין זה קול מחאה ותתייצב בראש התובעים בתוקף לבער את מינהג־הכליאה הנקלה הזה?

*

אנו כובשים פנינו בקרקע לפני בוּשת עצמו. אנו עומדים על קברם של שלושה אנשי־עמל שרופים־באש אך גם על תילם של כמה מושגים שעל כנפיהם נישאנו אל הארץ הזאת וברוחם ניסינו לבנותה. את מידת הרחמים והאצילות היהודית התחלנו כנראה לעולל בעפר עוד לפני הכליאה המבישה הזאת בסדנת הנגרים בתל־אביב.

 

ב. קובה    🔗

“באחִי אני נלחמת מפני שכפה עלי מלחמה. אבל כל חייל קוּבאני שדורך על אדמת אנגולה הייתי הורגת פעמיים” – כך אמרה מפקדת בקבוצת־גרילה של נשים המשתייכת לתנועה “אניטה” באנגולה. היא הצהירה זאת לאחר שכיתת־יורים, מורכבת מנשים בלבד, הוציאה להורג באנגולה שבעה חיילים קובאנים שנשפטו ונמצאו אשמים – לדברי כתב אנגלי בלוסאקה – בביצוע מעשי אונס ורצח בארץ שסועת־הקרבות.

כמאתיים חיילים – מתוך חיל־משלוח של שנים־עשר אלף – נהרגו עד כה בקרבות באנגולה. מעתה הם עתידים, כנראה, ליהרג במוזאמביק ואולי, ברבות הימים וחרדתם, גם בשכנות הררית קרובה יותר למדינת היהודים.

*

קובאנים – קריאוֹלים, מוּלאטים, כושים מאיי הודו המערבית, אלפי פרסאות מאפריקה – מה הם עושים באנגולה? קובאנים – אכרים קשי־יום המקימים מולדתם מעיי הרודן באטיסטה ומתעתועי־החלומות של רודן אחר, יורשו – מה להם ולארץ רוחצת־בדם־עצמה באפריקה הרחוקה? קוּבאנים – שראינו אותם בביתם, הם, נשיהם וטפם, רכונים צרובי־עור אל קני־הסוכר בלהט הטרופי ומפיקים מן הסוכר את מעט לחמם ומלחם – מי נתן להם רובים? מי הרחיקם מחוצן הבית, מחיק הרעיה, מזרועותיו של ילד פעור עיניים ותפילה להפליג אל מרחקים כדי לקטול ברוּאים בצלמם, חלכאים ונדכאים כמותם – מי? “מי – כזעקת המשורר – הלום שלחם ויצו עליהם לבל אחור יביטו” – אחור. אל מולדתם שלהם עצמה המפרפרת עדיין בין היומרה ובין תת־הקיום. מי?

*

לא סחפה אותם לאנגולה רוח התנדבות; לא הביא אותם לשם להט מהפכני כלהט שהחיש מתנדבים לספרד לפני ארבעים שנה; לא הביאה אותם התעוררות ספונטנית של שותפות־גורל הדורכת לפעמים גם את קשת הלוחם – לא. אין גם צורך בכך – בשעה זו לפחות – באנגולה. לאחר ניפוץ כבלי השלטון הקולוניאלי של פורטוגל עוד רבה מלאכת השיקום הראשונית, העוברית, הכלל־מעמדית. עוד לא שופשפו הריסים לראות עין־בעין את אור העצמאות ולהניח לפצעי מלחמתה להגליד. בקטע זה בחייה של ארץ נחשלת יש אמנם צורך במושיעים מבחוץ אך לא במושיעי־חרב. ואולם הם באו. לא על פי חובת לבם. על פי צו של רודן. ולא רק של הרודן העבדקן שלהם. מצביא ככל שיהיה, מאריך־דברים ככל־שיהיה (שש שעות רצופות שמענו אותו נושא מדברותיו, סיים זמנו ולא סיים נאומו), מֶגַלוֹמַן ככל שיהיה ביבשת שלו – לא הוא הועיד להם את אנגולה כתכלית משיחית אקטואַלית של הסוציאליזם המהפכני. על פי צו של פיקוד אחר באו. מארץ הרחוקה מקובה מרחק רב יותר משרחוקה ממנה אנגולה. מאיזור הפיקוד העליון של הצדק המעוּות ושל החירות המעוּותה כמוהו. הם באו על פי צו של ארץ שבמשך כששים שנה נוהגת היתה לערוף את בני עצמה עתה היא שולחת עודי־דברה לערוף בניהם של אחרים. ארץ שמלאכתה – על פי צו שלה עצמה – נעשית בידי אחרים. מלאכתה המזוהמת ביותר. הנבזה ביותר. מלאכת ההכחדה של בני־אדם שעוד בטרם טעמו טעם חיים של בני־חורין נגזר עליהם להיצמד אל עפר ארצם המשוחררה, מתחתיות הבור של קיברם.

*

כשאתה מעביר מבטך על פני יבשות אינך יכול שלא להבחין כי אין כמעט שפיכות־דמים על פני כל מקום שהוא בכדור־הארץ ששלטון הסוציאליזם המהפכני לא יהיה מעורב בו. ולא שהוא מסובך בו בדיעבד, אלא שהוא־הוא יוזמו, מציתו ויוצק־השמן על מדורתו. בעצם, לא שלטון הסוציאליזם הוא המעורב בכך אלא השלטון הרודני של ברית המועצות על הסוציאליזם. שלטון שכמה מפלגות קומוניסטיות באירופה – באיטליה ובצרפת – מנסות בהדרגה – אם כי באיחור פאטאלי – להשתחרר מחיבוקו, אם אפשר בכלל להשתחרר מחיבוקו של ברדלס. ואולם ארצות באפריקה ובאסיה, המקיצות לעצמאות, רק נקלעו עתה אל חיק הברדלס הזה וכבר הן מקיזות דמן ודם־בניהן למזימותיו, לטירופו.

כך תאַמן עתה קובה, במבוא האיים הקריביים, ארגוני־חבלה פלשתיניים חדשים ללוחמת גרילה בשטחים עירוניים – בוודאי לא לגרילה בהאוואנה או באודיסה. ולא חשוב כלל שתושבי קובה המרודים לא נתבקשו כלל לבחון ולהחליט מי הוא כוח־הקידמה האמתי במזרח התיכון ומי הכוחות הסוחפים את האזור מחדש אל הקנאות הדתית. נוסח קדאפי ואל הפגרון החברתי נוסח אבו־דאבי. חשוב שהרודים בסוציאליזם העולמי רואים היום את האינטרס שלהם כך – ועמים נבוכים ובוהים, שזה עתה העפּילו אל העצמאות, הם צבאם וקרבנם גם יחד.

*

לפני זמן־מה טבע שליט מתקדם אחר – מלך מארוקו – קריטריון חדש ומפתיע למחיר החיים, מחיר של מישוואה כמותית. כאשר נשאל איך העז לסכן חייהם של שלוש־מאות וחמישים אלף מארוקאים במיצעד אל ערבות סאהארה ולהעמידם מול קני התותחים של אלנ’יריה, השיב, בקריצת־עין של תגרים, כמי שיודע חשבון: “זה נראה לי מחיר סביר. חישבתי ומצאתי כי זהו הריבוי השנתי הטבעי של העם המארוקני. ראוייה – אמר המלך – סאהארה שנפסיד עליה ריבוי שנתי אחד”. כך. שלוש מאות וחמישים אלף ברואים־בצלם עלולים להיטבח, אבל זה לא הרבה. בסך הכל: שנה אחת של ריבוי מארוקני טבעי.

איננו יודעים מהו בדיוק הריבוי הטבעי של הקובאנים. קרוב למדי שאינו מגיע לקרסולי כוח הפריון המארוקני הן מצד ההרגל, הן מצד גודל האוכלוסין. ושמא מגיע – דרך הטרופּיים בפרייה־ורבייה מי יידע? אבל הסוציאליזם המהפכני אינו נוהג, כידוע, לעשות אפילו חשבון כזה. הוא עורף את ראשי בניו וראשי בניהם של אחרים ואינו עוסק בצירופי ספרוֹת. הוא עורך חשבון אלגבראי של משטר ולא חשבון מתימטי של בני־תמותה. ואף שחישובי המלך המידברי וחישובי השליט המתקדם שונים – נתיבם אחד. ואין חיי אדם נחשבים לא בעיני זה ולא בעיני זה אלא ככל שהם באים לשרת טירופו של שלטון או תכליתה של אידיאה שהוצאה מדעתה.

*

שנים־עשר אלף חיילים בחיל־משלוח למרחקים – הם חלק נכבד מכוחו של הצבא הקובאני הנחוץ להגנה על האי קובה עצמו. אי המיפרצים והשוּניות; אי־החופים החשופים. אך קובה יכולה, כנראה, להרשות לעצמה להוציא את כל צבאה ולשגר אותו כחיל־ישע לכל מקום בעולם. גם למוזאמביק, גם לסוריה, גם לדרום־תימן. לכל מקום שבו תרצה ברית־המועצות להיות מיוצגת בשדה־הקטל ובשדה ההכרעה ולתת לאחרים לחתות את גחליה.

וקובה יכולה להרשות לעצמה להישאר חסרת־מגן כי תשעים מילין מן החוף הקובאני יושבים נשיא משועמם של מעצמה אדירה ושר־חוץ, צבעוני יותר אך מפוחד וציני עד חרדה, ומשעשעים את עצמם ואת עמם בתרגיל ששמו ידוע ומהותו אינה ידועה – ה“דיטאנט”. תשעים מילין מחופה של ארצות־הברית מפליגות בלי־הרף אניות נושאות־צבא וכלי־משחית אל זירת אפריקה ובכל הצי האדיר של מעצמת־העל הסמוכה אין סירת־משמר אחת לעצור את הספינות ולשאול: “לאן?”, או ליירט לנגדן את הדרך.

כי קובה מוגנת. באבטחה ממרחק. באבטחה שאיש אינו מעז להעמיד אותה במבחן ואולי בדרך זו גם לנפצה כאגדה – כשם שעשה זאת לפני כחמש־עשרה שנה נשיא צעיר ונחרץ של אותה מעצמה עצמה בקול האתראה בלבד. היום נטבחים קוטפי־הקפה מאנגולה על ידי קוטפי־הסוכר מאיי הודו המערבית ושר החוץ המלומד מאד של מעצמת־החירות עסוק בניסוח שמעצם הזדקקותו לסינטאכסיס הלשוני המקובל הוא מאבד את כוח־המחץ הספונטאני שלו ומאותת אפילו לשוטים כי שיירת הספינות והגייסות יכולה לשייט אל אזור הדמים באין מפריע.

*

צמרמורת עוברת בך לרעיון כי גם בטחונך שלך עשוי להיות תלוי בחבורה הפהקנית והצינית הזאת של המופקדים על חירות העולם – חבורה המתקראת, כנראה, דרך לצון: “הנהגת העולם החפשי”.

 

ג. שעת־ערב אחת    🔗

נזדמַנו אל מוקד הבטחון בשעת־ערב מאוחרת במקצת. הכל פעל שם כמו היתה זו שעת־צהריים בעיצומה. מכונות תקתקו, אנשים יצאו ובאו. העבודה רחשה – אך בלי שום מהומה. פעילות של אחריות כבדה. מדודה. גם במיקצב. בתנועה. ברמזי ההוראות ובביצוּען. התורנית מעבירה ידיעות בפתקים של העתקי־פחם. אתה מנסה לגלות מתווי־פניו של הקורא מה נאמר במימסר הבהול. לשווא. השיחה נמשכת בקור־רוח עילאי. בצאתנו נודע כי היתה פעולה צבאית וכל זמן ישיבתנו הגיעו דיווחים וניתנו הוראות – בהירות, שקולות, מיושבות – בלי ניד שריר. רק שאלה אחת חזרה בלי הרף; “וּשלום האנשים?”.

מפת המזרח־התיכון על הקיר – מאיימת. אף שהיא גדולה מאד – היחס בין ישראל הזעירה לבין המדינות האופפות אותה והמדבר אינו משתנה. לא נעים.

השעה מתאחרת. איש שיחנו ממשיך להרצות בשלווה ובסדר המחשבתי האופייני לו. אריח על גבי אריח. שום מי דיבור. למעלה מארבע־עשרה שעות רצופות של פעילות מחשבתית, של חומרה, של אחריות נוראה – והדברים שלווים, מאורגנים ומפכּים כמו היתה זו תחילת היום ולא שלהיו. אלופים נכנסים ויוצאים. החדר, אתה יודע, רווי סוד. סוד כמוס. כאן נופלים גורלות. אך האוירה נינוחה. הסוד מרחף עליה, לופת אותה, אך אינו מתגלה אפילו אפס־קצהו. הוא קיים בכל כובד חומרתו, אך אין הוא מכניע לא את השיחה הקולחת, לא את הנינוֹחוּת הכבושה, המאופקת. מתחתן רותחת האחריות כמו סוּפה, אך הדברים זורמים להם בערוצים נפרדים, בצלילות מופלאה, נוסכת בטחון.

רק המפה, המפה הזאת.

שום סוד אינו מתגלה, אך בשעת־לילה הסמוכה לחצות אתה שב אל ביתך וכמו ינקת כוח. דברים שלא נחלמו – נסתברו כמציאות. כהוויה של ממשות. כלבנים בחומה.

בחלונות אלה עוד ידלק האור שעה ארוכה עד שיחליפנו השחר. מחשבת־הבטחון של ישראל – צרובת־אש ומיוסרת – בוחנת וחוזרת ובוחנת עצמה בלי רחם. בלי הפוגה. אינה פונה לצדדין. אינה יוצאת לפולמוסים. מכונסת בתוך עצמה – כמו אין לה בעולמה אלא עולמנו. הקיום.

שעת־ערב מאוחרה במחיצתו של שר הבטחון.

26 במארס 1976