על אף ה“סאלון־ערבּיזם” שנתפשט אצלנו באחרונה בדרך שהיו מתפשטים בעם היהודי מזמן־לזמן דרדרים של תלישות ושל שנאת־עצמו; על אף האנדלרמוסיה־של־הצדָקים, שהוטלנו אליה באחרונה ושלא באה אלא לערער את צדקך שלך הנטוי כפלס; על אף כל אלה ובלי קשר עם כל אלה – תקום נא ממשלת ישראל ותכריז על החזרת עקורי בירעם ואיקרית לכפריהם.

לא כדי לרַצות שונאי־עצמם לתיאבון; לא כדי לקבל מחמאתו של מזכיר המדינה או חיוכו של מזכיר בית־האומות בניו־יורק ואפילו לא כדי לזכות בהינף־יד של ברכה מן הוויקאר ברומא. רק כדי להיענות לצו־הלב של עצמנו. להיענות לאמונה כי עולמה של ישראל – אף שהיא נאבקת בצפרניים־ובשן על האחיזה בכל טרש מטרשי הארץ הסוררה הזאת – חסד ייבנה. עולמה של ישראל – כחלק מעולמה של היהדות. כלוּז של מורשתה. גם כביטוי של מוּסר־חייה כאומה, גם כביטוי של חכמתה. היא חכמת השכל המבדיל, או חכמת ההבדלה עצמה שהיא, כידוע, סימנה המובהק של הדעת.

*

להחזיר את העקורים המארוניים והאחרים לא משום שאנו חייבים משהו, כלשהו, לנצרות הקאתולית־רומית או אורתודוכסית־יוונית או לאיזה שהוא גון מגוניה. אילו זה החשבון ואילו לא היו מעורבים בו יסורי אדם וסבלותיו – הקריאה האחרונה שנחוץ היה להאזין לה היא קריאתו של אותו “ממלא מקום” ברומא, הרואה זה שנתיים בטבח מאמיניו בארץ־הארזים ואינו מניד עפעף ומבקש לקנות במחיר כיסוי־דמיהם את בטחון מרכולתו, הגשמית־עסקית, לא פחות מאשר הרוחנית־דתית, בעולם הערבי. וזה לבד מן החשבון הפרטי שיש לנו עם מעצמה דתית זאת מאז ומקדם – וגם מאז ולא מקדם.

אין אנו חבים לה דבר ואין היא ראוייה מבחינתנו לשום דבר זולת זעם־נקמתם של האלים.

על אחת כמה וכמה אין אנו חבים דבר לעולם הסובב אותנו או הסוגר עלינו מקרוב, שאינו ממתין אלא למעידה קלה שלנו כדי לנפצנו אל סלע.

*

אך אנו חבים חוב זה לאות ולעדוּת כי כשם שיש מחיר לתועבה נוסח קאפוּצ’י – כך יש שכר לנאמנות נוסח ראַייה ועדתו. אנו חבים חוב זה לעדוּת כי הפנקס אמנם פתוח, אך היד רושמת בו לא רק את התועבות ואת הזדונות אלא גם את היפוכם. וכי מדינת היהודים, המשופעת אולי בפגמים הרבה – במוּם אחד אין היא נגועה: המוּם המחפיר של כפיוּת־טובה.

אנו חבים זאת למאזן הנכון של פנקס הרשומות, אך אנו חבים זאת, ולא־ פחות מכך, לכוחנו הנצבר. לכוחנו – לא לחולשתנו. אנו חבים זאת כנדיבותם של חזקים, כחסדם של מנצחים, כפתיחוּת־לבם של שליטים. לא לעתים קרובות הפקידו הקורות בידינו גורלם של נשלטים ועשו אותו תלוי באומר־פינו, במשיכת קולמוסנו, בהינף מטה־המושלים שלנו דוקא; לא לעתים קרובות העמידו אותנו הקורות בצד החורצים גורל אחרים. רוב ימי חיינו נגזר עלינו לחיות – או למות – בצד האחר. ואין הימים רחוקים כל־כך כדי להשכיחם.

ככל שאנו רוצים בישראל בטוחה, נרחבת בשטחי מגן והתיישבות; ככל שאנו מבקשים – כמתחייב וכנכון – להוציא פארות־של־ישוב למזרח, לדרום ולצפון – כן עלינו לשלוח מאותו גזע עצמו גם ענף של גודל־רוח לָחוֹן בו, באותו צפון עצמו, את מי שהאמין לדברנו. לגמול למי שבטח בבית־הדין של ישראל ותלה תקוותו גם במידת־המשפט גם במידת החסד המבדילה את ישראל מן האומות.

*

המלה “תקדים” מבהילה, אך גם היא איננה מחוץ לתחום שליטתו של השׂכל הישר. ואין שׂכל ישר אלא השכל המבחין.

היה זה לא אחר מאשר הבישוף ראַייה שקבע ייחודם של שני כפרים אלה מבחינת זכותם הסגולית וצידקתם. התובע את זכותם הוא שקבע את הצמצום הזה ולא אלה שנתבעו לקיימה. וצמצומו של ייחוד זה – לטעמו הנכון וההגיוני מאד של אותו בישוף – הוא בכך שתושבי שני הכפרים האלה היו ונשארו נאמנים למדינת־היהודים בעוד שכפרים נוצרים אחרים נלחמו בה. אין דין־אלה כדין־אלה ואין כאן שום תקדים לאחרים, לָשונים, ושום דבר – כולל החשש המובן מפני נחשול העלול להתפרץ ­– אינו עומד למכשול אמתי בפני עשיית־הצדק.

הדעת הבוחנת והמבדילה, מאזני־הצדקה השוקלים והטָרים – הם שיעמדו מול כל נסיון מרושע להפוך חריץ – לבקע, ואשנב של נדיבות – לפתח הנפער אל תהום. מכל מקום, כוחה של ישראל לעמוד גם בחסד שהיא תגמול הפעם. גם במשמעות המוסרית המנומקת של סירובה בעתיד.

*

אולי אין זה מיותר להוסיף כי גם גדר – דוממת ככל שתהיה – יוצרת הגיון משלה. אי־אפשר לאורך־ימים לקיים גדר חייכנית ומסבירת־פנים מלבר אך זעומה וקודרת מלגו. על אחת כמה וכמה אי־אפשר לקיים גדר של דו־פנים כזאת כשהיא חוצה בין מארונים מזה ומארונים מזה, בעוד הצד הנזעם של הגדר הישראלית פונה אל אזרחיה שלה ואילו צידה האחר מחייך – בנדיבות־לב הראוייה לכל ברכה – אל אזרחים שמחוצה לה.

תמציתו של דבר: דווקא חוף הביטחה והכוח, שאליו הביאו את ישראל ראשי־ממשלה וקברניטי־בטחון בעבר, דווקא חוף זה אָמוּר – ומסוגל – להיות בשעה זו גם חוף הפיוּס והחסד.

מכּל מקום, אין אנו רואים סכּנה לישראל אם תוכיח כי מאגר העוז שהקימה לעמוד בו מול צר – אינו חסר גם את העוז לנדיבות.

3 באוגוסט 1977