לוגו
עוללות שאגאל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מחיצתו של שאגאל היא קודם כל מחיצה של יהודי גדול. יש מונים בו לפעמים מום של דבקות בגלות, ואולם סימן לא טוב הוא לנו אם כל מה שעוסק בהוויה היהודית בנכר ואיננו בתחומי הרינסנס הלאומי נטבע מיד בחותם של גלות במשמעותו של השלמה וכניעה. סימן לשיכחה, להתנערות־מדעת מאבק היסורים והגבורה הנאצלה של יום־יום יהודי בגולה — אבק שהוא הילתו. שאגאל נושא בלבו עד אחרון נימיו את הילת־הגבורה של היום־יום היהודי המעונה. יצירתו היא גם תעודה מונומנטלית לספר הקורות ועיקשות־החיים של העם. גם תעודת החסד והאמונה בעתידו. אילולא ריחפנו כולנו מעל גגה של וויטֶבּסק ואילולא נישאנו קצת מעל גגו של העולם הארצי והמפוכח, כולם היינו מסוגלים היום לעמוד כאן? עמידה זו שלנו לא באה אלא בזכות הריחוף ההוא. עד היום הזה נושא עמו שאגאל את הריחוף היהודי לא כתוכחה אלא כבשורה של התעלות והתרוממות הנפש. חלום הפדות שטווה היהודי במעמקי נשמתו הרחיף אותו, עם כל תרמיל יסוריו, מעל להוויתו הקודרת בין הגויים. משאת־הנפש אל הפדות הצמיחה לו גם כנפי־אמונה. בין עבי הבדידות והתוחלת ליווה אותו חיוך הבינה והחסד של שאגאל.

*

לענין השקפת־העולם, שהיא יסוד ליצירתו, אל תשאל את שאגאל שאלות במישרין. לא יענה לך. יחמוק מהן או ישיב לך בשאלת־תם: “מאין בא צעיר בהיר־עינים כמוך? פשוט, מתל־אביב? כלומר: מן החולות, מן הים ומן הנעורים. ואין לך בשעת־בוקר זו ובעיר שוקקת זו מה לעשות אלא לחלוב צייר חֵלֵכָה?” — כך מסיט שאגאל את השיחה לנושאי־הבאי או לנושאים שהוא מגלה ענין בהם, אך אינו גורס שאלות מכוונות שמציגים לו כדי לדלות ממנו הברקות, אפוריזמים או רמזים להשקפת־עולם ולהשקפת יהודי, אלא שבשטף השיחה הוא משיב על שאלות שלא נשאלו בפה, אך יודע כי הן מרחפות ומטרידות יהודים — ואולי מטרידות גם אותו עצמו: מדוע דוקא דמות יהודי עם טלית ועם טוטפות כסמל הצלוב מנצרת? פשוט בתכלית: “וכי הם, כלומר: הנוצרים, הצלובים? וכי בבשרם תוקעים מסמרות? אותנו צולבים כך אלפיים שנה, יום־יום, שעה־שעה, בכל ארץ. אם יש מעונה בעולם — זה יהודי עם טוטפות. הרי גם הצלוב הראשון היה יהודי”. ביאור זה, שניתן כאילו בלי־משים, מפזר תמיהה ומעמיד את “הצלוב” של שאגאל באור של טראגיות יהודית גדולה. מה שהיה לפני רגע מוקשה, בלתי מובן ועתים גם מקומם — נעשה פתאום טבעי וכמעט שאינו ניתן לפירוש אחר. אם צלוב — כי אז: יהודי, אם מעונה — כי אז: נושא הטוטפות, פירוש נוקב.

המגע עם ישראל ואנשיה וביחוד עם הנוער שלה הוא בשביל שאגאל כמכווה־אש. מה שמתחולל כאן הוא בסתירה גמורה לעולמו הפנימי ואם לא בסתירה — לפחות, אחר. כאן יהודים אוהבים זה את זה יותר. בכל העולם כולו שואבים השראה מן השמש, האחו, העננים — אצלכם די להביט בחיים עצמם, בשטפם ובנוער, שהוא כמעשה־פיסול יווני. די להביט — וליצור? מי יודע כוח־ההלם של התמורה המופלאה הזאת על הדמיון היוצר. מי יודע מה יכול הירואיזם חדש זה, הירואיזם רענן ומתפרץ, לחולל בנפש אדם יהודי שלמרות כל תמורות העתים עדיין וויטבסק היא צירה, וחולין של חיי יהודיה הם־הם סמל הגבורה, המהפכנות וקשיות־העורף — העזה מגבורה — לחיות.

*

עם יהודים עבדקנים, חסידי חב"ד, מסב שאגאל כעם הגבורים החיים והאמתיים של דרמה שהוא כתבה. המיפגש עם ר' אלי הישיש, מזקני וויטֶבּסק, הוא כמיפגש עם היהודי בעל־התרמיל ששאגאל הרחיף אותו באחת מתמונותיו בליל שלג וכפור מעל לוויטֶבּסק. “הנה הוא כאן. שילחתי אותו לפני ארבעים שנה מוויטבסק — לך דע שיגיע הנה, לשפריר. הוא אשר אמרתי: יהודי אינו הולך לאיבוד.”

ומדוע אינו הולך לאיבוד? — משום שהוא מהפכן. העבדקנים האלה המסובים בכפר החב"די הם המהפכנים האמתיים של העם. החידוש שהם נושאים עמם: עבודת כפיים ואדיקות דתית באוירתה של ארץ חילונית. איננו פחות מהפכני מן החידוש שנשאו צעירים מתפקדים ונאורים, כביכול, לפני כמה עשרות שנים. “טוב לסעוד עם רֶווּלוציונרים”.

*

בביתו של ש. א., סופר יהודי דגול, בעל שם עולמי, ידידו של שאגאל משכבר הימים. קילוח השיחה ביניהם ראוי היה מצד עצמו להיקלט. שאגאל פורק כל עול הטכס והמעצורים של אורח־מוזמן ומופיע כאיש־שיחה נלבב שאיננו חסר שובבות. עיניו הקטנות, הכחולות והעמוקות, מרצדות בתוך בתי־העין, מצטמצמות, מתבדרות כשני מיפרשים כחלחלים. חכמה גדולה יש בהן ומשובת־נעורים, לא בלי שמץ קורת־רוח מספר על מסעותיו בארץ כאורחם של — — — של מי לא? של הממשלה, של ההסתדרות (“מה בעצם ההבדל ביניהן כבר לעולם לא אבין”). בקיצור: הכל, יש לי רושם, אוהבים אותי כאן. אפילו הנהג, גם הוא אומר שהוא אוהב אותי. רק הבוקר הכירני וכבר מאוהב, אהבה במבט אחד. בכל זאת: עמא פזיזא. במה ישיב לב דל כמוני לכל הרבה אהבה?

המארח הגדול — ש. משתקע בהרהורים, לפתע ננער, טופח לשאגאל על שכמו כשנצנוץ של דמע מבריק בעיניו: “הנאה גדולה יש לי לראות כי אותך, מאַרק, מקבלים כאן בכבוד־מלכים”. שאגאל משתתק, נושך שפתיו רגע, עושה העווית־פנים, אחת מאותן העוויות שאגאליות טיפוסיות שאלף מבע להן. הפעם זו העוויה של “בתמיהה”, לאמור: כל כך זכיתי, ואני לא ידעתי. לוגם לגימת־לחיים מן הלגין הקטן. אחרי הפסקה קטנה לוחש באזני המארח: “למה בשם אלהים, צריך היית להתעשק עם הרבונו־של־עולם היהודי?” — — —

*

במשרד נסיעות — לקבוע פרטי הטיסה בחזרה, לצרפת. אף כי פקיד אחד דיו כדי לטפל בענין. משקרא בשם הלקוח החלו כי פקידי החברה מסתננים בזה אחר זה אל הדלפק — משל כל אחד יש לו טיפול בו. הבכיר בפקידים נוטל גליון־אוטוגרפים רשמי של החברה, שבו מחתימים לקוחות ידועי־שם, מושיט לשאגאל וכדי להבטיח לשאגאל שיימצא בגליון־החתימות בחברה טובה, מצביע על שורה פנויה לחתימה מתחת לחתימתו של אמן אחר, שגם הוא טס במטוסיה של אותה חברה. שאגאל קורא את השם, מהרהר רגע בכובד־ראש מעושה, הופך את הגליון, בוחר לט איזה מקום פנוי אחר בזווית הגליון. חותם את שמו, מהרהר רגע אחר כך מוסיף מעל לחתימתו באותיות גדולות ובשורה מיוחדת: " RAPHAEL " מצטחק בהנאה ומפטיר: אם כבר שכן, לפחות — — —

*

כאשר פתח הרב בכפר שפריר בנאום־ברכה תמהנו מה יוכל רב בישראל, האמון על הלאו המפורש “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”, לומר לאדם שכל מלאכתו, כל ימי חייו, הם עבירה על הלאו הזה. לבסוף מצאנו נאום הרב הטוב והעמוק בנאומי הערכה לא רק לענין הצייר הגדול אלא לענין הציור בכלל. פניני מחשבה בשם הרבי הגדול:

בנושא הציור ומלאכת הדימוי כבר אמר הרבי, זכותו עדן, כי שלושה אופני ציור הם:

ראשית: המחשבה. וכי מה היא המחשבה אם לא מלאכת ציור ודימוי, וכי מסוגלים אנו בכלל לחשוב בלי דימויים? מבחינה זאת כל אדם חושב — מצייר. אין למחשבה שום אחיזה ואיננה יכולה כלל להיקרא כך אלא אם כן אנו מאחזים אותה באיזו שהיא ממשות דמוייה, מצויירת במוחנו. ומהי מחשבה שאיננה צלולה אם לא איזה ציור או דימוי מבולבל?

שנית: הדיבור. מהו הדיבור אם לא תיאור, אם לא ציורם של הדברים? המלים הן הצבע ולשוננו — המכחול. אמן הדיבור הוא מעיקרו אמן הציור. זהו מין מעשה־גילוף אמנותי בפה, בכלי הדיבור.

והשלישית — הציור עצמו, והוא המדרגה הגבוהה ביותר בהמחשת הדימויים, שתים הראשונות הן בכל זאת בתחומי מלאכת־המחשבת ואילו המדרגה השלישית, הציור עצמו, היא האמנות, היא חסד־עליון, בשביל השניים הראשונים מספיק שכל מאורגן. השלישי — לעומת זאת — צריך גם שכינה, רוח־הקודש, קצת שלהבת־יה.

הגיגי הרבי המנוח בענין ציור — יש לכותבי מסות על אמנות בימינו מה ללמוד מהם.

*

בעוד הרב מפיק מרגליות־הגות באזני שאגאל, לוחש יהודי עבדקן וחכם־עינים אחר דבר־תורה משלו באזני שכנו: כל ענין לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה אינו מכוון כלל לשאגאלים ודכוותם. ציור טוב שמקורו בהשראה, היינו: בזיק שכינה, ספק אם הוא אסור על פי דיני ישראל. אלא שכבר בימי דור־המדבר ומתן התורה החלו מתרבים המודרניסטים והמופשטים והחלו ממלאים דפנות האהלים של יוצאי דור־המדבר בתמונות תמהוניות, זרות ומוזרות, עיוותו פני האדם ועשו צלם־אלקים שלו מסולף ומעוקם, שמו בו שלוש עינים שיהיה נראה מן החזית ומן הזוית גם יחד. ביקשו להוסיף על מעשה־אלקים ונטלו כל שמחת־חיים מדיוקנו של אדם. ראה משה רבנו נחשול של סילוף־דמות ושיבוש־הטעם עולה, חלילה, על ישראל. מיד חזר להר סיני ואמר לאותו מלאך שכתב לוחות הברית: הוסף להם לאו של “לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. שאם כך מציירים ואינם נזקקין כלל לשכינה — מוטב שלא יציירו כלל. אבל לצייר כשאגאל, שכולו רוחניות, לא זו בלבד שאין זו עבירה אלא שמצווה גדולה היא שהרי הוא מקיים בריחופו־ציוריו מאמר מפורש ביחזקאל “בהינשא החיות מעל הארץ יינשאו האופנים — כי רוח היא באופנים”.

*

הרבה ימים הטריד שאגאל־הילד את אמו להביאו לבית־הספר היחיד לציור בוויטֶבּסק הוא בית־הספר של הצייר והפדגוג פאן. כאשר למד שנים אחדות אצל פאן ונחוץ היה לבחור כמה תלמידים מוכשרים הראויים לסטיפנדיה כדי להמשיך בלימודיהם באקדמיה לציור בפטרבורג, בחר פאן בכמה תלמידים, שרובם אינם ניכרים עוד בציור הרוסי ובוודאי לא בציור העולמי, אך לא בחר בשאגאל. “לא כדאי. בין כה וכה לריק”.

ענין זה של מורים, ואפילו מורים דגולים, שאינם מבחינים כלל בכשרונו המובהק של התלמיד ומרפים ידיו דווקא בשטח שבו הוא עתיד להתגלות כגאון — הוא שכיח למדי בתולדותיהם של גדולי אמנות ומדע ותובע: דרשני. דומה, המורה אינו מבחין בין נצנוצי־גאונות לבין גילויי־בערות, יען כי שניהם עומדים בסתירה אל הכללים הנלמדים. הראשונים — מתוך מרדנות יוצרת, האחרונים — מתוך טמטום. טבעה של הגאונות שהיא מקדימה את כוח־התפיסה הרגיל וחורגת מקני־המידה המקובלים בשיפוטי הטעם או ההגיון. לכן, כנראה, אינה נתפסת על־ידי הניצבים על דוכן ההוראה של הקיים ושל המקובל. הגאונות היא מהפכנות, ההוראה — שמרנות, שמירה על הכללים. ומשום שהגאונות מופיעה בחדשנות ובניתוץ כללים, סימניה נראים לחסרי חוש האבחנה כסימנים של בורות שמחמת אי־ידיעת הכללים. די לזכור עצותיו של הלברכטסברגר, מורהו של ביטהובן בקונטרפונקט לתלמידיו, שלא לבוא במגע עם בטהובן “יען כי הוא (כלומר: בטהובן) מעולם לא למד שום דבר ולעולם לא יעשה שום דבר באופן סולידי”. רצה לומר: הסולידיות קודמת לכל — השקפה מקובלת אצל מורים. למזלה של היצירה האנושית, מי שיש בו ניצוץ־שכינה סופו מבקיע גם חומת התנכרות של דורו גם חומת אטימות של מורו.

*

— — — עשינו אזננו כאפרכסת לשמוע עוד דברים של טעם־טוב מפי הרב, שנשמע לנו לא רק כתלמיד־חכם מופלג אלא גם כאסֶאיסט נפלא, אלא שכאן פנה לדרוש אחד שהיה בו יותר מרמיזה.

שמעתי כי נזדמנת לישראל בשנית בכוח הזמנה שהוזמנת. ועל כגון זה יש דבר תורה. נאמר אצל יעקב אבינו בצאתו לחרן “— — — ושמרני בדרך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי” נאמר “ושבתי” ולא נאמר “והשיבני”. משתמע מכאן שתחילה נחוץ אמנם לתת לאדם משמר והנחייה בשביל שירצה לשוב אלא שלשוב הוא צריך בעצמו. נחוץ לשמור אותו, להנחותו, להבטיח את הדרך, אך לא להביאו. לבוא צריך מעצמו. כל אדם צריך לבוא בעצמו.

דברי הרב הדהדו באזני שאגאל כל שאר ימי שהותו בארץ ולא חדל למלמל בלי הרף: “לבוא בעצמו, קוּמען אליין. מעכשיו — בעצמו”.

6 בספטמבר 1957