לוגו
תורה נמשכת להרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

כשנזדמנו לפני שנים אחדות לאנגליה ולארצות הברית היינו נוסעים ומפליאים חזיון נפרץ אחד כמעט בכל עיר ועיירה: העם לומד. מיד לאחר שבתי־הספר מתפנים מתלמידיהם הרגילים הם מתמלאים מבוגרים בגילים שונים הלומדים מאלף־בית ועד משוואות סבוכות ביותר בפיסיקה־מתימטית. במקביל לצמאון העם לדעה ניכר מאמץ של רשויות מקומיות ואזוריות ושל אגודת וולנטריות למיניהן לרוות צמאונו של העם.

לפני ימים אחדים נוכחנו לדעת, כי לא היה כל צורך בנסיעה למרחקים ארוּכים כדי לעמוד גם על הצמא, גם על המאמץ לשברו. את הנעשה אין, כמובן, להשיב וכיוון שנסענו — נסענוּ, אלא שנספר, לפחות, מה ראינו ביעף, ממש כאן מתחת לחטמנו.

 

תנ"ך על שפת־הים בערב

נימוקים של סקרנות אנושית צרופה הביאונו עם ערוב היום לשפת ימה של תל־אביב. ביקשנו לראות רחבה זו של מכונות־מישחק. של צעירות וצעירים במכנסי־ג’ינס ועשן־קלייה של ערמונים ואגוזי־אדמה — מה בינה לבין " down town " בכל העולם. לפי הכלל שאין אדם אלא מהרהורי לבו יכולנו להיווכח במה הרהר לבנו באותה שעה. מסתבר, כי הרהר בתנ"ך.

מעבר מזה התרוצצו שחומי הבראזיליאנה, מעבר מזה נחפזו אחרים לעסקי שפת־הים של שעות הערב ובתווך: קבוצת אנשים לומדים. העפתי עין: תאמינו או לא תאמינו — ספר־הספרים. אמרתי בלבי: ודאי איזו קבוצה מיסיונרית. הללו, כידוע, מגיעים לכל מקום ומבקשים להקנות דבר־האלהים גם לתועים בשפתות הימים. טעות. יהושע, שופטים, שמואל אינם מן הספרים שמיסיונרים נמשכים אחריהם. כשראיתי אחד מקבוצת עשרים האנשים פורש לפינה ומתייחד עם גליון נייר שלו, הצצתי מעבר לכתפו, הוא מתלבט בסוגיה של מלחמת יהושע בעמק־איילון, בהיסטוריה של חלוקת המלכות בישראל ואיחודה בימי המלך דוד ובאיתור מדוייק ככל האפשר של אמבטי המלך שלמה. גיוון הנושאים לא הורה אפילו ברמז על מקצועו של הלומד: איסטרטג? מונארכיסט? שרברב? לא זה ולא זה — נהג. מוותיקי הנהגים בארץ. אב לשני ילדים ובן לאב של העליה השניה. אך אין כל סיבה להסתיר שמו. הוא איננו עסקן ציבורי ואין לו שמשי־פרסומת. נעשה זאת אנחנו תחתיהם: שמו משה שוטלנד, נהג בחברת המוניות “אילת”. גם חוקרי־התנ“ך האחרים הם נהגים. חברת תיור אחת אירגנה אותם בקורס מיוחד של חדשים אחדים להרחבת או להעמקת ידיעותיהם בתנ”ך. בהיסטוריה ומעט גם בארכיאולוגיה, ובאתרים היסטוריים כדי שמדרכי טיילים או תיירים בישראל לא יביישו את עם־הספר. פעמיים או שלוש פעמים בשבוע מעמידים את המכונות לשעתיים ונרכנים על התנ“ך. מתחילים, כמובן, “במהלך ראשון” אחר־כך, לפי כל כללי הנהיגה הנכונה. במהלך שני ולבסוף דוהרים בתנ”ך כמו על הכביש החדש לאילת. החלפנו עם משה שוטלנד מלים אחדות בענין הבית הראשון של המלך שלמה ובענין הבית שלו, של משה שוטלנד עצמו. משפחה מושרשת בארץ. עליה שניה מזה, מיבצע “נחשון” מזה וסיני כגולת־כותרת וכך, אם איני טועה, לפי הסדר: שלושה דורות — הסב, האב, הבן. תורה, חלוצים והגה במקום אחד.

עם תום השעור — חזרנו על עקבותינו ולא המשכנו עם הטיילת. זיכה אותך המקרה ברושם טוב אחד מחוף ימה של תל־אביב — אל תקלקלהו.

 

תורה נמשכת להרים

על מגידו נאמר, בין השאר, שהיא עיר קדומה בגבול עמק יזרעאל והרי שומרון ושהיה לה ערך איסטרטגי רב. זה — באנציקלופדיה השימושית (המצויינת!) של מועצת פועלי חיפה בעריכת דן פינס. אנציקלופדיות כרסתניות יותר מאריכות, כמובן, יותר בסיפור תולדותיה של העיר אך אינן מטיבות לעשות זאת מדן פינס. לחלק אחר מן הציבור הישראלי זכור השם מגידו בצירוף למושגי מלונאות, בילוי, חוג נוצץ, מכוניות הדורות ו־אל נא ייחשב הדבר לחטא: יקרוּת מופלגת. לחברי קופת חולים בימינו מוכר השם כמקום־מרפא מן הנאים והמצויינים במקומות המרפא של קופת־חולים. אין הדבר שייך למדורנו, אך אי־אפשר שלא ללחוץ ידה של אותה קופת חולים (אגב, לא קשה ללחוץ, ידה ממילא תמיד מושטת…) על ההברקה הנפלאה של רכישת פינת־החמד על הכרמל. כאן הוכח בעליל שלא רק ההסתדרות יודעת לבנות בתים משוכללים, גם בעלי־הון פרטיים “צנועים” מסוגלים לכך. אלא שטוב לפועלים במיוחד להתגורר במקום שכוונת המכוונים היתה לשכן בו עשירים. איני יודע איך להעביר לכם תחושת הטעם הזה אבל האמינו לי: יש איזו הרגשה טובה במיוחד, בחינת: עדיין לא כל העולם כולו שלכם, אלא שלנו נזדמנה הכרת מגידו כמקום־תורה. ואף זה בזכותה של אותה קופת חולים, של אותה ההסתדרות הכללית, של אותם העובדים העברים בארץ ישראל.

כחמישים לומדים, כולם עובדי מרפאות של קופת־חולים נתאספו למחזור האחד־עשר (מדוע, לעזאזל, עברו עשרה סמינריונים כאלה ולא סיפרו עליהם לא לנו ולא לציבור?) ללמוד תורת קופת־חולים. עשרים ואחד יום נמשכים הלימודים והם מקיפים עולם ומלאו. מ“מס מקביל” ועד “אבחנת מקרה דחוף”, מתורת הביטוח הסוציאלי ועד מעשי־המרכבה של תקציב קופת־חולים והמתמטיקה הגבוהה והמסחררת של עשרות המיליונים. אתם ודאי סבורים הייתם שקופת חולים זה שירות רפואי לפועלים ותו לא, מסתבר שזו תורה, ותורה סבוכה. בעשרות שנות קיומה השכילו כל מיני מוסדות מחוקקים לתקן תקנות וסעיפים ובני סעיפים ופירושים לסעיפים — ר' יוסף קארו לא יתמודד עמם. טבע שבי להימשך למקום תורה, השכיח מלבי לשם מה באתי למגידו — ונחבשתי עם האחרים לספסל. בקיצור: אם תבואו מחר לאשנב של קופת־חולים והאשנבאי לא יסגור לפני אַפּכם ממש את החלון, אלא יכנס עמכם בשיחה לשלומכם, לשלום בני־הבית, למצב העבודה: יציע לכם כסא להמתין בו בנוחות ואפילו ימזוג לכם כוס־תה (כנהוג בועד־הפועל) — תדעו: הוא למד זאת במחזור האחד־עשר במגידו. רק אל נא תמהרו לתבוע זאת ממנו מחר ממש. לפי התקנות אין זה מגיע לכם. רק לפנים משורת הדין, אלא שגם את ה“לפנים משורת הדין”, שעיקרו קצת נימוס, אדיבות, הסברת־פנים. היקנו במנה גדושה באוניברסיטה של המחזור האחד־עשר במגידו.

כשאתה מסיר לרגע משקפי הפליטון ומתבונן קצת בכובד־ראש בנעשה מסביב אתה מתמלא הערכה ליוזמי התכנית, ללומדים, למרצים, בעולמה הסבוך של קופת־חולים יש בודאי לחייקל ווישינסקי, חבר המרכז, הרבה דברים לענות בהם, אך הוא לא שכח דבר אחד: שהשירות הציבורי בימינו הוא תורה ושאין אדם יכול לעשות שירות זה כהלכתו אם אינו לומד אותה. הוא שיזם את השכלת־העובדים הזו. כחבר קופת־חולים פשוט נעים היה לדעת: אי־שם, למעלה־למעלה, במרכז, חושבים אפילו עלינו. גם זו לטובה. כאדם הקרוב לעניני התרבות של ההסתדרות נעים היה לדעת: אין תורה פוסקת בין כתליה.

על גרעונותיה של קופת־חולים אנו קוראים הרבה, ביחוד בעתון “הארץ”, הוא מהלך עלינו אימים ומטריד לא פעם שנתנו בלילות. כי מה יהיה אם יעירו אותנו לילה אחד ויאמרו לנו פְּרע שטרות של קופת־חולים המגורענת שאתה חבר בה, ולא — אנו מעקלים לך את ה“ווספּה”, למשל? הרצאתו של משה ס. מראשי קופת־חולים, מאבות הפיתוח הנועז של המוסד ומקובעי־ההלכה בתוכו, הסירה קצת את הסיוט הזה ופתחה שער להבנה מעמיקה יותר בהנדסה המורכבה של מגדל־העוז לעזרה הדדית של הפועלים. מסתבר, כי זוהי סוגיה מורכבת שביסודה יש חישוב סוציאלי קפדני לחלקו של הפועל, לחלקו של המעביד, לחלקה של החברה כולה. זהו שיעור חשוב בסוציולוגיה לא פחות מאשר בפיננסים. רצונך: תורת המאבק של האדם העובד על ערכים מוסריים של עזרה הדדית בינו לבין חברו ועל קיום אחריותו של הכלל ליחיד בצר לו.

לשבחם של המרצים ייאמר כי הם באים כשמשנתם סדורה ודיבורם ערוך והם מצויידים בדיאגרמות מאירות־עיניים. חדלו לסמוך על הנסים. מנין להם תורת החינוך הויזואלי — האלים יודעים. אבל הם מקיימים אותה בטעם, בתרבות ובהבנה מיתודית.

כחמש מאות איש עברו את ההכשרה הזאת. הרבה מהם עולים חדשים, אם לא רובם. ויש בחינות ויש תעודות־סיום ויש בין הלומדים קצת רעד של “לפני בחינות”. בקיצור: תורה על כל סממניה. אלא שמי שאמר כי אין תורה נקנית אלא ביסורים, לא היה כנראה מעולם באולמיה המרווחים ובאוירתה המנעימה של מגידו.

*

כשטיילנו אותה שבת מסופר לסופר על הר הכרמל ולגמנו “קידוש” והפטרנו דבר תורה אצל יהושע בר־יוסף ראינו על אותו הר־כרמל עצמו שלט: “בית ספר לחברי ההסתדרות”. שוב תורה. היינו מספרים עליו אלא שקצרה היריעה. אין קץ לתורה היוצאת מכל נקיק, אלא שמאז ומתמיד, מימי נתינתה, יש לה, כנראה, משיכה מיוחדת להרים. והכרמל יוכיח.

23 בינואר 1958