שלוש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל המה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף… ויש אומרים: אף (קול) רידייא.

(מסכת יומא, כ' ב')

עד היום מתקשים מפרשים להסביר מהותו של אותו קול הרידייא הנזכר במסכת יומא, כאלף ושבע מאות שנה לפני המצאת האלחוט. ואולם אם לקבל אחד הפירושים הרווחים, הדברים אמורים במלאך הממונה על הסערות, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. לפי אותה מסכת נמצא כי כל ענין הרדיו אי־אפשר לו בלי סערה. ההתפתחות מסביב לעתון הרדיו לא באה אלא לאשר סברה זו. אין זאת כי כל מה שנולד במזל רדיו נולד במזל מישברים, כך הרדיו. כך עתון הרדיו.

הפשה כולה, שאך לפני שבועות אחדים העסיקה את דעת הקהל בישראל, הגיעה, כידוע, לקיצה בעזרת פשרה בין מחייבים ושוללים וירדה לעמק השווה. יש לנו בדרך כלל השגות על סעיפי הרזרבה שמשרדי הממשלה נוהגים לחתום בהם את תקציביהם. אך אלמלא נבראה הרזרבה אלא בשביל שתהיה אפשרות למצוא בה בשעת־חירות מקלט בטוח לקואליציה ממשלתית — דיינו. כי אם זהו מונח־הקסם העשוי להציל ממשלה ממשברים, הן גילינו אחת מתרופות הפלא ליציבותו של שלטון, ובארץ הקואליציות כארצנו זהו הישג שאין לזלזל בו כל עיקר.

ואולם כשוך הסערה בצלוחיתו של עתון הרדיו מותר להפטיר כמה וכמה לקחים לתוכו של ענין ולברו. אולי מצווה להפטיר אותם, לפי שבתודעת הציבור החושב אפילו פרשה צדדית כזו חורצת חריצים, אין זה מאוחר ואין זה מיותר להעלותם.

*

שלומי אמוני הדימוקרטיה בישראל, ביחוד: לבית מפלגת הפועלים המאוחדת, חרדים מפני עתון־הרדיו שמא יהא ריח של שרד נודף ממנו. והם, כידוע, סולדים מפני השרד. לאנינים אלה אנו מניחים, אף אנחנו איננו גורסים מתג לפיהם של כותבים, פחות מזה אנו אוהבים מאמרים הנכתבים בקצב ההכתבה מגבוה, אך פחות מכל אנו אוהבים ישועים. מוזר מאד לשמוע חלחלה מפני שרד מפי אנשים הנוהגים כל ימי חייהם לקבוע טעמם על פי שרד, ועל פיו בלבד. דומה, אין לך חטיבה חברתית באוכלוסיה הציונית של הארץ שתהא יותר שרדית, ממושטרת וצועדת במיקצב אחד בהשקפת־עולמה, בהליכותיה ואפילו בעיצוב טעמה האסתיטי כמפלגה שוחרת־גוונים בישראל זו. כשמזדמן לך, לפעמים, לקרוא עתונות שלה, בין בדיבורה אל הקהל בין בשיחה־ובשיגה בינה לבין עצמה, אתה מופתע לא רק לאחידות הנוקשה של כל פרט בהשקפת־עולמה ולאוניפורמיות בהשקפת־עולמו של כל פרט, אלא גם למונוליטיות הגמורה של הניב שבו באות השקפות אלו לכלל ביטוי, כאילו אין משנתה של אותה תנועה יכולה להתבאר אלא בניב־מתכונת המדהים לפעמים בשממונו ובחד־טונליות שלו. לשון־שרד מיוחדת זו — תערובת של הגות מרכסיסטית, פלפול אמוראי ולבטי־מחשבה־ורגש של וֶרְטֶר הצעיר — נמשכת זה שלושים שנה ומעלה והיא נתונה עד היום כתו־היכר וכסימן־שרד של התנועה, החל בבטאוני ההגות העמקניים ועד הפשוט בכלונים הפנימיים של שכבת־הנוער החינוכית.

לא ניכנס למהותו של אותו סגנון, שאינו עומד כערך לעצמו אלא כראי לתיפעולו של מיכניזם מחשבתי מסויים — ערפל לשוני שאיננו אלא בבואה של עלטה מחשבתית. הדבר ראוי מצד עצמו למחקר, כדרך שאנו חוקרים עתה דיאלקטים של כיתות שונות תמהוניות פחות או תמהוניות יותר, בדברי ימינו. אבל דבר שאיננו מוטל בספק הוא כי לפנינו סגנון־של־שרד. נוסח: כך כותבים אצלנו, כך ולא אחרת. רצונך, לא זו בלבד שאי־אפשר בתנועה זו להתנבא שלא לפי קו־השרד אלא שלמעשה אין מתנבאים אפילו בסגנון אחר.

לכן אנו מניחים להם. עוד יעבור זמן רב עד שיתנערו משרד עצמם ועד שיסגלו להם, בשורות עצמם, את תורת “מאה הפרחים” העושה עכשיו דרכה מפקין, וכל עוד לא עיכלוה כראוי אל נא יעשו עצמם בארץ זקיפים לגיוון הביטוי ולדימוקרטיה של המלה הנכתבת. פשוט אין מאמינים להם, ויותר מכל מפחדת מפניהם הדימוקרטיה עצמה. כי גם היא, על פי טבעה סולדת מפני ישועים.

*

איננו שותפים גם לחרדתם של פלגים אחרים, צדוקיים פחות, לא משום שאנחנו אוהבים שרד, אלא משום שאנחנו סבורים כי ממשלה שהיא בּיאוּת־כוחו הלגיטימית של ציבור הבוחר אותה באופן דימוקרטי רשאית לדבר אל הציבור ואפילו לספר לו על מעשיה. בסיפור זה כשלעצמו, כל עוד הוא אמת, אין לראות שום פגם. רצונך, זוהי מצוות־עשה של החינוך האזרחי, ואם המעשה המסופר, כל עוד הוא אמת, מזכה את עושיו ברחשי הערכה של הקורא — לא נאמר בשום שולחן־ערוך של הדימוקרטיה כי זוהי עבירה. כשם שלא נאמר בשם יורה־דעה של הדימוקרטיה כי חינוך לאזרחות טובה פירושו דווקא שפיכת קיתוני־שימצה על המדינה ועל עושי דברה, ואילו סיפור עלילת המתח והמאמץ לבטחון הארץ, לפיתוחה, להבטחת לחם ליושביה — הוא בסתירה לחינוך אזרחי טוב. יש בארץ עתונים מרובים למדי העוסקים במלאכת הנאצה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם ניהיליסטית, שמצוות מירור טעם־החיים היא להם מטרה לגופה, מהם המודרכים על ידי השקפת־עולם מפלגתית, שמלאכת ניאוץ השלטון היא להם עצמם דרך אל השלטון. עתונות זו מנסה להסביר לנו כי הישגו של החינוך האזרחי הטוב נמדד במידת שאט־הנפש שהוא מעורר אצל אדם למדינתו. כמה משבועוני־המידרכה המצויירים והירחונים הבטרם־פילוסופיים עמלים בפרך על עיצוב המאזוכיזם הלאומי שלנו על ידי טיפוח המאזוכיזם האישי של כל הנותן יד לבנין המדינה בצלמה הנוכחי. כאשר אזרחי ישראל כולם בלי יוצא מן הכלל, יהיו משוכנעים כי זכו לגרוע ולמושחת במשטרי העולם; כאשר המדינה תהיה מאוסה בעיניהם עד להחריד, או־אז תושג התכלית הנרצה. כל מה שהם מתאמצים לעשות הוא לצייר — בעזרת כמה כתבים זריזים וכמה פרופסורים שיש להם זכיון על המוסר וקו ישר אל אלהיו — מעין תמונה של גרניקה מוסרית שאליה, רחמנא־לצלן, הטיל אותנו השלטון הזה.

אנו יודעים כי חוקיה של דימוקרטיה אמיתית מניחים לכל אדם לכתוב כעולה על רוחו, ואפילו היא נתבלעה עליו. אך בשום מקום לא נכתב כי ממשלה חייבת להימנות עם שומעי קיטרוג ואינם משיבים. מכל מקום; זהו חלק בלתי־נפרד של משנת החינוך האזרחי לספר לאזרח מה עושה השלטון שהוא האזרח, בחר בו. ביחוד אין לראות שום רע בכך אם השלטון הזה איננו יצוק מפלגה אחת ואם מעשי השלטון והישגיו הם מעשיהם והישגיהם לפחות של אותם הזרמים החברתיים המשתתפים בו יום יום. דיבור זה אל האזרח נחוץ וחיוני שבעתיים בארץ שבה כמעט מחצית התושבים חסרה חינוך אזרחי אלמנטרי. ממשלה המחוייבת לדאוג לגיבוש חטיבה לאומית משרידי עם מפוזר ומפורד, אינה יכולה כלל לפטור את עצמה מלתת חיסון הסברתי עובדתי נגד הרעל הנמזג יום־יום בנפשות האזרחים, לפי מיטב סבלונותה של הדימוקרטיה. בשום פנים אין לשלול מממשלה את הזכות לספר על מעשיה ולהגן עליהם מפני הסילוף. ואם מצא מי שמצא כי עתון עשוי לשרת מטרה חינוכית־הסברתית זאת — יהא עתון.

*

ואולם, אם עתון הרדיו אינו מיועד כלל למלא שליחות הסברה ממשלתית, שהיא בעינינו שליחות לגיטימית כשלעצמה, אלא נועד להוסיף עוד שיפור לשירותי קול ישראל — כי אז שמורות עמנו הערות אחדות.

לא נכחד: מורגש בציבור כי שירותי קול ישראל נתונים זה שנה ומעלה בסימן המאמץ לשכלולים ולשיפורים. אומנם, חלקם של השכלולים הטכניים בולט יותר מן השיפורים המהותיים בתכנית, אך אפשר טבע הדברים הוא כי שיפוצים מיכניים, שהם מוחשיים מאד, נותנים סימניהם בטכניקה של השידור יום־יום מה שאין כן תיקונים קלים בתכנית, המשתרעת על פני זמן־האזנה ממושך, שרק מעטים מאד שומעים אותה בשלמותה. אך מי שסבור, כי השיפור החיוני ביותר בשירותי השידור בשעה זו הוא עתון־רדיו — טועה, וטעות זאת שלו ושל חבריו היא הנותנת כנראה אותותיה בשידוריו של קול ישראל.

לא נרחיב כאן את הדיבור על מכלול בעיותיו ותפקידיו של קול ישראל. אך לא נעלים מן האחראים לו הרגשה שהיא לפעמים נחלתם של מאזינים לא מעטים. שהקול הזה יכול היה להיות ערוך במידה גדולה יותר של קפידה, המחייבת את שירות השידור של מדינתנו — על כל ייחודה האתני, התרבותי והמדיני. ואין המונח קפידה שם נרדף לשעמום. כוונתו קודם כל להיות ניגודה של משובה־פאמיליארית המתגנבת או משתלטת לא אחת על התכנית. נחוץ היה שמי שהוא יבדוק ביתר קפדנות ויעקוב ביתר שיטתיות אם אין אנו נוהגים כאן, באחד מכלי התרבות וההסברה האדירים של המדינה, חקיינות מוכנית ולא בררנית במידה מספקת לתכניות של ארצות שבהן נזדמן לאנשי שירות השידור לבקר כמילגאים. נחוץ היה לבדוק אם אמנם מוצדק המקום המרווח שאנו מייחדים בתוכניותינו לחקיינות של חיות ועופות, לתסכיות־המתח והבלש המופלאות ולפרטי הבירורים הפליליים במטה המשטרה שבהם מלעיטים את המאזינים על משכבם בלילות ומבטיחים להם חלומות־בלהה מתוקים; לשידורים “במישרין אל המיקרופון” ממועדון לילה מובחר ולפיוט הנעלה הטמון בשירים־החרוזים בנוסח: “פריון, טכניון, מיליון”, המורעפים עלינו, הם ודכוותם, בתדירות מטמטמת עתים פעמיים או שלוש פעמים ביום, כשם שנחוץ היה לבחון מה טיבה של אותה אינטליגנציה אנציקלופדית — מדהימה, רעשנית, מסחררת ומכה אל החומש — ההולמת אל רקותינו שעות רבות בשבוע באמצעות החידונאות המופלגת, שבה משיגים החידאיים בקושי את שטף ההברקות של עצמם ונעים, וכך מניעים את קהל המאזינים, בקצב סילוני מקוטב אחד של תנ"ך והיקסוס אל הקוטב של עלילות לנה טרנר וחוזר חלילה — בידענות שאין קץ לרוחבה, ונחוץ היה לבדוק מה השפעה מפציעה לוליינות השכלתית זאת להמרצת הלימוד והידיעה ומה — לטיפוח השטחיות התשבצית. ואלם יתכן כי צורם מכל הוא “קול הנערים” הנותן לפעמים אותותיו בממלכת קול ישראל באין מכלים והפמיליאריות באופי השידורים בנוסח “קול ישראל — חברים” הנושבת מצורת הגשת התכנית והעושה לא אחת רושם כאילו היה שירות חשוב זה ענינה של חבריה סימפטית אך לא דוכן של מדינה, על כל המתחייב מכך.

איננו מתכוונים ליצור את הרושם כי זוהי דמותו של קול ישראל. אנו יודעים להעריך חלקים חשובים מאד של התכניות, שבהם הושגה רמה המשתווה לחלק הטוב שבתכניות בינלאומיות, והם משרתים גם צרכיה המיוחדים של המדינה. אנו מוקירים לא פעם את הכושר העתונאי הבא לידי ביטוי ב“כיסוי” מאורעות בארץ ברהיטות, ובדיוק שבהגשת החומר האקטואלי. ניסינו למנות רק סירפדים שיש לנכשם ולא היינו מאריכים עליהם את הדיבור. אך אם ראש שירותי השידור מוצא להדגיש כי עתון־רדיו נחוץ לנו עתה בין השאר כדי להביא תצלומי דיוקנאות של קריינים וביאוגרפיות שלהם, ומדבריו עלינו ללמוד כי אלה הם לפי תפיסתו הדברים החשובים בשעה זו להשלמת שירות הרדיו ולהשלמת אוצר השכלתו של המאזין — עלינו לומר לו כי בענין זה טעמם של כמה מאזינים מן השורה הוא אחר במקצת. אמנם דיוקנאות של קרייניות וקריינים כאשר יודפסו כל שבועיים ב־350 אלף טפסים יצטרפו ברבות הימים לאלבום חשוב והיסטוריוגרפי של עושי תרבות־האֶתֶר בישראל, והביוגררפיות שלנוהם יתרמו בודאי תרומה חשובה לספרות הרדיוגרפית שלנו, אף על פי כן נדמה, כי כל עוד המדובר ברדיו ולא בטלביזיה, הבעיה איננה איך נראים הקריינים אלא מה הם משמיעים — נכון יותר: מה ניתן בפיהם להשמיע. ומאחר שקול ישראל הווא קודם כל מועדון־מישמע ולא מועדון־מיקרא, שיפור השידורים למאזנים קודם לאספקת חומר־קריאה פוטו־ספרותי של אותם השידורים עצמם — לקורא. ואף כי אין הכסף עונה את הכל הרי במחצית המיליון או אפילו בפחות מזה ניתן לעשות לא מעט לשיפור השידור, שהוא־הוא לוז־קיומו של קול ישראל ותמצית תפקידו, וכל השאר אינם אלא אביזריו.

*

כאמור, פרשת עתון הרדיו הגיעה מבחינה צבורית לקיצה ולאחר שהסעיף המפורש של העתון הוטמן בכותרת הכללית של הרזרבה, כאילו פוייסה דעתם של כל הצדדים ורווח גם למתנגדים. סיומה של פרשה זו מזכיר את תוצאות הדו־שיח בין שני בחורי ישיבה בענין הנעליים שנועל רוטשילד:

— ראה, אילו נעליים נועל רוטשילד?

— פשיטא של זהב.

— ומה יעשה כשירד גשם?

— ינעל ערדליים.

— ואיך יראו את נעלי הזהב?

— יעשה חור בערדליים.

— הרי יחדור גשם?!

— גם כן בעיה! יסתום את החור בקש.

התשובה האחרונה הניחה דעתו של השואל והדו־שיח הגיע לקיצו, כך בענין הנעליים וכך — בענין עתון הרדיו, אלא שבכל הויכוח הנסער מסביב לענין העתון יש עוד צד אחד והוא: הגילוי המשונה במקצת של חוש־הממלכתיות שלנו.

קברניטי הציבור והמדינה קוראים מזמן לזמן את הציבור לגיוס מהיר ומחודד של הכרתו האזרחית. לעתים קרובות למדי הוא נתבע להבין לעומקם דברים מורכבים ביותר מבחינה מדינית, בטחונית או כלכלית־פיסקלית והוא נתבע להבינם ברמיזה ולהיענות להם לאלתר, הניסבות הבטחוניות והאחרות של הארץ עושות את האזרח מוּעָד־לקריאה בכל עת. אולי סוד־כוחה האמיתי של המדינה הוא בדריכותו ההכרתית של הציבור, שבמידה רבה אין דומה לה בציבורים אחרים בעולם. רק לפני שבועות אחדים נסער אותו ציבור בענין דליפה וקיבל שיעור מחמיר עד־מאד בהשכלתו האזרחית ושילם שכר־לימוד גבוה מאד, ועדיין טחנות המחשבה שלו טוחנות לעכל את השיעור החמור — והמוצדק — הזה ואת מסקנותיו. מחר עלול אותו ציבור עצמו להיות נסער לענין אחר שברום־מעלותיהם של חיי המדינה, כי בים הנרגש שבו אנו שטים, ההתנחשלות היא דבר שאפשר לצפות לו כל יום. בנסיבות אלו חכמת־מנהיגות היא לא לדרוך את הכרתו של הציבור למיבחנים טפלים באופן יחסי, כדי שלא להקהותה לקראת מיבחני־עיקר. כאן עומד בנסיון לא רק חוש־הממלכתיות של האזרח, אלא — ימחלו לי — גם חוש הממלכתיות של רבי־המדינה עצמם.

ממשלת פועלים זאת, או כפי שהיא קרויה: ממשלת הרוב הפועלי, יש לה יסודות עמוקים מאד בתודעה של ההמונים. נכון לומר כי הרבה משגיאותיה נסלחות לה בשל היותה ממשלה של כל מפלגות הפועלים הציוניות, ואת המחיר הזה צריכים לדעת הרוב והמיעוט כאחד. אולי נלמד קצת מקדמונינו: אדם מישראל חייב בתרי“ג — שש מאות ושלוש עשרה! — מצוות, עשה ולא תעשה. אף על פי כן, כשעמדו חכמים לבחור מה הם ה”לאווים" שעליהם ייהרג יהודי ולא יעבור, בחרו בשלושה בלבד! היתה להם, כנראה, חכמה עמוקה להבחין בין עיקר לשאינו־עיקר ולא להעמיד יהודי בנסיון למעלה ממידת ההכרח. בימים ההם — על אף כל הנאמר במסכת יומא — עדיין לא היה רדיו, ולא עתון רדיו, אך מותר לנו להניח כי חכמת קדמונינו לא היתה מדריכה אותם להוסיף את עתון הרדיו כ“לאו” רביעי, שעליו נהרגים ואינם עוברים, וייאמר במפורש: זה חל על תבונות הרוב לא פחות מאשר על המיעוטים. אולי זה מחייב את חכמת הרוב, אם הציבור הרחב, בעצם מתן האימון באלה שבחר בהם כרוב, מניח כי תבונתם גדולה מתבונתם של אלה שהניח אותם במיעוט, וכי תבונה יתירה זו תעמוד לרוב לא רק להנהיג מדינה, בטחונה, יישובה וקיבוץ־שבטיה אלא גם להבחין בין עיקר לשאינו עיקר, ועתים לוותר לשאינם־נבונים.

פרשת עתון הרדיו רק הוכיחה כי מרובים הדברים שמוטב מלכתחילה, בעת קביעת העמדה כלפיהם, לנהוג בהם מידה מסויימת של התאפקות ורזרבה, בטרם מחייב פולמוס נסער להעבירם אל הרזרבה של התקציב, הלקח הוא לציבור ולקברניטיו כאחד.

9 במאי 1958