שני חברים טוֹבי־לבב (ד. פּ. וח. פ.) חשוּ לעזרת “ריחַיִם”: להציל את ההצגה מידי המבקרים הרשעים וּמידי… הקהל הקר. אדרבּא, ינסוּ. מידה נאה היא: ראִית את חברך בּשעת קלקלתוֹ – אַל תעתיר עליו דברי ריטוּן, אלא תלַמד עליו זכוּת. לוית־מה של טוּב־לב יאה לכשלוֹן.

היצילוּ?

קשה להאמין. כּשם שאי אפשר היה להציל את השוּנד ה“פּטריוֹטי”, כּביכוֹל, של פּרגר (מי עוֹד יזכּוֹר עכשיו אוֹתוֹ “נסיוֹן”?), כּך אי אפשר יהיה להציל את השוּנד ה“מעמדי”, כּביכוֹל, של בּרגלסוֹן.

עצם הצוֹרך בּלימוּד זכוּת אוֹמר משהוּ. הקהל שלנוּ כּל כּמה ששוֹקדים על צמצוּם עוֹלמוֹ הרוּחני ועל טמטוּם טעמוֹ ועל עקירת רגש המרד האמיתי מתוֹכוֹ והחלפתוֹ בּצרחנוּת תפלה, עוֹד שׂרד בּוֹ לוּז של טעם, להבחין בּין אמת וּבין זיוּפה. ואם דויד בּרגלסוֹן, אמן וּמשוֹרר – אשר לפנים גאוָתוֹ על נאמנוּתוֹ לכשרוֹנוֹ, על שאינוֹ מסוּגל לשנוֹת פּסוּק אחד מכּתיבתוֹ למען עשׂוֹת נחת־רוּח למוֹ“ל אוֹ לקוֹרא – התיר לעצמוֹ עכשיו, בּגלגוּלוֹ החדש, “לעבּד” את סיפּוּרוֹ הישן, לסַלפו וּלזייפוֹ וליטוֹל ממנוּ את נשמתוֹ האנוֹשית, ויוֹצא מן הכּלים ממש כּדי לזכּוֹת בּעטרה של מעמדיוּת פּרוֹליטרית שאינה הוֹלמתוֹ (הבחנה סוֹציאלית לא היתה מעוֹלם ממַהוּת כּשרוֹנוֹ; וּסביבתוֹ הטבעית ועוֹלמוֹ הרוּחני היוּ מִשל המעמד הבּינוֹני השוֹקע); אם “אוֹהל”, תיאטרוֹן הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלי, אשר יצא אל הגוֹלה להראוֹת ולראוֹת, הביא אתוֹ משם את ההתלהבוּת לפסלתוֹ של בּרגלסוֹן; אם יוֹעציו וּמדריכיו הרוּחניים של ה”אוֹהל" לא מצאוּ בּבחירה זוֹ כּל פּגם; אם בּמאי כּמשה הלוי, תוּרגמן כּשלוֹנסקי וצייר כּשמיד ראוּ להשקיע בּזה את כּוֹחם ולקרוֹא על הצגה זוֹ את שמם – אין לך אלא לשׂמוֹח על תשוּבתוֹ של הקהל שלנוּ. קהל זה, שבּחלקוֹ החשוּב הוּא חי את חיי המעמד העמוּקים והחמוּרים בּממשיוּתם, לא נתן להוֹנוֹת את עצמוֹ והרגיש בּזיוּף האמת המעמדית. לא עזרוּ מאמצי הבּימוּי הנמרצים של משה הלוי, שבּיקש לתקן את המחזה הפּגוּם מיסוֹדוֹ וגזז אוֹתוֹ וסרק אוֹתוֹ והרחיק ממנוּ כּמה שיחוֹת וּתמוּנוֹת־של־דוֹפי; לא עזרה התלהבוּתם של המשׂחקים אשר עשׂוּ כּמיטב יכלתם וכמה מהם זכוּ דוקא בּמחזה עלוּב זה להישׂגים ניכּרים. חבל על עמלם, הם לא הוֹציאוּ יקר מזוֹלל.

מכּאן הצוֹרך בּ“הגנה”. והכּונה טוֹבה: חרדים אנוּ על מעט היש. וּמכּל עמדוֹתינוּ התרבּוּתיוֹת – ספרוּת, ציוּר, נגינה – זכה התיאטרוֹן, שלוֹ אנוּ חרדים יתר־חרדה. ואם אחד התיאטראוֹת שלנוּ בּא לידי תקלה, חלילה, אנוּ חשים לעוֹדדוֹ וּלנחמוֹ. סוֹף סוֹף, כּוּלנוּ קרוֹבים קרבת־משפּחה. והצער – צערנוּ.

אוּלם כּונה טוֹבה לחוּד, ודרכי הגנה לחוּד. וראוּיה היא ההגנה של בּני עם טוֹבי־לבב שידוּבּר בּה. ואפשר לא הייתי נטפּל אליה, אילמלא נקוּדה אחת, שהכאיבה לי בּיוֹתר. ולא ראיתי לי דרך להגיע לנקוּדה זוֹ, מבּלי שאזדקק לכמה מדברי ההגנה.

־ ־ ־

החבר ח. פ. יוֹדע לוֹמר על המחזה, ש“אין בּוֹ התפתחוּת של חיי אנשים ועלילוֹת, אין צמיחה אוֹרגנית של הוָית אדם” וש“השביתה בריחַיִם וכל הכּרוּך בּזה הוּא סכימַתי, מגמתי”, “חיורים הפּוֹעלים והויכּוּחים בּינם וּבין בּעל־הריחַיִם. אין כּאן אַתמוֹספירה עלילָתית של הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת העוֹברוֹת לעינינוּ: הן כּאילוּ נלקחוּ על ידי הסוֹפר מאיזה מקוֹם אחר והוּצגוּ לעינינוּ על הבּמה”. אם ח. פ. יוֹדע לוֹמר כּל זאת ועם זה הוּא רוֹצה לראוֹת בּכך “אֶפּוֹפּיה טיפּוּסית של המלחמה הסוֹציאלית בּעיירה היהוּדית” – הרי הויכּוּח בּעצם מיוּתר. הרי זה כּאילוּ בּא אדם וּמעיד: אכן, יוֹדע אני וּמכּיר שהמחזה דנָן הוּא “מחוּבּר”, עשׂוּי בּידים, מעשׂה ממלחת, סכימַתי – כּלוֹמר: קר וּמשעמם – אלא שעיניכם הרוֹאוֹת, תלוּי עליו “קמיע” מעמדי וּבדין הוּא שדעתי תהא נוֹחה הימנוּ.

והחבר ד. פּ. הנהוּ טוֹב וּמיטיב גם מן החבר ח. פ. אף הוּא יוֹדע אמנם, כּי “דל הוּא המחזה”, ואף על פּי כן הוּא סוֹמך את ידוֹ עליו. הוּא רוֹאה בּוֹ “קוים ישרים וּפשוּטים”, “חתיכת־חיים”, “מקרים כּאלה קרוּ”. מי זה יעיז לוֹמר שגיבּוּב של כל מיני סַממנים ואפקטים לפי מיטב הרצפּטים של המֶלוֹדרמה בּתיאַטרוֹן היהוּדי – נערה הרה, תאוּנה קשה בעבוֹדה, שתי התאבּדוּיוֹת, “אתה הראית”, ריקוּדים עם ספר־תוֹרה בּבית הגביר, שוֹבתים וּמפירי־שביתה ושוֹטרים וּמכּוֹת ועוֹד ועוֹד ועוֹד – אינם “מקרים שקרוּ”, אינם בּגדר של “חתיכת־חיים”? ואסוֹנה של נערה שנתפּתתה – הניתן לפנינוּ לא בּצוּרתוֹ האנוֹשית־פּשטנית: אהוּבה־עזוּבה, צוּרה המשתלבת יפה מאד בּמסגרת חברתית־מעמדית, אלא בּצוּרה מעמדית־פּוֹליטית דוקא, שעיניה “נפקחוֹת” בּגלל השביתה; ו“אהבת־רוֹעים” פּרוֹלטרית כּשׂרה של יוּליק השוֹבת, זה שחסרים לוֹ כּנפים כּדי שיהיה מלאך; וּדמוּת פּקיד־מפיר־שביתה־מרגל־סוֹכן, המעלה בּאקרוֹבּטיוּתה את גלגוּלוֹ של “הוֹצמַך”, עליו השלוֹם, מן התיאטרוֹן היהוּדי; ושׂיחה אשר כּזאת בּין סוֹחרים יהוּדים וּבין בּעל הטחנה על העלָאַת המחירים – כּלוּם אינם “קוים פּשוּטים וישרים”? (אגב, ענשוֹ של סוֹפר שנעשׂה בּדאי: ברגלסוֹן, בּנם של סוֹחרים ובן בּנם של סוֹחרים, עצם מעצמוֹ של המעמד הבּינוֹני היהוּדי, ודאי היה עלוּל לתת תמוּנה חיוּנית, אמיתית וּשנוּנה ממשׂאם־וּמתנם של סוֹחרים יהוּדים על דבר הפקעת שערים ועשׂיית “יקרוּת” מלאכוּתית – אלא מכּיון שיצא לדרך הזיוּף בּגד בּוֹ כּשרוֹנוֹ גם בּכך).

ולא די לוֹ לד. פּ. בּהגנתוֹ עד כּה והרי הוּא מוֹצא בּמחזה את “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה בּכל דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מניח אני לפי שעה ל“דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. מבּחינת עריכת שביתוֹת ותוֹקף הנהלתן וכוֹח עמידה בּפני בּעלים וּבפני מפירי־שביתה הלא היוּ פּוֹעלי העיירה שלנוּ חזקים שבעתים מהיוּניוֹנים האדירים של פּוֹעלי התעשׂיה הכּבדה בּאמריקה בּעמידתם מוּל הבּעלים שלהם וּמוּל מפירי־השביתה שלה. אך האוּמנם כּמראה השביתה הזאת וּכתוֹכן השביתה הזאת היתה “מלחמת המעמדוֹת בּעיירה”? האוּמנם היתה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית רצוּפה מלחמה נגד הכנסת מכוֹנוֹת? ואם לכך מתכּוון ד. פּ. בּאמרוֹ “מקרים כּאלה קרוּ” – האם מקרה אשר כּזה הוּא טיפּוּסי ויש בּוֹ כּדי לתת לנוּ דמוּת בּלתי־מסוּלפת על מלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּעיירה? אכן, היוּ לפּוֹעל היהוּדי מלחמוֹת גדוֹלוֹת וקשוֹת בּעקב הכנסת מכוֹנוֹת, מלחמוֹת שאינן בּחינת “מקרים אשר קרוּ”, אלא בּבחינת גוֹרל, מלחמוֹת אשר חשׂפוּ את עוֹמק הטרגיוּת של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, את “דלוּתה ואָזלת כּוֹחה”. אלה תגרוֹת־המגן אשר ערך הפּוֹעל היהוּדי בּאוֹתם המקרים – והם לא היוּ מוּעטים ולא מקריים – שהחלפת נוּלי־יד בּמכוֹנוֹת היתה כּרוּכה בּהחלפת הפּוֹעל היהוּדי בּפּוֹעל הלא־יהוּדי. אבל מה יוֹדעת המעמדיוּת הסנטימנטלית־המזוּיפת של בּרגלסוֹן לספּר על כּך, ומה יעיז לספּר על כּך אם ידע?

ולא נתקררה דעתוֹ של ד. פ., עד שקבע כּי לפנינוּ כּאן “בּמידה ידוּעה” “דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית”. הא כּיצד? “הטחנוֹת האלה והמַשׂוֹריוֹת והנוּלים, בּהם קיבּלוּ את הטבילה המעמדית הראשוֹנה עסקני הבּוּנד” וכוּ'. כּבוֹדם של הטחנוֹת והעסקנים וה“טבילה הראשוֹנה” בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך האוּמנם על כּל פּשעים של מחזה גרוּע תכסה הטלית המעמדית? התיאַטרוֹן היהוּדי היתה לוֹ בּאוֹצרוֹ סגוּלה בּדוּקה לקחת שבי את נפש הצוֹפה וּלהעלוֹת דמעוֹת חמוֹת בּעיניו: להגיש לוֹ תוֹך כּדי המחזה מעט מן “הניצוֹץ היהוּדי” – “תקיעת שוֹפר” ו“כל נדרי” ו“הדלקת הנרוֹת” על הבּמה בּחָדא מחתא, והלב היהוּדי היה “מתחמם”, ולא היה מַקשה קוּשיוֹת. האוּמנם גם אנחנוּ דיינוּ בּכך שיכניסוּ לתוֹך ההצגה גלגלים וּרצוּעוֹת וּבעל־בּית תקיף וּגבירה מרשעת, שה“ניצוֹץ” המעמדי שבּלבּוֹתינוּ יתלקח והצוֹפה שלנוּ והרצנזנט “הנאמן” יתמוֹגגוּ? לא ולא. אפשר להשתוֹקק לראוֹת על הבּמה “חוּליה משרשרת עבָרנוּ הקרוֹב” – ולָאו דוקא מן העבר הקרוֹב, יש לבקש שהתיאַטרוֹן שלנוּ יתן לנוּ גם חוּליוֹת משרשרת ההוֹוה שלנוּ, על מציאוּתוֹ המעמדית, על ניגוּדיו וּמלחמוֹתיו, על גילוּייו הארץ־ישׂראלים והגָלוּתיים – אך בּשוּם אוֹפן לא נרצה לראוֹתוֹ חוֹמר ליצירוֹת קלוֹקלוֹת, כּוֹזבוֹת, חסרוֹת־רעיוֹן ונַעווֹת־דמוּת. אנוּ מבקשים בּתיאַטרוֹן מיצוּי רעיוֹני וחזיוֹני הראוּי לדוֹרנוּ, דוֹר המרד החלוּצי. וּכשם שצוֹפה בּן תרבּות יהוּדית היה רוֹאה את ניצוּל תשמישי הקדוּשה על הבּמה לא כּקידוּש השם, אלא כּחילוּלוֹ, כּך רוֹאה הצוֹפה־הפּוֹעל בּימינוּ בּניצוּל הסנטימנט הפּוֹעלי והאֶמבּלימוֹת המַהפּכניוֹת לא קידוּש המעמד, אלא חילוּל המעמד.

־ ־ ־ ־

מה שאמרתי עד עכשיו לא אמרתי אלא כּדי שתהא לי האפשרוּת לגשת אל הנקוּדה דלהלן.

“ריחַים” – אוֹמר ד. פּ. אחרי כּל דברי הסַנגוֹריה – “איננוּ המחזה הסוֹציאַלי הנחוּץ לנוּ. אך זה מה שיש לפי שעה”.

וכאן הוֹפך הסניגוֹר לקטיגוֹר: “ועד שאתם, הסוֹפרים והמבקרים, בּאים להחרים וכוּ', מוּטב שתצבּיעוּ: איזה מחזה יכוֹל היה לקחת ולא לקח”.

טענה מיוּדעת היא. שמענוּה. מפּי מי? מפּי השׂחקנים וּבעלי־התיאַטראוֹת היהוּדים בּגוֹלה. עכשיו מהדדת הברה זוֹ גם בּארץ. תחילה בּביישנוּת וּבצער, כּביכוֹל, ואחר כּך בּתקיפוּת וּבעזוּת. בּעזוּת דזרוּת. וגדוֹל הצער שגם אנ"ש מתרגלים אליה וּמתחילים לחזוֹר עליה.

קללה רבצה על התיאַטרוֹן היהוּדי: חוֹסר תרבּוּת וחוֹסר כּבוֹד לתרבּוּת היהוּדית; הוּא לא חי עם הספרוּת היהוּדית, לא חש את שוּתפוּת הגוֹרל עם הסוֹפר היהוּדי, לא ידע מימיו תשוּקה אל היצירה הספרוּתית. התיאַטרוֹן היהוּדי הִשריץ כּל מיני “מחבּרים” וּ“מעבּדים” ודחה – מחוּץ ליוֹצאים מן הכּלל יחידים – כּל יוֹצר בּעל שיעוּר קוֹמה וּבעל שאָר־רוּח. ידוּעים יסוּריהם של הדרמטוּרגים־“הספרוּתיים”. שלוֹם אַש זכה לעמדת־מה בּבּמה היהוּדית לאחר שהוּכּר והוּכתר בּבּמה הלוֹעזית. י. ל. פּרץ, א. וַייטר, יצחק קצנלסוֹן, פּרץ הירשבּיין היוּ אנוּסים לבנוֹת בּמוֹת לעצמם. כּמה דחיוֹת נדחה שלוֹם עליכם? וּמנדלי – שאף הוּא בּיקש לגָלם את חזוֹן רוּחוֹ בּדרמה; ועדוּת לכך: “הטכּסי” ו“הפּריזיב” – לא זכה לבמה, כּמדוּמה, מעוֹלם. אם חדרה פּעם יצירה ספרוּתית יהוּדית־מקוֹרית אל הבּמה – לא היה זה אלא מעשׂה־נסים. הבּיטוּל העם־הארצי ו“המבינוּת” המקצוֹעית גדרוּ בּפניה את כּל הדרכים ולא השאירוּ אלא סדַקדַק צר לעתים. ואחר כּל אלה היתה חוֹזרת בּתקיפוּת הטענה־התביעה: הבוּ לנוּ מחזוֹת! מדוּע אין הסוֹפר יוֹדע את הבּמה?! מדוּע אינוֹ שוֹקד על תקנת הבּמה?

כּך היה שם.

האמַנוּ כּי כּאן – שָאנִי. התיאַטרוֹן העברי יהיה אחר. הוּא יגדל על בּרכּי תנוּעה תרבּוּתית גדוֹלה. המשוֹרר העברי יהיה לוֹ בּן־לוָיה נאמן, והתיאטרוֹן יהיה למליץ בּין היוֹצר העברי לבין הקהל, וּמגָלם חזיוֹנותיוֹ. ואם גזירה היא: היאָבקוּת־עוֹלם בּין החוֹזה לבין המשׂחק, הרי כּאן תהא ההיאָבקוּת מתוֹך שוּתפוּת יצירה וגוֹרל. היאָבקוּת ולא התחמקוּת.

אוּלם גם פּה הדבּיקתנוּ יד הגוֹרל: זרוּת. לשׂחקן העברי, לבּמאי העברי “זרים השיר והשָר”. אפשר נקטתי לשוֹן חריפה בּנוּסח ההגדרה, אוּלם כּן הוּא הדבר בּיסוֹדוֹ.

לא קל לי לוֹמר דברים אלה. ולא על נקלה הגעתי לידי ראִיה מרה זוֹ. לבטיו של התיאטרוֹן שלנוּ – של “הבּימה” ושל ה“אוֹהל” – אינם זרים לי. תוֹעבת נפשי כּל גישה של “מפוּנק”. ואיני שׂשׂ להחמיר אִתם בּדין. אך זרוּת זוֹ של התיאטרוֹן שלנוּ לספרוּת העברית, הקדוּמה והחדשה, וליוֹצר העברי החי – מוּעקה היא ללא נשׂוֹא.

פּטוּר אני מהכריז על עצמי שאין אני “נוֹגע בּדבר”. לא דרמטוּרג ולא בּן דרמטוּרג. אוּלם את עלבּוֹן היוֹצר העברי אני רוֹאה כּעלבּוֹן כּוּלנוּ. ואת קיפּוּח הספרוּת העברית בּחיינוּ אני רוֹאה כּקיפּוּח עתידנוּ, כּקיפּוּח תרבּוּתנוּ כּוּלה, ואף התיאטרוֹן גוּפוֹ בּכלל זה.

מכּיר אני את הדעה המהלכת על חוֹסר הדרמַתיוּת של הספרוּת העברית. דעה נוֹחה בּיוֹתר: במקוֹם לחייב וּלדרבּן את התיאַטרוֹן שיצא וילַמד ויגוֹל אבנים מעל פּי בּארוֹת ולא יהא מהלך כּיתוֹם קטן בּעוֹלם הרוּח העברי – פּוֹטרת היא אוֹתוֹ מכּל “עוֹל” של תרבּוּת עברית ונוֹתנת לוֹ “היתר” לערטילָאוּת עוֹלמית (אם נצא לבקש את האשמים בּהלָך־רוּח זה וּביחסוֹ של התיאַטרוֹן אל ספרוּתנוּ, נמצא כּי גם הסוֹפר העברי יד לוֹ בּמעל). ידעתי, כּי אני ממיט עלי את החרפּה להיגָלוֹת כּמסתפּק בּמוּעט, ואף על פּי כן – כּוּלי התקוֹממוּת נגד תפיסה זוֹ. אינני רוֹצה להסתייע בּ“זכוּת־אבוֹת”, בּזכוּת קדמוֹנים. ולא אביא ראָיוֹת מן המקרא וּמן האגדה. אצטמצם רק בּתחוּמי ספרוּתנוּ החדשה: ממַאפּו וּסמוֹלנסקין וּבּרוֹידס ויל“ג ועד בּרדיצ’בסקי וּבּרנר ועגנוֹן והזז – משׂתרע שׂדה־ספרוּת שרוּבּוֹ דרמה עברית, דרמה ללא בּמה. ואשרי הבּמאי אשר יבוֹא ויחשׂוֹף את אוֹצרוֹתיה ויגַלם את דמוּיוֹתיה. כּל כּך שׂמחנוּ להיגָלוּתוֹ של משה הלוי בּ”נשפי פּרץ". לכך לא היה המשך.

רבּוֹת הן התביעוֹת הצוֹדקוֹת לספרוּתנוּ. אך מה עלוּב צלילן, כּשאתה מבחין מהי האלטרנטיבה המלַווה אוֹתן. מה ערך לתביעה הנשמעת: הבוּ לנוּ דרמה סוֹציאלית? אם בּנשימה אחת מבליעים גם: “ריחַיִם” – זהוּ מה שיש לנוּ לפי שעה“. אוֹי ואבוֹי אם זהוּ ה”יש“, והשאר כּאילוּ איננוּ. אינני מתכּוון למנות כּאן מה שידוּע לי בּשטח זה בּאידיש וּבעברית. אסתפּק בּמשהוּ. ילך נא המַקשן אצל כּתבי אז”ר. אל יבוּז. וימצא שם סיפּוּר קטן וּפשוּט “סדר מאוּחר” – מעשׂה בּבעל־טחנה וּפוֹעלוֹ – וידע מה זה “קוים פּשוּטים וישרים”. וּבשכנוּת עם אוֹתוֹ סיפּוּר יטרח ויקרא את “חטאת הציבּוּר” ויראה שם מציאוּת מעמדית בּלתי־מזוּיפת המחרידה בּאכזריוּתה וּבמכאוֹביה. ואם לבּוֹ לא ל“מוֹדה”, ולא למה שהוּסכּם אֵי־“שם”, ולא לצרחנוּת נבוּבה, אלא ל“קוים פּשוּטים וישרים” ול“חתיכת חיים” – אזי ידע את אשר לפניו.

ויש בּזה משוּם הוֹצאת לעז על ספרוּת אידיש, אם מבקשים לוֹמר ש“ריחים” היא היא הדרמה הסוֹציאלית, “שיש לפי שעה”. יכוֹלתי להזכּיר דרמה של פּרץ מראשית ימיה של תנוּעת הפּוֹעלים. דרמוֹת־המרתף של הירשבּיין (הכּתוּבוֹת, אגב, מלכתחילה עברית). אזכּיר לצוֹרך הענין רק שני חזיוֹנוֹת “פּשוּטים וישרים” שזכוּ להצלחה בּימתית לא קטנה: “אייזיק שֶפטל” לפּינסקי ו“שמעטעס” ללייויק. ואשר לדרמה של נערה עניה העזוּבה על ידי מאַהבה בּמסגרת סוֹציאלית מסוּימת – אינני חוֹשש לוֹמר דבר העלוּל “להפּיל” לגמרי את טעמי בּעיני מביני־דבר: טוֹבה בּעינַי “חַסיה היתוֹמה”, הדרמה הפּשוּטה והתמימה של יעקב גוֹרדין, שהחרידה הרבּה לבבוֹת פּשוּטים וישרים, מכּל ההתחכּמוּת של בּרגלסוֹן ב“ריחים”.

בּכל הדוּגמאוֹת הללוּ לא התכּוונתי לגוּפן, אלא לעקירת ה“מוּסכּמוֹת”. כּי זהוּ בּעינַי “החטא הקדמוֹן”: הליכה בּעינים עצוּמוֹת אחרי המוּסכּם והמקוּבּל אֵי־“שם”, וחוֹסר היכוֹלת וחוֹסר הצוֹרך הנפשי לראוֹת את ספרוּתנוּ בּעינינוּ אנוּ. כּוֹפר אני בּעצם הרעיוֹן שהצוֹפה־החלוּץ בּן־הדוֹר וּבן תרבּות־הדוֹר עלוּל להרווֹת את צמאוֹנוֹ בּפּרימיטיב המעמדי. עוֹלמוֹ הנפשי והחברתי מוּרכּב הרבּה יוֹתר, וּמַעמדיוּתוֹ עמוּקה יוֹתר. מאידך, סבוּרני, כּי לגבּי יצירה שבּאמנוּת אפשר לוֹמר: כּל הרוֹדף אחרי המגמה, המגמה בּוֹרחת ממנוּ. סכּנה אוֹרבת לוֹ להחליף דמוּיוֹת־בּשר־ודם, שבּכוֹחן להוֹכיח, בּמלים מכריזוֹת וּבלתי־מוֹכיחוֹת. מכּל עשׂרוֹת הנסיוֹנוֹת, המוּצלחים והבּלתי־מוּצלחים, של בּימוֹתינוּ לגַלם את היסוֹד המעמדי, מוֹצא אני רק בּשנַים חשיבוּת בּת־קיימא: “סיפּוּרי־הלבנה” של י. ל. פּרץ בּ“אוֹהל” ו“כבשׂת הרש” (סצֶנה חזקה בּתוֹך מחזה חלש: “איגרת אוּריה”) בּ“הבּימה”. הגילוּי המעמדי החשוּב אינוֹ בּא על פּי קוֹל התרוּעה המעמדית, כּשם שהגילוּי הלאוּמי הגדוֹל לא יבוֹא לקוֹל הפראזה הפּטריוֹטית.

סימן טוֹב הוּא לספרוּתנוּ החדשה, שלמרוֹת התנַכּרוּתוֹ של התיאטרוֹן וחוֹסר התקוה שיש לה לדרמה עברית מקוֹרית להגיע לידי הצגה, יצרוּ בּה בּשנים האחרוֹנוֹת: מ. שוֹהם את “צוֹר וירוּשלים”, וח. הזז את “בּקץ הימים”. ודאי אין מחסוֹר בּאנשי־מקצוֹע אשר יוֹכיחוּ כּי חזיוֹנוֹת אלה וכיוֹצא בּהם אינם בּימתיים, שהצגתם צפוּיה לכשלוֹן, אבל יִיקר לנוּ כּשלוֹן של תיאטרוֹן עברי בּהעפּילוֹ לקראת המחזה העברי המקוֹרי, מאשר נצחוֹנוֹ בּפגרוֹ אחרי יצירתוֹ של החוֹזה העברי ואחרי צרכיו הרוּחניים והחברתיים של הצוֹפה החלוּצי.

טבריה. אדר ב' תרצ"ה