יֵשׁ לוֹ אָב וְיֵשׁ לוֹ אֵם,
בַּמֶּרְחַקִּים גָּרִים הֵם,
זָרִים הֵמָּה לוֹ, וְאֵין
הוּא יוֹדֵעַ אַהֲבַת בֵּן.
הוּא לָעִיר הַגְּדוֹלָה בָא
טֶרֶם נַפְשׁוֹ יָדְעָה רָע,
אַךְ הָרָעָב עִנָּה אוֹתוֹ
בִּיְמֵי קַיִץ אֲכָלוֹ שָׁרָב,
וּבַחֹרֶף הַקּוֹר אֶל בְּשָׂרוֹ אָרָב,
וְאִישׁ לֹא בָא לְחַנּוֹתוֹ.
כַּךְ הָרָעָב אוֹתוֹ עִנָּה,
כַּךְ הַקּוֹר אֶת בְּשָׂרוֹ אָכָל,
עַד בַּחַיִּים לִבּוֹ בָחָל1,
עַד שֶׁמָּלְאָה נַפְשׁוֹ שִׂנְאָה –
שִׂנְאָה גְדוֹלָה לַאֲנָשִׁים
שֶׁנְּתָנוּהוּ בְיַד הָרָעָב.
עַל הָרְעֵבִים־הַנּוֹאָשִׁים
נַפְשׁוֹ דָאֲבָה, אוֹתָם אָהָב.
כַּךְ בִּרְחוֹבוֹת הָיָה תוֹעֶה,
תָּר2 וְנִדְחַק בֵּין הֲמוֹנִים,
פָּנִים שְׂבֵעִים הָיָה רוֹאֶה,
הָיָה רוֹאֶה מוֹכְרִים קוֹנִים.
כָּל הָעוֹלָם הוּא שָׂבֵעַ
כָּל הָעוֹלָם הוּא יוֹדֵעַ
אָנָה יֵלֵךְ, אָן יְמַהֵר,
אַךְ לֹא יִפְנֶה אִישׁ לַנַּעַר,
שֶׁאֶל לֶחֶם כָּל תְּשׁוּקָּתוֹ,
שֶׁעַל לֶחֶם כָּל שִׂנְאָתוֹ.
כָּכָה יַעֲבוֹר יוֹם וְשָׁנָה.
אַךְ הַיָּמִים הוּא לֹא מָנָה.
הוּא רַק זָכַר אֶת הַשָּׁעוֹת,
עֵת שֶׁאָכַל עַד לָשׂבַע,
כָּל הַשְּׁאָר, – רַק עִתִּים רָעוֹת,
לִזְכּוֹר אוֹתָן אַף לֹא יֹאבֶה.
יָמִים עוֹבְרִים, יָמִים בָּאִים
בָּעִנּוּיִים הַנּוֹרָאִים!
יוֹם יוֹם קָשֶׁה הוּא מֵחַבֵרוֹ:
עוֹד מְעַט וְכִלָּה שְׁאֵרוֹ –
שְׁאֵר3 הַנַּעַר מֵהַצּוֹמוֹת
בָּעִיר הַגְּדוֹלָה בֵּין הַחוֹמוֹת.
אַךְ…
הָרָעָב אוֹתוֹ דָחַף:
יוֹם זֶה לִפְנֵי עֵינָיו רָחַף
כָּל הָעֵת רַק לֶחֶם שָׁחוֹר…
וְהִנֵּה לִפְנֵי חָנוּת הוּא עוֹמֵד,
תָּר לְפָנָיו… תָּר לְאָחוֹר…
וְנוֹטֵל מַה שֶּׁלִּבּוֹ חוֹמֵד…
יֵשׁ לוֹ אָב וְיֵשׁ לוֹ אֵם,
בַּמֶּרְחַקִּים גָּרִים הֵם…
הוּא מִתְפַּרְנֵס מִן הַגְּנֵבָה,
אֵין קֵיבָתוֹ כְבָר רְעֵבָה…
כְּבָר לֹא יִזְכּוֹר אֶת אֲבוֹתָיו, –
עַל הַגְּנֵבָה מַחְשְׁבוֹתָיו.
רַק אִם נִתְפַּשׂ בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה,
וְכָל הָעֵדָה הַנִּקְּבֶּצֶת
בּוֹ תְכַלֶּה אֶת כָּל כַּעֲסָהּ,
אָז רַק אָז מִתְפָּרֶצֶת
אֶנְקַת לִבּוֹ מִתּוֹךְ דִּמְּעָה:
“אוֹי, אוֹי, אַבָּא! אוֹי, אוֹי, אִמָּא!”…