יש צורך לומר באופן חד־משמעי ובלי גמגום ובלי זקיפת־גבות של מומחים ומבינים, כי הודעתו של סגן־ראש־הממשלה בתפקידו כממלא מקום ראש־הממשלה על החטאת המטרה בכפר לבנוני – היא הודעה מוסיפה כבוד והודעה בעִתּהּ.

יש לומר זאת כדי לגדוע היסטריה קרתנית בעודה באיבה. בטרם נשלפים עטי־החול ועטי־השבת להמטיר עלינו הערכות ואנליזות מדיניות וצבאיות; בטרם מתמלאים המוספים ראיונות וקמיטות־מוח אינטלקטואליות; בטרם מתחילים מומחי הרדיו והטלביזיה את מישאליהם – בקיצור: בטרם יורדים עלינו הערפל והטשטוש בעוד האמת הכבדה כעופרת מתחילה לכרוע תחת גל של סברות מאת עתונאים־בשירות, אלופים־במילואים וחכמי־מדינאות בדיעבד.

וודאי היה טעם לומר את הדברים לדרוזים בישראל הכואבים כאב אחיהם ההרוגים מעבר לגבול; וודאי היה טעם לומר זאת למדינות־ידידות מעטות המאמינות עדיין כי דברנו על טוהר הנשק אינו מליצה ואינו התחסדות; אך היה קודם כל וראשית כל טעם לומר זאת עתה, מיד, ובלי גמגום, לעם־של־ישראל עצמו. אין מעשה חינוכי גדול מביסוס נוסף של הוודאות כי אין מאפרים טעויות ואין מייפים כשל ודברי הצבא טהורים כטוהר נשקו.

סגן ראש־הממשלה עשה בדיוק אשר ציוו מוסר העם ומוסר מלחמתו לעשות. באותו יום. לא יום מאוחר יותר. עוד בטרם עובר הלחש בין המרחרחים והמצותתים כי משהו שונה מהמסופר אמנם התרחש בחזית.

עשה זאת לא פעם – כהרגלו וכדרכו – בדברים גלויים ובוטים, ומשום כך גם מחנכים, שר הבטחון של ישראל. עשה זאת הפעם ממלא־מקום ראש־הממשלה מתוך תחושה מוסרית ומדינאית חריפה של אמירת דבר ברגע המדוייק.

אל השכול היהודי על אבדן בנים בקרב ועל מות אזרחים חפים מפשע לא ייתכן כלל שלא יצטרפו יגון וצער אמיתיים על אבדן חיים של ברואים בצלם וחפים מחטא מן העבר ההוא של הגבול. צער בלי התחכמות. בלי מורך לב. גם בעצם ישיבתם של צדיקים־יסוד־עולם, נציגי אומות צדיקות, בהיכל המשפט בניו־יורק.

29 ביוני 1972