לוגו
האב המתאפק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המסורת, הנכתבת לסירוגין בספר, הולכת ונוצרת מדמויות גלויות של מעשי אבות; לא כן המורשה הנאלמה, הנשקפת מבבת העין של האומה: זו נוצרת באין רואים מכוחות שכולים, כביכול, המפרים לעתיד לבוא ואינם מולידים בשעתם. הכוחות הללו אין להם לא תואר ולא שם, שכן כל הויתם מתגלמת בד בבד עם מותם הנעלם; ראשיתם, היא־היא ראשית כל מורשה, נעוצה תמיד בתקופת ההתהוות או בתקופת ההתחדשות של האומה, והנושא אותם בחובו לראשונה – את הכוחות המצניעים הללו, הנעשים במשך הדורות ברורים כחותם ועזים כגורל – הוא יצור אדם רגיל שברגילים, בן אומה שלא הגיע עדיין למידת גבורה. לו אנו יכולים אולי לקרוא בשם; זה יהיה שם רפה, נלעג כמעט, אך מפתה במקצת את הדמיון. הוא, אבי המורשת המעטירה, הוא האָב המצוה דבר לבן ולנכד; אך הוא מצוה בלי מלים, ללא שפת מעשים, ועל כן יש אשר נקרא לו: האָב המתאַפּק.

הזאת מורשה? אמנם כן: האָב מתאַפּק ומנחיל על ידי כך לבנו תוספת ראשונה של גבורה. דוֹק ותראה שאותה תקופת האלם הידועה, האופפת כערפלי בוקר את ראשית חייה של כל אומה, היא־היא גם המקדימה והולכת תמיד במשך כמה דורות ומתקינה את מידת הגבורה בשביל דור שמורים אחרון המחדש את חייו. אין מרד מתפרץ אלא אם הוא חבוי ימים רבים עד מאד, הצו הגואל יורד כגזירה רק מעל שפתים אשר נאלמו עידן ועידנים. מופת זה יש שהוא מתגלה בדרך הטבע החמור, לאמר שהעם עושה את עצמו אילם מרצונו; ויש שהטבע, המקים מורשה לעם, מתחכם לעמו זה בתחבולות, ומשעבדים ועריצים זרים בולמים במתכוון את פי המשועבדים, למען יתאפּקו וירע להם שבעתים ולמען ייטב שבעתים לבניהם אחריהם. אם כה ואם כה, אם מרצון ואם מאונס – והמורשה האמיצה, אשר אביה האָב המתאפק ואמה האוּמה, אינה באה לעולם אלא לאחר הריוֹן ממוּשך של שתיקה. האָב ־ איש רגיל ונדיב, האובד בחיק הדורות – ישים פתאום אל לבו לחסוך מעט מנפשו למען הדורות הבאים. איככה יעשה כזאת? הוא לא גבור, כי אם נדיב; נפשו זרועה רסיסי כוחות, כרסיסי הפז אשר בעפרות זהב. היהגה בקול, הישאל לנתיבות, היצפה יום־יום לחדשות מפי גורלו – וידמה בלבו דמיון שוא, כי אמנם השׂכּיל לעשות למען העתיד ברביבי הכוח האלה, אשר השלימו במועדם את כל מחזור גלגוליהם? כזאת לא תהיה; ההגוי בקול, אם רב ואם מעט ערכו, פורש מיד לגנזי המסורת. המורשה הנסתרה – שגם בימי גבורתה, בהיותה לאם כל תכונות, היא סגורה ומסוגרת במחשכי הדם – זו ניזונה רק מן הנאלם, מן ההגוי בלב, מן הכוח המתאפּק. וזה האיש, אשר נדמהו בדרך משל כּאָב ראשון למורשה, כה יאמר בלבו: לא אדבּר, כי זרם לדברים והוא שוטף וסוחף את רסיסי כוחי לתהום הנשיה; לא אשאל ולא אתמה ולא ארגז אל מעבר למחיצות ימי, כי כל אלה הלא יוגיעו את הנפש – ולה אוריש את נפשי לבני והיא מעוכה ויגעה וקרחה? הבה אכלא את נפשי; הנכנס יכּנס והיוצא אל יצא.

נחוד חידה לבית ישראל, ונלכד לנו שבט משבטיו, ואיש יעלה מן השבט הנלכּד – והנה הוא הגבר הנרצה, הטוב מכל טובי אנשינו, תאות כל חלומותינו. מה שמו כי נדע? הוא כנכלם מעט על דבר שמו; מה כוחו כי נדע? הוא רק מתאַפּק ויותר מזה לא יעשה לעתיד; מה ערכו כי נדע? הה, ערכו גדול ורם: הוא האָב. הוא נורא ונאדר מרוב שלטון; ברצותו יחריש ויצבור כנדבה את גרגרי אונו, וברצותו יוציאם לבטלה, ישרפם בהבל פיו, כאשר עשו אבותיו ואבות אבותיו. הוא המוליד העריץ אשר יצוה תכונות לזרעו, ואין לשנות; הוא ייטיב לבניו ויעשיר את ניניו – אם התאפּק לאמיתו, אם החריש בלי דעת, אם הרביץ את נפשו לעולמים; הוא יעזוב כזב לבניו ויסכסך תכונות בתכונות בנפש נינו – אם התחפש כנבדל מאחיו, כשפל נבחר מעם, כגבר צרור במנוחותיו. אשריהו אם החריש; אבוי לנו אם היה כמחריש. אך אם כה ואם כה – והוא האחד ובלתו אין שני. כל אחיו המהגים עומדים במזל ישן. בדברם הם מבלים את תקות ישראל; בגבהם הם תומכים את סיפּון ההבלים אשר לבית ישראל; בלטשם עין לעברים – הם מָשיבים אימה בפני כל תכונה חדשה, מן הטף אשר לנפש אדם מישראל. כל אלה – יהודים אחים לקול הנקלה והמבזבז, ולא אחים לאלם הטמיר והיקר – עומדים בחומו של עולם ושארית אונם שופעת כיזע, כביכול, דרך נקבוביות עורם. האם לא יתם לאחרונה כל כוחם, כצאת דם החי דרך העורקים השסועים? רק הוא, האָב המתאַפק והרחמן, הגה בלבו רעיון למרפא – להתכפש בעפר האדמה באשר ימצא, או בכל תום או בכל שכחה, למען ייסתמו הפיות המבישים והנפש לא תוסיף עוד לנזול, לדלוף, לשחת בלי הרף ליום הווה את לשדה.

האָבות מצניעים את דודיהם הכשרים; אַל תחפש איפוא לשוא את האב המתאַפּק, המוליד במסתרים את תכונתנו החדשה. לו נאוה דומיה. אם תכיר אותו בדרך – והלם לבו רגע על לא־דבר, להוות כולנו; אם תקרא בשמו – וחרד גם האיש העניו הזה לקולך, כחרוד יהודי לכל קול מתקוה ומדמיון; ואם תגיד לו תהילה בפניו – ונהר ורחב והיה פתאום ככל יהודי. שטה ועבור מעל פני דרכו; כי באָבדו תאבד עמו גם תקותנו. לא אחת התקוות הגדולות והגלויות אשר נחרתו בשם ובתואר בספר המסורת. הללו לא יתמו, לא יכזבו את בואן; הללו ימאנו מאליהן להקרע מעל בית־ישראל. הן נושנו בבית הזה, אשר ריח נצחים נודף מכתליו; כה טוב להן, לתקוות שׂבעות ימים אלה, לשבת בין גוילים צהובים המשמיעים כל היום רשרוש קדומים. כה טוב להן פה ודבר לא יבריחן, את בנות התקוה האלה הנבונות והשבעות, אשר לחם חוקן ניתן להן מספר הספרים ושיקוין ילוקח מלשד נפשה של בתולת יהודה. ואולם מות תמות אולי תקותנו היחידה והנאלמה, התקוה למורשה חדשה. הלזו לא נכתבה בספר, לא נקראה עדיין בשם בפני קהל ועדה; חוזים לא דמו עדיין את תארה החמוד. ומגן אין לה עדיין בארץ היהודים, בלתי אם האב הנעלם, המתאפּק והרחמן.