שגגה או צדקה, כביכול, יצאה מלפני הגורל, הוא המיט עלינו בבת אחת אויב ורוכבו; אבל אם כה ואם כה – ונער־ישראל זה, ששמו הישוב הארץ־ישראלי, הועמד לנסיון־בינים: בין חיים למות, בין הבל לתעודה, בין ריבוי לגידול. מעכשיו לא נוכל עוד להשתבח לחינם ולומר, כי כולנו מכונסים על נקלה ולרווחה תחת חופת האביב שביהודה וכל הרוצה בא ומטיל את מטלטליו במקום אשר יבחר – יהודי וסחבות תורותיו; יהודי וסחבות מנוחותיו. הוברחנו עכשיו, בעטים של שכנים רעים או בעטיו של כוח בוחן, לתוך חצרות חיים מגודרות וצפופות, ושם נישאר ימים רבים כמו בתוך דחקות מצודה, גם לאחר אשר תיטב ותרחב הארץ לפנינו ככל אשר חפצנו. פה, במבצרי משורה סגורים, נקרב איש אל אחיו, ומאפס מקום ומאפס חמדה לא נחמוד עוד את הדמות היהודי המבהיקה והמסורבלת, זו שעורה משוח כדי טפח בכל מיני שמנים של בחירה וגופה משומר בכל מיני לבושים של בטחון; לעומת זאת ינעמו לנו אחים תמימים ודרוכים אשר יקל להם ללמוד דבר מפי הגבורה, אשר יתאמנו כילדים ימים רבים למשחק גורל אחד ולא יתבוששו.

הרווחה לא תהיה עוד בארץ, לאמר: הרוחה היהודית שאינה יונקת ממקור, אלא מתלקטת מבחוץ; זו שפירושה מלוא־חפנים ולא מלוא־רצון; זו הבלתי־נאמנה,החסרה את עפעפי הצניעות, המקנאה כל ימיה בכל רווחה אחרת הטובה ממנה; זו שאין בכל תאוותיה תאות מורשה ואינה ניתנת להימסר בצורה מן הצורות לדור יבוא. הרווחה הזאת סופה שתבוטל במקומנו, אם נזכה כאן למקום עולם, או שתידחק לפחות אל נויהם של יהודי־ראוה ספורים העתידים להסתופף בבמות הקריה שביהודה; אבל בחצרות שדה, ובכל מקום אשר תגיע שמה יד גורלנו, יתכונן יהודי ירא־מולדת. התמורה תבוא; היא תיברא ממכשול, מאסון, מלחץ אויב – כברוא הקונכיה את הפּנינה מסביב לגרגר החול המסתופף בחללה. החדשה תווצר; כי לא יתואר הדבר אשר לא ישולם מחיר בעד מולדת. הה, עמים רבים קנו את נחלתם בלא־יודעים, בהמשך נאלם של דורות; אבל הללו זכות ילדותם עמדה להם לקבל דוֹרן מאת הגורל – ואנחנו, באי יהודה – ואם אמנם השכלנו לקרוא לעצמנו בשם: נער ישראל – רק בנים אנחנו לעם נושן אשר חן העלומים נמחה זה כבר מפניו הנקשים. העם כזה יקו למתנת חינם? ואם שבע בתקופה ישוה על פרצופו העוית תחנונים – היא לא תצלח; רק קלסה ינחל אם ילהג כילד או יתפנק כעלם. הוא לבדו יחולל את הפלא באין רואים, בין דמעת אסון אחת למשנֶהָ. איש לא ישמע את אוושת הלידה האיומה הזאת, אשר מקומה כל טרשי יהודה ואנחותיה במלוא כל בית ואוהל, בעיר ובשדה; זר לא יבין, ותושב יהודי לא ישיח לפני הזר הזה דבר, לאמר: הביטה וראה, כי היתה לנו עדנה! זָקַנו, ואיש לא יאמין לשמועתנו; רק עצמנו־ובשרנו יאמין, יחוש, יתאפק מחדוה. כי רק אנחנו לבדנו נדע בדממה את חידתנו ואת פתרונה, לאמר: כי עולל מולדת בחיקנו ולהגו כמתק נצחים, פחדו כחרדה אדירה, מאור פניו כבינה הטובה בכל הבינות.

עולל מולדת נולד לנו ליסורי גידול, ואנחנו אב־ואם לסוכך ולהגן. אם נעשה את יומנו להתיפות – והיינו כזונה אשר יומה בתֶבֶל וזרעה ממזר; אם נרעה רוח עם לצים – וגדלה מולדתנו פרא ובעטה באביה ביום איד. אל לנו ספוֹק כפים מחדוה או מיגון; רק מעט ערגת שפתים לאם אוהבת, רק מעט חזון לאָב חנון. אמנם כן: עוד דורות למכביר ינקופו עד אשר תגדל מולדתנו והיתה כבת חמודה אשר המשתאה אליה ישתאה בדממה, או כעלם חסון הצועד לבטח בין רבים ושונים והפוקד אותו יפקדנו בברכה תמה; זמן רב עוד יתגודדו מסביב לעולל המון דודים ודודות, ומצמוץ לשונם לא יחדל והחרדה בעינים תעלה ותכבה חליפות. אבל היושב בציון ידע, כי טובה שינה מתוקה למולדת – למול הרוח העולה מן הים, בצל השקמה המלבלבת רמזים טובים שאינם תובעים פתרון. מאצל השקמה תפנה הנתיבה אל הבית, יט השביל אל השדה, תתפּתל הדרך אל העיר הקרובה או הרחוקה – ובזאת יתמו כל השבילים והדרכים; מלמעלה עד מלוא השמים, אשר בהם אולי אחרית החידה לכל חיים ותעודה, לא יהיה עוד שביל ודרך ליהודי היושב בציון. המכורה הנלעגת הזאת, המשתרעת כחפץ לב יהודי מקצה אוויר עד קצה־אוויר, תחלוף כליל; שעשועיה וחליפותיה וכל הדרה ילכו הלוך והקרע מפקידה לפקידה, עם היות רעמים וברקים על ראשנו. יום אחד וטהרו השמים על ראשנו; אך עד היום ההוא הרחוק נאַמן את עינינו לכפיה, נדבר בסתר על לב אח: בוא גם אתה בבריתנו, כי הקימונו ברית נאלמה ונאדרה אשר כמוה לא היתה לעולמים, לאמר: להשמיד באין רואים מכוֹרה ישראלית הבנויה מבצרי רוח לאין ספוֹר! – אשר יילוה אלינו לא ילבש גבורה, כי אם אחת יעשה – חדול יחדל לכלכל במו עיניו ובמו פיו את יצורי השחץ האוורירים, עדרי ישראל העליונים אשר גם אוויל מבני הגויים יכנה אותם לפעמים מבלי דעת בשם הון או קנין או נחלה. כל אלה ילכו הלוך והמוֹג, הם ושמותיהם: החריפוּת, ההתעלוּת, ההתקדשוּת; הם ורעיהם: פושׂקי העינים, זבי הנפש, להוטי הגרון.

והיתה דומיה בציון, זאת הדומיה אשר כל נולד יוולד בחיקה. אל תתמה על החפץ הקדוש הזה, אשר רוב המון בית ישראל ילעגו לפשרו ויאמרו כמתאוננים: על מה נלך למדבר הדממה הזה אשר סירי הרוח לא יקטרו שם את קיטורם? זאת לא זאת: יש המון חיים אשר קולם משול כמעט לקול מערכת הגלגלים, אלה המנסרים בכוח ובקצב ובדממה. כי זה כל חפצנו: לקרוע מעל כל חטיבת חיים יהודית את יתר ההמולה, את כנפות הסרח המתלבטות, המקישות ברוח כמפרשי אניה בטלים. כי הנה הגיעו ימים אשר הוגד עליהם מראש – ברמז נבואה, בשיח נחמות, באָלת נפשם של יהודים מעונים לכל לשונותיהם; אלה הם ימים אשר הרואה בהם יבין כי נועדו למען אחרית. אך מי סכל ולא ידע כי אבחת האחרית אינה נאחזת במקום שהאוויר רווי להטים תפלים, אלה שגם חרד חדה חותכת בהם בלי כוח?