איש בן־שלשים, קל בלבבו ובעיניו, נקרה להיות בבית־משפחה באחד הבקרים אשר בקיץ. על מרפסת הצל, הנשקפת אל פני הים הגלויים, ישב האיש ביחידות עם גברת־הבית אשר לקטה אגב־שיחה פרורי־חן מעל השולחן המכוסה בכל מאכל הנאכל לארוחת בוקר. האשה הצעירה שׂיכלה את ידיה אל הצלחות ואל הצנצנות, כגברת־בית הרגילה להיות סועדת בשעת קבלת אורחים, והאיש האורח שיכל אף הוא את עיניו אל תנועותיה, ומראהו היה כנלהב וקודר גם יחד. האשה שאלה: למה יזעף? למה יביט בתמהון? – האיש ענה את דבריו; ופתאום קרא: ”הה, גברתי! מה נורא המקום הזה; אין דבר אשר אומַר: שלך הוא. הכל, מה שעל ידך ומסביבך, הנהו זר, מובא ממרחקים. את בעצמך נראית על־ידי־כך מוזרה, מופלאה, בלתי־נתפסת; יש בזה גם כעין קסם," סיים האורח בבת־צחוק, “אותו הקסם שגברים מאנשי הגויים מיטיבים לראות בכל בת־ישראל.”
נדנוד־ראש, תמהון, צחוק. האיש המשיך:
“אין דבר אשר בא אליך מקרוב – מן המאכל אשר בפיך, עד השמלה אשר על עורך ועד הדמיונות אשר בראשך. שולחנך דומה לסביבון בן־אגדה אשר הקיף מלוא־תבל ואסף מטוב כל הארץ: הלחם והחמאה מאוסטרליה, הגבינה מהולנד, הפירות הכבושים מאיי הים, הזיתים מסוריה והצלחת המכילה אותם – מצ’כיה. שפתך היא מטבּור אירופה, התמהון הגדול, הרובץ מעל לגבות עיניך, אף־הוא איננו בן־המקום; נראה ברור, כי בן־מצחך זה אין לו אף מודע אחד יחידי בין המון דמיונות המולדת, המתגוללים במקום הזה בראש כל חוצות. גם בת־הצחוק, הקורנת מעל פניך לחן לך ולי לשעשועים, עשתה קפיצת־דרך לא־מעטה למען הגיע אל הגבר הזר… חסל! המעגל נסתיים; הוא חבור כולו מנקודות חיים מרוחקות, זרות אחת לשניה. אין אף דבר אחד הבא מקרוב, מן השורש, מתוך עמל־מסורת. אמנם יש עוד דבר־מה – האל הגדול, אשר ביחס אליו אין קרוב ורחוק. אבל את אינך מאמינה באלהים, נפשך איננה דורשת לאמונה.”
מבט אשה לוחש סתרי־נסתרות, וזעף על שפתי־חן; האיש הגה מעט את דבריו מן המסלה: “נשאתי משל, אבל לא משל יחידים. הה, זאת העיר אשר על שפת הים – קריה לא־נאמנה, אשר אין בה דבר ללא מגרעת! כל אשר אתה סובא בקרבה מן החיים מהול תמיד במים, בפסולת, בלא־יקר; כאילו גם הים, הים שיש בו ממש, מתחיל כאלפּים אמה מן החוף והלאה. פה אין דבר אשר הנהו מתום: לא הסחורה אשר בחנות, לא המזרח, לא האוויר המאובק. לא רחוב שכולו תחום, לא גן מוגמר, לא שביל המוביל עד תכלית. כל הנלקח פה ביד מעורר אגב ראיה ראשונה רוגז, חשד, אי־חמדה; דומה כאילו מי־שהוא כבר החזיק אותו בכף, שקל את ערכו לחובה, כיהה בו בעין זועפת.”
האשה נענעה בראשה כמסכימה, כמשותפת להבנה; היא מלמלה: “הה, אין במקום הזה אף דבר אחד של מאה אחוז!” ואולם האיש סרב להקשיב; הוא דיבר עכשיו אליה כדבר גבר אל אשה – מבלי ערוך את הקשבתה ובפנותו רק אל האור אשר בעיניה ואל הצל הנופל מעל עפעפיה. הוא המשיך: “לפנים נואלנו לחשוב, כי יחידי־יהודים, בהתקבצם מארצות שונות למען שוב לבצרון משותף של חיים, יביאו אתם כולם רכוש גדול בטעם, בדעת ובמאויים; חוזים חזו לנו מראש את תערובת החכמה, את צירוף הכוחות, את הבקורת אשר הוחדה על אבני־נוד לאין־ספורות. אכזבה ודאבון עינים! לפניך עיר המלאה ממזרי־רוח, אסופי־טעם, ספיחי־כלאים שילשים וריבעים; לו יכולת למצער לדעת את מקום מוצאם של הנידחים האלה, ורווח לך. אבל כל היהודים האלה, מביאי השיירים, שכחו בעצמם את מקום מולדתם של הדברים הבלולים אשר אתם; ממזר הצורה – של הבית, של השיר, של יסוד האמונה – הורה בחרקוב או בפריז. רגש מוזר, שיש בו מחבלי הכישוף של האגדה – להיות מוקף, מבית ומבחוץ, בדברים אנונימיים! אף לא דבר אחד אשר תאמר: זה־הוא, ידעתי את מוצאו, אני משער את גידולו ואת תולדותיו; בכול רק דברים נעלמים, אשר לא תדע להוציא עליהם משפט. אתה קורא מאמר בעתון, שומע קול בתלהבות של נואם, רואה סדר־זרעים בגינה קטנה – ואתה כילד או כעוור: האם אלה מעשי ראשית או הדי־אחרית? תיאטרון של בובות, בלי החיל המתוק אשר בימי הילדות; הלזה, זעיר־בחורים בן־שש, היה זוכה לבסוף לראות את הדפנות כשהם מתבדרים ואת עושה הקומדיה כשהוא יוצא ומצטחק: הנני! ואולם זה אשר לימד את בובותינו הוא נעלם בן המון ארצות. מכרכי־הים הוא שהגלה אלינו בלילי טעם ואמונות ודעות; וכל המרכולת הזרה הזאת באה אלינו ארוזה לחלקיה מוכנה לשימוש בלי שהות. תמול בקובה, היום אצלנו; מחר תעיף עינך – ואיננו: סחרחורת שיש בה כל ואין בה ממש. דומה שמלוא כדור הארץ הפך להיות אצלנו מעגל־משחק עם בולי־סוסים אחדים: בן־רגע והמעגל נתסיים, בעוד רגע ו’הידד' ההתחלה מתחיל מחדש.”
דממת רגע, בת־צחוק ותוכחה: “עכשיו תחדל מזה ושתית את כוס הקפה, כי הלא את הכל כבר אמרת.” ואולם הפעם הקשיב האורח לדברי בת־שיחתו, והוא סיים בבת־צחוק:
“אוסיף לך רק זאת: כל מה שאמרתי לך כבר נאמר מפי זרים; כל זה חזו מראש אנשים מאנשי הגויים.”