שעה ראשונה של – אשה מעוררת תאניה בפני קהל זרים, ילד מתיפח וגבר לובש זעף או קדרות; שעה שניה ושלישית של אסון – הילד נרדם אחרי כלות בכי, האשה – בעוד הרואים צובאים על אסונה – כובשת את הנהי, מפיגה את יגון פניה על ידי אנחות סתומות ומעלה על שפתיה בת־צחוק רפה. אותה שעה הגבר אינו משנה הרבה בלבוש אבלו; פעמים זעפו הופך להיות יגון־חיים, הקדרות שבנפשו מחווירה עד כדי צער ללא תקנה. אבל על פניו נסוכה תמיד הבעה של קשי נפש.

השכחה הגמורה אינה ראויה לגבר העומד ברשות גורלו; על אחת כמה וכמה, שאין עם המכיר עבר ועתיד, מצווה להשתמש בצרי הנקלה הזה. היחיד, אשר ידע יום עברות, פניו נעשים נקשים, צחיחים, זעומי־פרישות. העם, אשר יריבים שפכו עליו את חמתם, בהכרח שידבקו בו בזו אחרי זו כל מידות השנאה למיניהן ושכולן גם יחד יתמו במרוצת הימים ויפַנו את מקומן לרגש סתרים אחד: לזעם אלם. זהו רגש מדמדם שאין לו כמעט כל ציווּיים; אינו חורש כל רעה, אינו זומם כמעט דבר שנאה או נקמה, אינו מזכיר אפילו נשכחות. אבל הוא מצהיב פעם בפעם את הפרצוף הנקלה של עם האוהב הכנעה ומקרין על מצחו הבהוב זר וקר שלא מעולם זה – עולם זה המלא קישואים רווּיים מי־שלוֹמים ואבטיחים מתוקי סליחה. זעם־מסתורין זה המאריך ימים, כביכול, ללא חמדה וללא תועלת, הוא מעין קמיע של יסורים התלוי על מקום התמצית של לב האומה; ממנו אותו תוקף מעט של עמים נעלבים, אותו יצר שותת דם ודמעות של עמים רמוסים ואותו שאָר־כבוד אשר לעדה מעונה על עברי פי פחת. רק על פי קמיע זה יוכר באחרית הימים העם המזוהם אשר יצא מזרע אצילים; כי איך שכבו אף ישנו אבותינו בבשתם דורות על דורות והרקב לא כיסה עליהם לעולמי עד? יען וביען הם זעמו על תבל ומלואה, על עמים ומדינות, על כל אשר בשם אדם יקרא.

כתוב בתורה: זכור את אשר עשה לך עמלק! מלקטי המצוות התמימים השליכו את הציווי האדיר הזה לתוך דוד העצמות הגדול של תרי"ג, מסורת ענוה קבעה אותו בתוך סדר התפילות אשר לימות החול; ואולם לחה של מצות־אנשים זו עדיין לא נס. הפסוק הקצר מבריק כאבחת חרב, דומה הוא לחרב מתהפכת על שערי גן העדן של הסלחנים: אל תיכנס! זכור! אם תבוא באש ובמים אתך יהי הזֵכר האחרון הזה; לו אבו אבותיך להזכיר שם אלהים אחרים, כי אז עמדה להם הצלה; אתה אל תרויח במחיר השכחה. אל תשאל: מה בצע? אבותינו אכולי המדורות הגדילו על אויביהם מדי קראם עם יציאת נשמה: שמע ישראל. אנחנו נישא עד עת קץ את זכר אויבינו; הננו המרגלים המביאים את עֶרְוַת העולם הזה; לא דרך כלבים לנו המתחילים בנביחה ומסיימים בכשכוש זנב. אהבנו את החיים כגברים המצרפים לאהבה גם את אורך הרוח; אוהבי השכחה הם הם המכחישים את הישארות החיים.

ראה אף ראה: אם אויביך הרעו לך ואין לאל ידיך לשלם להם כגמולם – עוד יש גורל, דיין אמת, הנאמן להשיב לב עולבים על נעלבים, עוד יש זמן הולך לתומו והוא ממונה לכלות את קוצי התרעומת משדות־החיים. ואולם יש רעה נתעבה שאין לה תקנה; הזמן אינו מכפר על תועבות. הללו, תועבות עמלק, נפרעות ממך בשעתן ושלא בשעתן; גזירה היא ששמן יהיה כרקב בעצמותיך, שאם לא כן הרי אתה נעשה, כביכול, שותף להן ולעושיהן. אל תתמה על החפץ: אין הטבע נותן למוכים שיישנו שנת ישרים. אל תאמר: דַיֵנִי בפורעניות. מי שהמון החיים בידו הטיל עול משנה על המעונים: את היסורים ואת בושתם, את העלבונות ואת חרפתם, את העמלקים ואת זכרם.