קרית המכפלה התמימה, שנצטיירה בדמיון כגניזה נשכחה וקדושה, הפכה פתאום להיות עיר־מפלצת ושלפה יום אחד את רצח־הרצחים – זה הרצח הנתעב והנורא שלא נוצר, כביכול, בעולם הזה אלא בשביל היהודים בלבד.
הוי, חברון עיר־הקדומים ענוגה כמסורת, עיר האבות, אשר השיבה כאילו הפיגה מקרבה את עוולת החיים הרגילים; דומה היה, כי מכל חמס־אנוש לא נשאר בתוכה אלא מעט ערמה שאננה אשר לבני חת, מעט יצר כמוס אשר לנשיאי־עם הסוחרים אל סף המדבר, אף גם המון הזיה הפרוש על פני שטח־זמן בן ארבעת אלפים שנה. והנה נתרחש פלא איום ונורא, והעיר חברון מלאה דמים כעיר מקרוב באה אשר לא תדע רחם, לא תדע בושת, לא תדע בינה; פה, במקום אשר יפעפע עוד בסתר מקור המכורה היקרה אשר לעברים הקדמונים, הוכלמנו כחדלי־אישים אשר עמם לא יקוֹם את נקמתם, שכניהם לא ישׁוֹמו על אסונם וכל יודעיהם מרחוק לא תצילינה אזניהם לשמועה הגדולה והרעה. בעיר הזאת, אשר אנחנו נתנו לה שם ושארית עולם, שפכו עלינו את הבוז אשר לרמוסים ולחנוקים ולזבוחים; משם נועדו אבותינו לצאת למלחמותיהם הגדולות, למען פדות להם אלהים גדולים, ושם גם עשו בנו הרג נקלה ונמהר. הה, הרג נמהר זה המשאיג שאגת־פחדים אחת את האנשים והנשים והטף, הכופה על המומתים את תרעלת כל הזוועה אשר בעולם הזה ונותן לממיתים את כל עונג המשנה אשר בעולם הזה, עונג של תליינים וזובחי־קרבנות גם יחד – האומנם בָּאָנו ההרג הזה בחברון עיר דוד, מקום שם אצרנו עבר עתיק ונכבד, עתיק מהשמד ברמיסה ובחניקה ונכבד מהתבוסס בדם הפקר של זבוחי יום אחד?
השקיפה מגבעת החללים וראה את האמת המבישה: מסביב לו, להר־המתים, עולים כל צמחי־הרקבון – הנהי והיאוש וחרוק־השינים – ורק נטע אחד, יקר לאדם ולאל, לא יראה בכל הכיכר האיומה הזאת: הנקמה. דם יהודים, שדורות על דורות הפיגו מקרבו את תאות ההרג – יצא, כביכול, מכלל הערכין העצומים של העולם הזה וכפרתו הלכה הלוך ודלה. הנקמה היא מתוקה; מתקה קדוש מן הסליחה, עז ומטהר מן השכחה, טוב ומיטיב מן התשובה. הנקמה, התומכת את מוסדות־החיים, לא באה לעולם כדי להנות את יורשי הנרצחים; חכמת רזים לה, הדורשת עין תחת עין, והיא היא הפוגעת בענגו של הרוצח שלא יהיה שלם. בזה כלולה בינת־בראשית אשר לנקמה: לחסר מן השׁכּרוֹן, מן הרהב, ואחרון אחרון – מן התמימות אשר במעשה ההרג. ואולם – אבוי! – דמנו, דם יהודי, אינו קורא לנקמה; רוצחינו באשר הם שם הם סוג מיוחד לעונג ולנחת הנופלים בחלקם. הם עטים אל זבחי־יהודים כמו אל כרה נפלאה אשר יערוך להם מלך־המלכים – המות; הם משׂתערים לקראת הזבח הזה כשהם נלהבים עד תום, מתהולללים לבלי פחד, סולדים וששים כמו בפני פלא. הה, מה גדול ונורא הפלא הזה: דם אשר יישפך כמי־השכחה או כשמן הסליחה; רצח אשר איננו בא כרקב בעצמות, כי־אם כמכאוב אשר יינשא; הרג חוגג המנחיל אושר לא־נעכר, המנשא את הרוצח עד לשיא־אלים לא־נחקר, עד לתאות־אלים נאדרה, לאמור: לכלות־חיים על לא־דבר.