(בּועד הלאוּמי בּירוּשלים, ב' בּתמוּז תרצ"ה)

השאלה שלפנינוּ מַצריכה בירוּר עיניני, שקט וּמתוּן, כּדי שנדע בּמה אנוּ מחוּלקים וּמי וָמי המחוּלקים בּאמת. אּולם מה שנשמע כּאן אינוֹ מקל על הבּירוּר העניני. “הסערה” שהוּקמה בּישוּב על ידי אנשים שלבּם מלא “אהבה” ועל ידי מעבידי עבוֹדה ערבית הדוֹגלים בּשם “הלאוּמיוּת” היא מחוּץ לויכּוּח חינוּכי. אין כּל חשק להתוַכּח עם מר ויינשטיין, המיצג, כּידוּע, את רוֹב מנין ורוֹב בּנין של עם ישׂראל, והוּא גוֹזר מתוֹך תקיפוּת הדעת: “צריך להפסיק את תקציב החינוּך לזרם העוֹבדים”. מה היוּ עוֹשׂים 80.000 העוֹבדים העברים בּארץ ומשפּחוֹתיהם אילוּ היה גוֹרלם תלוּי בּגזירת־פּיו של מר ויינשטיין? וכשמר סוּפּרסקי, למשל, מדבּר בּעדינוּת רוּח של בּעל־בּית על בּית־הספר של העוֹבדים, שהם רוֹצים ליהנוֹת מכּספּי הישוּב וּלפיכך הם נכנסים למסגרת הכּללית, אלא שהוּא מַתנה אתם תנאים ש“יתוּקנוּ”, הרי הוּא מעיד בּזה לא רק על מוּשׂגיו החינוּכיים והציוֹניים, כּי אם גם על מוּשׂגיו לגבּי הזכוּיוֹת האלמנטריוֹת של אזרחים בּישוּב וּבציוֹנוּת. עם המוּשׂגים האלה של האנשים הרגילים לראוֹת עצמם “בּעלי־בּית” בציוֹנוּת – מלחמה לנוּ, בּכל השטחים. ולא מפּיהם נקבּל תעוּדוֹת אם החינוּך של עין־חרוֹד ונהלל וּדגניה הוּא החינוּך הציוֹני הטוֹב או חינוּכם של בּתי־הספר בּמושבוֹת הנתוּנוֹת ללחצם וּלהשפּעתם של מעבידי עבוֹדה ערבית.

על מה אנוּ מתוַכּחים? שאלת הזרמים בּחינוּך אינה מתחילה מן ההסכּם המוּצע וגם לא מחוּקת החינוּך שקבע הועד הלאוּמי לאחר ההעברה. השאלה הוּצגה בּמלוֹא חריפוּתה בּועידת לונדון בּשנת 1920. ואני האיש שטענתי אז להכּרת זכוּתוֹ של חינוּך “המזרחי”, בּמסגרת החינוּך הכּללי. יהוּדים פּיקחים יחשדוּני בּקנוּניה עם “המזרחי”. אך לא היוּ לנוּ אז עדיין שוּם “אינטרסים” פּרטיים בּענין זה, וספק אם הייתי אז רוֹאה את הנוֹלד בּמידה זוֹ עד כּדי לראוֹת את ההתפּתחות הגדוֹלה של בּתי־הספר של העוֹבדים. אוּלם עשיתי זאת מתוֹך הכּרה שאני נאמן לה גם עכשיו.

מפּני מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת אין חינוּך ילדי ישׂראל בּימינו ניתן להיכּנס לתוֹך משטר קסרקטיני אחד, על משקל המשטר החינוּכי הפּרוּסי. לא חשבתי ואינני חוֹשב, כּי חינוּך זה שנקרא אצלנוּ “כּללי” הוּא הוּא החינוּך הלאוּמי, החינוּך הראוּי והרצוּי לכל ישׂראל. אינני סבוּר שעַם ישׂראל נתן את המנדט לד“ר מוֹסינזוֹן על שיטת החינוּך האחת והכּוֹללת. בּעתוֹנוּת הציוֹנית נוֹדעת חיבּה יתירה לתביעוֹת הפּטריוֹטיוֹת של חינוּך אחד ויחיד. סיסמה זוֹ היא מבּחינה מדינית־לאוּמית פּשע, וּמבּחינה תרבּוּתית – אַבּסוּרד. בּאיזה כּוֹח תכריחוּ הוֹרים יהוּדים חרדים לחנך את ילדיהם אצל ד”ר מוֹסינזוֹן? ואמנם דבר זה לא עלה למעשׂה על הדעת, גם על דעתם של הדוֹגלים בּחינוּך אחד ויחיד. אך גם אוֹתנוּ לא תכריחוּ לשלוֹח את ילדינוּ לד"ר בּוֹגרשוֹב. האדוֹנים סוּפּרסקי וּוַיינשטין רוֹאים את עצמם קרוּאים ומיוּעדים להטיל על כּולנוּ את התוֹכן החינוּכי הכּשר בּעיניהם. אוּלם איננוּ סבוּרים כּי ההיסטוֹריה העברית מסרה את המַנדט על עניני תרבּוּת לידיהם. מר סוּפּרסקי דיבּר בּגנוּתנוּ, שאנוּ רוֹצים “משטר” ציוֹני, רוֹצים בּמשמעת וּבהטלת דעת־הרוֹב. הוּא איננוּ רוֹצה בּזה, אלא שבּעניני חינוּך דוקא הוּא רוֹצה בּשלטוֹנוֹ עלינוּ. ואנחנוּ אמנם רוֹצים בּמשטר ציוֹני ובציוּת של המיעוּט לרוֹב בּשאלוֹת קרקע וספסרוּת ועבוֹדה וּמדיניוּת. אבל לא בשאלוֹת מַצפּוּן. חינוּך הוּא דבר שבּמצפּוּן ושבּהכּרה אישית. וּמי שירצה – ואפילוּ אם יש לוֹ רוֹב – להטיל את מרוּתוֹ בּעניני תרבּוּת (מחוּץ למה שמוּסכּם וּמקוּבּל על ידי כּולנוּ) יעלה חרס בּידו ויהרוֹס גם את מידת האיחוּד הקיימת בּינינוּ.

וּמה תאמרוּ ל“אגוּדת ישׂראל”? אנוּ רוֹצים בּשיתוּפם בּכּנסת. האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר מוֹדרני על כּרחם? ואם תבוֹא לארץ יהדוּת דתית־רפוֹרמית, האם תכפּוּ עליהם בּית־ספר של “המזרחי”? תכּירוּ שאנוּ חיים בּתקוּפה של ניגוּדים דתיים, תרבּוּתיים וּמעמדיים. וחינוּך עברי לאוּמי יתכן רק אם בּתוֹך המערכה הכּללית, על יסוֹד של קנינים תרבּוּתיים כּלליים, תינתן אוֹטוֹנוֹמיה חינוּכית מספּיקה לכל זרם שבּקרבּנוּ.

הויכּוּח איננוּ כּלל על ההסכּם. ו“המזרחי” בּהתנגדוּתוֹ נפל בּפּח טמנוּ לרגליו חסידי החינוּך האחיד ו“הכּללי”. לא ההסכּם מרגיז, אלא עוּבדת קיוּמוֹ של זרם העוֹבדים, ולָאו דוקא בּחינוּך. זהוּ שאינוֹ נוֹתן מנוּחה ל“מדינתיים” החשוּבים, ול“ידידי” הכּנסת המאַיימים בּיציאה. הסעיפים המציינים את מציאוּתם של דגל־העבוֹדה וחג־העבוֹדה בּבתי־ספרנוּ הסעירוּ את רוּחם, התמימים! הידעתם מדוּע? הם היוּ רוֹצים לאסוֹר את דגל־העבוֹדה ואת חג־העבוֹדה על הפּוֹעלים המבוּגרים, אך כּל עוד יד ישׂראל, כּלוֹמר, יד הפּוֹעלים, תקיפה, הם מנסים לפחוֹת לאסוֹר אוֹתם על הקטנים.

ואני שוֹאל את “המזרחי”, שיצא חוֹצץ נגד ההסכּם והכריח את בּא־כּוֹחוֹ לחזוֹר בּוֹ מחתימתוֹ: האם התוֹרה אוֹסרת את הדגל האדוֹם ואת חגיגת א' בּמַאי? האם מבּחינת התוֹרה והמצוה נוֹח להם יוֹתר להימצא בּרשת חינוּך אחת עם הגימנסיה בּתל־אביב מאשר עם בּתי־הספר בּנהלל ועין־חרוֹד החוֹגגים את א' במַאי? אינני מֵקֵל כּלל וּכלל בּקוֹשי הנפשי הגדוֹל שיש ליהוּדים חרדים להכּיר בּשוּתפוּת שבּיניהם לבין מוֹסדוֹת חינוּך לא־חרדי. לא לחינם נלחם “המזרחי” שנים רבּות נגד ה“קוּלטוּרה” בּציוֹנוּת. וזה היה החידוּש הגדוֹל של ועידת לוֹנדוֹן, ש“המזרחי” התגבּר על התנגדוּתוֹ והסכּים לרשת חינוּך אחת, אשר בּה יהיה כּל זרם שׂוֹרר בּביתוֹ. היה זה מצדוֹ קרבּן פּרינציפּיוֹני. סבוּרני שחינוּך “המזרחי” לא הפסיד מקרבּן זה, וש“המזרחי” איננוּ מתחרט עליו. מדוּע איפוֹא אתם מבקשים להתחרט דוקא לגבּי בּתי־הספר של העוֹבדים?

הרב אוֹסטרובֹסקי והרב אסף שוֹאלים אוֹתנוּ: למה לכם שהדברים יהיוּ רשוּמים בּכתב? אוֹדה, אינני מדבּר כּאן מטעם “המרכז לחינוּך”, ומצדי לא הייתי רוֹאה צוֹרך בּסעיפים מפוֹרשים. אבל לאחר מה ששמעתי כּאן, לאחר מה שמעיזים לוֹמר לנוּ, לאחר התגלוּת הנטיה הבּרוּרה “לפסוֹל” את חינוּכנוּ, לאחר הרצוֹן להעמיד אפּוֹטרופּסים על חינוּכנוּ – צריך שהדברים יאָמרוּ בּמפוֹרש. אתם שהעמדתם את רוֹקח ואריאב לאפּוֹטרופּסים על החינוּך, אנשי תרבּוּת וחינוּך אלה, שגירשוּ את שוּשנה פֶּרסיץ, הם הם היוֹצרים עתה את “דעת הישוּב” על החינוּך, ואתם מפחדים לעמוֹד בּפניהם. כּיצד נוּכל לסמוֹך עליכם? לא יעלה על דעתכם לאסוֹר על בּית־ספר של חסידים את חגיגת י"ט כּסליו, אף על פּי שבּעיני המתנגדים אף זהוּ חג אשר בּדוּ מלבּם. וּמחר תבוֹאוּ לאסוֹר עלינוּ את יוֹם־הזכּרוֹן לארלוֹזוֹרוֹב. על מי נסמוֹך? מי מכּם התקוֹמם כּנגד קיפּוּח חברינוּ? אנוּ כּמחצית העיר תל־אביב, אנוּ משלמים מסים, ובית־ספר היחידי המתנהל ברוּחנוּ עשוּק. לא תקציב ולא בּנין. ושוּם אדם אוֹבּיקטיבי, שוּם ציוֹני “בּלתי־מעמדי” איננו מתעוֹרר על כּך.

בּנקוּדה אחת אני מסכּים עם המתנגדים. גם אני שוֹלל מוֹנוֹפּוֹלין מפלגתי בּעניני חינוּך. אני טוֹען לאוֹטוֹנוֹמיה של זרמים חינוּכיים, אך לא למוֹנוֹפּוֹלין של המפלגוֹת. לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגתי, אך גם לא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת “המזרחי” ולא מוֹנוֹפּוֹלין למפלגת תקיפי המוֹשבוֹת. ההוֹרים צריכים לקבּוֹע, הם מתאַרגנים לבריתוֹת והם בּוֹחרים בּועדים המפקחים. ואף מספּר הזרמים איננוּ מספּר־בּל־ישתנה. גם בּתחוּמי החינוּך ההסתדרוּתי עלוּל לקוּם בּית־ספר דתי, וגם בתחוּמי החינוּך החרדי עלוּל לקוּם בּית־ספר של “הפּוֹעל המזרחי” (בּשֵיך אַבּריק אוֹ בּקיבּוּץ רוֹדגס) אשר יהיוּ לוֹ כּמה צרכים חינוּכיים אחרים משל בּית־ספר מזרחי עירוֹני. אַל נדכּא אוֹתם!

הבּא לדחוֹת הסכּם זה אוֹמר בּרוּרוֹת שהוּא רוֹצה להשליט את עצמוֹ בּעניני חינוּך על חלק אחר של הישוּב. אנחנוּ איננוּ מבקשים השתלטוּת זו. ולאחרים לא נתן שישתלטוּ עלינוּ בּשׂדה החינוּך. אנוּ שוֹאפים להיוֹת רוֹב בּישוּב, ואיננוּ נבהלים מפּני ההפחדוֹת, לא נהיה חוֹששים, כּשנהיה רוֹב, להעמיד נשיא ציוֹני מקרבּנוּ – לחינם מפחיד אוֹתנוּ מר ויינשטיין בּזה – אוּלם גם לזכוּיוֹתיו של רוֹב יש גבוּלוֹת. זכוּיוֹת מיעוּטים בּעניני חינוּך ותרבּוּת הם חלק של חוּקה יסוֹדית, בּה אסוּר לנגוֹע. וּברגע שהמפלגוֹת השוֹנוֹת מתחייבוֹת לכבד חוּקה יסוֹדית זוֹ, בּרגע שהן מתחייבוֹת לכבּד את זכוּיוֹתיו של כּל זרם בּעניני חינוּך ותרבּוּת – נוּכל אנחנוּ לוַתר על הסעיפים השנוּיים בּמחלוֹקת. לא גוּשפּנקה ולא הסכּמה של מי שהוּא נצרכים לנוּ, אלא הוֹדאה ישרה וכֵנה, שהעוֹבד כּאזרח בּעמו רשאי לחנך את ילדיו, בּמסגרת הלאוּמית, בּרוּחוֹ.