בּמקוֹם לבוֹא אליכם ליוֹם־שׂמחה, ליוֹם־בּנין, אני בּא אליכם לשעת־אֵבל. חלקי בּאבל זה שוֹנה משלכם. לכם היה חבר, מדריך, שליח, אחד מכּם. מה היה זאב בּשבילי? שלא להשתמש בּמלים שקשה לי לאָמרם, אוֹמַר רק: חבר צעיר. מה פּירוּש חבר צעיר? חבר שאתה מקוה לראוֹת בּוֹ את המשך התנוּעה. תנוּעתנוּ, אף על פּי שימי שנוֹת חייה אינם אלא כּשלוֹשים, כּבר ראתה דוֹרוֹת אחדים, וּבכל דוֹר ודוֹר העוֹלה בּתנוּעה אנוּ מבקשים לראוֹת את פּני הדוֹר היוֹרש, את הידים הנאמנוֹת העתידוֹת לקבּל את מוֹרשת התנוּעה. איני מתכּוון בּמלה המשך לקיוּם מצווֹת בּלבד. מתכּוון אני לנאמנוּת הנפשית וּלכוֹח החידוּש כּאחד. מתכּוון אני לאנשים אשר הערכים שנוֹצרוּ בּלבּוֹת דוֹר ראשוֹן לתנוּעה יחיוּ בּהם, ושמתוֹך כּך יהיה בּהם גם הכּוֹח והעוֹז לטווֹת הלאה את החוּט. אלה הם בּשבילנוּ “פּני הדוֹר”.
וגוֹרל מר הוּא לנוּ, לחברים קשישים, לראוֹת בּאבדן חבר צעיר, אשר עצם מציאוּתוֹ היה בּה כּדי להבטיח לנוּ כּי לא לשוא חיינוּ. כּזאת היתה בּשבילי אבידת אהרן שֶר, שנלקח מאתנוּ כּבן עשׂרים וּמשהוּ. גוֹרל קשה רדף את העליוֹת האחרוֹנוֹת. כּמה מטוֹבי חבריהן נשדדוּ מהן. זוֹכר אני: נכנס אלי פעם לחדר ה“קוּנטרס” חלוּץ חדש, מצעירי ה“התאחדוּת”, בּן־אוּמן, שהגיע לארץ דרך רוֹמניה. לאחר שׂיחה קצרה אמרתי לעצמי: זהוּ האיש. העיר הארץ־ישׂראלית של אז הציעה לוֹ כּמה אפשרוּיוֹת של עסקנוּת ציבּוּרית, אוּלם הוּא ראה את דרכּוֹ– למוֹשבה, לגליל. לא עברוּ ימים רבּים וּמיבנאל הגיעה אלי שמוּעה: הבּחוּר מת. ואוּלי רק חבריו הקרוֹבים ידעוּ מה אבד לנו במוֹתוֹ. וכן היה סיוֹמה שֶנקמַן מן הקיבּוּץ הלַטבי, וכן פּוּנדיק מ“שחריה”, וכן אַלפרד שכּבר נזכּר פּה. לפני כּשנה חקרתי חברים שבּאו מפּוֹלין על טיב הכּוֹחוֹת הנפשיים האצוּרים בּעליה האחרוֹנה. ואז סוּפּר לי על חבר אחד, בּעל־השׂכּלה וּבעל־מידוֹת, אשר חבריו ראוּ בוֹ את איש־העתיד בּתנוּעתנוּ. וּלאחר זמן קצר בּאה הידיעה: נהרג בּעבוֹדתו בּ“שמן”.
בּכל המקרים האלה עגמה הנפש להכּרה המרה: נגדע עץ מעצי התקוה. אריכוּת־ימים אינה דבר של מה־בּכך. זוֹהי זכוּת שצריך לחתוֹר אליה. היצירה צריכה לאריכוּת־ימים. חיי הנפש טעוּנים הצטללוּת. הכּוֹחוֹת צריכים לגמוֹל. מתוֹך חיי עשׂיה כּוֹבש לוֹ אדם את הבּטחוֹן הדרוּש לגילוּי מלא של הכּוֹחוֹת. בּרנר נגזל מאתנוּ בּן ארבּעים. מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה בּרנר חי ויוֹצר בּינינוּ? מה היה מצב ספרוּתנוּ אילוּ היה מנדלי הוֹלך מן העוֹלם בּן ארבּעים?
לא הכּרתי את זאב כּמוֹכם, מתוֹך חיי שיתוּף יוֹם יוֹם. אך סבוּר אני שידעתיו. בּפגישתנוּ הראשוֹנה, בּבּרלין, רכש את אמוּני. ראיתי אז הרבּה צעירים, בּני תנוּעתנוּ בּגרמניה. לא רבּים מהם אני מוֹצא עכשיו פּה בּתוֹכנוּ. הימים היוּ ימי מבוּכה, ורבּים היוּ קרבּנוֹתיה. איני יוֹדע אם זאב אוֹרבּך היה חפשי מן המבוּכה, אוּלם הוּא לא היה מן המשתעשעים בּמבוּכה, מן הנכנעים בּפניה בּרצוֹן. היה בּוֹ חזק יסוֹד הנאמנוּת, וּבכוֹחה חתר אל התוֹך. ואפשר היה לראוֹת בּוֹ גם אז את האיש אשר לא יפּוֹל בּשבי הקליפּוֹת. בּאוֹתה פּגישה ראשוֹנה, השמוּרה בּזכרוֹני, היתה בּידוֹ מתנה לחבר – ספר־תמוּנוֹת: מַסכוֹת־מות. פּני אדם בּמוֹתם. ספר התמוּנוֹת הקטן הזה בּיד הצעיר הגבוֹה והרזה הִשיב עלי רוּח־חרדוֹת. והנה בּא הפּתרוֹן.
מאז נפגשנוּ כּמה פּעמים. וכל פּגישה הגבּירה בּי את האֵמוּן ואת האהבה לצעיר יהוּדי זה, אשר כּל חזוּתוֹ אמרה: מבּני־בּניו של אברהם אבינוּ. חזוּת יהוּדית קדמוֹנית, אשר הגָלוּיוֹת והטמיעה לא טישטשוּ אוֹתה, לא איש־קליפּה ולא איש־פּוֹזה. המחיצוֹת המַפרידוֹת, כּרגיל בּחיינוּ: מחיצוֹת של שבטים, של שׂפוֹת, של מוֹלדוֹת, לא שלטוּ בּוֹ. הוּא היה איש־השוֹרש.
בּלוּצרן ראיתיו לאחרוֹנה. שׂיחתנוּ שם נפסקה בּאמצע, היינוּ צריכים לשוּב וּלהמשיך. וההמשך איננוּ.
ניסן תרצ"ו.