לוגו
געגועים לאולגה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

לאידה

 

א

ביום השלישי לשתיקתו, בחמש לפנות ערב, יצא אלברט את הבית בהטחת דלת עזה שהרעידה את אמות הסִפִּים. אלנה נקפצה ממקומה, רצה אל הדלת, פתחה אותה וקראה, לאן? אך אלברט רץ במורד המדרגות בלי להפנות את ראשו. היא מיהרה לחזור, ניגשה אל החלון הפונה אל הרחוב, הסיטה את הווילון, הִטתה את רפפות התריס בזווית חדה כלפי מטה, כדי להיטיב לראות, ושאלה את עצמה לאן הוא הולך, הבעל המשוגע שלה. בצעדים נמרצים, בידיים מתנופפות קדימה ואחורה, פוסע בדריכות, כאילו החליט לעשות מעשה – מי יודע איזה מעשה, הוא בלתי־צפוי, האיש הזה! – הגיע עד קצה הרחוב, נעצר, הוציא את חפיסת הסיגריות מכיסו, שלף אחת מתוכה, שם בפיו, ובאצבעות עצבניות הדליק אותה במצית. הסתכל כה וכה, כשוקל לאן לפנות, ולאחר רגע חזר על עקבותיו. לא, הוא לא נכנס לבית. הוא עבר על־פניו, בלי לשאת את ראשו אל החלון, והמשיך ללכת. לאן? לאן, איש־שאי־אפשר־להבינו!? אבל צעדיו הואטו מעט, לא היו עוד נמרצים כבתחילה. הז’קט הכחול הישן, השחוק, המרופט, שלו, כמה פעמים אמרתי לו תזרוק אותו סוף־ סוף, תשים אותו על הגדר, מישהו, פועל הנקיון, כבר יקח אותו, לא, הוא לא ייפרד ממנו, כאילו איזו מזכרת מבית־אמא. פתאום נעצר על־יד הבית שחוּח הכתפיים, המתמוטט־כמעט, בן הקומה האחת, שבדרך נס נשאר עומד כל השנים בין הבניינים בני שלוש וארבע הקומות, ספק אם מישהו גר בו בכלל, העשבים השוטים שבחצר חונקים אותו מכל צד – השליך בכוח את בדל הסיגריה על המדרכה, רמס אותו באכזריות, מעך אותו כמעוך שרץ בחרטום נעלו והמשיך ללכת עד קצה הרחוב. נדמה כאילו הוא עומד לקנות משהו בקיוסק של אליהו, חפיסת קֶנְט אולי – הוא לא יפסיק לעשן, לא, עד שכל הריאוֹת יישרפו לו, דוקטור רוזוב כבר הזהיר אותו שהוא מקצר את ימיו – אבל הוא התעכב שם רק רגע, לפני דוכן העיתונים שלפני הקיוסק –

כשנעלם מעבר לפינה, נפל בה ליבה: מי יודע אם לא עומד הוא לחזור על המעשה המטורף שעשה כבר פעם, כשנעלם לה לעשרה ימים תמימים והיא לא ידעה להיכן, והשתגעה ממש מרוב דאגה, כי לא השאיר כל הודעה לפני צאתו, לאן נסע ומתי יחזור, ולולא גיסה, מַרקוֹ, כבר היתה פונה למשטרה, ורק לאחר שחזר הביתה, אפוף מסתורין וריחות מוזרים של מנתה, של שיחי אלת־המסטיק, סיפר ששהה בבית־מלון בצפת (האוּמנם בצפת היה? משהו מעורפל וחמקני היה בדבריו כאשר שב משם. ומדוע לא טילפן אף פעם אחת?); ונסע לשם מפני שהחליט “להתבודד לשם חשבון־נפש”. ועכשיו – שוב? פרשה חדשה? היא סובבה את הטבעת על אצבעה, הנה והנה, ובהוסיפה להסתכל כך אל הרחוב בעד חרַכּי התריס – חרישיות עצובה של שעת־בין־ערביים סתווית, אפרורית, שרתה בו; מכונית חולפת, אשה אוחזת ביד בתה הקטנה, המקפצת בשובבות לצִדהּ, והגשם מתאחר השנה, יותר מבכל שנה – נזכרה בדאגה בדבר שקרה לפני כשבועיים, בערב יום־כיפור, ליל כל נדרי, כשיצא אלברט מן הבית, בחולצה לבנה ובעניבה, ובמגבעת לראשו, שהוציאה מאיזו פינה שכוחה בארון הבגדים, ללכת אל בית־הכנסת ברחוב הרמן כהן, ואמר לה שלא תכין לו אוכל, כי הוא עומד לצום עד צאת הכוכבים למחרת, ועיניה נפערו בבהלה למראהו, שהיה מגוחך כלשהו, במגבעת, שזה שנים לא חבשה, ולמשמע ההכרזה הזאת, מפני שבכל עשרים ושבע שנות חייבם יחד לא דרכה כף רגלו בבית־כנסת אפילו פעם אחת, מעולם לא צם ביום־כיפור, וככל הידוע לה, גם הוריו לא קיימו שום מנהג ממנהגי הדת; ולמחרת בבוקר שוב יצא, לבוש חגיגית, חבוש מגבעתו השחורה, אך חזר כעבור שעה ובידו מחזור לימים נוראים, שאמר כי “שאל” אותו מבית־הכנסת (“שאל”? האם “משאילים” סידורי תפילה בבית־הכנסת לקחתם הביתה? ומה גם ביום־הכיפורים?); והדבר התמוה ביותר היה, שאף כי אוכל לא בא את פיו כל היום, כביכול כדי לכפר על חטאים, התיישב אל שולחנו, בחדרו, לקח את העט בידו, ומבעד לדלת הפתוחה ראתה שהוא מעתיק דברים בן המחזור אל מחברתו. שעות ארוכות, עד אחר חצות היום, ישב כך, גחון על הספר והמחברת, ורק בשלוש נשכב על המיטה והתנמנם, תשוש, כנראה, מחמת הרעב, ולאחר השקיעה, כשנכנס אל המטבח לאכול את הארוחה שהכינה לו לשבירת הצום, קרא מתוך רוגז: “חנפים! צבועים! תשמעי איך הם פונים לאלוהים כשמבקשים שיסלח להם: ‘עשה למען תהילתך! עשה למען שמך הגדול והנורא! עשה למענך אם לא למעננו! הושיענו למען שמך!’ את תופסת? הוא צריך לסלוח לחוטאים כדי לשמור על שמו הטוב! על המוניטין שלו! איזו חוצפה! איזה טמטום!”

דמדומים ירדו על הרחוב, פנסים נדלקו, החלון בבית שממול הואר, וכשהעלתה על דעתה שהוא עלול ללכת לבלי שוב – מי ידע נפש אדם כמוהו! גחמותיו הבלתי־צפויות! – העבירה במחשבתה את כל מה שעומד לרשותה לגונן עליה מפני תלאות החיים אם תיוותר, חלילה, לבדה: משכורתה, המספיקה לה למחיה, המגרש מעבר לירקון, הרשום על שם שניהם, והאוצר הקטן – מחרוזת הפנינים האמיתיות והמדליוֹן, שמשובצים בו שלושה יהלומים 18 קאראט, שהורישה לה סבתה, ואלברט אינו יודע עליהם, כי שמורים הם בכספת בבנק, הרשומה רק על שמה – מה מספרה? פתאום שכחה את מספרה, תשע־שבע־שלוש? תשע־שלוש־שבע? תשע – שלוש־ארבע?

ורווחה גדולה היתה לה כשראתה את אלברט שב ומופיע בקצה הרחוב ופוסע הפעם לאט, בצעדים מדודים ובראש שחוח, כמהרהר – לעבר הבית.

ושוב להבין לא יכלה על מה הוא מעניש אותה בשתיקה זה שלושה ימים? במה חטאה לו? וכשהיא שואלת אותו, בזמן ארוחת הבוקר, לפני שהיא יוצאת לעבודה, תגיד לי לפחות במה אתה מאשים אותי, מותר לי לדעת, לא? – הוא לא עונה. מסתתר מאחורי העיתון ולא עונה. היא מגישה לו אוכל כשהיא חוזרת מן המשרד – ולא מוציא מלה מפיו! במה הוא חושד בה, לאחר הכֹּל? בכל שנות נישואיהם לא בגדה בו אפילו בדמיונה, אפילו בחלומותיה –

אבל ברגע שאמרה זאת לעצמה – מה מוזר! – קפץ ועלה בזכרונה (וסומק עז פרח בלחייה) החלום שחלמה אמש: היא יצאה מן המשרד שבו עבדה, ובמקום ללכת הביתה, פנתה צפונה, ובקצה הרחוב הגיעה לפארק יפה – שדמה במקצת לפארק הירקון, אך העצים בו היו גבוהים יותר וצפופים יותר – וכשטיילה בו, הרגישה שמישהו, גבר, נטפל אליה. כשהסֵבּה את מבטה ימינה, ראתה שהוא פּוֹל ניוּמן! – פול ניומן, צחקה עכשיו בלבּהּ, פול ניומן מחזר אחריה! – הוא כרך את זרועו על כתפיה, קירבהּ אליו, ומין התרגשות אחזה בה, מין זרימת דם חמה. מה פתאום פול ניומן? – צחקה – ונזכרה שערב לפני־כן ראתה הטלוויזיה סרט עם פול ניומן כמאמן של קבוצת הוקי־קרח.

כן, היתה איזו פרשה קטנה, תמימה למדי, עם צ. – כל־כך מזמן היה זה! כשדנה היתה בת עשר? תשע? – אבל לא עשיתי דבר כדי לעודד אותו בחיזוריו, או להשלות אותו. להפך!

“שבי!” הורה באצבע על הספה – מורה המצווה על תלמידתו לשבת לפניו כדי שינזוף בה – כשנכנס אל החדר.

אלנה התיישבה בפישׂוק ברכיים, ידיה על מפרש השמלה, אוחזות זו בזו, עיניה נשואות אליו בציפייה. הוא שבר את השתיקה – רווח לה; אבל מה עכשיו? – אלברט התיישב מולה על כסא המסעדים גבַה הגב שקנו לפני שנים רבות בשוק הפשפשים, שריפודו, המאוּיר בציורי חבצלות, שיווה לו מראה של כסא מלכות, בחן אותה היטב במבטו, כאילו פשעה חתום בפניה, ולאחר רגע מתוח מאוד, אמר:

“מה לדעתך הדבר הכי חשוב בחיי נישואים?”

אלנה התחייכה, שתי גומות־חן נתערסלו בלחייה המלאות. איזו שאלה עלה בדעתו להציג לה לבחינת הבגרות? משום־מה נזכרה במה שאמר לה בוקר אחד – מתי היה זה? לפני שנתיים? יותר? – כשהקיץ משנתו, ורק אור קלוש חדר מבעד לחרַכּי התריס. הוא סיפר לה שחלם כי נבחן בספר עובדיה והרגיש כאילו הספר נכתב עליו, ואמר: אני כמו עובדיה. הספר הכי קטן בתנ"ך. רק פרק אחד.

“אהבה אני חושבת, לא?” השיבה בצחקוק לשאלתו.

אלברט נקב אותה במבטו, ולאחר ששתק רגע ממושך, זקף את אצבעו מולה וקרא בקול, שנצטרד מעט: “יושר!”

ואחר־כך בקול שקט, בנעימה אלגית, כמתאבל על דבר שאבד ואיננו: “כן, יושר.”

אלנה הסמיקה. על מה הוא מדבר? האם עשׂתה משהו בלתי ישר? מתי? ואולי – התחלחלה – גילה את עניין הכספת?

אלברט אמר – וכיוון דבריו אל עיניה, אל לבה – כי באין יושר בין בני־הזוג, גם אהבה לא שווה אלא “כקליפת־השום!” וחיי הנישואין אינם אלא “ענן כלה”, “אבק פורח”.

אלנה כיבדה אותו על העברית היפה שלו. אלא שעכשיו הדאיגה אותה החומרה הקשה שבקולו, וגם מראה פניו. כל קוויהן כאילו נתמקדו בשפמו הקצר, המלבני, שעטה הבעה מאיימת.

“מה יש לאיש ואשה בחיים המשותפים שלהם?” שאל שאלה רֶטורית, והשיב שכל העניינים הארציים, כמו פרנסה, דירה, גידול ילדים וכדומה, מאבדים את תוכנם הרגשי, את משמעותם, בעצם, אם אין אמון בין בני־הזוג, אם אין הם יכולים לבטוח זה בזה –

מבטה של אלנה נפל על מדף המזנון, שצלמיות חרסינה עמדו עליו – כלב רועים לבן רבוץ לרגלי אדונו, רועת אווזים זהובת שֵׂער וענף ירוק בידה, טרוֹיקה רוסית – ופתאום גילתה שדוק של אבק מכסה את חציו השמאלי של המדף – איך נעלם מעיניה כשניקתה את החדר ביום שישי? – וחשק עז, שקשה לכָבשוֹ, ניעור בה, לקום, בזה הרגע, להביא מטלית, ולמחות בהנף־יד אחד את הבושה הזאת.

“…עד שיום אחד הם מגלים שכבר מאוחר מדי,” המשיך אלברט, “כבר אי־אפשר להציל. השקר חדר עמוק מדי. צחנה ממלאה את הבית. ומה קורה אז?” רשפו עיניו התראה מאיימת בעונשה של גיהנום.

כן, הוא גילה את עניין הכספת. ורגש עמוק של חרטה הציף את ליבה. למה נענתה בשעתו לאמה, שאמרה, “בזמנים כאלה, אף פעם אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות לבן־אדם וצריך שיהיה לו משהו שזה רק שלו” – והסתירה זאת ממנו? אמה, מלכתחילה היתה נגד הנישואים האלה, עם “בחור ממשפחה בולגרית פשוטה, ללא כל ביסוס.”

“איך העזת לפתוח את המחברת שלי!” התנשא פתאום קולו של אלברט בצעקה, פניו התכווצו במין עווית של כאב, ושפמו כאילו סמר והבזיק זיקים סביבו. “איך העזת לגשת אליה בכלל! הלא אני הזהרתי אותך: טאבו בשבילך! מחוץ לתחום! זו הרשות הפרטית שלי!” נחנק קולו מדמעות זעם.

אלנה החווירה, נדהמה. ועם זאת רווח לה: תודה לאל, לא הכספת. אבל על איזו מחברת הוא מדבר? אני – אל המחברת שלו?

“אני?” שמה ידה על לוח ליבה.

“אַתְּ!” אַתְּ!" נופף באצבעו מול פניה. “ממני אי־אפשר להסתיר! את פתחת את המחברת…”

“על מה אתה מדבר? אני נשבעת לך…” הציף סומק את פניה.

“אל תשקרי! רק אל תשקרי!”

“אני שיקרתי לך פעם?”

על צ. אמנם לא סיפרתי לו מעולם – חשה נקיפת־לב קלה – אבל גם לא שיקרתי. ומה, בעצם, היה לספר?

“אז איך קרה,” צווח, “איך קרה שכשאני נכנס ביום ראשון לחדר, אני מוצא…” הצווחה, שנהפכה למעין יללת בכי, חנקה אותו. הוא השתתק, כיסה את פניו בידיו. “איך קרה,” אמר שוב, עכשיו בשקט, פונה אל מצפונה, "שאני מוצא את המחברת לא במקומה – ופתוחה! אני השארתי אותה סגורה, בצד שמאל של השולחן, ליד המנורה, אני זוכר היטב, ועליה קופסת המהדקים והעט שלי. איך קרה שכשחזרתי לחדר אחרי ארבעים דקות, מצאתי אותה בצד ימין – " ושוב נסק קולו בצעקה:

“פתוחה! והפוכה! עם הפנים למטה!”

“אני לא פתחתי אותה,” אמרה אלנה בשקט. “אולי הזזתי אותה מפה לפה כשניקיתי את השולחן.”

“אז אל תנקי אותו!” צעק. “אני לא צריך שתנקי לי את השולחן שלי!”

הלהיטות שלה לנקיון משגעת אותו. חולי חשוך מרפא. רק חוזרת מן המשרד, מתחילה לנקות, להבריק, לצחצח. אם יזיז כסא מכאן לכאן, תמהר להחזירו למקומו. חדר־האורחים הוא מוזיאון בשבילה. תצוגה מתמדת של רהיטי וחפצי אל־תיגע־בי. לפעמים, כשהוא נכנס הביתה ורואה את הנקיון המושלם השורר בו, דבר־דבר על מקומו, ללא דופי, ללא רבב – תוקף אותו דכאון שאין הוא יכול להסבירו. מין הרגשה של מוות מתקרב. קור עובר בבשרו.

וכך גם בחדרו שלו. החדר היה בשעתו חדרה של דינה, לפני עָזבהּ את הבית. הוא מניח שלושה־ארבעה ספרים על שולחן הכתיבה, והיא, מטלית בידה, מוחה את האבק שעליהם ומחזירה אותם למדפים בהיעדרו. “לא מעניין אותי סדר!” הוא צועק עליה כשהוא שב לחדרו ומוצא שהספרים אינם במקום שהניחם.

“העולם הוא עגול!!!”

את המשפט הזה, שהיה חוזר עליו לעתים כה קרובות, לא הבינה. חשה שיש בו איזה עומק פילוסופי, אך לא הצליחה לרדת לעומקו. העולם הוא עגול, כמובן – היתה צוחקת בלבה – מי כמוה, העובדת במשרד נסיעות, יודע זאת; אבל מדוע הוא מכריז על כך כעל תגלית מהממת?

“ולא פתחת אותה?” בחן במבט נוקב את עיניה.

“אני נשבעת לך!” שמה שוב ידה על לבה.

אלברט השפיל ראשו אל חזהו ועצם את עיניו. כתפיו נשתוחחו כאילו משא כבד רובץ עליהן. רחמיה של אלנה נכמרו למראה הגוף הכחוש הזה – במקטורן הכחול הישן, השחוק – שעכשיו היה מכונס בין זרועותיו, כמתגונן מפני העולם. העולם הרע, העגול. לעתים, כשהיתה רואה אותו מרחוק, מתקרב אל הבית ושקית מכולת בידו, או התיק המרופט, ובו מחברותיו – אותן מחברות שהיא לא תפתח לקרוא את הכתוב בהן, כי קודש־הקודשים הן לו – וספר או שנים תחת זרועו, פוסע ומהרהר, פניו הקטנות מכווצות במין צער, או אכזבה, או מרירות, רק השפם השחור, המלבני, מעיד על האומץ האצור בלבו – היתה אומרת לעצמה: הוא “גאון בזעיר־אנפין,” נשמה גדולה, שיש בה ניצוץ של גאונות – שאיש מלבדה לא יודע עליו, אך יבוא יום ויתגלה – בגוף שהוא קטן מהכיל את גודל נשמתו, כי רזון שוּלח בו. הנשמה, אמרה לעצמה, בוערת, במין אש־תמיד, ושורפת את הבשר. אפילו הוא בולע כמויות גדולות של מזון – מרק צ’וֹרבָּה, טחול של עגל במיץ, סַרסִיצָ’ה – תֵאבוֹן דווקא יש לו – אינו מעלה במשקלו אפילו קילו אחד.

“טוב, אני מאמין לך,” נשא אלברט את עיניו אליה לאחר השתיקה הממושכת.

אלנה כבשה בתוכה אנחת רווחה. פניה התבהרו. אור קרן מהן. רצתה לקום ולחבק אותו אל חזה הרחב, כחבק ילד הזקוק לרחמים רבים. לקלוט אותו אל חיקה, שייטמע בה.

“שאכין לנו סלט?” אמרה לאחר שנח עליו מבטה המחונן רגע ארוך.

אלברט חייך בהכרת־טובה וניענע בראשו.

אלנה קמה, ישרה את שמלתה, כמנערת פירורים ממנה, ופנתה אל המטבח להכין סלט בולגרי, עם גבינת עזים, שום, פטרוזיליה, כאשר אהב.


פעם אחת, בשעת הצהריים – כשמלאו לאלברט ארבעים וחמש שנה – חצה את כיכר מלכי ישראל בדרכו מביתו אל מרפאת קופת־חולים, כי הדאיגה אותו עקה שחש בלבו. כשהגיע לאמצע הכיכר הערומה, נעצר בבהלה, כי לא ראה את צלו מהלך אתו, לפניו, או מאחוריו, או לצדדיו. הוא סובב על עקביו, כיוון מבטו אל האריחים שעמד עליהם, ואת צלו לא מצא. כשנשא עיניו לשמים, ראה שהשמש היא בזֶניט, ממש מעל לראשו, והבין מדוע אין לו צל. אך מעוצמת האור מלאו עיניו דמעות והעולם כולו ניטשטש.

הוא פנה לאחוריו וחזר לביתו.


 

ב

שלוש מחברות היו לאלברט: האחת יומן, השנייה אגרון לביטויים יפים, את השלישית כינה “היצירה”. השתיים הראשונות נועדו להזין את השלישית, בבחינת נחלים ההולכים אל האגם ומזינים אותו בדשניהם. הוא אסר על אלנה לגעת בהן. היה תוחב אותן למגֵרת השולחן ולא נועל. כי נתן בה אמון.

פחדו הגדול היה פן תציץ אי־פעם, ולו במקרה, שלא במתכוון, במחברת השלישית. כי זה שנתיים – שנתיים עברו מאז עזב את עבודתו בעירייה והחליט להקדיש את כל זמנו לכתיבה – לא היו כתובות בה אלא שם היצירה, ולמטה ממנו שתי שורות. כשהיתה שואלת אותו ברתת, איך הולך לך, היה מבטיח להראות לה את “היצירה” כשיסיים. במסתרים, ידעה, מתרחשים הדברים הנפלאים. כמו התפתחותו של העוּבּר בחביון רחם אמו, ללא עין רואה. כמו הזרע התופח בבטן האדמה, ורק כשינבוט, ירוק ופושק את פסיגיו, יצהיל את לב רואיו. לעתים, כשהיה יושב ליד שולחנו והמחברת לפניו ולמשמע צעדיה הקרבים היה חושש שמא תפתח את הדלת כדי לשאול משהו, לקחת משהו – היה ממהר לאחוז בעט ולהשתוחח על הדף, כשקוע כולו במעשה היצירה.

באותו יום א', לבדו בבית לפנות ערב – אלנה יצאה לחנות הירקות – ישב מול מחברתו הפתוחה, מנסה להתגבר על מה שכינה, בינו לבין עצמו, “מורא השורה השלישית.” כשהציץ בשעונו, נבהל בראותו כי השעה היא חמש ועשרים, והבנקים נסגרים בחמש וחצי, וזה היום האחרון לתשלום חשבון הטלפון (חשבון מדהים, של 378.45 ₪, כי אלנה מסוגלת לפטפט גם שעה וחצי ללא הפסקה עם חברתה הטובה – גם היא רומנייה – מלכה קליגֶר, ואחת לכמה ימים שיחת־נפש ארוכה עם אחותה, או עם אמה, המתגוררת בבית־אבות). הוא קם ממקומו, מיהר לצאת ורץ להגיע אל הבנק בטרם ייסגר. בדרכו לשוב, נזכר בחלחלה שהשאיר את המחברת על השולחן – האם סגרהּ, לפחות? כן, הרי הניח את העט עליה, משמע שהשאירה סגורה! – ואלנה עלולה להיכנס ולהיפתות – יצר לב האדם! – להציץ בה. כשנכנס לחדר, ראה לתדהמתו שהיא מונחת בצד ימין של השולחן, פתוחה על פניה, ועליה המאפרה, ריקה מאפר ומבדלי סיגריות. הוא מעולם – מעולם! – לא מניח את המאפרה על־גבי המחברת! ואם ריקה היא, פירושו של דבר שאלנה היתה בחדר ומישמשה במחברת, והזיזה אותה ממקום למקום, ופתחה, והציצה, וראתה –

(הוא לא זכר שמרוב חפזון השאיר את המחברת פתוחה, מערומיה גלויים לעין הנכנס – אלא שאלנה, כשנכנסה לחדר – אכן, כדי לרוקן את המאפרה, כהרגלה – וראתה את המחברת כך, מיהרה, בצניעותה, לכסות את מערומיה, והעצימת עיניים הפכה אותה בטפיחה, לבל תחטא בהפרת הבטחה ובהסגת גבול.)

כה עמוקה היתה הבושה כשחדר הדבר לראשו, חדר ונתקע בו כמסמר חד, אשתו, אשת־בריתו, אם בתו, מעלה באמון שנתן בה, כה עצומה היתה החֵמה, שאלברט לא מצא מלים לגנות, להוכיח, להצליף, לייסר. הוא שתק. ובשתיקתו הרועמת אמר להעניש את החוטאת.

וכשעמד בחדר לבדו, לפני שחזרה אלנה מן הרחוב, מול השולחן, מול המחברת המחוללת, חשב שלא יוכל עוד להמשיך ביצירה זו שהחל בכתיבתה לפני כשנתיים ימים, כאילו יצאה הרוח ממִפרשׂיו.


אדם השקוע כולו בענייני חומר, בענייני מעשה, יכול היה לחשוב שרק מקרה היה זה – ואולי מקרה לא מוצלח ביותר – שאלברט גירון עזב את עבודתו בעירייה כדי להתמסר לכתיבה, לכתיבה בלבד; אבל מי שרוח היצירה נוססת בו, יודע שאין מקרה בדברים אלה.

כי כך היה הדבר:

פעמים רבות – מי ימנה מספרן במשך יותר מעשרים וחמש שנות נישואיהם? – ביקשה ממנו אלנה, הפצירה, התחננה, שיסעו יחד לטיול או לנופש בחו“ל, לשבועיים־שלושה. כעובדת ותיקה במשרד נסיעות היא נהנית מהנחה של עשרה אחוזים ממחיר הטיסה. שניהם משתכרים לא־רע. זקוקים למנוחה ולהסחת־הדעת מטִרדוֹת יום־יום. כמה הנאות יש לו לאדם בחייו? למה לא תצא קצת מן האפרוריות שאתה שקוע בה כל הימים בחדר המחניק הזה בבניין העירייה ותשטוף את העיניים המראות יפים? הוא סירב בעקשנות. אירופה לא מעניינת אותו. הוא מכיר אותה מילדותו. שוויצריה, צרפת, אנגליה – כל ה”יופי" שבהן אפשר למצותו בנוסחה פשוטה אחת, השווה לכולן, לאירופה כולה: יערות, נחלים, הרים. כל זה היה לו בגוֹרנָה־דז’וֹמַיה בילדותו. חקוק היטב בליבו. שום דבר לא יפתיע אותו. כנסיות ומוזיאונים ראה כשנסע עם הוריו לסופיה, לביקורים אצל שתי הדודות. מה יתחדש לו? בכל הכנסיות אותם המזבחות ואותם הקדושים חסודי־הפנים עד להקיא. את המונה־ליזה וציורים של רמברנדט מוטב לראות באלבומים, כי במוזיאון המבקרים שמסביבך מסתירים את התמונות מעיניך, או מסיחים את דעתך מהן. לאמריקה? את אמריקה הוא שונא בגלל האנגלית הנמוכה, המרושלת, הוולגרית, שהם מדברים שם, למן הזבנית בחנות ועד הנשיא. ממש בושה. שום קורטוב של אצילות, של דקות, של עדינות־נפש. ולמזרח הרחוק לא יסע מפני שבטוח הוא שיחטוף שם איזו מחלה אסיאתית. שתיסע לבד, בלעדיו, אם היא כל־כך משתוקקת להוציא את ראשה מחלון התיבה שאנו עומדים בה צפופים, שניים־שניים, ולשאוף אוויר צח. “אתה פשוט מפחד מטיסות,” חייכו אליו עיניה התכולות מתוך הבנה לחולשת־אנוש נסלחת. “מפחד? אני?” משך בכתפיו ופלט צחקוק נבוב. אבל גם כשהציעה לו לנסוע לקפריסין – לא במטוס, באנייה! – סירב. בהלה אחזה אותו כשצייר לו בדמיונו שהוא נתקף בבחילה מטלטולי האנייה בים סוער, עומד להקיא אל מעבר למעקה הסיפון, ומערכת שיניו התותבות העליונות נושרות מפיו וצוללות במים אדירים. “תיסעי לבדך,” אמר.

ואמנם שש פעמים יצאה אלנה לחו"ל, תמיד בטיולים קבוצתיים, ועם חברתה הטובה מלכה קליגר. בארבעת הראשונים כיסתה את רוב ארצות אירופה וצברה מאות תצלומים, ארץ־ארץ והאלבום שלה, ועשרות מפיות תחרה ומפות תחרה וסלסלות תחרה, ארץ־ארץ ומלאכת־המחשבת העממית שלה.

אלנה היתה תיירת מוזרה במקצת, שונה מכל שותפיה למסעות.

היא היתה קוראת ספרים אדוקה מנעוריה, ומזה שתים־עשרה שנה – באנגלית דווקא. מדי שבועיים או שלושה היתה הולכת – הַיישר ממשרדה, בגמר העבודה – אל ספריית ההשאלה של המועצה הבריטית, שבה היתה מנויה, ויוצאת משם וארבעה ספרים באמתחתה. הדבר החל כשהחליטה לשפר את האנגלית שבפיה, שנזקקה לה במשרד הנסיעות; אך מתוך שלא לשמה באה לשמה, אפשר לומר, כי ככל שהרבּתה לקרוא – רוֹמנים, ביוגרפיות וספרי מסעות – כן גברה הנאתה מן הקריאה, ומצאה שהיא מהירה בקריאת אנגלית יותר מבעברית. כמה סופרים – גרַהם גְרִין, סוֹמֶרסֶט מוֹהַם, דפנה דֶה־מוֹריֶר, פֶּנֶלוֹפִּי גיליַאת ופֶּנלוֹפִי לַייוְלִי, דוֹרִיס לֶסִינְג ואַניטָה בְּרוּקְנֶר – נתחבבו עליה מאוד. כשהיתה שוכבת במיטה וקוראת את ספריהם, כאילו חשה את הבל פיהם מול פניה.

בטיוליה לאירופה היתה סקרנית כל־כך לראות במו עיניה את המקומות שעליהם קראה בספרים האלה ולהשוות את מה שנצטייר לה בדמיונה עם מה שהוא במציאות, עד שלעתים קרובות היתה מוותרת על ביקור באתר מפורסם, פורשת בחשאי מן הקבוצה והולכת אחר יצר לבּהּ הסקרני, שאינו ניתן לכיבוש. כך, בהיותם בלונדון, והקבוצה כולה הולכת, כעדר אחר הרועה – המדריך צועד לפניה, נושא בידו ענף של אשוח, גבוה מעל לראשו, כנס – אל קתדרלת סֵנט־פּוֹל – חמקה היא, בעוד כולם עולים במדרגות הרחבות, אל תחנת הרכבת התחתית ונסעה לדרום העיר, על־פי הסימנים שציינה לעצמה על המפה, ויצאה בתחנת לַאמבֶּת, וחיפשה את רחוב וִיר, רק כדי לראות היכן חָיְתה “ליזה מלאמבת” של סוֹמֶרסֶט מוֹהַם; וכשהיו בפריס, והקבוצה כולה הולכת לבקר בפנתיאון – פנתה היא לאחור, והלכה למצוא את מלון ד’אַלזַס, ברחוב דה בּוֹזַאר, מס' 13, כדי לראות את הבית שבו עשה אוֹסקַר וַיילד את שתי שנותיו האחרונות, בהיותו חולה ועזוב ומנודה; וכך גם ברומא, בוונציה, וכולי. כשהיתה חוזרת אל המלון שבו התאכסנה הקבוצה, היתה מלכה חוקרת אותה להיכן נעלמה, אבל אפילו לה, חברתה הטובה, שהיתה תמיד מתפארת באוזניה שהיא קוראת רק ספרי בלשים, לא גילתה את סודה.

בשובה ארצה, כשהיו באות אליה חברות לשמוע את רשמיה מן הטיולים, היתה מושיבה אותן על הספה, מביאה את אחד האלבומים האלה, פותחת לפניהן, מצביעה על התצלומים, דף אחר דף, ומספרת על המקרים המוזרים – המפתיעים, המצחיקים – שקרו לה. סיפורים רבים היו לה על המסעות האלה, ולפעמים היתה פותחת את מגֵרת המזנון, שכמאה וחמישים מפיות תחרה היו מונחות בה בסדר מופתי, שטוחות זו על־גבי זו, מוציאה שתיים־שלוש מהן ופורשת אותן לפני אורחותיה. הטיול החמישי, המשגע מכולם, היה ליפן (אותו טיול שממנו הביאה לאלברט כובע קש סיני, רחב־תיתורה, לסוכך עליו מפני השמש החזקה בקיץ, שהוא מתיירא ממנה כל־כך). היא חזרה ממנו כה מלאת רשמים, כה נלהבת, כה נרגשת, שימים רבים נדמתה כשרויה בחלום וממאנת להתעורר ממנו. כמה טעויות עשתה כשישבה מול המחשב במשרד לוודא את זמני הטיסות של לוּפטהַנזֶה! ובבית כשניסתה לספר לאלברט על המקדשים בקיוֹטוֹ, על “ביתן הזהב” של השוֹגוּן מן המאה ה־17, עם ציורי הנמרים והציפורים והעננים על קירות העץ שלו – לא להאמין כמה דקות ועדינות הן מחיצות הנייר שבין החדרים, וכמה אווריריים הציורים! ופריחת הדובדבנים! וחבצלות־המים השטות על־פני האגם שבלב הגן!.. – לא היו לה מלים. פשוט לא היו מלים. ויום אחד, תשמע סיפור, עוצרת אותי – למה דווקא אותי מכל הקבוצה? – אשה יפנית, בת גילי בערך, אבל עם קמטים על הפנים, ומושיטה לי צרור פרחי לוטוס, בקידה, ואני מתפלאה ושואלת אותה באנגלית מדוע זה מגיע לי, והיא אומרת, גם כן באנגלית, שקשה להבינה, בֶּקוֹז יוּ אַר מַיי סִיסְטֶר… תאר לך! אך כשהודיעה לו, לפני הטיול השישי, שהיא עומדת לנסוע לתורכיה – רגז מאוד: “לתורכיה?! אל הרוצחים האלה?! אל הברברים האלה?! את יודעת שב־1875 הם שחטו 12,000 בולגרים, אנשים, נשים וטף? שב־1915 הם טבחו יותר ממליון ארמנים? קראת את ‘ארבעים הימים של מוסה דאג’ של פרַנץ וֶרפֶל? איך את יכולה לנסוע אל הנבלים האלה?” אבל אלנה אמרה שהיא לא נוסעת אל הנבלים, אלא אל העתיקות והנופים הנהדרים. כל מי שהיא מכירה כבר היה בתורכיה. כולם נוסעים. ונסעה, והביאה עמה שמונה מפות תחרה גדולות ונהדרות שאין למצוא כמותן בכל אירופה, ושבעים ושניים תצלומים של מקדשים יווניים הרוסים, אמפיתיאטרונים, כפרים ציוריים בין הרים ירוקים, חמורים עמוסי זרדים ונשים מחמרות אחריהם, ותצלום אחד שבו נראות היא ומלכה קליגר, עומדות שלובות זרוע לפני פסל של אפרודיטי.

ומפות גיאוגרפיות לאין ספור הביאה אתה מכל טיוליה, לא רק מפות ערים וארצות, אלא גם מפות מפורטות של קווי תחבורה בכל הכרכים שבהם עשתה כמה ימים. מווינה, למשל, הביאה שלוש מפות תחבורה: מפת קווי הרכבת התחתית, ומפת קווי החשמליות, ומפת קווי האוטובוסים; ופרשה אותן לעיני אלברט, והראתה לו את נקודות הקישור בין קווים אלה, כך, שאם ברצונך להגיע, למשל, מבית־מלונך הסמוך לכיכר האופרה אל קַאהלֶנבֶּרג – העבירה אצבעה על־גבי המפות – עליך לרדת לתחתית מס. 2 בקַארלספְּלַאץ, לנסוע בה עד תחנת שוֹטֶנטוֹר, שם לקחת חשמלית מס. 38, לנסוע בה עד גרינצינג, ובגרינצינג להחליף לאוטובוס A38, שיביאך לפסגת קאהלנברג, המוקפת ביערות וינה המפורסמים, וממנה נשקף לך מראה נהדר על־פני העיר כולה ונהר הדנובה. אלברט היה מקשיב בקוצר־רוח, בעצבנות. היעילות המעשית שלה הרגיזה אותו – הוא, אפילו בתחנה המרכזית בתל־אביב, מתבלבל בין הרציפים – ובה־בשעה התפעל מכשרונה הלוֹגיסטי.

ולפני שנתיים –

לפני שנתיים הצליחה סוף־סוף לפתות את אלברט. סיפרה לו שמתארגן טיול לארץ מולדתו בולגריה. “תהיה לך הזדמנות לראות שוב, אחרי יותר מארבעים שנה, את גורנה־דז’ומאיה שלך.” אלברט הסתכל בה בשתיקה, צימצם את עיניו, כמסתכל לתוך לבו, ולבסוף הודיע: “לא נוסע.” ופנה לחדרו. אלנה השתוממה: גם לשם לא? אל המקום שלעתים קרובות הוא מביע געגועיו אליו? שהוא מזכיר את שמו בחמדה?

אך כל אותו לילה לא יכול אלברט להירדם. מראות הילדות – בית העץ הקטן המוקף גן של עצי דובדבן ואגס וערוגות בצלים ושומים, השוקת העשויה גזע אלון חלול, ליד משאבת הבאר, דיר החזירים של השכנה ליזַבֶּטָה מעבר לגדר, העורבן שתפס פעם וגידלו בשובך, והשלולית המוקפת צמחייה צפופה וסבוכה, זה “גן העדן הקטן” שלו – סובבו־סובבו בראשו. בבוקר, כשישבו לאכול, אמר, כבדרך־אגב, “כמה היא עולה, הנסיעה הזאת?” ולאחר שבוע אמר: “טוב, את תעשי את כל הסידורים, אני לא מסוגל להתעסק בזה.”

בחמש בבוקר יצאו מן הבית, וכל הדרך לשדה־התעופה, במונית, לא הוציא אלברט הגה מפיו. הסב פניו אל החלון, חבק את זרועותיו, כמו מפני הצינה, ושלח מבטו אל השדות והפרדסים, שערפל קלוש היה פרוש עליהם. באולם הנוסעים השתרכו תורים ארוכים לפני דלפקי חברות התעופה, ולפי אטיות הבדיקות הבטחוניות, ביחוד בתור המתפתל־הנחשי שבו נעמדו הם, היה בטוח שיאחרו את הטיסה. עקב בצד אגודל התקדמו לעבר הדלפק, וכל מלות העידוד העליזות של אלנה, שהיתה כה מנוסה בנסיעות ולא התעצבנה כלל, לא הוציאוהו משתיקתו המרירה. לאחר כרבע שעה ראה בחרדה איך הבודקת הבטחונית מוציאה את קרביו של ילקוט טיולים עצום ונפוח ורב־מדורים של נערה בלונדית כבת שמונה־עשרה, מאחת מארצות הצפון לפי מראיה – בעלת חזות תמימה, תמימה בהחלט, חשב, ומה גם שאמרה, בתשובה לחוקרת החמורה, ששהתה חמישה חודשים בקיבוץ שער־הגולן – ושולה מתוכו את כל חפציה הצנועים, תחתונים וגופיות וחזיות וממחטות, ושפופרות של משחת שיניים ומשחות אחרות, מכלימה כך ברבים את פני הנערה התמימה, שעבדה בוודאי בהתנדבות בקיבוץ, מתוך אהבת ישראל, ואולי היא אפילו גרמנייה שבאה לכפר על חטאי אבותיה – איך אפשר, איך אפשר, לשם מה כל העינוי הזה? טמטום! – רטן לעצמו, כך מוציאים את דיבת הארץ רעה בעולם!.. התעללות! – השתערר בתוכו כשראה איך הבודקת חסרת־הדעה מחטטת בעומקו של הילקוט ומוציאה מתוכו מכנסי עבודה מקומטים ומעופרים וחבילת צמר־גפן מעוכה. רצה לגשת ולצעוק אל הדיילת הזאת: את לא רואה שהיא חפה? אני ערב לה! אני! אלנה, שתמיד יודעת מה בלבו, גם בלי שיהגה מלה, הניחה ידה על זרועו להרגיעו: סבלנות, סבלנות, היא עושה את חובתה. אל תתרגש. אך הוא הוסיף להתרגש, כי לעומת זאת – לא, הוא לא הבין את ההגיוֹן שבדבר, את השיטה הנפסדת, הנפשעת, הטומנת סכנות – שדווקא את מזוודותיו של הנוסע שלפניהם, גבר גדל־גוף, בחליפה שחורה מהודרת, שחוּם פנים, בעל מראה חשוד בהחלט, ספק אם הוא יהודי, אולי איראני, אולי תורכי, לא פתחה כלל הבודקת, אלא פטרה אותו בכמה שאלות – מנַיִן לה שהצהיר אמת? – והדביקה את תוויות האישור על מטענו.

בשלום עברו את בדיקת הדרכונים בקומה העליונה, ואלנה הציעה שיגשו לקנות כמה דברים הפטורים ממכס. תחליב עור שהבטיחה להביא לאמה, שרק כאן אפשר למצוא אותו, אפילו בסְכיפּוֹל, באמסטרדם, לא מצאה את הסוג הזה; וחבילת סיגריות “קֶנְט” – אם הוא דווקא מתעקש לעשן עצמו לדעת – בשבילו. “לא מעוניין,” הודיע, והתהלך הלוך ושוב, ידיו בכיסיו, לאורך האולם הגדול, המסנוור בברק רצפתו ובאורותיו. חסר מנוחה שלח מבטים עוינים אל העושר הנוצץ על דוכני המכירה – תכשיטי הכסף והזהב, המזכרות הווּלגריות, הממתקים היקרים – אורות מתעתעים! אחיזת־עיניים! נבואת־לב אמרה לו שהמטוס שבו יטוסו ייחטף. יאולץ לנחות בלוב. נס אנטבה לא יישנה. ואם לא ייחטף, יתפוצץ בשחקים. פצצה הוטמנה בו. מראה האיש הגדול, כהה הפנים, התורכי, או האיראני, סוכן של ארגון מרצחים מוסלמי, לא סר מעיניו. הוא חש חלשות במעיו, כאילו הם מתמסמסים, וחמש דקות לפני שהוכרז על העלייה למטוס, נתקף צורך דחוף להשתין. הוא נכנס לאולם השירותים, שגם הוא היה מבריק ומצוחצח עד כדי סִנווּר, נעמד לפני האסלה, חילץ את אברו – אך השתן סירב לזנק החוצה. הוא ניער את אברו, להמריצו, לזרזו, אך אף טיפה לא פרצה. מעיין חתום. השלפוחית עוד מעט תתפקע, הרגיש, אך הזרימה מעוכבת כאילו נחסם פי הצינור. דבר שלא קרה לו מעולם. לו – שבהיותו ילד בן שמונה, עוד שם, בגורנה־דז’ומאיה, היה מתחרה עם חבריו בהשתנה לרוחק והיה מגיע לשני מטר ועשרים. בחוץ הידהד קול הכרוז, הקורא לנוסעים, בשלוש שפות, להיאסף אל שער היציאה. הוא הדחיק במעיו, בשלפוחיתו, גער באברו, אך כל מאמציו עלו בתוהו. חש רק דקירה חדה, כדקירת מחט, בנקב העטרה.

אלנה נתקפה בהלה. הנוסעים כבר התקבצו ליד השער, הרמקול כבר הכריז בפעם השנייה על העלייה למטוס, ואלברט לא חזר. בניגוד לכל המקובל – מה לה נימוסים בשעת חירום זו? – עברה את סף מדור הגברים באולם השירותים וקראה בקול בשם בעלה. אלברט, נואש, רכס את מכנסיו ויצא אליה. “מה קרה?” ניצבה מולו מבוהלת. “אני לא נוסע,” אמר בלחש, “תיסעי לבדך.” נדהמת, לא ידעה אלנה מה לומר. הכרטיסים, הכסף, המזוודות… לכל מיני גחמות שלו כבר התרגלה, אך טירוף כזה לא עלב בדמיונה. “המזוודות כבר על המטוס,” לחשה, כדי שלא לצעוק, “מה קרה לך? אתה מרגיש לא טוב?” – “כן, אני מרגיש לא טוב,” שם את שתי ידיו על בטנו. אלנה ראתה עכשיו כי הוא חיוור ומזיע, ועמדה אובדת־עצות. אך כאשה בעלת תושייה וזריזת מחשבה פעל מוחה במהירות: את סירובו של אלברט לנסוע – בין מפני שהוא באמת חש ברע, בין מסיבות אחרות, שלא זה הזמן להתעמק בהן – אי־אפשר לבטל. זה ברור. צריך אפוא למהר ולהציל מה שאפשר. לרוץ למטה ולהודיע לחברה על ביטול הנסיעה משום שבן־הזוג חש פתאום בהתקף מתקרב – דמי הטיסה יוחזרו להם כעבור חודש, בזה היא בטוחה – למסור את מספרי התוויות שעל המזוודות ואת תיאורן ולבקש שתוחזרנה ארצה במטוס החוזר –

בשובם הביתה, פשט אלברט את בגדיו, שכב במיטה, כיסה את עצמו בסדין עד למעלה מראשו, ולא הוציא הגה מפיו.

אלנה צילצלה לירושלים, אל דנה. “את מדברת מווינה? מסופיה?” תהתה דנה. “מפה, מרחוב שפינוזה,” הודיעה אלנה, וסיפרה מה קרה בשדה־התעופה. “פסיכוסומטי,” פסקה דנה.

“אצל אבא הכֹּל פסיכוסומטי.” –,הוא לא מדבר, אני שואלת אותו והוא לא עונה, אף מלה." דנה שתקה רגע, אחר־כך אמרה: “את רוצה שאבוא?” אלנה ידעה שזו שאלת־סרק. פעמים רבות היא מציעה את עזרתה, אך ללא שום כוונה לבוא ולעזור, יש לה עניינים אחרים בראשה. מחאות, הפגנות, משמרות מול משרד ראש־הממשלה… “אין צורך. הוא יתאושש, אני מקווה.”

אך־שלושים ושתיים שעות לא התאושש אלברט. לא אכל, לא שתה, לא דיבר מילה. שכב מכוסה בסדין, נים־ולא־נים, והזיות סובבו בראשו. באחת מהן ראה את גיסו מַרקוֹ – “הגיס הגס שלי,” כפי שקרא לו – פוגש אותו ברחוב, קורא לו לבוא אתו אל מגרש החנָיָה שמול חנות הרהיטים שלו, מטיח לו בפניו, “אתה פחדן, פחדן עלוב!” יורק עליו וצועק, “עכבר! לך תתחבא בחור שלך!” באחרת – ראה את עצמו עומד על במה ועושה להטים: שולף משרוולו תחתוני נשים, חזיות, תחבושות וסת, ומפריח אותם באוויר, אך איש מן הקהל הרב לא צוחק, לא מביע התפעלות, לא מוחא כף, והוא יורד מן הבמה בבושת־פנים; בשעת דמדומים, והרעב מציק לו, הָזָה שהוא נכנס לבית העירייה, עולה אל חדרו שבקומה החמישית, מוצא אותו נעול, וכשהוא שואל את עובדת הנקיון היכן המפתח, היא צוחקת לו בפניו, אומרת לו שיחכה המסדרון. הוא עומד ומחכה, והנה הוא רואה את פינקלשטיין, מנהל המחלקה, זה האיש שמירר את חייו, שהתעלל בו, שהתעלם ממנו, שאפילו סיגרייה לא הציע לו מעולם, בא לקראתו, גבוה, רחב־כתפיים, עם הגיחוך הלעגני על שפתיו העבות, וגוער בו, “אני הרשיתי לך? הרשיתי לך להיעדר מן העבודה?” והוא רוצה לסטור לו על פניו, אך ידו משותקת; ובבוקר כשקרני השמש חדרו בעד החלון המזרחי וגהרו על מיטתו, והחדר הוצף אור, ראה בדמיונו סירת־מפרש מפליגה למרחקים, שחפים מעופפים סביבה, והוא שולח מבטו אחריה בכמיהה גדולה, כמה רצה להפליג בה… העולם הוא עגול, לחש לו לבו.

(פעם שאלה אותו אלנה: “למה אתה חוזר שוב ושוב על המשפט הזה, ‘העולם הוא עגול’? ידוע שהעולם הוא עגול!” – “את לא מבינה?” לחש, מדוכדך, “את לא מבינה שאין לאן לברוח ממנו? שלכל מקום שתלך, תמיד תחזור לאותה נקודה עצמה? זאת הטרגדיה של האנושות.”)

למחרת בערב, כשנכנסה אלנה הביתה, התיישב על המיטה, ביקש שתשב מולו על הכסא, ואמר בשקט: “אני לא חוזר לעבודה.” – “לאיזו עבודה?” – “לעירייה. לא חוזר יותר.” אלנה הסתכלה בו מפוחדת. חששה שמא השתבשה עליו דעתו. “אתה רוצה למצוא עבודה אחרת?” שאלה בהיסוס. הוא נראה כחוש מתמיד, בגופיה ותחתונים לגופו, חזו נפול ופניו סחוטות. “לא. שום עבודה. אני אקח פֶּנסיָה מוקדמת. בעוד חודשיים אני בן חמישים ושלוש, יגיע לי חמישים אחוז בערך, אחרי עשרים ושבע שנות עבודה.” משהו קרה לו שם, בשדה־התעופה, חשבה אלנה. איזה שד נכנס בו. ברק מוזר מנצנץ בעיניו. מה הוא עומד לעשות?

לרגע הבזיקה בה מחשבה לצלצל אל צ. – אדם שפוי כל־כך, שדבריו היו שקולים תמיד, אמורים בנחת, והשרו עליה שלוות־נפש – אך ידעה שגם הפעם, כמו בכל הפעמים שעלה בדעתה לצלצל אליו, במשך השנים, לא תעשה זאת. ובין כך ובין כך השתכחתי מלבּו.

אלברט הסביר: כמה שנים נשארו לו עוד לחיות? עשרים? עשרים וחמש? עשרים ושבע משנותיו הטובות ביותר ביזבז – על מה? על גביית מסים, על חישובים עקרים, על ויכוחים עצבניים, מוציאים־מן־הדעת לעתים, עם אזרחים נרגנים שמצאו כביכול טעויות בחשבונות הארנונה או המים. תִפלוּת, תִפלוּת. “אני נבלתי שם!” שיווע מעומק לבו, ולאחר שתיקה קצרה הנמיך את קולו: “אדם צריך להשאיר איזה חותם בעולם לפני שימות. עקבות כלשהם. את קראת את ‘האדרת’, לא? נתתי לך פעם. אפילו פקיד עלוב־נפש כמו אקאקי אקאקיֶביץ' השאיר חותם בעולם, כי כאשר היה מעתיק את המכתבים בעט נוצה, בכתב־ידו, בזהירות ובהקפדה על כל אות, ראה את כתיבתו כאמנות! כתב־ידו היה חותם בעולם! ואני – אפילו זה לא! כי עכשיו הכֹּל מתנהל במחשבים! הכֹּל אֲנוֹנימי! אַל־שֵׁמי! אני הייתי שומאיש!”

“אתה רוצה לכתוב,” חננה אותו אלנה במבט מבין.

היא זכרה היטב את הדברים שאמר לה עוד לפני שהתחתנו, כשטיילו ערב אחד, ליל ירח היה, על שפת הים, בצפון יפו, ליד הסלעים הגדולים, והוא נעצר, שטח לפניה את כף־ידו הימנית, ואמר: “את רואה את האצבעות האלה? הן לא מנגנות על פסנתר, אבל יש להן חוש למוסיקה של המלים. יום אחד יעבור החוש הזה אל העט, ודרך העט אל הנייר.” ובירח־הדבש שלהם – הו, איזה ימים יפים היו אלה באשקלון! כשהיה הוא מזנק אל הגלים, קופץ־ראש ושוחה הרחק־הרחק, והיא, שגם אז היה גופה תפוח מדי, אם כי לא כמו היום, וזו באמת שערוריה כמה השמינה בשנים האחרונות – הכל בגלל תאוות הממתקים שלה, שאינה יכולה לכבוש אותה – היתה מדדה אחריו אל המים ושוחה גם היא, כמו לווייתן, ואחר ארוחת הצהריים במלון היו נכנסים למיטה ואוהבים… ופעם הראה לה סיפור שכתב בהיותו בצבא, ובו תיאורי טבע נפלאים של סיני, קלועים ושזורים זה בזה כמו לולאות התחרה במפיות שלה, ומשפט אחד שעשה עליה רושם גדול, אפילו נחקק בזכרונה: “דמוּמים ודהוּמים עמדו ההרים הנישאים בארגמן אור השחר המפורקד על מרחבי המדבר ופסגותיהם המשוּננות, הניצבות כמשמר לרקיע, אפוּדות בדידות גאה.” וכשסיפר לה על הסופר הצרפתי הנערץ עליו, אַלבֶּר קַאמי, שהיה בנערותו שוער בקבוצת כדורגל, ובגיל ארבעים וארבע קיבל את פרס נובל, וציטט לה בעל־פה משפטים שלמים מספרו “הזר” – ספר שגם היא קראה אותו אחר־כך, בהמלצתו, אם כי לא כל־כך התפעלה ממנו – והיא התבדחה ואמרה לו: “גם אתה שיחקת כדורגל, במכבי יפו, כשהיית ילד, וגם שמך אלברט, אז אולי יום אחד גם אתה תקבל את פרס נובל.” וזכרה שכמה וכמה פעמים במשך שנות נישואיהם הרבות רמז לה, כמעט בלחש, בענווה, תוך כדי הליכה יחד, או כבדרך־אגב, באמצע קריאת העיתון בארוחת הבוקר, שאילו היה זמנו פנוי, לולא היה שקוע בשגרה משרדית המייבשת את לשַדוֹ, כי אז… מפני שראשו מתפקע לפעמים מרוב רעיונות… כן, היא מאמינה בו. הברקות נפלאות היו לו מפעם לפעם, והיה פולט אותן בהזדמנויות שונות, מבלי־משים כביכול, שממש הפתיעו אותה במקוריותן ובעמקותן, כמו – זוכרת היא, גם חזרה על כך באוזני מלכה קליגר – “כולנו קרבנות של טבעֵנוּ, המשחק אתנו בערמומיות, כי הוא מסתיר את קלפיו מעינינו”; או: “רוע־הלב מזקין את האדם, ועוד יותר – את הנשים” (ומוסיף, בקריצה של חיבה: “וטוב־הלב מצעיר את האדם – וביחוד את הנשים”); או: “אם כל היהודים ירצו בזה, הם יוכלו להפסיק את סיבובו של כדור־הארץ”; ופעם אמר לה: “אין היסטוריה. יש רק אופי. והאופי לא משתנה.”

“המשכורת שלך,” אמר כשהוא יושב מולה בגופייה ותחתונים, זיפי הזקן מקדירים את לחייו, “פלוס הפנסיה שלי, אם נחיה בחסכון – יספיקו לנו לפי דעתי. ואל תשכחי, שיש לנו גם מגרש של חצי דונם, וכשיפשירו את הקרקע מעבר לירקון, נוכל לקבל בעדו אלפי דולר. תביאי את זה בחשבון.”

כן, אלנה זכרה את המגרש הזה, שלא ראתה אותו בעיניה, ושנקנה לפני חמש־עשרה שנה בהמלצת ועד עובדי העיריייה, במחיר מציאה ובהלוואה לעשרים שנה ללא ריבית. עצב ירד עליה. ברוח נכאה חשבה על כך שאלברט לא יֵצא עוד בוקר־בוקר לעבודה כמו שהיה רגיל כל השנים.

“צילצלתי לדנה,” אמרה, “סיפרתי לה שהרגשתי רע ולא נסענו.”

אלברט השפיל את ראשו אל חזו והסנטר נתקע בין שתי עצמות הבריח.

“אמרת לה על התספורת שלה?” נשא את עיניו.

“מה עם התספורת שלה?”

“מה זה, מין אופנה פוליטית כזאת, להסתפר קצוץ? זה לא מתאים לה! היא נראית כמו מפגרת שברחה מבית־מחסה!”

“אני לא חושבת,” חייכה אלנה העצב.

אלברט נשא אליה מבט עכור, כנוע, משיפולי מצחו.

“אתה רעב נורא בוודאי. קום, תתרחץ,” קמה אלנה ממקומה ופנתה אל המטבח.

כשעמדה וקלפה ירקות במטבח, חשבה אם כדאי לה לצלצל עוד הערב אל אחותה מירה ולספר לה על מה שקרה, אך החליטה לדחות זאת לכמה ימים. פתאום צפה בה איזו הרגשת קיפוח מרירה: מדוע רק אצלנו קורות רעידות־אדמה כאלה? מדוע אצל מירה ומרקו זורמים החיים בשקט כזה, ללא זעזועים, ויש בטחון, והבן והבת נשואים…

אך כשיצקה את השמן לקערת הסלט, אמרה לעצמה: אל תקנאי. מה אנשים יודעים על מה שמסתתר מתחת לחיוך הנעים של אחותך? רק אני רואה איזה מבטים היא זורקת לפעמים לעבר מרקו. ישמור אלוהים!


בוקר אחד, לפני שנים, קודם שיצא לעבודתו בעירייה, עמד אלברט מול הראי בחדר־האמבטיה והתגלח. הוא תלל שכבה נפוחה של משחה מקציפה על לחייו ועל צווארו, ובסכין־הגילוח גרר רצועות־רצועות של הקצף השִלגי, שספיחי זיפים זעירים מנקדים אותו, ושטפן במים.

כשמשך את הסכין לאורך הלחיים ולרוחבו והיקפו של הסנטר, נזהר שלא לפגום בפאתי השפם, שצורת טרפז קטן לו. את ברז הכיור השאיר פתוח כלשהו, ואדי המים החמים פשטו בחלל החדר וההבילו את הראי, עד שנתערפלה בבואת פניו בו.

כשהעביר כף־ידו על לוח הראי כדי למחות את האדים ממנו ולהבהירו – נבהל: הוא לא הכיר את הפנים שנשתקפו אליו. עיני כלב עכורות ניבטו בו מתוך הלובן שמסביבן; כלב מוכה, אובד־בעלים, תוהה, לא מכיר את מקומו.

כל־כך נבהל, שכשמשך שוב את הסכין על לחיו – פשׂה כתם של ארגמן בשלג. מרוב בלבול חטף את חולצתו הלבנה, התלויה על הקיר, וניגב בה את פניו; וכשגם היא האדימה, הרגיש כאילו כל גופו נחתך.


 

ג

מלכה קליגר הזדעזעה כששמעה מפי אלנה, בטלפון, שאלברט החליט לעזוב את העבודה בעירייה. “שהוא ישב בבית וילמד תורה ואַת תפרנסי אותו? איפה הוא חי? במאה־שערים? שילך ל’כולל'!”

אלנה לא אהבה את הטון הזה שבו דברה חברתה על בעלה, הרבה דברים של ביקורת אפשר לומר על אלברט – הוא לא נקי מפגמים – אבל היא לא רשאית לזלזל בו. קצת כבוד, בבקשה, לאדם שמוותר על משרה עם משכורת כדי להתמסר לעניינים של רוח.

בשקט הסבירה, שלמרות זאת הם לא יגוועו ברעב. המשכורת שלה – רק לא מזמן קיבלה העלאה – פּלוּס הפֶּנסיה שלו, פלוס מענק הפרישה שיקבל ושהחליטו להשקיע אותו בקרנות נאמנות… “אל תעשו את זה! בשום אופן לא!” הזהירה אותה מלכה, “קרנות הנאמנות היום זה קרן הצבי! תפסידו את כל מה שיש לכם!” אך מיד חזרה לראשית דבריה, כי לא יכלה להירגע ממה ששמעה. “אני לא מבינה איך את יכולה להסכים לדבר כזה! תסלחי לי, אבל…” קולה נסתתם מרוב רוגז.

מלכה היתה אשה עצמאית מאוד. לאחר שהתגרשה מבעלה, לפני שבע־עשרה שנה, פתחה משרד לתיווך דירות בצפון העיר, ברחוב בן־יהודה, אמנם בחדר קטן ולא מרשים ביותר, אך לעומת זאת עשתה היא עצמה רושם רב על הבאים למשרדה: גבוהה, רבועת כתפיים, מרכיבה משקפיים גדולים, אליפסיים, במסגרות קרן כחולות, קולה גברי במקצת, אולי בגלל העישון המופרז – לא אחת ולא שתיים הזהירה אותה אלנה שההתמכרות הזאת מסכנת את בריאותה – וכשהיתה יוצאת עם אחד הקונים הפּוֹטֶנציאליים להראות לו דירה כלשהי, מפתחות המכונית מצלצלים בידה, צעדיה נמרצים, עקביה נוקשים על המדרכה, דיבורה קולח ופסקני – הרי הבטחון הקורן ממנה, כבר הוא היה בו די כוח להפריך את כל הטיעונים שכנגד. עם אלנה למדה

בבית־הספר התיכון, חברות טובות היו, ואפשר לומר שבזכותה נישאה אלנה לאלברט, כי פגישתם הראשונה היתה בחתונתה של מלכה עם יעקב, ב“בית המהנדס”. יעקב היה ארכיטקט שעבד בעירייה, ושני הזוגות היו נפגשים הרבה בשנים הראשונות, אך גם לאחר הגירושין – ומלכה, באומץ ראוי להערצה, וללא היסוסים רבים, גירשה את יעקב, מיד לאחר שנודע לה על פרשת האהבים החשאית שניהל עם אחת ממזכירותיו של ראש־העיר – נמשכו, ואף נתהדקו, היחסים בין שתי הנשים.

“מה אני יכולה לומר לך אלנה,” אמרה מלכה בסופה של השיחה הארוכה, שבה לימדה אלנה זכות על בעלה, באָמרה שהיא יכולה בהחלט להבין אותו, כי אם בן־אדם מרגיש צורך חזק מאוד להגשים איזה יעוד שהוא בטוח בו, אז אסור שעניינים של כסף וכולי יעמדו לו למכשול. “הצרה אתך, שאת תמיד מבינה את הזולת יותר משאת עצמך. למה את כל־כך אלטרואיסטית? למה? תזכרי רק מה שאני אומרת לך: טובה לא תצמח מזה. הלוואי ואתבדה.”

מלכה היתה הראשונה שנתבשרה על המהפכה שהתחוללה בחייה של אלנה, אך לא עברו שלושה־ארבעה ימים, ובדרך זו או אחרת נודע הדבר לבני המשפחה, והמומים נזעקו למנוע את האסון, אם לא אחרו עדיין. “מה, בכלל לא לעבוד?” אמרה אמה בטלפון בקול חלוש, נואש מלהבין. אשה חולנית היתה, ולאחר מות בעלה, ד"ר קמפינסקי, שהיה רופא באיכילוב – לפני שמונה שנים – השתכנה בבית־אבות מכובד בגבעתיים, ואלנה היתה מבקרת אותה אחת לשבוע. פאולה צפתה מראש בעיות בחיי הנישואין של בתה; אלברט – שלא כמַרקו, בעלה של מירה, שהיה בן ממשפחה אמידה בבוקרשט, ואביו היה בנקאי בשעתו – בא ממשפחה “פרובלמטית”, לדעתה, בלתי־מבוססת, והקשר הלא־מובן בין אלנה לאלברט – בגלל אילו נטיות רומנטיות – היה טעות טרגית שאין לחזות את תוצאותיה. “איך אתם יכולים להרשות לעצמכם? ואת הסכמת?” ומאחר שאלנה נשתתקה לרגע, הוסיפה: “מה זה? מין אִידֵיאָה־פִיקְס כזה שנכנס לו בראש, לכתוב?” – “הוא כותב עוד מגיל ארבע־עשרה!” טענה אלנה כנגדה. – “הוא בעל משפחה היום! איזו מן אֶקסטרָוָגַנְצָה היא זאת, להפסיק לעבוד?!”

אחיה, ראובן, שהיה קבלן מצליח בנתניה, ושבדרך־כלל לא התעניין ביותר בה ובמשפחתה, רק בימי הולדת ובימי הזכרון לאביהם היו נפגשים, בביתה או בבית־הקברות, גם הוא מיהר לצלצל – כנראה לאחר שמירה הפצירה בו לעשות כן – ואמר: “מה אני שומע? זה נכון? הסכמת שאלברט יעזוב את העבודה ויחיה על חשבונך?” וכששמע מה ששמע מפי אחותו, אמר: “טוב, יש אצלי אנשים במשרד, אני עוד אתקשר אתך, את בערב בבית?” ואלנה שמחה שלא התקשר, לא באותו ערב ולא לאחר מכן.

אך האיש שהידיעה הזאת הוציאה אותו מכליו, היה מַרקוֹ, בעלה של מירה, שמיום שהכיר את אלנה ראה חובה לעצמו להגן עליה מפני בעלה, כי היא, בטוב־לבה, הגובל בטפשוּת, לדעתו, אינה מסוגלת להגן על עצמה. כשסיפרה לו מירה על הדבר שנפל בבית אחותה, הכריז שהמעשה הזה של אלברט רק מאשר לו מה שחשב תמיד עליו: אדם שאי־אפשר לסמוך עליו, אֶגוֹאִיסט, קַפּרִיזי, נֶברוֹטִי, בעל שגעון־גדלות ללא שום בסיס מציאותי… “אם הוא גאון כזה, שמוכרח לעזוב הכֹּל רק כדי שיוכל לשבת בבית ולשמור על ההריון של היצירה הגאונית שלו,” צעק על אלנה בטלפון, “איך זה שלא ידענו על זה כל השנים? איך זה שאת לא הרגשת בזה כל השנים?” אלנה לא יכלה לענות לו, כי מולה, במשרד־הנסיעות, ישב באותה שעה אדם צעיר שהתעניין בטיסה לבּוּאֶנוֹס־אַיירֶס. “אני עוד אדבר אתו. אגיד לו כל מה שאני חושב על הטירוף הזה,” רעם מַרקוֹ בטלפון.

וכבר באותו ערב באו, הוא ומירה, אל ביתם. אך את אלברט לא מצאו בו. הוא הסתלק מיד לאחר שאמרה לו אלנה שאחותה וגיסה עומדים לבקרם והלך לשוטט ברחובות. הוא שנא את מַרקוֹ, שהיה בעיניו, איש גס־גוף וגס־רוח, רומני שלא קרא ספר מימיו, ושאת כספו – בזה היה בטוח – כבעל חנות לרהיטי מטבח בדרום העיר, עשה במרמה; אף השתומם תמיד, איך אשה עדינה כמו מירה חיה כיונת־אלם בצִלוֹ. לא מתקוממת עליו ולא מרסנת אותו בהתפרצויותיו החצופות. תמיה היה אם המשקפיים השחורים שהיא מרכיבה לעיניה, וגם בבואה לביתם היא לא מסירה אותם, לא באו כדי להסתיר את רגשותיה האמיתיים כלפי בעלה. פעם שאל את אלנה מה, בשם אלוהים, מצאה בו אחותה שהתחתנה אתו. “אתה יודע שלולא מרקו…” אמרה אלנה בהדיחה את הכלים שבכיור המטבח, ולאחר שהעמידה כמה מהם על רשת היבוש, הוסיפה, בלי להסב את ראשה אליו: "כשמירה היתה ילדה חשבנו שהיא… טוב, לא חשוב… שמת לב איך היא הולכת ברחוב? הולכת מהר־מהר, בצעדים קטנטנים, ככה, "חיקתה אותה בפָסעהּ מהר בחדר, “תמיד בצד המדרכה, כאילו נזהרת לא להתלכלך מאנשים אחרים, ועם העיניים למטה.” אלברט חייך לעצמו למראה החיקוי המדוּיק, “אם לא מַרקוֹ…” חזרה ואמרה, “הלא גם היום היא לא עומדת עם הרגליים על האדמה.”

“אני רוצה להבין. תסבירי לי. אני לא סתום. הוא רוצה לכתוב, את אומרת,” דיבר מַרקוֹ בשקט, כובש את רִתחתוֹ, כשישבו שלושתם בחדר הגדול וספלי הקפה לפניהם. “נניח. למה הוא לא יכול לכתוב אחרי שעות העבודה, או בשבת, מה זה, פוּל טַיים ג’וֹבּ, ספרות? אני לא צודק, מירי?” מירה היתה קוראת הרבה, ושמועה הילכה במשפחה שהיא גם כותבת שירים בסתר. לגבי מַרקוֹ היא היתה בת־סמכא בעניינים אלה, של ספרות. “כן…” אמרה בנעימה מהוססת, “רוב הסופרים, אני חושבת, לא מתפרנסים מספרות…” והזכירה כמה מהם, שאף־על־פי שזכו בפרסום גדול, הם עוסקים בהוראה, או בעתונאות. אלנה אמרה שאלברט זקוק לפנאי כדי לחשוב. העבודה בעירייה מטמטמת אותו, מנוונת. כך הוא טוען. “ופתאום, בגיל חמישים ושלוש פלוס… פלאי הטבע! צריך להכניס את זה לספר השיאים של גינֶס!” צחק אל מירה. אלנה, סומק של עלבון בלחייה, קמה, נטלה את ספל הקפה שלו, ואמרה בלחש: “לא מתאים לך לדבר ככה. אדם בגילך… אני לא מקבלת את זה.” וכשחזרה מן המטבח ובידה ספל מלא, אמרה: “כל השנים, מילדותו, הוא קורא ספרים וחושב על ספרים. ראית כמה ספרים יש לו בחדר? יותר ממאה. יותר.” – “לקרוא גם אני יודע,” גיחך מרקו. והוסיף: “חצי המשכורת בטח הלכה לו על זה.” – “על מה אתה מדבר?” התרעמה אלנה, “אתה יודע איפה הוא קונה אותם? בחנות של ספרים משומשים בנחלת־בנימין. או כאן, לא רחוק, כולם יד שניה.” ואל מירה, בפנים מאירות: “הוא היה מאושר כשהיה מוצא שם איזה ספר נדיר, משהו קלסי, מרומית או יוונית, שיצא לפני חמישים או מאה שנה, בפרוטות. היה מראה לי את הספר כשהוא בא מן החנות, מחייך: תנחשי כמה שילמתי בעדו. אוֹבִידיוּס! ‘את יודעת מי היה אוֹבִידיוּס?’ היה טופח לי על הכתף וצוחק.”

“מי היה אוֹבִידיוּס?” הצטחק מַרקוֹ, ובלי לחכות לתשובה: “את זוכרת מה שאמרתי לך כבר לפני שנים? כשהיה העניין עם העכבר?”

“תפסיק, מַרקוֹ!” גערה בו מירה.

כי עניין העכבר היה כעין מקרה־לא־טהור במשפחה, שהזכרתו מעוררת רגשי בושה טמונים עמוק.

מבין כל דיירי הבית בן שלוש הקומות שבו התגוררו, היה אלברט היחיד ששקד על תקנתו ונקיונו של המרתף, שבימי חירום נועד לשמש מקלט מפני הפצצות, כל כמה שבועות היה יורד אליו, בודק אם הכֹּל במקומו – הספסלים, האלונקה, מכל המים, ערכת העזרה־הראשונה, המַטפֶּה – אם לא איחסנו בו השכנים חפצים מיותרים, ואם טוּאטא ורוּבַּץ כראוי. יום אחד, כשנה וחצי קודם שעזב את העבודה בעיריייה, כשירד לשם “לבדיקת חמץ” כמו שקרא לזה, שמע ציוץ דק מן הפינה, וכשהתכופף לראות מנַיִן בא, ראה עכבר קטן מציץ מחור שבקיר הבטון. למחרת קנה מלכודת – על חשבונו, הוא לא חשב אפילו לבקש החזר מוועד הבית, קטנוניות כזאת היתה זרה לרוחו – תלה פתיון בתוכה, פיסת לחם מרוחה בשכבה עבה של גבינה לבנה, והעמידה לא הרחק מן החור. השעה היתה חמש כשהעמיד את המלכודת, וכשירד שנית למרתף, בשבע וחצי, כבר היה העכבר לכוד, אישוני עיניו, כגולות עופרת מבריקות, נוצצות אליו כשואלות מה בכוונתו לעשות בו.

רגעים אחדים כרע אלברט על ארכובותיו והתבונן בו.

העכבר פנה הנה והנה בתוך המלכודת, כמחפש מוצא, ושוב נעמד מול הזר המוזר ונעץ בו מבט שואל, או סקרני. לרגע עבר קור בבשרו: נדמה היה לו שהעכבר, בהשהותו את מבטו עליו, מתבונן ללבו, וכשהוסיף הוא להתבונן בו, ראה את עצמו משתקף בעיניו, כבראי.

הוא לקח את המלכודת ועלה אל דירתם שבקומה השנייה. אלנה לא היתה בבית. העמיד את המלכודת על השולחן בחדר הגדול, התיישב מולה על הספה, רכן אליה, זרועותיו על ברכיו, ושוב התבונן בעכבר, עין בעין, ודיבר אליו בלבו. בילדותו, בגוֹרנה־דז’וֹמאיה, היו הוא ושני חבריו רודפים אחרי עכברי־שדה שהיו מתרוצצים בשדה שיבולת־השועל, לתָפסם. העכברים היו נמלטים מפניהם אל החורים שבאדמה, ופעם אחת שפכו מים אל אחד החורים האלה, ועכבר אחד הגיח מתוכו, רטוֹב כולו, כל עוד רוחו בו. הוא תפס אותו בשתי ידיו, הביא אותו הביתה והכניסו לתוך תיבה מרושתת, ובכל יום היו הוא וחבריו מאכילים אותו, וכך גידלו אותו שם.

משהוסיף להסתכל העכבר, נזכר במשל של לָה־פוֹנטֵין על “עכבר־העיר ועכבר־השדה”, שקרא בילדותו, ולרגע קט ראה אותו בעיני רוחו שצמחו לו כנפיים והוא מעופף כציפור־שיר.

צווחה נפלטה מפי אלנה כשנכנסה וראתה את העכבר באמצע הסלון. אלברט חייך אליה ולא זז ממקומו. “תוציא אותו! החוצה! מה עשית? איזה שגעון תקף אותך!” צעקה, מבוהלת. “הוא לא נחמד? תסתכלי עליו, הוא לא נחמד?” לא סר החיוך מעל פניו. אך משהוסיפה אלנה לצעוק שישליך את השרץ מן הבית, ובראותה שאינו זז ממקומו, אחזה היא עצמה בטבעת המלכודת לשאתה החוצה. אלברט קם, ובכוח הוציא את המלכודת מידה.

“הלא אתה עושה את זה רק כדי להתגרות בי, להוציא אותי מן הכלים!” קראה, וברחה מן הבית.

אף־על־פי־כן חזרה לאחר שעה. העכבר לא היה בסלון, והיא לא שאלה מה עשה בו. הערב עבר בשתיקה. כששכבו לישון, הפנו זה לזה את גבם. למחרת, כששבה הביתה מעבודתה, פתחה לרגע את דלת חדרו של אלברט – זה החדר שהפקיע לעצמו מיום שהתגייסה דנה לצבא – והחווירה מגודל התדהמה בראותה את העכבר עומד בתוך המלכודת, הניצבת על שולחן הכתיבה. טרקה את הדלת בזעם, כגודרת עצמה מפני הטומאה.

כשהגיע אלברט, הודיעה: “אני אל החדר שלך לא נכנסת. תעשה מה שאתה רוצה.” אלברט היה מוכן לפייסה. “בואי נדבר רגע בשקט,” התיישב על הספה. “אין לי מה לדבר אתך! יותר אין לי מה לדבר אתך!” פנתה אלנה לצאת אל המטבח. – “רגע, רגע, תשמעי רגע מה שאני רוצה להגיד לך…” ניסה שוב לשכך את סערת רוחה. אלנה נעצרה באמצע החדר, בלי להביט בו, כמוכנה להאזין לשני משפטים לכל היותר. “תראי,” אמר אלברט בנחת, “כל מיני אנשים יש להם חיות־מחמד… כלב, חתול, קוף… או ציפור בכלוב. מה ההבדל, את חושבת, בין עכבר קטן לציפור? הכנפיים, זה הכֹּל! הציפור עפה,” ריפרף באצבעות שתי ידיו כנגדה, “והעכבר רץ!” הריץ את אצבעותיו על טבלת השולחן. אלנה, שהאזינה לדבריו על רגל אחת, כאילו חלב שנשפת על האש יגלוש בעוד רגע, אמרה בלבה שכבר מזמן לא שמעה שטויות כאלה, ואלמלא היתה כועסת עליו כל־כך, היתה פורצת בצחוק: רק הכנפיים? לציפור שתי רגליים ולעכבר ארבע, ציפור מטילה ביצים ועכברה ממליטה, לזו נוצות ולזה פרווה. מה הוא מקשקש? “אם תתעמקי בדבר,” המשיך אלברט בהרצאתו, שנעשתה מלומדת יותר ויותר, “תביני שכל עניין הגועל שאנשים – ביחוד נשים – מרגישים כלפי עכברים, נובע ממשפטים קדומים! מפני שעכבר הוא לא פחות נחמד מציפור. כמוה הוא רך ונעים למגע, כמוה מצפצף, כמוה בעל נשמה תמה…” – “לא, אין לי סבלנות יותר לשמוע את השטויות האלה,” אמרה אלנה ויצאה מן החדר.

שלושה ימים היה אלברט מביא זרעוני שעורה לעכבר, ובצפחת פח קטנה העמיד מים לפניו. בבוקר לפני צאתו אל העירייה, ולפנות ערב, בשובו ממנה, היה שוהה כמה רגעים מולו – מחייך אליו מעַווה את פניו כנגדו, כאילו כדי להצחיקו, שהרי בודד הוא בחדר הזה, בעולם העגול כולו. כשהעמיק להתבונן בעיניו, עבר בו גל חם של אחווה כלפיו. בלילה השלישי חלם שפינקלשטיין פותח את דלת החדר בלי לדפוק, נכנס ברגל גסה, תופס את העכבר בגרונו, והוא צועק מתוך שינה, כי הרגיש שהוא נחנק מקוצר־נשימה.

אלנה היתה עוברת על־פני החדר בלי להסב את עיניה אליו. נדמה היה שהגיעו למין מוֹדוּס וִיוֶנְדִי.

אך ציפור השמים מוליכה את הקול, ועניין העכבר הגיע לאוזני בני המשפחה. כששמע על כך מַרקוֹ מפי מירה, פלט יללה משונה – ספק קריאת התפעלות עצומה, ספק קריאת שבר – כשהוא אוחז את ראשו בידיו: “עכבר?! בתוך הסלון?! אלוהים!”

וכשנרגע מעט, אמר בשקט: “למה בכלל התחתנה אתו, האחות שלך? היא לא יכלה למצוא מישהו נורמלי? היא היתה בחורה די נחמדה, אני זוכר. נכון, יש לה עודף משקל. אז מה? נגד זה יש לה עיניים כחולות יפות ושפתיים שדי מתחשק לנשק אותם.” – “היא היתה שתלטנית כשהיתה ילדה,” לאטה מירה, כאילו אבד קולה. ובו־ברגע נזכרה איך היתה אלנה בת השמונה, עבת־הגוף, מתחרה בה בסחרוּר חישוּק סביב מותניה, ועשתה זאת בגמישות רבה יותר ממנה, ואיך היתה מתרברבת שכשתגדל תינשא ללוליין בקרקס. “את יותר רזה ממני,” היתה אומרת, “אבל אני יותר זריזה.” מַרקוֹ התבונן בה, ולאחר רגע ממושך אמר: "את יודעת? כשישבתי אצלה במשרד לסדר את הכרטיסים לנסיעה שלנו לאיטליה, היא היתה אשה אחרת לגמרי משהיא בבית. הטון שלה היה אחר! של אשה עם פרסטיז’ה!… – “אתה לא די מבין אותה,” הצטחקה מירה.

ביום הרביעי ללכידת העכבר, כשחזר אלברט מן העירייה ונכנס לחדרו – מצא אותו מוטל על צדוֹ במלכודת, ללא רוח חיים, גולות עיניו קפואות. רגעים ארוכים עמד מול הגוויה, מגלגל בראשו סברות שונות על סיבת המוות הזה, אחר־כך לקח את המלכודת, נשא אותה לחצר והטילה, עם העכבר המת שבתוכה, אל פח האשפה.

הוא לא אמר דבר לאלנה, אך מיום ליום נתחזק בו הבטחון שמַרקוֹ שם גרגרי רעל לפני העכבר בשעה שנעדר הוא מן הבית.


“טוב, אם את משלימה עם זה שהוא ישב בבית ואת תצאי לעבודה בכל יום וכשתחזרי הביתה תתיישבי לפניו על השרפרף שיקריא לך מה שכתב כל הבוקר…” קם מַרקוֹ ממקומו ותחב ידו לכיסו להוציא משם את מפתחות המכונית, “אז בסדר גמור! מי אני שאגיד לך? אני מומחה ליעוץ משפחתי? או חבר באגודת צער בעלי חיים?” צחק בקול.

כשכבר היה בחדר־המדרגות, חזרה מירה ונכנסה, ולחשה לאחותה: “אל תשימי לב. תעשי איך שאת מבינה.”

למחרת בערב, כשאלנה ואלברט ישבו ליד השולחן במטבח ואכלו, באה דנה מירושלים.

“קרה משהו.” פקחה את עיניה הממושקפות על שניהם.

“אצלנו?” העבירה אלנה צלחת מן השולחן אל הכיור.

“אתם מתגרשים או משהו?”

“רעיון!” צחק אלברט.

“סבתא פאולה מתקשרת אלי – שמעת כבר מה שקורה אצל ההורים שלך? – מה קורה? – כלום, כדאי לך לבקר אצלם. כבר מזמן לא היית! – מה קורה, אני שואלת. די הפחידה אותי. – שינוי גדול בחיים! – היא אומרת בטון המורבידי שלה – גדול!”

“אבא עזב את העבודה בעירייה. שבי, את רעבה בוודאי,” הניחה צלחת וסכו"ם על השולחן.

“מצא ג’וב משתלם יותר? מרתק יותר?” התיישבה דנה.

“החליט לכתוב. להקדיש את כל זמנו לכתיבה,” קירבה אליה את הסלט.

דנה נתנה באביה עיניים מלאות פליאה, המזלג שבידה תלוי מעל לצלחת. רגש של כבוד – שהפתיע אותה עצמה – נתעורר בה כלפיו.

“כל הכבוד!” הניחה את המזלג, “תמיד אמרתי, זה הקטן גדול יהיה!”

אלברט הישיר אליה מבט מבודח.

“יופי!” לא הסירה מבטה ממנו, כרואה אותו האור חדש. “מה אתה כותב?”

“נראה, נראה…”

“אתה צועד עם הזמן! ספרות זה ‘אין’ היום! תכתוב רומן. רומנים מקוריים הולכים שגעון בשוק!”

“אבא – ושוק…” שמה אלנה כבד קצוץ שנשאר מן הצהריים על צלחת בתה.

“לא, בכל הרצינות! אני זוכרת שפעם היינו אצל הדודות המסכנות שלך ביפו וסיפרת איך כשהיית ילד, בבולגריה, היית מאוהב בילדה של השכנה שלכם, וכדי לקנות את לבה הבאת לה צפרדע ירוקה שתפסת בשלולית, או בביצה, וכשהתפלאה מה פתאום הבאת לה מתנה כזאת, אמרת שזו צפרדע שיודעת לעוף, כמו ציפור, באמת האמנת שהיא תעוף… זה היה יופי של סיפור לילדים!”

אלברט חייך. “מה נשמע באוניברסיטה?”

“שובתים, כרגיל.”

“הפרופסורים?”

“העובדים המנהליים. הפעם תורם.”

“תסבירי לי פעם מה זה 'דתות משוות”? אני נתקל בביטוי הזה בכל מיני מאמרים ואינני יכול להבין: הדתות יכולות להשוות? בין מי למי? משוות את עצמן לבני־אדם? משוות את עצמן אחת לשנייה? איזה מין ביטוי אקדמי הוא זה?"

"‘דתות שוות’ צריך היה לקרוא לזה, " הביאה דנה פלח עגבניה אל פיה.

“שוות למה?”

“אתה יודע למה,” צחקה.

אלנה בלעה את חיוכה. “אם זאת דעתך, אז למה בחרת במדע הדתות?”

“מפני שאני לא בנויה למנהל־עסקים.”

“חשבת פעם לקחת היסטוריה, לא?”

“כללית, יהודית…”

“כשאני רק שומעת את המלה הזאת, ‘היסטוריה’, אני מתחילה לפהק.” ומיד הוסיפה: “זאת לא אִמרה שלי. של מוזס מנדלסון. ממוזס עד מוזס לא קם כמוזס.” ולאחר רגע: “על־כל־פנים, אני יכולה להבטיח לך שכל החיטוט בעבר הוא זיון שכל.”

אלברט לא יכול היה לסבול את ניבול־הפה שלה בשיחות שביניהם. כאילו בכוונה כדי להתגרות בהם.

שתי דאגות היו אוכלות את לבו כשהיה חושב עליה. האחת – שמא תיכנס להריון, השנייה – שמא לא תמצא חתן. היה מתעורר בלילה, ושעות לא יכול להירדם מרוב דאגה: מישהו מן הסטודנטים – מי יודע אם לא ערבי, היא מתרועעת גם אתם מסיבות פוליטיות – מכניס אותה להריון, היא נאלצת לעשות הפלה (ומאַיִן תיקח כסף לזה? הוא לא מוכן לשלם את מחיר קלות־הדעת שלה!) – ולאחר ניתוח מסוכן כזה, מי יודע אם תוכל עוד ללדת! ואם תחליט לא לעשות הפלה – הרי זה לא פחות גרוע: לגדל ילד ללא אב?! להיות “חד־הורית”, כמו שקוראים לזה היום מתוך איזו הפקרות המעידה על ליברליות כביכול, על קידמה כביכול? זיעה היתה מכסה את גופו כשהיו הסיוטים האלה פוקדים אותו בלילה. הוא היה מתהפך מצד אל צד, מתחבט אם להעיר את אלנה ולהשיח לה את דאגתו, או להניח לה לישון בשקט – איך יכולה היא לנשום נשימות רגועות כל־כך, כאשר בשעה זו ממש, שם, בירושלים, מי יודע. מי יודע… וכנגד זה, הציקה לו הדאגה שמא לא תמצא חתן. כי – בניגוד בולט לגופה, שהוא מושך למדי – החזה העגלגל והרך, המותניים המחוטבים בקימור אלגנטי, והקומה הגבוהה, שאינה קיפחת מדי – יש, צר להודות משהו בפָּנים… המשקפיים הגדולים – דווקא גדולים היא מתעקשת להרכיב, מכסים את חצי פניה, כאילו כדי להתגרות בחברה כולה: כזאת אני, ולא אִכפּת לי מה שתגידו עלי! – והעיניים החדות, המתגרות, שאין בהן רוך, והשפתיים העבות; ובעיקר ההבעה, שהיא רצינית כל־כך תמיד, כאילו מתריסה נגד… נגד מי, בעצם? על מי היא מתמרמרת כל־כך?

(ואיזה סוד מכאיב היא מסתירה בחובה? פעם רמזה חברתה, הלומדת אתה באוניברסיטה, שיש לה חבר, וכשאמרה לה אלנה, בזהירות רבה, “תביאי פעם את החבר שלך, את לא צריכה להתבייש.” צעקה, כאילו נגעו בה באצבע גסה בפצע פתוח: “מי אמר לך שיש לי חבר! למה את תוקעת את האף שלך לחיים שלי!” ואלנה נבהלה ונשתתקה.)

ולא יכול היה לסלוח לה את ניבול־הפה שלה! פעם, כשרמז לה שעליה להיזהר ביחסיה עם בחורים, פלטה ברוגז: “מה אתה רוצה להדליף לי? שאני צריכה לדאוג לקונדומים כשאני מזדיינת אתם.” איך יכולה בת לפלוט מלים כאלה מפיה, ועוד באוזני אביה?! והביטוי המתועב הזה – שבושה אפילו להיזכר בו – שהיא חוזרת עליו שוב ושוב – “זיון שכל”! “הממשלה מזיינת לכם את השכל! אתה לא תופס?!”

אלברט הסתכל בה כשקמה מכסאהּ, ושוב צבטה הדאגה את לבו: הבגדים חסרי־החן שהיא לובשת! חולצה גברית רחבה, כחולה־דהוּיה, על גבי מכנסי ג’ינס שחוקים…

“מתי תקני לך איזו חולצה אנושית?”

דנה נתנה בו חיוך מבודח. “אתה לא מעודכן באופנה, אני רואה. בתור מי שמתעתד להיות סופר אתה חייב לדעת מה מתאים למי. ‘אלוהים נמצא בפרטים’ כמו שאמר מי שאמר!”


הוריו של אלברט היו האחרונים שנודע להם על השינוי שחל בחיי בנם.

מחמת המרחק וטלטולי הדרך בשלושה אוטובוסים – מביתו לתחנה המרכזית, מן התחנה, כשעה וחצי עד באר־שבע, ואחר־כך לביתם ברובע המזרחי של העיר – היה אלברט פוקד את הוריו, בשמונה־עשרה השנים האחרונות – מזמן ש“היגרו” לשם, כלשונו, מיפו – רק אחת לשלושה־ארבעה חודשים, ואלמלא אלנה, שהיתה מזכירה לו מדי פעם את חובותיו כבן ודוחקת בו, היו ביקוריו אצלם נדירים אף יותר. מלכה קליגר, באחת השיחות הטלפוניות הרבות והממושכות שהתנהלו בינה ובין אלנה לאחר “המהפך”, כמו שקראה למפנה בחייהם, שאלה: “והוריו יודעים מזה?” וכשענתה לה אלנה שעדיין לא הספיקו להודיעם, ואמרה שאלברט שונא את הנסיעה באוטובוסים – מכונית הרי מעולם לא רצה לקנות, מה צורך להם במכונית כשהמרחק מביתם לעירייה הוא מהלך דקות אחדות? – הציעה שתסיע אותם לבאר־שבע במכוניתה בשבת הקרובה; ממילא התכוונה לנסוע לשם לבקר ידיד שלא ראתה אותו כבר שנים רבות.

רוחו של אלברט נעכרה כשבישרה לו אלנה שחברתה התנדבה להסיעם לבאר־שבע. להימצא במחיצתה של מלכה קליגר שעה וחצי או יותר, לכוד בתוך כלוב שאין מפלט ממנו, היה בעיניו עינוי קשה מנשוא. הוא לא סבל את המעשיות שלה, את הנמרצות שלה, וחשב שהיא משתלטת על הפסיכיקה של אשתו. אך לסרב לא יכול היה, ובשבת, כשיצאו למסע, התכווץ בפינת המושב האחורי, וכל הדרך הארוכה אטם את אוזניו שלא לשמוע את פטפוטיהן של שתי הנשים, פחס את מצחו אל החלון, שלח מבט נוגה אל מראות הנוף והשתדל לחשוב.

“מה, הוא לא מקבל אוכל אצלך?” חייכו פניה המקומטות של סַבּינָה, רחבות כפני איכרה רוסייה, אל אלנה, כשנכנסו לחדר־האורחים, “תסתכל כמה הוא רזה!” הסבה ראשה אל בעלה.

“יש לו קוֹנסְטיטוּציה כזאת,” אמרה אלנה, “כמה שלא יאכל, יישאר תמיד רזה. אצלו המחשבות שורפות את כל הקלוֹריות.”

“מחשבות, מה?” טפח נסים על שכם בנו, “כל החיים שלו חושב וחושב ופרופסור לא יצא ממנו. מה שלום דנה?”

לאחר שהתיישבו על שתי הכורסות, וההורים, שהתיישבו למולם על הספה, שאלו מה נשמע ומה חדש, סיננה להם אלנה, בזהירות רבה, את הידיעה שאלברט עזב את העבודה בעירייה והחליט להתמסר לכתיבה.

האב והאם פקחו עיניהם אל בנם ונאלמו דומייה.

“לא טוב?” שבר אלברט את השתיקה בצחקוק קל.

סבינה, זרועותיה שלובות על חזה, הסתכלה בו, בוחנת את פניו, אחר־כך אמרה:

“ופרנסה?”

אלנה הסבירה שאין מקום לדאגה. הם עשו את חשבונם. לא יסבלו ממחסור.

“אנחנו נהיה מיליונרים!” הבליט אלברט את חזו. וגילה להם, זו הפעם הראשונה, את עניין המגרש שקנו לפני שנים מעבר לירקון, במחיר מציאה, בזכות יוזמה מוצלחת של ועד העובדים, והם עתידים לקבל בעבורו אלפי דולרים כשיופשרו הקרקעות – בקרוב מאוד ככל הנראה – לבנייה.

אלנה, שאהבה מאוד לשמוע סיפורים על ילדותו של אלברט מפי הוריו, שאלה אם כתב כשהיה ילד, שם, בבולגריה.

“כתב?” הצטחקה סבינה. “הוא היה רץ יחף עם הילדים של הגויים, רודף אחרי כלבים, חתולים…”

“חזירים,” התחייכו עיניו הצרות, התכולות־המֵימיות, של נסים, ואצבעותיו החליקו את זנבות שפם השיבה שלו, “הוא אהב חזירים. היה גונב לחם מן המטבח וזורק לחזירים של השכנה, מהצד השני של הגדר.”

“פעם, כשהיה בן שש, הוא טיפס על עץ גבוה שהיה לנו בחצר, לקטוף אגוזים, ונפל וקיבל זעזוע מוח…”

“ומאז רצות אצלו במוח כל מיני מחשבות,” השמיע נסים צחוק צרוד שנהפך לשיעול קשה. הוא הוציא ממחטה מכיסו מחה את פיו, ואמר: “אבל הוא היה קורא הרבה. כן. כל ספר שהיה בבית, היה קורא. מבין, לא מבין, יושב על הרצפה וקורא.”

“היה לנו בבית ספר שירים של ניקולאי חרלקוב, והוא קרא אותו מהתחלה עד הסוף, וידע אפילו בעל־פה את השיר הראשון,” השתבחה סבינה בבנה. לאחר רגע זרח חיוך על פניה: “היה לו קול יפה, לאלברט, כולם אהבו לשמוע אותו שר. פעם חשבתי שהוא יהיה זמר אופרה כשיגדל. אתה זוכר, נסים, איך היה שר את ‘רחל, קַנְד דִי סִיניוֹר’, מ’יהודיה'?”

“כן, כן, הציפורים נעמדו על הענפים לשמוע אותו…” אחר־כך הרכין נסים את גופו הגדול אל אלנה וסיפר: “ברחוב שלנו, בגורנה־דז’ומאיה, גר משורר, דַאלצֶ’ב. כל יום אחרי־הצהריים הוא היה הולך מהקצה של הרחוב עד היער וחזרה, לאט־לאט, הידיים מאחורי הגב, בבגדים יפים של יום ראשון, חולצה לבנה, עניבה, הולך תחת העצים וחושב. זה, ככה, בשביל שידעו שהוא משורר. אז היו כאלה שצחקו עליו. אמרו: כל פעם שציפור מחרבנת לו על הראש, נכנס לו רעיון לשיר,” צחק, ושוב תקפו שיעול חזק.

“אני, כשהייתי רואה אותו עובר על־פני הבית שלנו, והמוּזָה כאילו מרחפת על הפנים שלו, מלווה אותו כמו מלאך, בן־אדם יפה היה – הייתי חושב: הלוואי שאני אהיה פעם כמוהו,” ליגלג אלברט על משוגות ילדותו, “הוא היה גם מורה בבית־הספר שלנו. פעם באתי אליו הביתה ושאלתי אותו איך לומדים להיות משורר. הוא הסתכל עלי, כאילו בוחן אם אני מתאים להיות משורר, אחר־כך הרים אצבע למעלה, אל השמים, ואמר: ‘קוּנְסְט זה רק משם!’ ‘קוּנְסְט’ הוא אמר, בגרמנית.”

“הוא אמר לך שאתה צריך לכתוב ביד שמאל,” אמר נסים, מבודח.

חיוך עגום נח על פניו של אלברט.

אלנה העבירה מבטה על פני השלושה, כשואלת למשמעות הדבר.

“את הפואֶמות שלו , “הצטחק ניסים,” אמר לו שהם יותר מדי עגולות.”

סבינה הסבה אל בנה מבט של חיבה. " אלברט אהב טבע, ביפו לא היה טבע. רק כלבים מלוכלכים. היינו הולכים ברחוב, בג’בלייה, הוא רואה כלב הולך עם הראש למטה, אומר לי בבולגרית: תראי איזה מצב רוח יש לו…"

בעיר מגוריהם בבולגריה היה למשפחה בית קטן, מוקף גן עצי פרי, והתפרנסו ממנסרת העצים שבבעלותם, על שפת הנהר. כשעלו ארצה, הקים נסים נגרייה קטנה באזור בתי־המלאכה שביפו, ולבדו היה עושה בה כסאות, שולחנות

וארונות. בשנה העשרים וארבע לקיומה פרצה אש בנגרייה כילתה אותה כולה.

מכיוון שלא היתה מבוטחת, איבדו את כל רכושם, לבד מהדירה העלובה שבג’בלייה. בן־דודה של סבינה, שהתגורר בבאר־שבע, הציע להם לקנות קיוסק שעמד למכירה סמוך לתחנה המרכזית. אז “היגרו” לעיר הנגב, ונסים היה עומד יום־יום, מבוקר עד ערב, באותו קיוסק, ומוכר עיתונים, דברי מתיקה, סיגריות ומשקאות קלים. גופו הגדול מילא כמעט את כל חללו של הקיוסק, ומכיוון שנהג להתבדח עם הקונים, והיה לו מראה מבודח במקצת, עם שפם השׂיבה העבוֹת והעיניים המלוכסנות, החייכניות, התחבב עליהם והיו באים אליו בקביעות.

“אז עכשיו תוכל סוף־סוף להיות משורר, מה?” אמר נסים.

מבעד לחלון המזרחי נשקף עכשיו לאלברט מרחב חולי, זרוע רתמים, ועצב כבש את לבו.

“משורר?” צחקה אלנה וכרכה את זרועה על כתפי בעלה.

“אם על זה הוא חולם תמיד…” אמרה סבינה, ולאחר הרהור: "בן־אדם מחפש את האושר. אף אחד לא יודע איפה הוא בדיוק.

אחד מוצא אותו בלהרוויח בטוטו, אחד בלכתוב שירים…"

“טוב, אז לכבוד האושר צריך להרים כוס!” קם נסים מן הספה, ניגש אל המזנון, הוציא בקבוק סְליבּוֹבִיץ' ומזג לכולם.

אלברט הריק אל קרבו שתי כוסיות, בזו אחר זו, ובזמן ארוחת הצהריים לגם שתי כוסות גדולות של יין אדום עתיק. כשהגיעה מלכה קליגר לקחתם בחזרה לתל־אביב, התנודד אלברט אל המכונית, ושעה קלה לאחר שהחלו לנסוע נרדם, מכווץ בפינת המושב האחורי, וישן כל הדרך.


 

ד

בתחילה היה אלברט עושה את רוב שעות הים ליד שולחן הכתיבה בחדרו.

כמו בכל שנות עבודתו בעירייה, היה גם עכשיו קם בשש ושלושים. אלנה, שהיתה מתעוררת לפניו, היתה מתרוממת ממשכבה בזהירות רבה, כדי שלא להעירו, ובזהירות מחליקה מן המיטה. בהנאה היתה רואה, תוך כדי לבישת בגדיה, את פניו על הכר, עדיין שרויות בחלום, וזיפי שפמו הרכים מרטטים מנשימותיו השקטות. ראוי היה, לדעתה, לפסק זמן של מנוחה, לאחר כל השנים שלא ראה נחת בהן, ובשבועות הראשונים לעידן החדש בחייו היה לה צורך לפנקו, שירגיש כאילו בבית־הבראה הוא נמצא: יאכל, יישן וינוח. אלא שאלברט, הגם שנזהרה לא לרשרש בחצאית התחתונית שלה, היה פוקח את עיניו, בשש וחצי בדיוק, שואל בבהלה מה השעה, מתנער בבת־אחת מיצועו, וכבר הוא מושך עליו את מכנסיו. וכשהיתה אלנה מתרעמת עליו, מה בוער לו כל־כך להקדים קום – תשכב, תישן, שום דבר לא יברח ממך – היה אומר שלא התפטר מן העירייה כדי לחבוק ידיים, לדידו זה עניין מצפוני.

כהרגלו מימים־ימימה היה יורד, מיד לאחר הרחצה והתגלחת, אל תיבת המכתבים, מוציא מתוכה את העיתון, עולה ויושב לאכול את ארוחת הבוקר עם אלנה. הקריאה בעיתון תוך כדי אכילה הזיקה לבריאותו. הוא היה קורא ורוגז בתוכו, קורא ורוגז. חש חמיצות בקיבה – פיזית! כן, ממש פיזית! – עד שהיה בטוח שיום אחד יקבל אולקוס מן העיתונים האלה. המדינה הזאת חולה! נברוטית! העם הזה נברוטי! והעיתונאים – יותר מכולם! היה רוטן בתוכו. אלנה, שידעה בדיוק מה הוא חושב ומה הוא מרגיש גם בלי שיפצה פה, היתה גוערת בו: “אז תפסיק לקרוא עיתונים! מה אתה מאזוכיסט?!” הוא לא היה עונה לה. התועלת היחידה שהפיק מהם, מן העיתונים, היתה, שבשעה שנפל מבטו על איזה ביטוי מעניין – כמו “נוקב ויורד עד תהום”, או “נסתם הגולל”, או “חזות הכֹּל”, או לטהר את השרץ" – היה מעביר קו תחתיו בעפרונו, שהיה תמיד לצדו, כדי להעתיקו אחר־כך למחברתו.

פעם אירע, ששלושה בקרים, בזה אחר זה, לא מצא את העיתון בתיבה. רותח, פגוע, כמי שמצא את דירתו פרוצה והפוכה, החליט לתפוס את הגנב. ביום הרביעי השכים בחמש לפנות בוקר, ירד אל פתח הבית, המתין עד בוא מחלק העיתונים, ולאחר שזה תחב את העיתון בפי התיבה ומיהר לדרכו אל הבתים הסמוכים, הסתתר מאחורי השיחים וארב לגנב. כשעה עמד כך, זומם למלוק את צווארו של הפושע לכשיתפוס אותו על חם, אך איש לא קרב לתיבה. ברוח נכאה שלף את העיתון ועלה שחוח אל דירתו. ומאותו בוקר חזרו הדברים לתיקונם.

לאחר שהיתה אלנה יוצאת לעבודתה במשרד – ולפני יציאתה עוד משאירה לו פתק על שולחן המטבח ובו רשימת מצרכים שהיא מבקשת ממנו, אם רק ימצא זמן לכך, אם רק לא יקשה עליו הדבר, לקנות במכולת – היה משליך את העיתון מידיו בהעוויה של תיעוב, כהשלך שרץ טמא, ונכנס לחדרו. כאן, ליד שולחנו, אור השמש העולה גוהר על מחצית הטבלה, המחברות לפניו, הספרים לימינו ולשמאלו, כמלאכים השומרים עליו, השלווה שבחדר כשכינת־אל מעליו – הוא חש כמיטהר מן התִפלוּת והגסות והסכלוּת הסובבות אותו בכל אשר ילך.

את שעות הבוקר החליט להקדיש לקריאת תרגומי ספרות רומית. כשהיה ילד בבולגריה, היה בדעת הוריו – לפני שגמרו אומר לעלות לישראל – לשָלחוֹ ללמוד בגימנסיה הקלסית שבסופיה, והוא ידע, מאז ומתמיד, שאין כמו קריאת ספרות רומית לאלף את האדם לכתיבה מסודרת, ממושטרת, קצובה וצרופה מסיגים. על מדפי הכוננית, שלפנים היו מוטלים עליהם – באי־סדר מרגיז – ספרי הלימוד של דנה, עמדו עכשיו, בסדר מעורר כבוד, ה“מֶטָמוֹרפוֹזוֹת” של אוֹבִידיוּס, בתרגומו של שלמה דיקמן; מבחר מאמרות מיצירות הוראטיוּס, בתרגום נתן שפיגל; “רעיונות מַרקוּס אוֹרֶליוּס”, בהוצאה משנת תרפ“ג, שמצא בחנותו של רובינזון בנחלת־בנימין; “על תכלית הטוב והרע” של קיקרו; “אוצר פתגמים וניבים לטניים” של גדליה אלקושי; מכתבי המוסר והשיחות הפילוסופיות של סֶנֶקה בתרגום אהרן קמינקא, שלושה כרכים משנת תש”ג, גם הם מציאה מאותה חנות.

את עיוניו התחיל בקריאת “שיחות פילוסופיות” של סנקה, אך כשהגיע למכתבו “על מנוחת הנפש”, שבו השיב הפילוסוף הרומי, יליד קורדובה, על שאלתו של סרנוס איך יתנהג אדם כדי שימצא שלווה ברוחו ונחת מעצמו – שקע כל־כך בהגיגים על תוכן הדברים, ששכח לגמרי כי מטרת קריאתו היא ההתאמנות בסגנון היפה. סנקה כותב על האנשים “הנעים ונדים ברוחם”, שכופים על עצמם פעולות שלא לפי טבעם ולא לפי כבודם, ועל־כן אין פרי לעמלם, הם חשים פחיתות לעומת רעיהם הטובים מהם, חרטה תוקפת אותם והם מתייראים מפני כל התחלה חדשה – ואלברט אומר לעצמו שמבשרו חזה כמה נכונים הדברים, שהרי יותר מעשרים שנה חש כך, וגם התיירא מכל התחלה חדשה ונפשו “נטרדה והיטלטלה ללא מוצא”, כנאמר במכתב; הוא קורא כי אנשים כאלה אינם יכולים לשאת את הישיבה בביתם ביחידות, בין קירות חדרם, ורוחשים בוז לעצמם, ולבם מתמלא קנאה ואיבה על הצלחות אחרים – והוא שמח לציין שהדברים האלה אינם מכוונים אליו, כי הוא נהנה דווקא להימצא לבדו בחדרו ואין בו שום קנאה להצלחות מכריו – מי מהם הצליח כל־כך? ובמה? אם העושר מדובר, אין לו צורך במכונית, גם לא בדירה גדולה יותר – לא, אין הוא חש שמץ מאותה קנאה “המתפרנסת מן הבטלה הארורה”; הוא קורא, במכתב הי"ז, כי יסורים קשים סובל מי שנאלץ תמיד לחשוב מה אחרים אומרים עליו, מתחזה למה שאינו, כדי למצוא חן בעיניהם, ונדמה לו כי כל מבט עין הוא חריצת משפט עליו – והוא מעלה על לבו את אלנה, שהיא, בהיפוך ממה שנאמר כאן, מתנהגת בפשטות גמורה, אומרת כל מה שבלבה, ללא העמדת־פנים, ולעולם לא תתחזה למה שאינה –

כשהגיע לקטע שבו מלמד סנֶקֶה את מכותבו בינה ואומר לו שחייב אדם לבדוק את עצמו מה הן נטיותיו וללכת אל אשר ימשוך אותו כשרונו, אך בה־בשעה חייב הוא גם להכיר בגבולות יכולתו, כי על הרוב אנו חושבים שיכולתנו רבה משהיא באמת – עמד מקרוא, נשא עיניו אל החלון, ועצב מילא את חדרי לבו –

האם אינני נוטל עלי משהו שהוא למעלה מכוחי? – נטרד במחשבתו.

רגעים ארוכים היה מבטו תלוי בענפי האִזדרכת שבחצר.

ציפור זעירה – שרקרק, ואולי יונק־הדבש, רצועת אודם צרה היתה משוכה על נוצותיה – דילגה מענף לענף, התעכבה לרגע קט, הקישה במקורה בשקידה בנקודה אחת וחזרה והידסה לענף אחר. ודמעות עלו בעיני אלברט.

הוא נזכר – מדוע דווקא עכשיו, למראה הציפור הצבעונית, המרצדת, חסרת־הדאגה, בין רשתות קרני האור הזוהר ובדי העץ הירוקים? – בימים הראשונים ביפו, בג’בלייה, כאשר התגוררו בבית נטוש בן שני חדרים, שהטיח היה נושר מקירותיהם וחושף את לבני הכורכר החרורים, ובחורף היתה אמו מעמידה דלי באמצע החדר כדי לקלוט את המים הדולפים מן התקרה שהגשם מחלחל דרכה. הכֹּל היה עלוב ומעליב, לאחר נאות הדשא ופכפוך הנחל המקפץ על אבנים חלקלקות, אזוביות, בין עצי היער והטחב הרך, הקטיפתי, שעל גדותיו, שם, בירכתי גורנה־דז’ומאיה. מעליב, בעיקר מעליב, היה מראה הבתים המתפוררים והמגרשים הזרועים אשפה שביניהם, והמוסכים המדיפים ריח בנזין, שגרוטאות של מכוניות מחוצות ומרוסקות מוטלות בחצרותיהם הספוגות שמן מכונות, ודוכני הפלאפל והסיגריות הזולות שברחוב הראשי, וחנויות המכולת הקטנות, הגדושות בצפיפות – עד אין מקום לעמוד בהן –

כיכרות לחם־צנע וחבילות מרגרינה ופחיות לקֶרדָה הצפה בשמן וגבינה מלוחה הצפה במים ירקרקים…

ונזכר – ועכשיו הציפו הדמעות את עיניו – איך התעללו בו ילדי כיתתו בבית־הספר, כולם בני משפחות ממרוקו, תוניס, אלג’יר, כאשר יום אחד – בכיתה ז' היה הדבר – נמנו וגמרו שהוא זה שהלשין לפני המחנך על הילד שניפץ את הנוּרה שבחדר הכיתה בזמן ההפסקה, בתחרות של קליעה למטרה, ובתום יום הלימודים גררו אותו חמישה מהם אל הגבעה הצופה אל הים, שעדר עזים של ערבי היה מלחך בה עשב קלוש וקמל בשעות הבוקר, הפילו אותו ארצה ופניו אל האדמה, כופפו את ראשו בכוח אל הגללים, צעקו: אתה זבל! תאכל זבל! תאכל! ואנסו אותו – הדמעות היו עתה לדמעות זעם ובקשת־נקם, כאילו אך אתמול אירעו הדברים, והן צרבו את עיניו – ללחוך את הגלל אל פיו.

ובהעבירו מבטו על הדרך שעשה מאז ועד עתה, נדאב מאוד מן המסקנה ש“מנוחת נפש”, אותה מנוחה שסנקה מורה את הדרך אליה, לא ידע כלל כל השנים הללו. רק רוגז ודאגה וטרדות. קודם היתה יפו, ובבית, על השולחן, היו מונחים תמיד פנקסי חשבונות של בית־המלאכה, וענייני אַגרוֹת ומס־הכנסה וביטוח לאומי, ותשלומי חשמל ומסי עירייה וכדומה, ומיד לאחר השירות הצבאי – בגולני, כסגן מפקד מחלקה – כשנה קודם שנשא את אלנה לאשה, החל לעבוד בעירייה, ועשרים ושבע שנים אלה, כפקיד במחלקת הגבייה – משרה שקיבל עוד לפני נישואיהם, בזכות הקשרים שהיו לאביה של אלנה, שהיה רופא באיכילוב – היו כהליכה במדבר, ארץ לא־זרועה. חיים ללא תכלית, שבזיונות רבים ספג בהם מפקידים בעלי־שררה – כמו אותו פינקלשטיין, ששמו בלבד מעביר בו צמרמורת – שעוללו את כבודו בעפר. שנים של דכדוך משומם. של סבל סביל, אפרורי.

הפילוסופים ואנשי המוסר אומרים שהסבל מטהר. אולי נכון הדבר לגבי הסבל הגדול, האצילי – כמו עלייה על המוקד בשם האמונה, או עמידת גבורה בעינויי חקירה, או סִבלן של מֵדֵיאה ואַנטיגוֹנה בטרגדיות היווניות – זה הסבל המזכך, רב־התהילה, שיש לו שכר, בעולם הזה, או בבא. אבל סבל ממין זה שהיית אתה שרוי בו – “סבל שפוף” אפשר לומר – רק מעכיר את הנשמה, לא מרומם אלא משפיל. אתה שוקע בנמיכות־הרוח שמסביבך, הוא מטמא אותך, בעצם.

העולם הוא עגול, אמר לעצמו. צריך לחיות חיים אחרים.

ובאחת־עשרה עייף מן הקריאה ומן המחשבות החליט לרדת אל חנות המכולת ולקנות את המצרכים שרשמה לו אלנה.

כשהיה יוצא אל הרחוב, היה נזהר שלא להיפגש במישהו מעובדי העירייה, שיש מהם שגם בשעות העבודה הם חומקים מן הבניין לענייניהם הפרטיים: לסור אל הבנק, אל הכספומט, אל המעדנייה ב“גן העיר” הסמוך, כדי לקנות עוגיות שקדים לבית, או לשבת שעה קלה על מרפסת בית־הקפה, לעשן סיגרייה בנחת ולהפקיר את הפנים, בעצימת עיניים, לחסדה של שמש האביב, חופשים מלחץ הניירת שעל השולחן או מתלונות הפונים הרבים, חסרי־הסבלנות. כשהייתה עינו של אלברט מבחינה באחד מאלה, פוסע למולו, היה ממהר לחצות את הרחוב אל המדרכה השנייה, או נכנס לאחת החצרות ועומד בצל השיחים עד יעבור זעם, ולפעמים, אם לא הספיק להסתתר, היה מתכופף לקשור את שרוך נעלו שניתר כביכול, ובפנים הפוכות, היה רואה, בין רגליו הפשוקות, את האיש מתרחק ממנו והלאה.

אך דווקא היום – אולי משום שהיה שקוע במחשבות על מכתבי המוסר של סנקה גם בלכתו ברחוב, ולא ראה מה שלפניו – נתקל, פנים־אל־פנים ממש, ביצחק שילוני, מי שהיה חברו למחלקה ושכנו ללשכה בבניין העיריייה.

“ובכן?” התחייכו אליו פניו המבהיקות, השמנות, של שילוני, “איך? עושים חיים, מה?”

“ברוך השם יום־יום,” השיב אלברט לעמיתו־לשעבר, חובש הכיפה הסרוגה, בלשונו.

שילוני הסתכל בו, החיוך עדיין לא נמוג מפניו, כשואל את עצמו אם באמת טוב לו במצבו החדש. “מותר לשאול אותך,” הנמיך את קולו, כמה יוצא לך הפֶּנסיה?"

“חמישים ואחד אחוז וחצי,” אמר אלברט ביושר.

שילוני פקח עליו עיניים משתוממות, שגם צל של רחמים ניבט מהן. “אז איך אתה מסתדר?”

אלברט אמר שאשתו עובדת ומשתכרת לא־רע, ויחד עם פיצויי הפרישה “מסתדרים איך שהוא.”

שילוני שקל דברים בינו לבין עצמו. “אני מניח שבין זה לזה אתה מחפש איזה עבודה שנותנת יותר, אחרת לא היית פורש עכשיו. יש לך עוד עשר שנים, טובות, אולי יותר…”

“נראה, לא החלטתי עדיין.” אלברט שאל את נפשו שילך כבר. שיניח לו. הוא לא סבל את האיש העבה הזה שפניו מבהיקות תמיד. מה הוא מרוצה כל־כך מעצמו? מה הוא נינוח כל־כך? מצב העולם כה טוב?

“האמת להגיד לך, אם היה לי אפשרות…”

הוא שילב את זרועו בזרועו, הִטה אותו אל פתח החצר הסמוכה, וכשעמדו בין השיחים, אמר, כלועט סוד: “תשמע, אלברט. אם יש לך כסף חופשי, ועכשיו הלא יש לך, מן הפיצויים… תשמע מה שאני אומר לך… אתה מכיר את זוננשטיין, זה מן הפיקוח, הוא עזב לפני חצי שנה בערך, קיבל 68,000 פיצויים, תאמין לי, מה שהוא עשה בחודש אחד, אנחנו לא עושים בשנה. רק ממניות. קח מה שיש לך ותשים באלקו, או באלביט, כל מה שמתחיל ב־אל,” הצטחק, “רווח בטוח. לא תצטרך לדאוג לעבודה…”

“אני לא מבין בזה,” נחלץ אלברט מאחיזתו.

“אתה לא צריך להבין. יש יועצים. בכל בנק יש יועץ להשקעות. מאיפה אני חוזר עכשיו, אתה חושב? ראיתי בעיתון שאתמול היתה ירידה ב’משתנים', ניגשתי ליועץ שלי, חשבתי שצריך למכור, לא, הוא אמר, ירידה צורך עלייה, ואני סומך עליו. טוב, לי אין הרבה. כמה אלפים.”

אלברט אמר שהוא ממהר לפגישה. “תסלח לי.”

“ותזכור!” חייך אליו שילוני בהיפרדו ממנו, “כל מה שמתחיל ב־’אל' או ב־ישרא'. יחד זה ‘ישראל’!”

כשחזר הביתה מחנותו של מוישה, בידו שקית מלאה מצרכי מזון, נכנס אל המטבח, פרק אותה מתכולתה, שם את החלב והגבינות במקרר, את יתר המצרכים במזווה, רחץ את ידיו ופנה אל חדרו.

התיישב ליד השולחן, פתח את מחברת היומן, וכתב:


פגישה לא־צפויה, לא־נעימה, עם י.ש.

אני סולד מן המרוצים־מעצמם.

העולם שותת דם – והמה מרוצים מעצמם.

כדי להיות מרוצה מעצמו – צריך אדם להיות טיפש, בריא ואנוכיי.

מי שאין בו שלושה אלה – לעולם לא ימצא מנוח לנפשו.

שגור בפי הבריות: ‘אדם חי רק פעם אחת.’ לא נכון.

אם יש רצון, שאיפה – אפשר – וצריך – לחיות חיים אחרים.


את יומנו כתב באותיות זעירות, צפופות, קשות לפענוח, כאילו ביקש להסתירן מעין קורא.


 

ה

ערב קיץ שקט היה, אלברט ישב בחדרו וקרא, ואלנה ישבה בכורסה, בחדר הגדול, ידיה נחות על ברכיה, וצפתה הטלוויזיה. דרמה משפחתית אמריקאית התרחשה לעיניה, איש מן השחקנים לא היה מוכר לה. הדרמה היתה די מעניינת בתחילתה: אב, שהוא איש עסקים מצליח, בעיר קטנה ואמידה, אם צעירה ממנו, יפהפייה ושופעת מרץ, ולהם בן מפגר בשכלו. היחסים בין השניים, שהיו, כמדומה, יחסי אהבה והבנה בשנה הראשונה לנישואיהם – “אַיי לַאב יוּ, אַיי לַאב יוּ,” היו אומרים זה לזה פעמים אין ספוֹר – מידרדרים והולכים עקב הוויכוחים על גורלו של הילד. האם מבקשת לשָלחוֹ למוסד לילדים פגועי מוחין, והאב דורש בתוקף להשאירו בבית. אלנה לא היתה משוכנעת שאמנם כך הם פני הדברים במציאות. מכל מה שסופר על אופיים של השניים, נראה לה שהעמדות צריכות היו להיות הפוכות, ומשעה שהחלו מתערבים בסכסוך אמה ההיסטרית של האשה הצעירה והיפה, והוריו השמרנים, בעלי הדעות הקדומות, של האב, התפוגגה התעניינותה של אלנה במתרחש על המרקע, ומחשבותיה החלו משוטטות לעבר אחר.

הדאגה לשלומו של אלברט, היושב אל שולחנו מעבר לדלת ואוזנה קשובה אפילו לדממה הבוקעת משם, הטרידה את מנוחתה. ההתפתחות הרוחנית שלו, אמרה בלבה, פוגעת בבריאותו הפיזית. יושב הוא וכותב, או קורא, בבקרים, יושב וכותב בערבים, עד עשר, אחת־עשרה, וגופו מזדקן. עמוד־השדרה שלו יתעקל אם ימשיך כך, מחלות פרקים עלולות לתקוף אותו. כבר עכשיו ניכרים בו סימנים של רפיון ושל תשישות. אבל הדברים שהוא כותב (למרות כל הפצרותיה ותכסיסיה לא הצליחה להציל מפיו על מה הם: האם רומן על ימי ילדותו המאושרת בבולגריה? על ימי נעוריו האומללים ביפו? ואולי משהו מהווי משרדי העירייה? שום בדל רמז לא זרק לה על החיים הנרקמים שם בחביון מחברתו, רק כשיסיים, אמר, יראה לה, ושתניח לו, בבקשה!) – אין לה ספק בחשיבותם, אין כמו אלברט בעל דמיון נפלא.

לפעמים אפילו מדאיג אותה דמיונו, כשהוא מפליג בתיאורי הזיות הפוקדות אותו. על ימי ילדותו, למשל או על דברים שהוא רואה מלבו בלכתו לבדו בעיר.

חיוך עלה על פניה כשנזכרה איך לפני כמה חודשים, כשחזר מעבודתו בעירייה, סיפר ששני ימים לא יכול היה להיפטר מ“שיר הטורֵיאדוֹר” מ“כַּרמֶן”, שהתנגן לו בראשו ללא־הפסק – אפילו בלילה היה מתעורר ושומע אותו – וביום השלישי, כשחזר מעבודתו בעירייה, נגלה לעיניו “שבט שלם” של צוענים בכיכר מלכי ישראל, נשים וילדים, לבושים בסחבות צבעוניות, שפרשו יריעות־בד גדולות תחת עצי הזית, והילדים טיפסו על העצים והשירו את הפירות למטה, והנשים, “שׂיער שחור כפחם מבצבץ מן המטפחות האדומות שלהן,” אספו אותם לתוך שׂקים. “צוענים בתל־אביב?” צחקה. – “עובדה! מה, לא ראית שיש עצי זית בכיכר והפרי נושר על הארץ?”

הפַנטַזיוֹת שלו!

אין ספק אפוא שדברים יפים הוא כותב: אבל אם יתנוון הגוף, גם את שאיפותיו הרוחניות ביותר הוא לא יוכל להוציא אל הפועל. אמנם כן, גם כשעבד בעירייה היה יושב שעות רבות אל השולחן, אבל לאחר שעות העבודה היה מחלץ את עצמותיו: היו יוצאים לביקורים אצל מכרים, או לקולנוע – הוא אהב מאוד סרטים טובים, צרפתיים, איטלקיים, יוגוסלביים, ממש מכור היה – ועשו להם חוק ללכת תמיד ברגל, אפילו למרחקים גדולים. ופעמים אחדות, בחופשות הקיץ, נסעו לאילת, לאשקלון, והוא היה שוחה בים להנאתו, יוצא מן המים רענן, מקפץ על המקום לנער את הטיפות מעליו, מתעמל בפישוט ידיים, בפישׂוּק רגליים, רץ מאה מטר לכאן, מאה מטר לשם, מנסה כוחו בהרמת משקולות –

אלנה קמה, כיבתה את הטלוויזיה, נכנסה לחדר השינה – השעה היתה כבר עשר עשרים וחמש – התפשטה ושכבה. כרבע שעה היתה ערה, מצפה לבוא בעלה, אוזנה כרוּיה לרחשים שבדירה, שמא תשמע חריקת דלת נפתחת, רחש צעדים, אחר־כך כיבתה את מנורת השולחן, התהפכה על צדהּ ועצמה את עיניה.

אלברט השתהה בחדרו עד אחרי אחת־עשרה, כי היה שקוע בקריאת ספר שהתפעל ממנו מאוד ולא יכול להניחו מידו: “מסות” של מיכאל די־מוֹנטֵין, שמצא באותו יום –באקראי, אפשר לומר, אבל גם המקרים שבחייו, ההשגחה מזמנת אותם־ בחנות הספרים של פּוֹלָק בקינג ג’ורג', וקנה אותו בפרוטות ממש. ב־15 שקל. כשהחל לקרוא, גילה מיד שסגנונו מצוּין לא פחות מסגנון הרומאים, מה גם שהתרגום העברי של ישורון קשת – היה נפלא בעיניו. בשקיקה קרא, לא לפי הסדר אלא לפי מידת העניין שעוררו בו שמות הפרקים: על הבטלה, על הפחד, על אמת ושקר, על סגולות הנפש. וכשהגיע לפרק “על הספרים”, הופתע לגלות שדי־מונטן מונה בין הספרים המכניסים סדר בדעותיו ו“המתקנים את מצב־רוחו” – את כתבי סנקה, אותם כתבים שכה הִרבּה לעיין בהם לאחרונה. וכמה שמח ללמוד על הדמיון שיש בין טעמו ודעותיו שלו באשר לקריאת ספרים. ובין אלו של הוגה־הדעות הצרפתי בן המאה השש־עשרה. כמה נכונים הדברים – וכמה מכוונים לטעמו שלו – בכָתבוֹ כי בספרים “איני מבקש אלא את הדעת המורה את האדם להכיר את עצמו, ואשר תלמדני למות כראוי ולחיות כהלכה”; וכמה נעים לקרוא אצלו שגם הוא אינו עוסק “בספרי הזמן החדש, משום שהקדמונים נראים לי יותר רבי־תוכן ויותר נמרצים ברוחם.” ותוך כדי קריאה – ובלי שתוסח דעתו מעיקרי הדברים – סימן לעצמו בעפרון כמה ביטויים עבריים יפים כדי להעתיקם למחרת היום למחברת האגרון, כמו: “בצל קורתי”, “בשצף־שטף”, “לשקר במצח נחושה ובנקיטת־חפץ”, “שגיון נפש”; וכמה יפה המשפט: “כמין שכרון תאווה המסעיר את הנפש ומוסך בה שגיון וצונפה במעוף שוקק אל מחוץ לגבולות עצמה.”

על ראשי בהונות נכנס אלברט אל חדר־המיטות, התפשט, נשכב בגבו אל אלנה ועצם את עיניו. אך להירדם לא יכול. כמה ביטויים שרשם במחברתו הוסיפו לזמזם בראשו. וכיוון שכל ביטוי חדש היה מעלה תמונה בדמיונו, ריחפו גם עכשיו מראות לעיני רוחו. ראה שדה שאדמתו נסחפה בגשמים משעמד לפניו הביטוי “נסתחפה שדו”; ראה עצמו כילד בגורנה־דז’ומאיה מטפס על עץ גבוה, נתלה בענף, זרועותיו הרזות מתוחות, רגליו נמשכות לארץ, נאחז בכל כוחו פן יישמט ויפול, כשנזכר ב“נתלה באילן גדול”, וכעבור רגע הבעית אותו מראה אדם תלוי על הגרדום; ראה חבורת ילדים ביפו, נוברת בחול שעל שפת הים, “מעלה חרס בידה”; אך התקשה מאוד להמחיש לעצמו בדמיונו מה הם “הררים התלויים בשׂערה”. מה התמונה שהולידה ביטוי כזה? ומהו “חוצב להבות”? האם להבות אפשר לחצוב? ועליו עוד לברר מה פירוש “נקיטת־חפץ”, ואיך התגלגל הפסוק מספר עובדיה, “ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו”, לביטוי הרוֹוח “עומד על הפרק”.

כשאכלו את ארוחת הבוקר, אמרה אלנה: “אני לא מסכימה שתשב ותכתוב שעות, שעות, שעות, בוקר וערב, בלי לזוז מן המקום! אתה לא תופס שאתה מתנוון ככה?” אלברט צחק בלבו, גם הופתע מן הטון התקיף שבדיבורה, שמשהו חביב היה בו – “אני לא מסכימה…” – “את לא מסכימה,” אמר, “טוב, אמא, מה את רוצה שהילד שלך יעשה? שיפסיק לכתוב וילך לשחק כדורגל?” – “אתה מוכרח לעמל קצת את האברים שלך! הגב שלך יהיה כמו סימן־שאלה אם תמשיך ככה!” שוב צחק אלברט בלבו: ואיך הוא עכשיו, הגב שלי? כמו סימן־קריאה? וכבר רצה להבטיח לה שמעתה והלאה יקפיד לזקוף את גבו בשבתו אל השולחן; אך באותו רגע זרקה לו אלנה את הרעיון שעלה בדעתה כשהקיצה משנתה, בעודה שוכבת במיטה ומהרהרת בעתידו: “מדוע לא תלך לברֵכה השכם בבוקר? מכאן עד ברֵכת גורדון רבע שעה הליכה. תשחה חצי שעה ותחזור, ותשב רענו לכתוב! אני בטוחה שהפריון שלך יגדל כפליים!” אלברט הסתכל בה בעיניים צוחקות ולא ענה. “ונוסף לכך…” חייכה אליו, “תפגוש שם אנשים חשובים… שמעתי שכמה חברי כנסת באים לשם בבקרים, זמרים, שחקנים, אולי גם סופרים…” דבריה שיעשעו את אלברט. שום חשק לא היה לו לפגוש סופרים. “את יודעת כמה עולה היום כניסה לברֵכת גורדון? יש לך בכלל מושג?” – “את הלוקסוס הזה אנחנו יכולים עוד להרשות לעצמנו…” היא רצתה להוסיף שטיסה לאירופה, שהוא מוותר עליה, היתה עולה קצת יותר, אך אמרה: “אם כל־כך חבל לך על עשרים או שלושים שקל – אפשר להתרחץ גם בים. הים נקי עכשיו.” אלברט המשיך לחייך ולא ענה. שחייה בברֵכה או בים, בימים אלה, כשהוא שרוי כולו במלים כתובות, מוקף בהן, משוטט ביניהן, ראשו מלא אותן, נראתה לו כעקירה מן האדמה שזה עתה הִכּה בה שורש, אל ארץ צחיחה. לא, אשתי הטובה, הדואגת – אמר בלבו – לא בתקופה הזאת בחיי. אולי בעוד שנתיים, שלוש, כשאסיים את מה שטרם שהתחלתי.

אבל אלנה לא הניחה לו. יום יום היתה מפצירה בו.

מעט־מעט השתכנע אלברט שאמנם כדאי לו לצאת קצת מן הבית בשעות הבוקר ולשׂוח לרוח היום. הוא נזכר בדברים שכתב סֶנֶקה, שיש להניח לפעמים לנפש מטרדות המחשבה, להתהלך בחוץ “למען תתרחב ותתרומם הנפש תחת רקיע השמים ובאוויר הצח,” וגם נזכר שכמה מן הרעיונות היפים ביותר צצו בראשו – במפתיע, כעין גילוי ממרום – דווקא לא בשעה שישב ליד השולחן, אלא ברחוב, בדרכו אל חנות המכולת או אל הבנק; ובוקר אחד, כשהתעורר משנתו, אמר: “בסדר אלך לשחות קצת.” – “יופי!” זרחו אליו פניה של אלנה מן הכר (היא תפסה כשני שלישים מן המיטה, מה שהפריע לו תמיד להיזכר בחלומותיו כשהקיץ משנתו), “בברֵכה?” – “לא, בים.”

אלנה הכינה לו – כמו לתלמיד בית־ספר – שקית ובה מכנסי־ים, מגבת, וכן – אם יתחשק לו להינפש זמן־מה על שפת הים – כריך עם גבינת קצ’קוואל, כאשר אהב, ותפוז, שחרצה בקליפתו בסכין כמה קווי־אורך וגם שני קווי רוחב בקטבים, כדי להקל עליו את הקילוף. “ואל תשכח את הכובע!” הזכירה לו. בתיקו ובתרמילו, בכובע הקש הסיני לראשו, יצא אלברט מן הבית והלך לעבר הים. הים היה שטוח, נמנומי, תכלכל־חיווריין, ואנשים מעטים נראו שוחים לאִטם במפרץ שבין החוף לשובר־הגלים. אך כשצפה על המרחב הזה משפת הטיילת, תקפה אותו עצלות ושום רצון לא היה לו לרדת אל החול, להיכנס למלתחה, שהיא די מזוהמת בוודאי, להתפשט, ללבוש בגד־ים – ומה יעשה בארנק הכסף ובמפתחות שבכיסיו?–

לטבול במים, שאפילו בעונה זו הם צוננים עד שהגוף מתרגל אליהם, להתקלח תחת המשפך שבחוץ, להתחכך גוף־בגוף בגברים זרים כשאתה מתנגב ומתלבש במלתחה, ואיך אתה נפטר מן החול והזפת הנדבקים לכפות־הרגליים?

הוא משך אליו את אחד הכסאות הלבנים שעל הטיילת, התיישב עליו, הניח את תיקו על ברכיו, את השקית לרגליו, ושלח מבטו למרחק. ראשיהם של השוחים ביצבצו מן המים, אחד פה אחד שם, שטים בשלווה גמורה במרחב התכלכל־הדהה, כאילו כל הזמן שבעולם לרשותם, לא דאגה להם, לא אשה וילדים המחכים לשובם הביתה, הנה אחד הרחיק מאוד, הרבה מעבר לשובר־הגלים – הדומה לתנין שקוע במים על גחונו, גבו מבהיק בשמש – מרחיק והולך, מזדער והולך, השוחה הנועז הזה החותר אל האופק, וקרוב יותר שטה לה בנעימות מפרשית־פרפרית, שאננה, מתנועעת קל־קל, כמעט אין רוח להמיש מפרשיה.

הגיגיו גם הם הפליגו למרחקים. העולם הוא עגול, אמר לעצמו בחשבו על כך שהים הגדול הזה מתחבר עם ימים אחרים, עם האוקיינוס האטלנטי בהגיחו ממֵצר גיברלטר, עם האוקיינוס ההודי בהשתלחו דרומה דרך תעלת סואץ, ומצפון מתחברים מימיו, החומקים בעד הדַרדַנֶלִים, עם מימי הים השחור, שלשפתו מַשיקים חופי רומניה ובולגריה. כך שאל האי טַאהִיטי, למשל, ששהה בו הצייר גוגֶן מן “הפרוטה והירח”, אתה יכול להגיע גם בהפליגך דרומה דרך הים האדום, וזו הדרך הקצרה, וגם אם תפליג מערבה, כמו שעשה קולומבוס בחפשו את הדרך אל הודו, ותקיף את חצי כדור־הארץ. להיות בטַאהיטי! – הזה בעיניים עצומות – לנעוץ את שיניך במַנגו שעסיסו נוטף אל שדיה הדשנים של אחת טאהירה ערומה! גן־עדן!

המרחק מכאן לבולגריה – התנער מן ההזיה בפָקחוֹ את עיניו – קטן הרבה מן המרחק אליה מן הבית שברחוב שפינוזה. הים, שלכאורה הוא מפריד, הנה כאן הוא מקרב. קשר ישיר. ונזכר באובידיוס, המשורר הרומי שהוגלה אל חופי הים השחור, שאת ה“מטמורפוזות” שלו קרא וחזר וקרא פעמים רבות. האם העיר טומי, שאליה הוגלה, היא אמנם בגבול רומניה, במקום בו עומדת היום העיר קונסטנצה, כמו שטוענת חברתה הרומנייה של אלנה, מלכה קליגר, וגם אמה של אלנה, בוגרת גימנסיה בבוקרשט, תומכת בדעתה? לא! – עמד גם עכשיו על דעתו – בגבול בולגריה היתה! ולפיכך יכול אובידיוס להיחשב, בעצם, למשורר בולגרי! ברומניה הוא היה נובל! האדמה שם מלוחה!

כשנזכר ב“מֶטמוֹרפוֹזוֹת”, הירהר בכך שכל אדם יכולה היתה להתחולל בו מטמורפוזה, ויכול היה להיעשות אחר ממה שהוא. אלמלא עלה עם הוריו לישראל, היה ממשיך את לימודיו בגימנסיה הקלסית בסופיה ולומד רומית ואולי היה גם כותב שירים ברומית; ואולי היה נעשה לאוֹרָטוֹר, כמו קִיקֶרו, מלהיב המונים מעל בימות, זוכה להערצה; או זמר אופרה, כי בילדותו השתתף במקהלת בית־הספר וכולם אמרו שיש לו “קול של זמיר”, וכשגדל התקנא בפּלַאסידו דוֹמינגוֹ; גם עכשיו, בשבתו מול הים, התנגנה בלבו הארְיָה של אלפרֶדוֹ מ“לָה טְרַוויאטָה”, השד לוויולטה אהובתו על השעה החולפת, שבה הכאב והעונג ממלאים את הלב לבלתי־הכיל, ודמעות עמדו בעיניו.

והשמש, מאחוריו, כבר הגביהה כדי שלושים מעלות ברקיע וחומה גבר. למטה, מקרוב, קשתות־קשתות של אַדווֹת קצף קלות השתטחו על החול באִוושה חשאית. פה־ושם כבר התפרקדו נשים בבגדי־ים על כסאות־נוח, פניהן המבהיקות משמן המשחה קולטות בעונג את קרני החמה. הנה אחת פרשה מגבת צבעונית גדולה על החול והשתטחה עליה ופניה מטה, לשזף את גבה החשוף, שדיה הערומים נמחצים אל אריג המגבת. אם ושלושה ילדיה הקטנים התמקמו תחת סוכך ושיחקו בחול הלח. אלברט נזכר ב“הזר” של קאמי, שידעוֹ כמעט בעל־פה, ונזכר במרסו הפוסע על שפת הים, ולסתותיו נקפצות בכל פעם “שלהב של אור זוחח נורה מפיסת צדף או מרסיס זכוכית המונח על החול.” אותו להב המתנצנץ מן האולר שבידו ופוצע את עפעפיו ופורץ אל אישוניו.

עצב ללא פשר ירד על לבו, ואנחה קלה נפלטה מפיו.

הוא קם – השעה היתה קרובה לעשר, האור החזק, שאפילו השוליים הרחבים של כובע הקש הסיני לא היה בהם כדי לסוכך מפניו, הִכּה בעיניו, אור בוהק, מלובן, מכאיב – לקח את שקית האוכל בידו האחת, את התיק תחת זרועו האחרת ופנה לשוב.

בהיכנסו הביתה, הוציא מן השקית את הכריך ואת התפוז והכניסם למקרר, ואת מכנסי־הים והמגבת תלה על חבל הכביסה שבגב מרפסת המטבח. אחר־כך נכנס לחדרו, הוריד מן המדף את ה“מטמורפוזות” של אוֹבידיוּס וקרא את הפרק על אַנדרוֹמֶדה המרותקת באזיקים אל סלע בים, שעל־פי אחת האגדות הקדומות הוא הסלע הנראה מחוף יפו.

“ובכן? איך היה?” שאלה אלנה, פניה משולהבות, עם כניסתה הביתה.

“בסדר…”

“והים? היה שקט היום, נכון?”

כן, מאוד שקט. שום גל."

“מרוצה?”

“כן, בסדר…”

“השתזפת יופי! מזמן לא היית שזוף כל־כך. וצדקתי או לא צדקתי כשאמרתי לך שגם הכתיבה תרוויח מזה? האמת!”

אלברט הינהן בחיוך עצוב.

“אם תתמיד בזה, תראה שמיום ליום…” ולאחר רגע הוסיפה: “אבל לא כדאי להתרחק יותר מדי. מספיק עד שובר־הגלים. אנחנו כבר לא צעירים כל־כך, מה?”

אחר־כך, כשהלכה להוריד מן החבל את הגרביים שתלתה בבוקר, הופתעה לראות שגם מכנסי־הים והמגבת כבר התייבשו. ובזמן קצר כל־כך.

היה לה סיפוק. סיפוק רוחני, אפשר לומר. לא בגלל “נצחונה” על אלברט. מה, היא מבקשת “לנצח” אותו? זה לא אופי היחסים ביניהם. אלא מפני שידעה – וידיעה זו סילקה דאגה מלבה – שמעכשיו, כשישחה יום־יום בים, לפחות כל עוד מזג האויר נוח, יתנהלו הדברים למישרין, כמו שצריכים הם להתנהל.

כה מרוצה היתה באותו יום, שבערב, אחרי תשע, כשהשיחות הבינעירוניות זולות יותר ב־% 50, צילצלה לדנה בירושלים וסיפרה לה את החדשה המרעישה, שאבא התחיל ללכת לים בבקרים. דנה, שאף פעם אינה מתרגשת מידיעות משפחתיות, אמרה – ללא התרגשות – שלא היתה מאמינה על אבא שהוא מסוגל להזיז את התחת שלו מן הכסא. עובדה! אמרה אלנה, והוא אפילו מרוצה! והוסיפה שהיא מאמינה שגם הכתיבה שלו תשתפר בשל כך.

דנה שתקה.

“על מה הוא כותב בכלל, יש לך מושג?” שאלה.

“אין לי מושג! החליט לא להראות אפילו שורה לפני שיסיים את ‘היצירה’, כפי שהוא קורא לזה. שומר על המחברות שלו כמו בפּוֹרט־נוֹקְס.”

“כמו מה?”

“בפּוֹרְט־נוֹקְס. לא שמעת על פּוֹרט־נוֹקְס?”

“אה, פּוֹרְט־נוֹקְס! חשבתי שאמרת פָּרָדוֹקס.”

מאוחר יותר באותו ערב, כשאלנה ישבה מול הטלוויזיה – ועכשיו יכלה לצפות בסדרה במנוחת נפש – כתב אלברט ביומנו:


בבוקר – תצפית על הים התיכון.

שלווה מדומה. אחיזת עיניים.

מאחורי המראית השאננה רוחשת בחופים האלה סביב־סביב – ממרוקו ועד מצרים, מספרד ועד לבנון – רוח תזזית.

האגן הזה מוכה שמש. מוכה טירוף.

להבי סכינים מתנוצצים בו.

היש בכוח המלים להדוף שנאה? איבת עולם?


יום אחד, כשחזר אלברט מן העירייה, לפנות ערב, וישב לעיין בספרו של שפינוזה. “מאמר קצר על אלוה, על האדם ואושרו”, בתרגומו של ישעיהו זנה (ספר שקנה בשבעה־עשר שקלים בחנות של ספרים ישנים) – כדי לקיים הבטחה שהבטיח לעצמו, להכיר את תורתו של הפילוסוף שעל שמו נקרא רחובו – פרצו אל חדרו צלילים מחרישי אוזניים של פזמונים צעקניים ופזזניים, שיצאו מן הרדיו של השכן מו הקומה השנייה שבבית הסמוך. הוא קם רוגז ממקומו, ניגש אל החלון וצעק לעבר חלונו של השכן: “רדיו! רדיו!” אך הרעש, שעוצמתו הגיע ודאי לכחמישים דציבלים או יותר, לא שכך ולא נחלש אף כהוא־זה. הוא צעק בקול רם יותר:

" להנמיך את הרדיו בבקשה! בבקשה להנמיך את הרדיו!" – אך צלילי הפזמונים הלוהטים הוסיפו להשתולל בחדרו כמקודם. הוא יצא מדירתו, ירד במדרגות, עלה במדרגות הבית הסמוך וצילצל בפעמון דלתו של אותו שכן. צילצל שלוש וארבע פעמים, ואיש לא ענה לו ולא פתח את הדלת. נדמה היה לו שראה עין מציצה בחריר, אך לא היה בטוח בכך.

נואש חזר לביתו, שמט גופו אל הכורסה, אחז ראשו בידיו, הפזמונים מוסיפים לרצד ולחולל סביבו, מטריפים את דעתו, ומילמל לעצמו: “אני לא אוכל לחיות כך! לא אוכל!” הוא חזר ופתח את ספרו של שפינוזה על אלוה, האדם ואושרו, משתדל להבין את מה שנאמר בו על טבע טובע וטבע טבוע, ומיד סגר אותו ברוגז, ואמר: “טוב שאין לי אקדח בידי. הייתי הורג!”


 

ו

בוקר־בוקר יצא עכשיו אלברט מביתו, בתיקו, בתרמילו ובכובע הקש הסיני, התיישב על הטיילת, צפה אל הים, חזר הביתה כעבור שעה וחצי, שעתיים, תלה את מכנסי־הים ואת המגבת על חבל הכביסה, ונכנס לחדרו לקרוא ולכתוב. אלנה היתה מרוצה מאוד מאורח־חיים זה שבעלה מתנהל בו, בזכותה. יום אחד היה הים “חלק כראי” לדבריו, יום שני “קצת מקומט”, יום שלישי “שובבי”… והיא שבה והזהירה אותו לבל ירחיק לשחות כשהים הוא “גבה גלי”, וכשהוא סוער ממש, מוטב לא להיכנס למים בכלל.

דפי מחברת היומן של אלברט נתמלאו באותיות זעירות, צפופות, בהן רשם את ההגיגים שעברו בראשו בשעות שבהן ישב וצפה אל הים.

מראות הטבע משתנים לעינינו – כתב – לא רק בעקבות השינויים במזג האוויר בנקיפת שעות היום או עונות השנה – כמו, למשל, כאשר צבע הים מתחלף מתכלכל לכחול כדיו, מכחול לירוק־אזמרגד, או חלקות־חלקות בו משקפות את גון ענני השמים שמעליהן – אלא הם משתנים גם עם השינויים בתקופות חיינו, או במצב־רוחנו. כמה שונה הים הזה, שאני משקיף עליו עכשיו, מן הים שהייתי רואה יום־יום כשגרנו ביפו ואני אז חדש בארץ. אין זה אותו הים, אני אומר לעצמי. ים של ארץ אחרת! הוא היה אז עכור, אני זוכר, עכור ועוין ומאיים, הוא היה אויב, ואני שנאתי אותו. ועכשיו, כשאני יושב מולו והשמש זוהרת במרחב בגדול, שופכת אורה על כל אגן הים התיכון, עד קפריסין, עד איי יוון, והלאה עד אלג’יר – אני מתמזג אתו מתוך שכחה עצמית.

ועוד כתב, שכשהוא עוצם את עיניו מול הים, הוא יודע שמאחורי המראות הגלויים יש מראות נסתרים, וכדי לחוש את המהות הפנימית של כל מראה – דומם, צומח, חי – צריך לבטל קודם־כֹּל את המראה הממשי, ואז חודרים אל המסתורין שמאחוריו.

דברים כאלה ואחרים כתב ביומנו.

אבל מחברת “היצירה” נותרה ריקה. הוא היה פותח אותה בעמוד הראשון, נוטל את העט ומחליט להתחיל בכתיבה, אך אימה היתה תוקפת אותו, וברוח נמוכה היה סוגר את המחברת ואומר לעצמו שמחר ינסה שוב.

ביום האחד־עשר שינה ממנהגו. כשהגיע אל הטיילת לא התיישב על כסא, אלא פנה בצעידה נמרצת, מהירה, דרומה, לעבר יפו. לא הפנה מבטו אל הבתים שמשמאלו ולא אל הים שמימינו, הסיח לבו מגורד־השחקים הנבנה והולך על מקום האופרה הישנה ומן המזרקה המחוללת והמתאשדת שלרגליו, לא התעכב גם לרגע ליד הדייגים־החובבים העומדים על הצוקים שמעבר לדולפינריום ומושיטים חכות ארוכות אל מי הים הירוקים, עבר על־פני “בית האצ”ל" הדומם כמצבה, החיש צעדיו כממהר אל פגישה כלשהי, וכשהגיע אל פתחה של יפו, הפך מיד פניו כנכווה ברותחין, שב על עקבותיו, ובאותו קצב מהיר והחלטי צעד כל הדרך בחזרה לאורך הטיילת, ומשם הביתה.

למחרת (הוא ראה כי טוב. כי טובה לו מאוד הצעידה הזאת, מאווררת את ראשו, ממריצה את מחשבותיו) – חזר ועשה אותה הדרך, אך בהגיעו אל מבואות יפו, לא נסוג אחור כביום אתמול, אלא המשיך אל אזור בתי־המלאכה, שם עמדה לפנים הנגרייה של אביו, עד שעלתה באש. סבב־סבב בסמטאות, בלי להיעצר, לא לפני הפתח של הסדנה לליטוש מראות, ולא לפני זו שבה, באפלולית, חורטים אימומים, ולא לפני זו שבה משורים חשמליים מייללים כשהם חוצים לוחות עץ רחבים לעשות מהם ארונות, ולא לפני המִרפָּדייה, ולא לפני הסדנה של צביעת רכב, ולא לפני זו של חשמלאות רכב. כל הפתחים היו פעורים לרווחה, ויצאו מהם אל הרחוב קולות וריחות: נקישות פטישים והלמות קורנסים וסאון מקדחות ומחרטות ורחש גריסות נסירה, ואבק נסורת התפזר באוויר ושבבים התעופפו, וריח פוליטוּרה מתקתק וריח מבחיל של שמנים נידפו אל פניו; כל זה היה מוכר לו והעיר בו רצון להשתהות ולהתייחד מעט קט עם התחושה החריפה של ימים רחוקים, שעליבות ותקווֹת כמוּסות שימשו בהם בערבוביה; אך הוא לא נעצר גם לרגע. הקיף את האזור כולו, וחזר אל הרחוב הראשי, ומשם אל הטיילת, וצעד צפונה, צעוד־צעוד בעוז, ברגל אמיצה, עד שהגיע אל נקודת המוצא, ומשם מזרחה אל ביתו.

כשהגיע ליפו ביום השלישי, פנה אל שוק הפשפשים. לא נכנס אל מבוֹיָיו הצרים, הסוגים בשטיחים, בשמלות רקומות־ססגוניות, בתכשיטים ובכלי נחושת עתיקים, אלא הקיפו סביב. כבר עמד לשוב על עקבותיו לעבר הטיילת, אך כשעבר ליד דוכן של דגים טריים, מוטלים על גריסי קרח, קשקשיהם מתנוצצים, סנפיריהם מפרכסים, התעכב לרגע, קנה שניים גדולים, ולאחר שעטפם המוכר בעיתון, שם אותם בתרמילו, מעל לכריך ולתפוז, והמשיך בצעידתו.

אחר־הצהריים, כשפתחה אלנה את המקרר, השתוממה למצוא בו שני דגי בּוּרי לחים. “אתה דגת אותם כשהתרחצת בים?” התבדחה. “הייתי ביפו.” אמר אלברט, וסיפר שלא טבל בים, אלא צעד לאורך הטיילת. ובהזדמנות גם הודיע שמעתה הוא משנה ממנהגו: לא עוד שחיית בוקר, אלא צעדה של שעה וחצי, הלוך־ושוב ליפו, כארבעה־עשר קילומטר לפי חשבונו. לרגע הִכּה תמהון את פני אלנה. כל מה שהשיגה בעמל כה רב – עד שעלה בידה לשכנעו ששחייה יום־יום היא עניין של פיקוח־נפש בשבילו! – נמחה כלא היה. אך עם הרהור שני חזר אליה זיו פניה: “כן, אתה צודק. הליכה אולי טובה יותר לגוף משחייה בגיל הזה.” אלברט אמר שהוא לא זקוק עוד לכריך ולתפוז. אם ירעב בחצי הדרך, יוכל לקנות משהו בקיוסק ביפו.

ידיו, שהיו חופשיות עתה מכל נטל – גם את התיק לא לקח אתו – השיטו אותו במהירות רבה יותר; לפעמים היו רגליו כה קלות, שנדמה שהוא מעופף – לאורך רצועת הטיילת.

במלאת שבוע ל“מהפך” הזה, כפי שקרא לו בינו־לבין עצמו, החליט, כשהגיע ליפו, לגשת למרפאת־השיניים של בּוֹריס דָנילוֹ, ברחוב יהודה הימית, לראות מה שלומו, לחטוף שיחה אתו.

“אה, אלברט! איפה אתה? כבר חצי שנה אני לא רואה אותך!” לחץ דנילו את ידו כשמצא אותו בחדר־ההמתנה, שהיה ריק עתה, לאחר צאת המטופל האחרון.

בּוֹריס דָנִילוֹ – איש קצר קומה כבן שבעים, בעל מבע עיניים מבודח מאחורי משקפיו הנוצצים ושפם שׂיבה מעורר כבוד, שצוהב נזרק בו מחמת עישון מופרז – היה ידיד המשפחה עוד מבולגריה, ואת אלברט חיבב הן כמי שהכירו מילדותו, והן כמאזין קשוב לדעותיו. הוא זה שהתקין לו את מערכת התותבות העליונה – במחיר מגוחך ממש – וכן שתי סתימות בטוחנות התחתונות.

“שמעתי שהתפטרת מהעירייה. טוב טוב טוב טוב,” אמר בהכניסו אותו לחדר־המרפאה. “טוב עשית. שמה זה קוֹרוּפּציָה. לא צריך להיות שותף לקורופציה. ועכשיו אתה כותב, שמעתי. טוב טוב טוב טוב. יש על מה לכתוב בארץ שלנו. אבל קודם־כֹּל מה שלום השיניים? משהו כואב?”

אלברט אמר ששום דבר לא כואב לו, היה בסביבה והחליט רק לגשת לראות.

“מתי זה היה שעשיתי לך את הסתימה בטוחנת שלך משמאל? שנתיים? בוא נראה מה נשמע שם במערת אלדין שלך,” אחז בסנטרו והורה לו לפעור את פיו. לאחר שסקר סביב־סביב את מערתו, הגיף באצבעות ידו את לסתותיו וטפח קלות על לחיו: “הכֹּל בסדר. לא צריך תיקונים. אז מה בן־אדם כמוך עושה ביפו בבוקר? ומאין לך הסומבּרֶרו הזה?” אחז בשולי הכובע, שהונח על השולחן.

אלברט אמר שאת הכובע הביאה לו אשתו מיפן, ושעשה לו מנהג לצעוד בוקר־בוקר מביתו ליפו ובחזרה.

“טוב טוב טוב.Mens sana in corpore sano . אצל ארכימֶדֶס, אתה יודע, הרעיונות באו לו כששכב באמבטיה חמה, אאוּרֶקָה! ויש כאלה שאצלם הרעיונות באים – תסלח לי– כשהם יושבים בבית־שימוש על האסלה. אבל אצל רוב הפילוסופים והסופרים זה היה בהליכה. קח את סוֹקְרָטֶס. הוא לא ישב על־יד השולחן. הוא הי הולך והולך, בשוק, ברחובות, וכל הדברים היפים שיש לנו ממנו, באו לו בהליכה. איינשטיין, אתה יודע, הרעיון של תורת היחסיות נולד לו כשהלך לטייל בבוקר בפארק. וגם תוֹמַאס מאַן, קראתי, היה הולך כל יום כמה שעות. אז אם גם אתה תלך ככה כל יום כמה שעות, יהיה לנו ‘בית גירוֹנבּרוּק’ ישראלי,” צחק. “מה שלום הבחורה הרומנייה שלך?”

דנילו היה שושבין בחתונתו של אלברט גירוֹן, אבל תמיד היה מקניט אותו על שהתחתן עם “רומנייה”. הוא לא יכול לסלוח לרומנים את “בגידתם”, כשבסופה של מלחמת הבלקן פלשו לבולגריה ואחר־כך כפו עליה את “חוזה בוקרשט” המחפיר, באוגוסט 1913. “אנחנו, הבולגרים, נתנו את הצבא הכי גדול במלחמה נגד התורכים,” היה אומר, “כפליים מן הרומנים, שגם ככה לא ידעו להילחם, הפחדנים האלה. יותר מכל מדינה בליגה הבלקנית. אם לא הגיבורים הבולגרים שנלחמו כאריות, לא היה הנצחון בתְַרַקיָה, ולא בקירְק־קִילִיסָה ולא באַדריאָנוֹפּוֹל! אז המנוולים האלה…” וכשהיה אלברט מנסה לומר שיש להבדיל בין הרומנים לרומנים־יהודים – היה בוריס דנילו אומר: “תדע אלברט, אנחנו, היהודים, כמו החיות אצל דארווין, שמקבלות את הצבע של הסביבה שלהן, מקבלים את האופי של העמים שהיינו חיים ביניהם. היהודים הפולנים רמאים ערמומיים כמו הפולנים, והיהודים הגרמנים קיבלו את הפֶּדנְטיוּת המטומטמת של הגרמנים, והמרוקאים שלנו בְּרוּטליים כמו הערבים־המרוקאים, והיהודים הרומנים… אני לא מתכוון לבחורה שלך, היא באמת משהו יוצא־מן־הכלל, רק בטעות נולדה ברומניה.” פעם או פעמיים אמר: “אתה יודע למה הבולגרים היו תמיד מפסידים? מפני שהם נאיבייים. גם אנחנו ככה. על־פי־כך מסדרים אותנו. כמה בולגרים יש בכנסת, או בממשלה? כן, היה שם־טוב, אבל אחר־כך? כמה ראשי עיריות? גם לא אחד! שים לב: כבר היו אצלנו בצה”ל שני רמטכ“לים מיוּגוֹסלַביה – אבל אף בולגרי! ככה זה: אין לנו בַּטַליוֹנים.”

לבוריס דנילו היו דעות נחרצות בכל עניין: בפוליטיקה, בספרות, בטבע האדם, בכלכלה (הוא ידע סיבות עליית מחירי המצרכים וצפה מראש את ירידות השערים בבורסה), בסיכויי ההישׂרדות של המין האנושי במאה ה־21, בהשפעת הטכנולוגיה האלקטרוֹנית על חופש המחשבה, באֶקוֹלוֹגיה של חוף הים. גם עכשיו, לאחר ששאל את אלברט מה חדש בעולם –הוא לא הספיק לראות את העיתון הבוקר – לא מנע ממנו את חיווי דעתו על חולשתה הבסיסית של הדמוקרטיה. מה שמתרחש בימים אלה ברוסיה וביתר המדינות שהקומוניזם קרס בהן, מאשר את דעתו מאז ומתמיד, שהדמוקרטיה חולה, “יש לה שיניים רקובות, ואם את הריקבון בשיניים לא מרפאים, אז כל בגוף נהיה חולה. קודם המעיים, הקיבה, אחר־כך גם הכליות והכבד והבן־אדם נעשה סמרטוט… תראה את אמריקה. בכל הקוֹנפליקטים שלה עם מדינות טוֹטָליטָריוֹת, היא יצאה עם ידיים על הראש: וייטנאם, איראן, לוב. כשלון אחר כשלון. ובעצם, גם עם עיראק. את זה עוד יראו. איך אפשר לנצח, כשהעיתונים והטלוויזיה, בשם ‘חופש הדיבור’ ו’זכות הציבור לדעת', דוקרים את הממשלות מן העורף, מכים אותן בלי רחמים, מגלים את כל הסודות לאויב, כמה נשק יש, איזה נשק, ואפילו את השעה והמקום של ההתקפה הקרובה. ועכשיו רוסיה. היא היתה מעצמה אדירה – ועכשיו הדמוקרטיה סירסה אותה. היא אימפּוֹטֶנטית. לדמוקרטיה מוכרחים לשים גבולות. צריך שיהיה משהו בין דיקטטורה לדמוקרטיה. חופש, כן, אבל עם יד חזקה… תזכור מה שבוריס אומר לך, אלברט, אם אנחנו פה לא נדע לרסן את הדמוקרטיה שמשתוללת אצלנו, אנחנו אבודים! המזרח, עם כל המדינות הטוטלטריות שלו, יטרוף אותנו חיים עם המלתעות החדות שלו, לא ישאיר עצם!”

“אני רואה שעשיתי לך מצברוח,” הצטחק. הוציא סיגרייה מקופסת הכסף שלו, בצע אותה לשתיים, הדליק לעצמו את המחצית, ונזכר להציע אחת גם לאלברט, “אז עכשיו נדבר עליך, שזה בטח יותר שמח. תגיד לי: על מה אתה כותב. לא, אני לא מבקש ממך שתגיד באמת מה אתה כותב. אף סופר לא אוהב ששואלים אותו את זה. תגיד לי מה הסוּזֶ’ט.”

מה שלא גילה אלברט לאשתו, ואפילו לבו לפיו כמעט לא גילה, גילה לבוריס דנילו: ה“סוּזֶ’ט” שלו הוא המלחמה בשטן.

“בשטן!” נפערו עיניו של דנילו בבהלה, וקדרות נפלה על פניו.

“בשטן שבאדם,” אמר אלברט.

“בשטן שבאדם, כן…” מילמל דנילו לעצמו, כאילו השתקע בהרהורים קשים. “דוסטוֹיֶבסקי… כן… קשה…” השפיל את עיניו. אחר־כך נשא אותן ואמר בקול: “אתה מאמין באלוהים, אלברט?”

“באלוהים שבאדם. כן.”

“באלוהים שבאדם… כן…” הסתכל בו דנינו כבוחן את לבו.

נדמה היה ששקע בדכּאון. אך לאחר רגע התאושש: “תראה, כתוב בתנ”ך, ספר בראשית, שאלוהים ברא את האדם. אבל מי כתב את התנ“ך?– בן־אדם, נכון? על־פי־כך זה לוֹגי שהאדם ברא את אלוהים. אבל כל בן־אדם בורא אלוהים לפי ‘צלמו ודמותו’, כמו שכתוב שם. זאת אומרת, לפי הטבע שלו. מסקנה: לכל בן־אדם יש אלוהים אחר. אתה יודע מה אמר ווֹלטֵיר. קראת את ווֹלטֵיר? – ‘אם אלוהים לא היה קיים, צריך היה להמציא אותו’. פרדוקס, לא?” צחק. “אבל אם לכל בן־אדם יש אלוהים שלו, אז לכל בן־אדם יש גם שטן שלו. אני צודק?”

מבטו השתהה על פני אלברט לראות את רושם דבריו עליו. אבל אלברט לא חשב שהוא צודק. לעיניו עמדה דמותו של מנהל המחלקה שלו בעירייה, אריה פינקלשטיין, והוא היה השטן בהתגלמותו, שטן שאין למצוא דומה לו ב“כל בן־אדם”.

“זה רומן, מה שאתה כותב? סיפור?” דאל דנילו כדי לגאול אותו ממצוקתו.

“אני מקווה שזה יהיה רומן,” השיב אלברט מדוכא.

“כמה הספקת כבר? הרבה?”

“אני רק בהתחלה,” הסמיק אלברט.

“תראה לי כשתגמור?”

“אתה תהיה הראשון,” חייך אלברט.

כשהוא נזכר בפינקלשטיין, היה “דם רע” מציף את ראשו, ומין רצון, בלתי־ניתן־לכיבוש, להכות אותו, לפצפץ לו את הפרצוף האטום שלו. היה רואה אותו פוסע למולו במסדרון של בית העירייה – גבוה, רחב־כתפיים, ראש גאה, פנים שחומות, נפוחות, כאילו זה־עתה חזר מחופשה באילת, ומין הבעה של תיעוב על שפתיו – עובר על־פניו בלי לברכו לשלום, אפילו לא בניע ראש, לא בניד עפעף, מתעלם ממנו לגמרי! כאילו הוא לא קיים! ועל מה ולמה?! – היה שובר את ראשו – על מה ולמה?! הוא מעולם לא עשה לו כל רע מעולם גם לא השמיע מלה בגנותו! ונזכר – ו“הדם הרע” גועש בתוכו – איך לא הזמין אותו – היחיד מכל עובדי המחלקה! – למסיבת הבר־מצווה של בנו. וכל־כך בייש אותו הדבר, שלמחרת, כשנשאל מדוע לא בא למסיבה, אמר –איזו חרפה! – שהרגיש לא טוב. ונזכר איך פעם הגיעה משלחת של עיריית סופיה לביקור, ופינקלשטיין זה ערך לה קבלת פנים במלון “דן”, והוא – הבולגרי היחיד במחלקה! – גם אליה לא הוזמן. ימים רבים ולילות ללא־שנת, שָתת לבּוֹ דם מן העלבון הזה. היה רואה את ציבור העובדים כולו מכונס באולם, חוגג, והוא, רק הוא, נעדר ממנו. על עוולות כאלה הלא מתמוטטים יסודות ארץ! פינקלשטיין מירר לו את חייו במשך שנים. וכשהיה אלברט מתהפך על משכבו ומחטט במחשבתו למצוא את הסיבה לעוינות הזאת – לאיבה הזאת! – כלפיו, עד כדי כך שמנע את בחירתו לוועד־העובדים, ופעם, כשביקש חופשה של שלושה ימים, כדי לסעוד את אמו שחלתה ולא היה מי שיטפל בה, סירב להעניק לו אותה; כשהפך והפך במחשבתו להבין זאת לא יכול היה אלא להגיע למסקנה שישבו, בפינקלשטיין זה, משהו “שטני” מטבע, מין רשע המהול בדמו, המקנן במוחו, הדוחף אותו להתעלל במי שאין הוא מסוגל להבינו.

גיבור היצירה שלו – זה היה ברור לו – יהיה אדם הלוחם – מלחמה אילמת אמנם, נטולת נשק ממשי, אך חדורה כוח נפשי רב – נגד “שטן” כזה.

כשחזר אל הטיילת, לאחר שיצא מביתו של בוריס דנילו וצעד צפונה, היתה צעידתו לא כשל מי שממהר לפגישה כלשהי, אלא כשל מי שבורח ממשהו.

ואז, באמצע נדרך, עוד קודם שהגיע אל מול המזרקה, אירע לו הנס אשר לו ציפה זה ארבעה חודשים:

כמו על כנפי הרוח הקלה הנושבת מן הים, כמו קול הנופל משמי־השמים – הוא שמע מתוכו את המשפט הראשון של היצירה שיכתוב:


במחשכים יוצאות הנמלים מחרכי המרצפות, ועכבר־הנפש מכרסם את לחם הדאגה היבש.


הוא שינן בלבו את המשפט הזה כל הדרך לבל יפרח מראשו והחיש את צעדיו, להגיע מהר אל שולחנו, אל מחברתו.

וכשבא הביתה, מיהר לרשום אותו על הדף הראשון של מחברת “היצירה”.

יפה היה עכשיו הדף להסתכל בו. כמו בציור. רגעים ארוכים לא גרע מבטו ממנו, אוחז במחברת בפישוט זרוע וקורא את הכתוב שוב ושוב.

ולמלים היה צליל שהביע בדיוק מה שרצה להביע: את המסתורין של החששות בחשכת הלילה. ו“עכבר־הנפש” – כנגד “ציפור־הנפש”.

היה משתף את אלנה בשמחתו, אלמלא נדר לא להראות לה שום משפט כתוב בטרם יסיים את היצירה כולה.

אך ההרגשה היתה כה חגיגית, שהוא קם ממקומו, יצא אל החדר הגדול, פתח את המזנון, מזג לו כוסית מבקבוק הסְליבּוֹביץ', והגיח אותה אל קרבו באחת. המשקה שימח אותו כל־כך, שגמא עוד שתי כוסיות לאחר הראשונה.

אלנה, בבואה הביתה, הסתכלה בו, ראתה את עיניו הנוצצות, את לחייו הסמוקות, וציחקקה: “מה קרא לך היום?”

אלברט חיבקה ונשק לה על לחייה: “פגשתי מלאך בדרך. מלאך אלוהים!”


יום אחד העליב אותו פינקלשטיין כל־כך, שבבואו הביתה, נשכב מיד במיטה, התכסה עד למעלה מראשו וישן עשרים ושש שעות, מחמש אחר־הצהריים ביום ב‘, עד שבע בערב ביום ג’.

באותו יום ב' נכנס אלברט לחדרו של פינקלשטיין, הניח לפניו נייר מסוים ששלף מן המחשב, ואמר, שלפי הפרטים המודפסים בו צודק אזרח פלוני: הוא פרע את חובו ואין לתבוע אותו ממנו, לא־כל־שכן לקנוס אותו. פינקלשטיין הסתכל כמה רגעים במסמך, אחר־כך נשא אל אלברט מבט קר ואמר: “אני לא יודע מה אתה רוצה.” אלברט, הדיבר ניטל מפיו: הלא אמר דברים פשוטים ומפורשים, שכל היודע עברית מסוגל להבינם! הוא חזר על דבריו ואמר שוב, שמסיבות אלו ואלו אין מקום לבוא בתביעה כלשהי אל אותו אדם. פינקלשטיין הסתכל בו במבטו הקר ואמר: “אני לא מבין מה שאתה מדבר.” עוד רגע נשאר אלברט על עומדו, אחר־כך פנה לאחוריו ויצא מן החדר. כשהתעורר אלברט, ביום ג' בערב, היו לחייו להובות ועיניו רוויות שינה כעיני תינוק. הוא הסתכל באלנה, שעמדה ליד מיטתו ודאגה בעיניה, ואמר: “חלמתי עשרה חלומות, אבל רק את האחרון אני זוכר. אני חושב שהיתה בו נבואה.” אלנה התיישבה על כסא, כמי שמתיישב ליד מיטת חולה, וביקשה לשמוע את החלום. אלברט סיפר שחלם כי ירד מבית העירייה אל הכיכר וראה דפים מעופפים ברוח. הוא רץ אחריהם לתָפסם, כי ידע שנתלשו מספר ישן וחשוב. כשנשרו ארצה והתגוללו על־פני הכיכר, ליקטם אחד־אחד ושם אותם בפיו. בלע אותם אל קרבו והרגיש שהוא שבע ומרוצה.


 

ז

כחודש לאחר הדברים האלה נשר לחיקו של אלברט – שוב כפתק מן השמים, שוב תוך כדי צעידה על הטיילת, ואפילו באותו מקום עצמו, עד כי ניצנצה בו סברה מבדחת שיש בו איזה כישוף, במקום ההוא, בין הדולפינריום ובין המזרקה – המשפט השני:


על סוס עיוור רוכבת קרן האור הראשונה של התקווה.


וגם הפעם שמח בו מאוד ונהנה לראותו מתחבר, חוליה־אל־חוליה אל המשפט הראשון שעל דף המחברת הלבן, בשרשרת שזו רק ראשיתה.

אך לאחר זאת – ימים־ימים ללא לאות. הוא צועד על הטיילת כשבעה קילומטרים דרומה, פונה לאחוריו וצועד שבעה קילומטרים צפונה, מחשבות באות ופורחות, באות ופורחות, כאילו המשב מן הים מביאן והמשב מפזרן, ואף לא אחת מהן לובשת צורה של משפט מוצק שיהיה מונח על הדף יציב, לא מתערער, לא מתנדנד, כלבֵנה בנדבך של קיר, וחותמו אמת.

פתאום הוא נעצר. כל העלבון והזעם הישנים רותחים בקרבו: לא להשיב שלום! עובר על־פניך במסדרון, הפינקלשטיין הזה, השטן הזה, ולא משיב לשלום שלך! אפילו לא בניע ראש, לא בניד עפעף! כמה רשע יכול אדם להכיל בתוכו!

ובהמשיכו ללכת הוא משתדל להרגיע את עצמו ואינו מצליח.

בערבים ישב וקרא, וכתב. מחברת היומן התמלאה כמעט כולה – עוד מעט יצטרך לקנות שנייה – בזנים מזנים שונים: דברי הגות, קרעי מחשבות שעלו על לבו בשעות היום; קטעים שהעתיק מן הספרים שקרא, שיש בהם כדי לשמש דוגמה ומופת לכל מי ששואף לכתוב דבר של ערך; ובין אלו לאלו נדחקות זוטות מחיי המעשה, כמו: “הפקדתי בבל”ל 270 ₪ בפקדון שקלי לזמן קצר. ריבית שנתית – 8.1 . עדינה, הפקידה שבאשנב, הציצה בתדפיס עו"ש שלי וקראה בתמהון: ‘מה אתה מקבל גימלה? בן כמה אתה?’ וכשאמרתי לה מה גילי, צחקה: ‘אתה נראה לא יותר מארבעים וחמש…’ " או: “מקרה לא נעים במכולת של מוישה. קניתי כמה מצרכים, והוא, כרגיל, רושם בעפרון, על קרע של נייר עטיפה, את הסכומים, מסכם אותם במהירות, ואני משלם. אחרי שיצאתי, עברתי על החשבון וראיתי שטעה לרעתו ב־4.70 ₪. נעצרתי רגע וחשבתי: לחזור אל החנות ולהחזיר לו את הסכום הפעוט הזה?.. אך המשכתי ללכת הביתה, והמצפון מייסר אותי, וכל הערב אינני יכול לחשוב על שום דבר אחר. שטות כזאת – ובכל־זאת…” או: “מריבה עם אלנה. פתאום היא מודיעה שהגיע הזמן לצבוע את הדירה ואי־אפשר לדחות זאת יותר, כי הסיד במטבח נושר מן הקירות וגם ביתר החדרים הוא כה ‘מלוכלך’, שבושה להזמין אורחים הביתה. אמרתי שאינני מעוניין. שלא אסכים. הצביעה וכל המהפֵּכה, שתשתרר בדירה לפניה ובזמנה ואחריה, יוציאו אותי מן הכתיבה לחלוטין. וגם לאחר שתיגמר, לא אוכל להתרכז בעבודתי ימים רבים. לאחר שאגמור, אמרתי. ואז – ההתפרצות הזאת!.. הבלתי־צפויה!.. לא שיערתי כלל שהיא עלולה להתפרץ כך! ‘מתי תגמור? אתה שקוע כל־כך בתוך עצמך, שכל מה שמסביבך לא מעניין אותך בכלל, ולא אכפת לך כלום מן הנעשה בבית! אתה לא שואל, לא מתעניין…’ וכולי וכולי, בקול חנוק, כאילו כובשת התפרצות של טינה שהיא נוצרת בלבּהּ כבר זמן רב… ואחר־כך, בלילה, מרטיבה את הכר בדמעותיה… אתה חי עם אשה יותר מעשרים וחמש שנה, ומסתבר שאינך מכיר אותה…”

ככל שהרבּה אלברט לקרוא – והוא קרא עכשיו גם ספרים שבוריס דנילו המליץ עליהם, לאחר שעוד פעמיים־שלוש ביקר אצלו: “קַנדיד” של ווֹלטֵיר, היומנים של ז’אן ז’אק רוסו, בבולגרית, שבוריס השאיל לו, ספריו של בן־ארצם אליאס קַאנֶטי, בתרגומם העברי – כן קשתה עליו ההתקדמות ביצירתו שלו. מה שקרא – היתה בו שלמוּת שעוררה בו התפעלות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, והוא אמר לעצמו שאם לא להגיע לשלמוּת כזאת, אין טעם בכתיבה בכלל.

שבת אחת אחר־הצהריים, היה זה שנה ושלושה חודשים לאחר שהתפטר אלברט מעבודתו בעירייה, באו מירה ומַרקוֹ לבקרם, כמנהגם ברבות מן השבתות. אלנה הגישה עוגת גבינה שאפתה בעצמה, ומַרקוֹ, שישב מרווח בכורסה וברכיו פשוקות, שאל, תוך כדי לגימה מן התה: “אז איך הרומן שלך, אלברט, מתקדם?” אלברט, היה לו חשק לקום ולהסתלק, אך משום חובת מארח, אמר ביובש: “כן, מתקדם.” – “עד איפה הגעת כבר?” היבהב חיוך בזוויות עיניו של מַרקוֹ. אלברט התאמץ לכבוש את רִתחת הרוגז בתוכו. “כשאגיע לקילומטר הארבעים ושמונה, אודיע לך.” מַרקוֹ, מופתע, נסוג מעט. “אני לא מבין בזה, מעניין אותי רק כמה זמן לוקח לכתוב רומן.” מירה, מנסה להקהות את עוקצי העימות הזה, הצופן חומר נפץ בתוכו, ענתה במקום אלברט: “תלוי איזה רומן, מה האורך, מי כותב אותו…” מַרקוֹ התעקש: “כמה? שנתיים? שלוש? עשר? בממוצע, אני מתכוון.”

– “מה זה ממוצע?” אמרה אלנה. “אתה מעשן שתי קופסאות סיגריות ביום ומישהו אחר מעשן שלוש סיגריות ביום.” מירה אמרה: “קראתי פעם, בביוגרפיה של טולסטוי, שאת ‘מלחמה ושלום’ הוא כתב במשך שבע שנים…” – “‘מלחמה ושלום’…” אמרה אלנה, “זה איזה אלף עמודים, לא?” – “זה לא תלוי באורך, אלנה, יש סופרים שכותבים סיפור של חמישים עמוד בשבע שנים! גם דברים כאלה היו!” –“אני רק שואל את עצמי,” אמר מַרקוֹ, נינוח, מבודח מעט, “אם משקיעים בספר אחד כמה שנים של עבודה, נניח אפילו רק שנתיים, כמה רווח אפשר להוציא מזה? כמה עולה ספר? שלושים שקל? ארבעים? וכמה הסופר מקבל מזה? עשרה אחוז? אם מוכרים אלף ספר – אני לא חושב שמוכרים רומן באלף ספר – הוא יקבל שלושת אלפים שקל עבור עבודה של שנתיים! מנקה רחובות מקבל פי עשר מזה!” – “מַרקוֹ, באמת!” שמה מירה ידה על זרועו, “אתה חושב שכותבים בשביל רווח? סופר כותב מפני שיש לו צורך לכתוב!” – “תחביב כזה, מה?” חייך מַרקוֹ בחביבות. “תבוא לעבוד אצלי, אלברט, אני נותן לך שלושת אלפים בחודש!” נשתררה שתיקה קצרה, וכדי להפיג את המתח, התבדח מַרקוֹ: “אַ־פּרוֹפוֹ ממוצע: קראתי ב’ידיעות', שלפי איזה סקר, הגברים באנגליה שוכבים עם הנשים שלהם שניים פסיק ארבע פעמים בשבוע בממוצע. אז שאלתי את עצמי איך זה לשכב פסיק ארבע…”

אלברט קם, נכנס לחדרו וסגר את הדלת אחריו.

לאחר שיצאו מירה ומַרקוֹ, פתחה אלנה את דלת חדר־העבודה ואמרה בשקט מן המפתן: “אתה גירשת את האורחים שלך!” אלברט שישב ליד השולחן וספר לפניו, גם לא הסב את ראשו אליה. הוא הכיר יפה את “הטון החינוכי” הזה, האוצר בתוכו רוגז מתאפק מלהתפרץ. “היית מוכרח להעליב אותם? לא יכולת להבליג על הרגשות שלך?” אלברט לא ענה. “מַרקוֹ הוא לא איש רע,” נשארה עומדת על המפתן ואוחזת בידית הדלת, “ספרים לא בראש שלו, אז מה? גם האח שלנו, ראובן, לא קרא ספרים אף פעם. זה לא חטא נורא כל־כך, אתה לא חושב?” אלברט הוסיף לשתוק, משים עצמו כקורא בספר, אך חש בגבו שעדיין היא עומדת שם וממתינה, על־כן מילמל, בלי להסב את ראשו: “את חושבת שאם הוא רומני, את חייבת להגן עליו?” צחוק נפלט מפי אלנה: “היחסים שלך עם המשפחה שלי, כל השנים, הם כנראה המשך מלחמת בולגריה־רומניה מלפני שמונים שנה, לא?” ובכך סגרה את הדלת בשקט ופנתה להוריד את הכלים משולחן התה.

למחרת בבוקר, כשצעד לאורך הטיילת דרומה והגיע לפִתחה של יפו, לא סב לאחור לשוב על עקבותיו, אלא פנה ימינה, המשיך לצעוד לאורך הרציף, ונכנס לאזור הנמל הישן. הוא חש עייפות, ומועקה שלא ידע את סיבתה. התיישב ליד שולחן שעל הרציף, לפני אחת המסעדות, שזה עתה פקחו את עיניהן משנת הלילה, והזמין קפה. צפה אל יער התרנים של היאכטות העוגנות צפופות בברֵכת המעגן, אל סירות־הדיג המעטות הקשורות בחבליהן אל יתדות הרציף ורשתות גולשות מעל סיפוניהן, אל המים הכהים הנשברים בקצב שקט אל סלעי החוף – והמראה היה כה עגום, בשל העזובה והזניחות והגלמודות וריח האצות והדגים, שמחנק עמד בגרונו. אתה בודד בעולם, אמר בלבו וחש צינה בגופו, אין איש.

מרחוק ראה אלברט שחפים מעופפים מעל לים, נוחתים אל צנפות הגלים המקציפים, טובלים בהם את מקוריהם, ומיד חוזרים ונוסקים וחגים מעגלים־מעגלים. מפעם לפעם חרצו צריחותיהם את החלל, כמתריעות מפני סכנה מאיימת. אחר־כך נחתו ארצה מחומת הקיר הגבוהה שמעל לראשו, מאחוריו, שלוש יונים. הן טיילו להן בבטחה, בהבלטת חזה, על אריחי הרציף, מלקטות זרעונים לא־נראים. מעט־מעט התעורר האזור לחיים. צעיר ארוֹך־שֵׂער ארג בכִישוֹר רשת פרושה, לולאה לולאה; מָסַכּי ברזל הורמו, וארגזים מלאים דגים הוצאו לראווה מתוך חללים אפלים דמויי מערות; פה־ושם הופיעו דמויות בודדות על סיפוני יאכטות, כקמים ממצולות שינה ארוכה ועולים מתחתיות, אחד מתיר מפרש מחווקיו, אחד שופך דלי מים על קרשי הסיפון. לרגע עלו בדמיונו תמונות שקרא בספרים ונדמה לו שהוא ביוון, או בקפריסין, או במַלטה; שתי ערביות התיישבו בגביהן אל קיר החומה, ערֵבוֹת מלאות בצק בין רגליהן, והחלו ללוש אותו ולרדדו באצבעותיהן לאפיית פיתות.

כשקם אלברט מכסאו, התנודד רגע על רגליו מחמת סחרחורת שתקפה אותו במפתיע, דבר שלא קרה לו זה שנים. עשה כמה צעדים, נעצר, וכששלח מבטו אל הים, ראה אי ירוק בלב מרחב המים הכחולים־הכהים, אי מכוסה צמחייה צפופה, ענפה, ומעליה איזה משטח רוטט ומתנועע בלי הרף, כאילו אלפי ציפורים חגות ורוחשות שם וזוללות בשקיקה מעלוות העצים האלה. המראה היה נפלא והוא זכר שראה אותו אי־פעם, אך לא יכול להיזכר אם בעיירת הולדתו בבולגריה או בחלום שחלם לפני זמן רב.

לאחר רגע הבין שאין זו אלא הזיה, וה“אי” שמרחוק אינו אלא חלקת ים שאלומה של קרני שמש נפלה עליה.

אבל אותו רגע היה לו רגע של אושר.

כשצעד צפונה, היתה צעידתו איטית מכרגיל, וכמה פעמים התעכב בדרכו. עמד והסתכל בדייגים החובבים, המניפים את החכות הרחק מהם והלאה, וציפה לראות אם צדו איזה דג, ואחר־כך, כשהגיע אל מול המזרקה, התבונן זמן ממושך בזרמים הזונקים אל על, מתרוממים ומשתפלים חליפות.

עוד פעמיים פקדו אותו הזיות, והן הדאיגו אותו.

יום אחד נסע לבקר את הוריו בבאר־שבע. כשהגיע האוטובוס לאזור השומם של הנגב הצפוני – שדות שחונים, מצמיחים עשב נמוך, קמל, עץ ערירי פה־ושם, שניים שלושה אוהלי בֶּדוִים שחורי יריעות ועזים אחדות מלחכות דרדרים לידם – ראה באופק הרחוק, האביך, שיירה ארוכה של מאות גמלים מתנועעים הנה והנה ללא הרף, וכשהמשיך לנעוץ בהם את מבטו, הם ניתקו מן הקרקע ולאט־לאט התרוממו מעלה־מעלה, והיו כמעופפים, עד שנגוזו בכחול השמים בהֵירוֹם מסך האובך.

ויום אחר, כשביקשה ממנו אלנה למלא לה דלי במים כדי לשטוף את הרצפה, העמיד את הדלי באמבטיה, מילא אותו, וכשהזדקף להוציאו מתוכה, תקפה אותו סחרחורת, והוא שמע קול מזמזם באוזניו: “ג’ינקו־דז’אז ג’ינקו־דז’אז…”

וכל השעות שלאחר מכן, וכל הערב, לא יכול להירגע: מה פירוש המלים האלה? שם בולגרי, או רומני, של מקום? של אדם? מה רצה הקול לרמוז לו?

כשישה שבועות לאחר התקרית עם מַרקוֹ –

השעה היתה תשע וחצי בערב. הוא ישב בחדרו וקרא, והנה נדמה לו שהוא שומע את קול בתו מעבר לדלת. ואכן, כשיצא, ראה אותה בפתח הדירה ואלנה צוהלת לקראתה. היה אתה בחור גבוה, תכוֹל־עיניים, בעל שֵׂער אדמוני היורד לו על עורפו בזנב־סוס מעונב בסרט ירוק, ודנה הציגה אותו לפניהם: כּרִיס. משוודיה.

אלנה, ששמחה מאוד לבואם, אמרה שהם רעבים בוודאי ומיד תכין להם משהו לאכול, ויצאה אל המטבח. כשהתיישבו בחדר־האורחים, שאל אלברט מאַיִן הם באים בשעה כזאת. מן הרצועה, אמרה דנה. מאיזו רצועה? – מעזה, ענתה דנה במפורש. מעזה?! נדהם אלברט והדיבר כמעט נעתק מפיו, מה עשיתם בעזה? דנה השיבה – בנעימה נינוחה, כאילו הדבר רגיל ומובן מאליו – שהיא וכריס נסעו לשם כדי להיפגש עם כמה סטודנטים מאוניברסיטת “אל־אזהר”, שהמִמשל גזר עליה סגירה לחודשיים, ולהביע הזדהותם אתם. אלברט היה נרעש. לא היו לו מלים בפיו. להזדהות? עם אויבים? הוא העביר מבטו מדנה אל הבחור הנוכרי, ממנו אליה, וחש שמשהו בתוכו יתפוצץ עוד מעט. כריס לא הבין עברית, חיוך חסר־פשר היה מרוח על פניו הזרועות פצעונים, ומדי כמה שניות היתה עין שמאל שלו ממצמצת. המצמוץ הרגיז את אלברט עד אין שיעור, כי חשב שזו קריצה של לגלוג, או רמיזה לאיזה סוד שבינו לבין דנה. אני לא מבין… מילמל, מבליג בקושי על רוגזו. דנה חייכה, אמרה משהו לכריס באנגלית, ושניהם הצטחקו. מה אתה לא מבין? החלה דנה לומר.

באותו רגע נכנסה אלנה עם מגש ועליו כמה כריכים, צלוחית עם זיתים, כוסות, בקבוק מיץ. הם באים עכשיו מעזה, בישר לה אלברט. אלנה נבהלה: לבד? לעזה? הלא זו סכנת נפשות! דנה הרגיעה אותה: נסעו לשם במכונית של אחד מתושבי העיר, מכר שלה, מן הפעילים למען זכויות האזרח, כך שלא נשקפה להם סכנת פגיעה. עובדה, חזרו שלמים ובריאים! אלברט נשם עמוק, הבליג. אלנה, שלבה אמר לה שהתפוצצות עלולה לקרות פה בכל רגע, התיישבה, וכדי להסיח את הדעת ממוקד הסכנה, פתחה בשיחה – האנגלית היתה שגורה בפיה – עם כְּרִיס. שאלה אותו מתי הגיע ארצה, מה מטרת בואו, וכדומה. כריס סיפר שהוא חבר בארגון שוודי־נוצרי לשמירה על זכויות האדם ונשלח לישראל כדי לעקוב אחר הפגיעות בזכויותיהם של תושבי השטחים הכבושים. לארגון קשר עם “קבוצת ה־22”, שדנה פעילה בה, וכך הכירו זה את זה, אמר והסב פניו אליה בחיבה. דנה הניחה כף־ידה על כף־ידו, ואמרה, באנגלית, שכריס הוא נפלא. בדרך־כלל אין היא נותנת אמון בנצרות. אדוקי הדת הזאת לא הצטיינו מעולם בעודף הוּמָניזם כפי שאנו יודעים מן ההיסטוריה, אבל אצל כְּרִיס יש לנצרות רק מובן אחד: אהבת אדם. נכון אמרתי, כריס? חייכה אליו. אלברט לא דיבר אנגלית, אבל קרא אנגלית, והבין יפה את הנאמר, ומעיו רתחו בו. אלנה שאלה כמה זמן ישהה בארץ והיכן הוא מתגורר, וכריס ענה שלא החליט עדיין מתי יחזור לשוודיה, יש עוד הרבה עבודה לעשות כאן, ובינתיים הוא מתגורר בהוספיס בעיר העתיקה. הוא פגש כל־כך הרבה ישראלים נפלאים, אמר, אנשים בעלי רצון טוב, שאִכפּת להם, והארץ עצמה יש בה קסם עתיק־חדש שאין דומה לו בשם מקום בעולם, שלפעמים הוא חושב שאולי בכלל לא יחזור לארצו… צחק, ושוב הסב מבטו אל דנה. גם בעיני אלנה היה תמוה המצמוץ שלו בעין שמאל, שהחשיד אותו בערמומיות, או באי־יושר, אך לאחר זמן־מה הבינה שזה מצמוץ רפלקסיבי, שאין לו שליטה עליו.

המלה “להזדהות” קדחה בראשו של אלברט כל עת השיחה ולא נתנה לו מנוח. לבסוף לא יכול להתאפק עוד ואמר, כשהוא מתאמץ להדביר את סערות רוחו: “נסעת להזדהות, אמרת. להזדהות עם רוצחים?” דנה, שידעה את דעותיו של אביה, לא התרגשה ביותר. “להזדהות עם מדוכאים,” אמרה בשקט.

“פֶּרוֶרסיה,” פלט אלברט.

“מה פֶּרוֶרסיה?”

“פֶּרוֶרסיה!” הרים את קולו.

ולאחר ששתק רגע, קרא, כמעט בצעקה: “לכי, לכי אליהם! תכרעי ברך לפני הרוצח של אחיך, אביך, אמך, דודך, דודתך, תלקקי לו את כפות־הרגליים,” השח את גופו אליה, “ותאמרי לו: אשמתי, חטאתי, עוויתי, סלח לי, אדוני הרוצח, שהגנתי על עצמי ונלחמתי נגדך כשהתנפלת עלי… סלח לי, אתה צודק, אדוני הרוצח, אתה צודק…” נשתנק קולו וכמעט פרצו דמעות מעיניו.

“רק הוא הרוצח? אנחנו לא? לא הורגים ילדים קטנים, בני שש, עשר?”

“כן, אני רוצח! אני! אני! אני!” הכּה באגרוף על חזו, “אני רוצח ילדים קטנים! אני!” צרח.

“אלברט!” שמה אלנה ידה על זרועו, חוששת פן יקבל התקף־לב.

“ואני בוגדת!” התפרצה דנה כנגדו, “אני יהודייה מלוכלכת שמזדיינת עם ערבים, כן, תגיד כבר! תגיד אַת יהודייה מלוכלכת שמזדיינת עם ערבים!”

“זה מספיק!” קראה אלנה בקול מצווה. “איך אתם לא מתביישים?” העבירה מבטה אל השוודי, שישב שחוח, בעיניים מושפלות.

אבל אלברט לא נרגע. “איפה אינסטינקט הקיום שלך? האלמנטרי? ללכת להזדהות עם… עם…” קולו נחנק מזעם, מצער.

“אני רוצה לדעת, אבל תענה לי בכנות,” צימצמה דנה עיניה אליו, כדי מבט חד, “מה אתה היית עושה אילו היית במקומם. לא היית שששונא,” סיננה שנאה מבין שיניה, “את אלה שמשפילים אותך, שמתעללים בך, שמעמידים אותך אל הקיר, שמים לך שק על הראש בועטים לך בביצים? לא היית רוצה להרוג אותם?”

“אני מגן על חיי, אַת תופסת? מגן על חיי מפני רוצחים אכזריים שלא יודעים מה זה רחמים ואין להם שום כבוד לחיי אדם! הם רוצים להשמיד אותי! למחוק אותי! שלא אהיה פה! להפוך אותי לאפר!” צעק.

“אני לא יכולה לדבר אתך,” אמרה דנה בשקט. “אתה לא עונה על השאלות שלי, אתה נעשה היסטרי, צועק…”

“היסטרי?! אני?!” השמיע אלברט צחוק גדול, רם כצעקה.

דנה נשתתקה, נבהלת מגערת קולו. באותו רגע צילצל הטלפון ואלנה מיהרה לגשת. הרימה את השפופרת, האזינה ואמרה: “בשבילך, דנה.”

רגעים אחדים דיברה דנה בטלפון, מסתירה בכף־ידה את פיה, מתייחדת בחשאי עם בן־שיחה, וכשחזרה והתיישבה ליד כריס, היו פניה נפולות. היא לחשה לו: “זה היה טוניו. היה לו שוב התקף.”

מן המלים הנלחשות שהגיעו לאוזניה, הבינה אלנה שחבר של דנה, בירושלים, חולה, מצפה לשובה, השניים החליטו לשנות משהו בתכניותיהם.

“את חושבת שנוכל ללון פה הלילה?” שאלה דנה.

“כ…כמובן…” השיבה אלנה בלי לחשוב, ומבטה משוטט במבוכה בין שלושתם.

שערות ראשו ושפמו של אלברט נסתמרו. “נוכל?” בלשון רבים? יחד? לזנות במיטה היחידה העומדת בחדרו, זו שהיתה מיטתה לפנים? ההתגרות אמר לעצמו, מגיעה פה לשיאה!

אבל דווקא כשהגיעה לשיאה, היה חסר־אונים לצאת נגדה. לא יכול היה להשיב דבר, ולברוח לא היה לאן. הוא קם, ובלי לומר מילה, פסע בשקט לעבר חדר־השינה, ובשקט סגר את הדלת אחריו.

התיישב בפאת המיטה, הליט את פניו בידיו, וחנק בכי שהתחלחל בתוכו.

לאחר כמה רגעים נכנסה אלנה, פתחה את ארון הבגדים, הוציאה מתוכו מצעים צחים, מגוהצים, ומלמלה: “מה יכולתי לעשות… הלא אי־אפשר היה לשלוח אותם לבית־מלון…” ויצאה.

נכנסה שנית, לקחה שמיכת צמר מקופלת, ושוב יצאה.

כשחזרה לחדר ופשטה את בגדיה, אמרה: “אני כבר לא מבינה כלום. היא דברה אתו על החבר שלה, שהוא חולה ומחכה לה… לא מבינה. הכֹּל מסתורי אצלה.”

כל הלילה התהפכו שניהם מצד אל צד ולא דברו דבר זה אל זה.

בשש ושלושים בבוקר קמה אלנה, התלבשה ויצאה מן החדר.

אלברט המשיך לשכב, עיניו פקוחות אל התקרה, ידיו תחת ראשו. שמע את צעדיה של אלנה בחדרים האחרים, ולפי צלצול הכלים במטבח, הבין שהיא מכינה ארוחת בוקר לדנה ולשוודי הזנאי שלה. אחר־כך שמע את טריקת הדלת, כשיצאה לעבודתה.

הוא החליט לא לקום לפני שיֵצאו מן הבית, שמא ייתקל בהם.

אוזניו היו דרוכות לשמוע את הנעשה ברחבי הדירה. אך שום רחש לא נשמע. דממה מוחלטת.

השעון הראה שמונה, ואחר־כך שמונה וחצי, ותשע, והדירה עדיין היתה דוממת. הם החליטו להתיש אותי, רטן בתוכו, אבל לא יצליחו. לא אקום לפניהם. אפסיד את הצעדה היומית, ולא אקום.

אך העייפות – לאחר לילה שלם ללא עצימת עין – הכריעה אותו. בלי שהרגיש בכך, נרדם וישן שינה כבדה כאבן.

כשהתעורר, נבהל לראות שהשעה אחת־עשרה ועשרים.

הוא קם, וחרש־חרש יצא מן החדר. כשנכנס לחדר־האורחים, ראה שדלת חדרו שלו פתוחה לרווחה. בזהירות קרב אליה, ובהגניבו מבט פנימה, ראה שאין שם איש. אור שמש היה שפוך על הרצפה ועל הסדינים והשמיכה, המונחים מקופלים למראשות המיטה.

בעָמדוֹ על הסף, מכוון מבטו אל המיטה, השולחן, הספרים – עצב נורא ירד על לבּו, והוא אמר לעצמו שלאחר הלילה הזה שוב לא יוכל לכתוב כאן. החדר, שהיה לו כמין דביר, משכן הגיגיו, דמיונותיו, יצירי רוחו, נזדהם, נטמא, מזיקים מעופפים בחללו ־־־

אחר־הצהריים, כשחזרה אלנה מעבודתה, מצאה פתק על שולחן המטבח:

"אני נוסע לכמה ימים. אינני יודע עדיין לאן. חייב להתבודד איזה זמן. להיות רק עם עצמי. אל תדאגי. אחזור.

אלברט."


דנה נולדה בתשע שלושים וחמש בערב. אלברט התבשר על כך בטלפון, ומיד צלצל להוריו, שגרו עדיין ביפו, ולהוריה של אלנה, ורץ לבית־החולים בקריָה.

הראו לו את התינוקת מבעד לצוהר עגול, דמעות עמדו בעיניו, וכשיצא משם, היתה השעה קרובה לחצות. היה זה בט"ו באלול, וירח מלא, שליו ותמים, היה תלוי מעל לראשו. ברגל הלך לביתו, והירח הלך אתו, כצופה בו מלמעלה וחוסה עליו.

אלברט, רחב לבּו: הירח מלווה אותו מאיר פניו אליו. מזלו משתנה. נדמה היה לו כי מעתה והלאה יהיו חייו בטוחים יותר ומקומו בעולם יציב יותר. כאילו מציאותה של הבת שנולדה היא שתגונן עליו.

אבל הלך־מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר.


 

ח

כשיצא אלברט מן הבית, לא ידע לאן מגמת פניו. הוא לקח אתו מזוודה קטנה, שם בתוכה כמה בגדים, את שלוש מחברותיו, את שני הכרכים של “כה אמר סרטוסטרא” בתרגומו של פרישמן, ונסע לתחנה המרכזית. רק זאת ידע: עליו למצוא מקום שיוכל להתבודד בו, הרחק־הרחק מן העיר, הרחק וגבוה, אם אפשר בהרים, קרוב לשמים, מקום שלא יפגוש בו שום מכר ומודע. בתחנה קנה כרטיס לטבריה, ואמר בלבו שמשם יסע לגליל העליון או לגולן, עד ראש שניר וחרמון יעלה.

השעה היתה שלוש וחצי כשהגיע לטבריה. כשעה התהלך על הרציף שלחוף האגם, חסר מנוחה, הרהוריו מטלטלים אותו לכאן ולכאן, אל ביתו ואל אלנה; אל דנה ודעותיה, ואורח־חייה, המעכירים את רוחו (מיהו אותו בחור חולה, טוניו, שמחכה לבואה?); אל בוריס דנילו ועצותיו. בלי חמדה צפה באם הזוהר, המפורקד – עצל, שמנוני, אדיש – מכאן ועד החוף הרחוק שמנגד, שרצועות ירוקות של חורשות ובתים לבנים, זעירים, מבליחים במטושטש באווירו הזוחח, והשתומם על עצמו ששום רגש לא ניעור בו למראה הכינרת האגדית הזאת, ששירים כה רבים מתגעגעים עליה. התיישב ליד שולחן של אחת המסעדות שעל הרציף והזמין דבר מאכל כלשהו.

אחר־כך עלה על האוטובוס המוליך לצפת. יעשה לילה או שניים במלון, חשב, ושם ייוודע לו על איזו אכסניה מבודדת יותר, באחד הישובים שבסביבה.

כשטיפס האוטובוס מבקעת כינרות אל ההר, צץ לעינו של אלברט, בצד אחד מפיתולי הכביש, שלט צהוב, מראה מקום: “הר האושר”. ומתחתיו המלה: “הוֹסְפּיס”. לבו ניתר למראה המלים האלה. והחץ הורה לחורשה קטנה, שכיפה כחולה ביצבצה מתוכה, במעלה הגבעה. היה זה כמו אות משמים, המכוון אליו: כאן עצור, כאן רד. זה המקום אשר יועד לך: “הר האושר”.

הוא קפץ ממושבו, מיהר אל הנהג וביקש ממנו לעצור: רצונו לרדת. הנהג התפלא על הבקשה: זו נסיעה “ישירה” לצפת, ללא עצירות בדרך – סירב, אך לאחר הפצרות רבות, נואשות, ריחם על הנוסע ועצר לרגע קט, כדי פתיחת1 דלת וסגירתה, בראש עקלתון הכביש.

אלברט ירד בכבוש כמה פיתולים לאחור, עד שהגיע אל השלט ופנה שמאלה, וצעד על הכבוש המשובש לעבר הבתים והעצים שעל הגבעה. השעה כבר היתה שש ורבע, אך היה זה היום הארוך בשנה, 21 ביוני, והשמש עוד היתה רחוקה מלשקוע. מצלע ההר נשקפה עתה הכינרת כאספקלריה רחבת־ידיים, ובחלקת מימיה – משטחים־משטחים של מים תכולים־זוהרים־מנצנצים ותכולים־חיווריינים וכחולים־מבהיקים – השתקפו צללי ההרים והחורשות המקיפים אותה סביב־סביב.

בראותו מרחוק את הצלב בראש הכיפה הכהה, חש לרגע נקיפת־לב: רק אמש בז לנוצרי ושנא אותו, והנה עכשיו הוא מכוון צעדיו – כפושע הנמשך אל מקום הפשע – אל בית תפילתם. האין יד המקרה משטה בו?

אך לחזור בו לא רצה. הוא קרב אל החצר הגדולה והמגודרת, שאיקליפטוסים עבותים, פיקוסים רחבי־צמרות ודקלים גבוהים נטועים בה. על שער הברזל הרחב, המכוּדן, תלויים היו שלטים בשלוש שפות, “מקום קדוש”, ו“הוֹסְפּיס” ונאמר בהם ששעות הביקור הן… בעוגמת־נפש נוכח שאיחר את המועד האחרון – 17.00. השער היה נעול, ממולו, בצד הכביש, היה מבנה של קיוֹסק, אך גם הוא סגור היה. עודו מביט כה וכה, בא לקראתו מן החצר איש כבד־צעד, לבוש סרבל עבודה, ושאלו בעברית לרצונו. אלברט שאל אם יוכל להתאכסן בהוֹספּיס כמה ימים. האיש אמר שההוספיס סגור זה ארבע שנים. אלברט, נכזב, עמד אובד־עצות. הסתכל אל החצר פנימה, פנה לאחוריו ושלח מבטו לעבר הכביש הראשי הלא־נראה, ולא ידע מה יעשה. “אפשר אולי ללילה אחד…” ניסה, “אני חושש שאין עוד אוטובוס לצפת בשעה כזאת…” האיש פרש ידיו לצדדים, כאומר שאין הוא יכול לעזור לו.

עודו שוקל בדעתו מה לעשות, ראה אשה בגלימה לבנה חגורה אבנט, ולראשה שביס לבן, קרבה אליהם. היא שאלה משהו, באיטלקית, את האיש שעמד לידה, הלה ענה לה, ואז פנתה אל אלברט, מבעד לסורגי השער, בעברית צחה ואטית: “אדוני מבקש להתארח אצלנו. אבל כמו שאמר לו השומר שלנו, ההוספיס שלנו סגור לרגל תיקונים. אנו תקווה שבעוד שנה, בעזרת השם, ייפתח שוב.” האשה־הנזירה היתה כבת שישים, או שישים וחמש, לפי מראיה, אך פניה הלבנות היו רעננות, לחייה חלקות, ומאחורי משקפיה, במסגרת מתכת, ניבטו עיניים חדות, מפיקות פיקחות. אלברט חזר ותינה את מצוקתו: אין הוא יודע אם ימצא תחבורה לצפת בשעה זו. הנזירה נתנה בו מבט בוחן, העיפה עין על המזוודה שבידו, נועצה רגע עם עצמה, ואמרה: “אם כבודו מוכן לשכון בחדר צר ללא נוחיות, נוכל להלין אותו ללילה הזה.” אלברט היה אסיר־תודה לאין שיעור. הנזירה פתחה לפניו את השער, צעדה לפניו והוליכה אותו אל בניין גדול, בן שלוש קומות. בדרכם שאלה אותו לשמו ולמעשיו, וכשאמר לה אלברט שהוא מקדיש עכשיו את עתותיו לכתיבה, וזו הסיבה שחיפש לו מקום להתבודד בו לזמן־מה, מדדה אותו במבטה: “אדוני הוא סופר, אם כן.” קול צייצני היה לה, כשל נערה.

הבית הגדול היה ריק כולו, וצעדיהם על מַרצפוֹת האבן הידהדו בחללו. הנזירה העלתה מכיס גלימתה צרור מפתחות, ובאחד מהם פתחה דלת של חדר בקצה המסדרון. בהדליקה את האור, התנצלה ואמרה שלרגל התיקונים בבניין – שבגלל סחף אדמה נתגלו בקיעים בקירותיו – נאלצו לסגור את בית־ההארחה הזה, אשר יותר משישים שנה שימש אכסניה לעולי־רגל ולמתבודדים, ובימיו הטובים התארחו בו חמישים איש ויותר. “אם אלוהים יהיה בעזרנו, נפתח אותו שוב בקרוב, כי רבים־רבים הם המבקשים לבוא שעריו,” אמרה. ולפני שהשאירה אותו לבדו, הראתה לו את מקום חדרי־השירותים, בקצהו השני של הבניין, ואמרה שהשומר, ג’וּספה, יביא לו אוכל כלשהו לארוחת הערב.

החדר היה צר וארוך, קירותיו המחוספסים מסוּידים לבן, נורה ערומה משתלשלת מתקרתו הגבוהה, ועומדים בו מיטת ברזל צרה, מכוסה בשמיכת צמר גסה, שולחן עץ קטן וכסא. לראשות המיטה, על הקיר, היה נעוץ צלב עץ פשוט בצבע חום, ועל השולחן היה מונח ספר בכריכה שחורה. אלברט פסע בחדר אנה ואנה, השיט מבטו על־פני הקירות, התקרה, ראה קורי עכביש בפינות העליונות, גילה גומחה בקיר שנועדה לתליית בגדים, וכשנתקל מבטו בצלב, נעצר לרגע, יראה סתומה מתגנבת ללבו, אך הוא מיהר לסלקה, ואמר שאין הדבר נוגע לו. פתח את הספר שעל השולחן וראה שהוא הבּילּבייה – “הברית הישנה” ו“הברית החדשה” בכרך אחד – באיטלקית. החדר מצא חן בעיניו, והוא אמר בלבו שאילו רק נתאפשר לו הדבר, היה נשאר בו חודש, חדשיים, ואולי יותר. הלובן הנזירי שלו, הערום מכל קישוט, מכל חפץ מיותר, משרה עליו אווירה של מחשבה טהורה ורצון לכתוב. הזהו ה“אושר”?

כעבור כחצי שעה נכנס ג’וזפה, נושא מגש ועליו ארוחת הערב. העמידו על השולחן, אמר “בתיאבוֹן” ויצא. על המגש היו קערת מרק ירקות מהביל, שלוש פרוסות לחם לבן, צלחת ועליה דג מטוגן וסלט ירקות כתות דק, ושני תפוחים. הרגשה מוזרה היתה לו, כאילו הוא אסיר, שארוחותיו מובאות לתאו, ולרגע התבלבלו לו הזמן והמקום. היכן הוא נמצא? באיזו ארץ? מתי עזב את ביתו? אך רעב היה, והאוכל עבר לחכּוֹ.

כשנכנס ג’וספה שוב, לקחת את הכלים, חקר אותו אלברט על המקום. ג’וספה, איש כבן ארבעים, ששיבה מרססת את שערו השחור ופניו חתומות (האם הוא איטלקי? עברי – יוסוף? יהודי – יוסף? ניסה אלברט לנחש; העברית שבפיו ישראלית רהוטה), הואיל להתעכב מעט בטרם יצא. הוא אמר שרק שש נזירות נותרו במנזר הזה, של מנזר פרַנציסקאני הקרוי “קוּאוֹרֶה אִימָקוּלָטוֹ דֶה מָרִיָה” – הלב הטהור שלל מריה – שלפני עשרים שנה כשחל לעבוד בו, היו בו שלושים נזירות, אלא שמעט־מעט הזדקנו רובן “ונגמרו”, כלשונו; שהן מתגוררות בבית הקטן שמאחורי הבניין הזה, מעין משפחה אחת, ושם הן גם אוכלות יחד את ארוחותיהן; ושהגברים היחידים במקום הם הוא עצמו, המשמש כשומר וכאיש משק, ונער ערבי, העושה את עבודות הניקוי והגינון. “ועכשיו – השלישי זה אתה,” הוארו מעט פניו הכהות שכבר עמד על הסף.

ערב ארוך היה לפניו, והדממה זימזמה. עכביש קטן טיפס במהירות במעלה הקיר, על קוּר לא־נראה, ונדמה היה שאין איש בכל המרחב מסביב. הוא הוציא את מחברת היומן מן המזוודה, פתחה על השולחן, התיישב לכתוב, אך גם מלה אחת לא יצאה מתחת עטו. אחר־כך ניסה לקרוא ב“כה אמר סרטוסטרא” שהביא אתו, אך האור מן הנורה הגבוהה היה עמום מדי ועיניו עייפו לאחר זמן קצר. ישב וחשב על הצפוי לו מחר – לאן יפנה, מה יעשה כשיצא מכאן וישאיר את המקום הזה, שכאילו נברא בשבילו, מאחוריו; לרגע נקָפוֹ לבו, משעלתה לעיניו דמותה של אלנה, וראה אותה מוטרדת, דאוגה, מנחשת נואשות היכן הוא נמצא בשעה זו, אולי גם מצלצלת לקרובי משפחה, לחברתה, אך הזכיר לעצמו שהשאיר לה פתק וכתב בו שלא תדאג, יחזור בעוד כמה ימים – ונרגע. לבסוף הלאוהו מחשבותיו, ושכב לישון במיטה הנזירית.

למחרת, כשיצא החוצה עם זריחת השמש, ופניו מזרחה – גאה בו לבו מאור. כל זיו העולם נהר אליו. הכינרת היתה שטוחה הרחק למטה לרגליו, מנצנצת באלפי זהרורי שמש, צחה וטהורה; קפיצת־ראש בתנופה גדולה – וכבר אתה טובל בה; הרי הגולן היו כחולים וברורים, מוצפים אור; כקני ציפורים קרצו לו מכתף ההר ומצלעו נקודות ישוּב זעירות, איים של ירק; מקרוב, על גדות האגם מזה, הבהיק מראה החורשות, השדות, הבתים הלבנים, מגדלי־המים, של קיבוץ כלשהו, כנראה גינוסר, ושל איזה ישוּב רחוק יותר שלא ידע את שמו; יכול היה להבחין אפילו בטרקטור מזדחל לאִטוֹ מאחורי שׂדֵרת ברושים. אילו ניתן לו להישאר כאן, חשב, היה מודד ארץ בשעלו. היה צועד יום־יום שעות־על־שעות: יורד אל כפר־נחום, אל טבחה, הולך עד טבריה וחזור, מקיף את הכינרת, עולה אל הגולן.

לאחר שסייר בחצר לאורכה ולרוחבה והתפעל משִפעת העלווה של העצים האדירים הצומחים בה ומערוגות הפרחים הזוהרות בשמש בשלל צבעיהן, כיוון צעדיו אל הכנסיה. בעוֹמדוֹ בפתחה, סוקר את חללה לגובה, להיקף, משתאה כמה שונה היא מכל הכנסיות שביקר בהן – בבולגריה בילדותו, ביפו, בירושלים – עגולה, תקרתה כיפה מוזהבת, קירותיה מצופים שיש, רצפתה פסיפס בהיר, ופסוקים לטיניים משובצים בו, והמזבח – צנוע מאוד, רק שני נרות לבנים כשלג ואגרטלים עם פרחי מרגניות, וכמה עציצים לצדי הצלב הפשוט – מקומו לא בירכתיים – כנהוג, אלא באמצע האולם העגול, וקשת חופה עליו; ועל הכתלים – לא ציורי־שמן גדולים וקודרים ועשני־קטורת־מסתורין של הצלוב, של המָדוֹנָה עם הילד, של קדושים ושל מעשי השליחים – אלא תמונות צנועות במסגרות, המתארות – זאת ראה בהתהלכו סביב־סביב, קורא את הכתוב מתחתן – את ארבע־עשרה התחנות של ויָא־דוֹלוֹרוֹזה. שלווה גדולה שרתה על המקום. כשעמד לצאת, פגש בפתח את הנזירה שהקבילה את פניו אמש. “ישנת טוב?” שאלה במאור פנים. אלברט ענה ששנתו אכן ערבה לו, החווה בידו אל האולם, ואמר: “כמה בהיר!” הנזירה אמרה שהאדריכל שנבה את הכנסייה, לפני כחמישים שנה, ביקש שתשתלב ברוח המקום – תכול השמים, כחול הכינרת, אור השמש, שכולם בהירים. אלברט שאל על שום מה נקרא המקום “הר האושר”, והנזירה מסבירה שעל הר הזה נשא ישו את הדרשה שפסוקיה הראשונים מתחילים במלה “אשרי” – “אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים” וכולי – ומכאן ה“אושר”, או ה“בּיָטִיטיוּדִים”, הברכות, בלשונות הרומניות. אלברט אמר שהוא מכיר, כמובן, את הפסוקים המפורסמים מן “הדרשה על ההר”, אך את “הברית החדשה” כילה לא קרא, לבושתו. “צריך לקרוא, צריך,” ניצנצו גולות עיני הנזירה החדות בברק שהיו בו הומור ופיקחות, “הספרים על הבשורה נולדו פה! בארץ של התנ”ך! בארץ שלכם! זה מן התרבות שלכם!" אלברט אמר שהיא צודקת בהחלט, ואמנם דבר ראשון שיעשה כשיחזור לביתו, ישיג עותק של “הברית החדשה” בעברית ויקרא בו “מאלפא עד אומגה”. הנזירה שדיבורה העיד עליה שהיא אשה משכילה – שאלה על מה הוא כותב. אלברט היסס, אחר־כך אמר: “על המלחמה בין הטוב לרע.” הנזירה צימצמה את עיניה, הסתכלה בפניו כשוקלת משהו, ואמרה בשקט ולאט: “אם אדוני רוצה להישאר פה עוד כמה ימים… בחדר הצר שהעמדנו לרשותו… לא יפריע לנו.” אלברט רצה לקפוץ משמחה. כה מלא רגשי תודה היה, שמרוב התרגשות קרא באנגלית, “תֶ’נק יוּ, תֶ’נק יוּ!” והוסיף לכך שהוא מוכן לשלם כל מה שיוטל עליו. “אין צורך,” אמרה הנזירה, אם ירצה, ישלם רק בעד הארוחות, והוסיפה שג’וזפה ידאג להביא לו אותן לחדרו. בירכה אותו בשלום ופנתה למעשיה.

אלברט חש מרץ עצום ורם בעורקיו: פרק חדש נפתח בחייו! מיד מיהר לחדרו, פשט את בגדיו העירוניים, לבש מכנסיים וחולצה פשוטים שהביא עמו, הצטער על שלא לקח מן הבית את הנעליים הצבאיות המשמשות אותו בשירות המילואים, ויצא שוב לסיור של היכרות עם סביבתו החדשה. הקיף את החצר סביב, סקר את בנייניה – היה שם, בירכתיים, גם בניין חרב, בן קומה אחת, שפתחיו פעורים, ואיש לא גר בו, כפי הנראה – תהה היכן הנזירות בשעה זו – יצא את השער ועלה בהר.

יום חם היה, השמש, למרות השעה המוקדמת, כבר עמדה במרום הרקיע וזרעה אור מסנוור על סלעים וקוצים יבשים, וכשטיפס בשביל המסולע העולה אל ראש ההר, מתנשם, מזיע, נזכר שכבר היה כאן, לפני שנים רבות, ואולי יותר מפעם אחת, כששירת כחייל בגולנו. איך שכח שבאחד המסעות חנו לילה בחצור, מצפון לראש־פינה, ומשם ירדו בהר הזה אל הבקעה וצעדו לאורך הכינרת דרומה, עד דגניה, ומשם עלו לתל־קציר? אבל “הר האושר”? לא זכור לו שעברו בדרכם הר בשם הזה. לא זכו לו ששמע אי־פעם את השם צופן ההבטחה הזה. הוא נעצר לשאוף רוח, למחות את הזיעה מפניו, ובפנותו לאחור, השקיף שוב על המרחב שממזרח ומדרום, בוחן את כוח זכרונו לזהות שמות ישובים, הרים, ואדיות, שלימדם המדריך לידיעת הארץ שליווה אותם במסעם. שם, הרחק, בראש ההר שמנגד, מעבר לכינרת, נזכר, שם חורבות גמלא, או סוסיתא, העיר שהרומאים צרו עליה, והלוחמים היהודים שהתבצרו בה… המדריך קרא איזה פרק מ“מלחמת היהודים” של יוספוס פלביוס… ולמטה, כפר־נחום, חורבות בית־כנסת מימי בית שני, שׂדֵרת עמודים יוניים, וכנסייה… אז עדיין לא הכיר את אלנה… מה עושה אלנה בשעה זו? יושבת במשרד מול המחשב וסורקת בעיניה את זמני הטיסות של “אלאיטליה”, וראשה מתפוצץ מן השאלות המנקרות בו – היכן נמצא הוא עכשיו?.. משעקצה אותו מחשבה זו, ניער עצמו ממנה, כמגרש יתוש, עקר ממקומו והמשיך לעלות בשביל.

בצהרים, כשחזר אל חצר המנזר, ראה נער מגודל גורף את מחטי האורן מתחת לעצים. כשנשא הנער את ראשו אליו, נבהל רגע, כי היה משהו מעוּוָת בפניו: עין אחת קטנה מחברתה, הלסתות עבות מן הרגיל, ושיניו העליונות גדולות ובולטות מפיו עב־השפתיים. כשקרב אליו, בדרכו לחדרו, השמיע הלה מין נהמה: “אתה – לא מסיחי – אתה י־הודי – נכון?” וצחוק מתלעלע נפלט מפיו. אלברט נעצר וניענע בראשו, “כן, יהודי.” – “אתה – לא פה – אתה – אוטו־אוטו־בוס – צפת – לבוא – לישון – אצצצלנו –” התפרצו המלים משפתיו של הנער, כאילו היה פיו מלא אוכל. בן חמש־עשרה או שש־עשרה היה לפי מראה גופו המגושם, שהיה כבד באופן מוזר ממותניו ולמטה. אלברט לא ידע מה לומר, פנה והמשיך בדרכו לחדר.

לפני שמכנס, פגש שוב את הנזירה, ושאלה מי הוא הנער שראה בחצר. “אה, מוסטפא… הוא הטריד את כבודו?” וסיפרה שהוא בן למשפחה בֶּדוִית מבקעת ארבל. לפני שנתיים הביאוֹ אליהן אביו ובפיו בקשה שיגרשו את השד מתוכו, כי הם נואשו מלטפל בו, וגם השֵיח’ים ורופאות האליל הזקנות לא הועילו דבר. הן ניאותו לקבלו לעבודה לתקופת נסיון, וכשנוכחו שהוא עובד בנאמנות ואינו מפריע להן, השאירוהו אצלן. “והשד?” גיכך אלברט. הנזירה צחקה: “רק לאדוננו היה הכוח הזה, לגרש שדים.” הסתכלה בו, כבוחנת אם ראוי הוא שתשמיע פסוק באוזניו, ואמרה: “פעם שאלו התלמידים את אדוננו למה להם אין הכוח הזה, לגרש שדים, הוא אמר להם – כך כתוב באוונגליון – כי אתם קטני־אמונה. אילו היתה לכם אמונה אפילו קצת, כמו גרגר חרדל, הייתם יכולים להזיז הר מן המקום… אנחנו,” ציפצפה, וחיוך על פניה, “אנשים קטנים, ואין לנו די אמונה…” אחר־כך הוסיפה: “אבל מוסטפא הוא בחור שקט, רק לפעמים רחוקות הוא מתרגז מאוד. לא נדע למה. מי יודע רוח בני־האדם, העולה היא למעלה או יורדת למטה,” הצטחקה.

כה עייף היה אלברט מן הטיול בהר בחום היום הלוהט שבבואו לחדרו, לאחר שהשביע את רעבונו וריווה את צמאונו בשני כריכים ובבקבוק מיץ שקנה בקיוסק שמעבר לשער, הטיל עצמו על המיטה, נרדם מיד, וכשהתעורר, ראה לבהלתו שהשעה שש ורבע.

לאחר שאכל את ארוחת הערב שהביא לו ג’וספה לחדרו, פתח את מחברת היומן שלו. שני דפים מילא ברישום הקורות אותו מעת צאתו את הבית ועד השעה ההיא. אחר־כך הפסיק, הירהר רגעים ארוכים, וכתב:


לבדך בדממה הגמורה. דממה אפלה מעבר לחלון, מכאן ועד קצה העולם. נדמה: היא אויבת לך, אורבת לך, אלף עיניים מזרות אימים לה. ננעצות בך. תפוס חרב וצא לדו־קרב עמה. אבל חולפים הרגעים, חולפת שעה – ושאתה משלים אתה, נמסך הרוגע אל נפשך. כי אז אתה חש שהדממה הגמורה היא חיץ בינך ובין עולם ההבלים שממנו שאפת לברוח מאז ומתמיד. שם האוויר מלא נגיפים מעופפים, זוהמת זימה…


שוב הפסיק, וכעבור עוד רגעים ארוכים, כתב:


לבדך בדממה הגמורה, ואין עוד לאן להסתכל אלא פנימה, לתוכך. ואז – אפלה במעמקי הבאר. תהום. לבך יוצא אל הטוהר האורי. היכן הטוהר? אי מקום האושר?


למחרת בבוקר החליט לרדת אל הכינרת. לא בכביש, אלא בשביל היורד בהר. כשיצא מן החצר, שמע קול מאחוריו: “אדון! אדון!” ובפנותו לאחור, ראה את הנער הערבי, מעדר בידו האחת, ובידו השניה הוא מנופף בכומתה שהסיר מעל ראשו. “חם! חם!” טפח על ראשו. אז הבין אלברט שהוא מרמז לו שעליו לחבוש כובע כנגד השמש. הוא חייך אליו, ניפנף לו בידו לאות תודה והמשיך ללכת. צדק הנער: מרוב חפזון שכח לקחת אתו, כשיצא מביתו, את כובע הקש הסיני, ועכשיו היה חשוף לשמש הרועצת. “אדון! אדון!” עוד שמע מאחוריו.

הדרך ארכה לו יותר מששיער, ורק לאחר כשעה וחצי הגיע ל“כרי דשא”, שלחוף הכינרת. המקום המה מקבוצות מבקרים ומתרחצים. נשים דרוזיות השתכשכו במים כשהן מפשילות את שולי שמלותיהן הצבעוניות, משמיעות צחוקים וצווחות של שמחה, כפות־רגליהן נדקרות בחלוקי האבן החדים. אלברט עמד והסתכל בהן ובילדיהן הקטנים, המתרוצצים על החוף הלח, מתחת לאיקליפטוסים העבותים, וכה נהנה מן המראה, שרגעים ארוכים לא יכול לגרוע עין ממנו. לבסוף התקנא במתרחצים, הטובלים במי האגם הצוננים ושוחים הרחק בשקט ובבטחה, נכנס לתחום אתר ההארחה, קנה מכנסי־ים, לבשם במלתחה, רץ אל שפת האגם, טבל רגלו במים, מהלך על זיזי חלוקים, וכשהגיע לעומקם, צלל לתוכם והחל שוחה להנאתו.

כשעלה מן הרחצה, והתקלח, ולבש את בגדיו, כבר היתה שעת צהריים. רעב היה, ואכל במסעדה של האכסניה. כשגמר, הלך משם לטבחה. נכנס לכנסייה הפרנציסקנית, השתהה באולם העמודים הצונן, השרוי באפלולית הסוסת־סודות, התבונן בדמויות העגורים והאגמונים שברצפת הפסיפס העתיקה וקרא בעיון מה שנאמר בדף ההדרכה על נס כיכרות הלחם והדגים ועל יתר הנסים שחולל ישוע בסביבות הכינרת. תיירים דוברי אנגלית, ספרדית וגרמנית שוטטו באתר, והוא קנה לו כומתה, כעצת הנער הערבי, כומתה כחולה והשם “ישראל” עליה, וחבשה לראשו.

רק לאחר השקיעה, וזהב הדמדומים היה פרוש על כל מרחב הבקעה, חזר אל “הר האושר”. בהיכנסו לחדרו, מצא אל השולחן ספר עבה בכריכה כחולה, וכשפתח אותו ראה שהוא התנ“ך ו”הברית החדשה" בעברית, כרוכים יחדיו, והבין שהנזירה היא שהניחה אותו על שולחנו כדי לאלפו דעת.

כשהביא לו ג’וספה את ארוחת הערב, שאלוֹ אלברט מה עושות הנזירות כל היום, אין הוא רואה אותן כלל. “עובדות את אלוהים,” חייך ג’וספה, ואמר ששתיים מכינות את האוכל, אחת מנקה את החדרים, אחת משקה את הפרחים, והן מתפללות… עושות כל מה שמצווה עליהן אנה מריה, אם המנזר, זו שקיבלה אותו. “אשה טובה?” שאל אלברט. ג’וספה חייך. “אשה ברזל כמו גברת תאצ’ר, כמו גולדה מאיר. צריכה להיות ראש ממשלה, או רמטכ”ל. אבל פה יש לה צבא קטן, רק חמישה חיילות, בעד זה היא קצת מסכנה… כשההוספיס היה פתוח, היה לה הרבה מה לעשות, זה היה אחרת." וסיפר שגם היום היא מרבה לנסוע, לטבריה, לצפת, הולכת לבנקים, נושאת־ונותנת עם פקידי ממשלה, פקידי עירייה, סוחרים… “אף אחד לא יודע מה היא עושה.” אלברט שאל אם האחיות הנזירות אוהבות אותה, וג’וספה השיב: “כן! בטח! מוכרחים לאהוב אותה!” ואמר שהיא רודה בהן ביד חזקה, אבל לימדה אותן שלציית ולסבול – בזה צפון האושר. כי כך הורה להן פרַצִסקוּס מאָסִיזי. והיא מספרת להן פעמים אחדות בשנה, בתפילת יום ראשון, את הסיפור על הקדוש הזה, שאמר לתלמידיו, אם תלכו בגשם ובשלג, רעבים וצמאים, אל המנזר של מריה אם האלוהים, תדפקו על השער, והשוער לא יפתח לכם, אלא יקלל ויגדף אתכם וישאיר אתכם לקפוא מקור – ואתם לא תתאוננו, אלא תברכו אותו על כך, כי הוא עושה מה שציווה עליו אלוהים – אז תהיו מאושרים. זהו האושר. “אז אני גם־כן מאושר פה, בהר האושר,” הצטחק ג’וספה ויצא.

מאוחר יותר פתח אלברט את הספר ב“ברית החדשה” ודיפדף בו למצוא קודם־כּל את הדרשה הפותחת ב“אשרי”, שהזכירה אותה הנזירה. כשמצאה, ב“הבשורה אשר למתתיהו”, זרחו פסוקיה לעיניו וכמו האירו את חדרו לבו. הם נסכו בו נחמה, תקווה. הוא תמה על עצמו: בן חמישים ושלוש הוא, וכל שנותיו, שבהן קרא ספרים הרבה, לא נקרו לו על דרכו הפסוקים הנפלאים האלה, והוא לא חפשם. כמה נוֹגה קורן מהם: “אשרי הענווים כי הם יירשו ארץ,” “אשרי ברי לבב כי הם יחזו את אלוהים,” “אשרי הנרדפים עקב צדקתם כי להם מלכות השמים”! ולהלן – “היו תמימים כאשר אביכם בשמים תמים הוא,” וגם – “בוא בחדריך וסגור דלתך בעדיך והתפלל אל אביך אשר סתר סביביו,” וגם – לא תוכלו לעבוד את אלוהים ואת הממון…"והנה הוא יושב על אותו הר שמעליו – אולי מן המקום הזה עצמו – הושמעה הבשורה הזאת לכל בני־אנוש! הוא פתח את מחברתו והעתיק את כל “דרשת ההר” כולה, כדי שיוכל לחזור ולקרוא בה ולשננה.

אחר־כך הזיז את השולחן אל אמצע החדר, אל מתחת לנורה הגבוהה, למען ייטיב לראות, חזר אל תחילת הספר וקרא את “מתתיהו” מראשיתו. ובכל כברת־דרך גילה פסקאות נהדרות שמן הראוי להעתיקן. וכשהגיע אל הפרק המספר על הנסיונות שניסה השטן את ישוע, במדבר, ועל גג בית־המקדש, ועל הר גבוה, וכשהתגרה בו שיהפוך את האבנים ללחם, ושיתנפל ארצה, ושיכרע ושיתחווה לו – קרא אותו פעמיים ושלוש כדי לרדת לעומק משמעותו; וכשקרא את הסיפור על גירוש הרוח הרעה מגוף הנער האילם, נזכר במה שאמרה לו הנזירה אנה־מריה על גירוש השדים ועל קטני־האמנה. והעתיק למחברתו כמה משלים נפלאים, כמו משל הזרע, ומשל גרגר החרדל, ואת הפסוק שמן הראוי לדעתו בעל־פה – “השועלים חורים להם, וציפור השמים קן לה, ובן־אדם אין לו מקום להניח את ראשו…”

התמונות ניצבו חיות לעיניו, כי הנה רק היום עבר ברגליו באותם הנופים שבהם התרחשו הדברים המסופרים על ישוע, וטבל באותו הים. בשולי המובאות מן הספר, רשם במחברתו:


הסיפור על ישו המהלך על המים בים כינרת, באשמורת הרביעית, נשמע באוזני בן־ימינו כבדיָה. מעשה ניסים שרק פתי יאמין בו.

אבל גם בימינו – פָקירים מהלכים יחפים על גחלים לוהטות ולא ניזוקים. וחסידי היוגה טוענים שהם מסוגלים לרחף באוויר בשׂיכּוּל רגליים, ויש עדי ראייה המאשרים זאת. המרכזות רוחנית מאומצת ואמונה חזקה – יש בהם כוח לגבור, הן על מגבלות הגוף והן על משיכת האדמה.


למחרת החליט לרדת שנית לים כינרת, אך לא באותה הדרך, אל כרי דשא ואל טבחה, אלא אל כפר־נחום, לעבור דרך כורזין ושאר מקומות המתוארים בפרקים שקרא.

כשיצא מן החצר ועשה כעשרים צעד במורד ההר, שמע שוב את קולו של מוסטפא, “אדון! אדון!” לרגע פנה לאחוריו וניפנף לו בידו, כמברכו לשלום, והמשיך ללכת, אך הנער הוסיף לקרוא, “אדון! אדון!” ואלברט, תמיה מה הוא רוצה ממנו, ראה שהסיר שוב את כובעו וטילטל אותו בחוזקה לצדדים, כמזהירו מפני משהו. הסיר גם הוא את הכומתה החולה מראשו וניפנף בה, ואז געה מוסטפא בצחוק גדול: “ישר־אל”! ישר“אל!”

בשעה חמש ושלושים, כשהיה בדרכו לשוב מכפר־נחום – לאחר שהתהלך בן שרידי בית־הכנסת העתיק שבו וסקר בחטף את אולם הכנסייה האורתודוקסית וסייר בסביבה והגיע עד מקום שפך הירדן לכינרת, וכשעלה בהר עבר דרך חורבת כורזין, בין סלעי הבזלת המגושמים – כשהשמש היתה בשיפולי המערב, שופכת אורה על ראשי הרי הגליל – הבריק בראשו של אלברט, כמו פגיעה מסנוורת של קרן אור, המשפט השלישי ביצירה שהחל לכתוב לפני חודשים רבים:


בחשאי־בחשאי, כמו פציעת שחר מבעד לענני לילה, זורחת האמת על שחוח־הראש.


ובשובו לחדרו מיהר לכתוב את המשפט במחברתו, צידו לשני המשפטים הקודמים. וכשהתבונן בו, היה מרוצה, ונחה דעתו: כאילו חילץ המשפט הזה את העגלה מן הבוץ שהיתה שקועה בו זמן כה רב, ומעכשיו היא תתנהל למישרין על הדרך הכבושה.

בשני הימים הבאים לא יצא אלברט מתחום המנזר. אמנם לא הוסיף משפטים במחברת היצירה על השלושה שהיו כתובים בה, אך בטח בעצמו שאם ישהה במקום הזה עוד ימים אחדים, כמו מאליהם הם יבואו לו. בשקט השורר מסביב, שרק אוושת מחטי האורנים מלחששות בו, באין עיתונים, המאוסים עליו, ולא צרצורי רדיו ולא הבהובי טלוויזיה, ולא פטפוטי שכנות, וללא כל העיסוקים העכורים הכרוכים בקניית מצרכים ובמשיכת כספים (שש הנזירות כמעט לא נראו רוב שעות היום, היו מסוגרות בחדריהן או ממלאות חובות קדושות כלשהן; רק מפעם לפעם היה רואה אחת מהן עוברת בחצר, כיונה לבנה שיצאה מן השובך ללקט זרעונים), בשקט הזה, ואל מול הנוף ההררי הזוהר, הוא חש בתוכו את התקרבותו החשאית, צעד־צעד, על ראשי בהונות – דמותו עדיין עמומה, אך הולכת ומתבהרת – של גיבור יצירתו. זה יבוא, זה יבוא, היה בטוח עכשיו. ובינתיים המשיך לקרוא ב“הברית החדשה”, קצת פה, קצת שם, פוסח על פרקים רבים ששיעממוהו, או שהיתה בהם חזרה על מה שסופר קודם, והתעכב הרבה על “חזון יוחנן”, שמצא בו מסתורין ויופי, והעתיק ממנו פסוקים רבים. ובין־לבין קרא גם ב“כה אמר סרטוסטרא” ומצא שיש דמיון רב בין סגנונו לסגנון ספרי הבשורה, אם כי הרעיונות המובעים בו מנוגדים לאלה הצפונים בספרים ההם. וגם ממנו העתיק פסוקים למחברתו.

רק דבר אחד, פעוט, הציק לו – כמו אבן חצץ זעירה החודרת לתוך נעל ומנקרת בכף־הרגל ומכאיבה לה במהלך טיול ארוך, מהנה – והפריע לו להתרכז במחשבותיו בשעות שונות של היום: מוסטפא היה נטפל אליו. לא הניח לו. כל פעם שהיה עובר בחצר, או כשהיה יוצא להתהלך קצת מחוץ לשער, כדי לחלץ את עצמותיו מן הישיבה הממושכת – היה זה מתקרב אליו, משמיע נהמות וגמגומים שקשה היה להבין את פשרם, כאילו רצה משהו ממנו. אבל מה רצה? ומדוע דווקא אליו נטפל? פעם, כשישב אלברט ליד השולחן וקרא, ניגש הנער אל החלון, הקיש באצבעו על השמשה, עיווה כנגדו פרצוף צוחק והשמיע איזה המהומים קולניים. אלברט ניפנף בידו לסלקו, אך הוא הוסיף לעמוד מאחורי החלון, מנפנף בכובעו, חוזר וחובשו, מעשה־מוקיון, מטלטל את ידיו כעומד לגרוף משהו, עד שלבסוף פנה להמשיך בעבודתו בחצר. והדבר המוזר היה, שבכל עת שהיה אלברט נתקל בו, היה נזכר, ולבו מתכווץ בו, באלנה, שהשאירה כבר כמה ימים ללא ידיעה על מקום הימצאו, והוא תמיה על עצמו מדוע אינו מטלפן אליה, לפחות, אף כי יש טלפון בכניסה לבניין שהוא מתגורר בו.

כשפגשה בו אנה־מריה בצהרי היום השני, שאלה אם הוא נהנה מן הכתיבה במקום הזה. אלברט ענה, כן, מאוד נהנה הוא מן, הקריאה, הכתיבה, שקט כזה לעולם לא ימצא בעיר. “רק ציפצוף ציפורים!” נשאה את ידה אל צמרת הפיקוס הענקי, שלהקות ציפורים קיננו בין עֳפאיו. “כן, שירה!” התפעל אלברט. “קראת פעם את הדרשה של פרנציסקוס הקדוש לציפורים, 'אחיותיו הקטנות?” שאלה, ואלברט השיב שלבושתו גם אותו לא קרא. “תקרא, תקרא,” נעצבו עיניה של אנה־מריה, “כל־כך יפה היא! אם אמצא אותה בעברית, אשלח לך.” והוסיפה: “לאחר שתקרא אותה, תוכל להיות בטוח שהטוב ינצח את הרע בספר שאתה כותב,” הצטחקה והשתהתה עוד רגע, לראות את רושם דבריה עליו.

בלילה חלם: הוא הולך עם דנה בת הארבע או החמש אל גן החיות הישן של תל אביב, שהיה קרוי אז “גן הדסה”, הוא אוחז בידה והם מתהלכים בין הכלובים והיא משמיעה קולות צהלה למראה הטווסים, השׂקנאים, העגורים, התוכיים. הם מתעכבים ליד כלוב של קופים גדולים, ואחד מהם, ודאי גוֹרילה, קופץ מן הענף שעליו ישב אל הרשת, מושיט ידו בעדה, כמבקש מדנה שתנדב לו דבר מאכל כלשהו, היא נבהלת ופורצת בבכי, ואלברט נושא אותה על זרועותיו ומרגיעה: אל תפחדי, מותק, את לא רואה שזה מוסטפא? הוא לא יעשה לך שום רע! אך באותו רגע החל הקוף מקפץ, תקוף טירוף, מענף לענף, כשהוא משמיע צריחות נוראות… – והתעורר שטוף זיעה.


ב־27 ביוני, כתב ביומנו:


לחיות חיים אחרים. הרחק מן הזולות שאני מוקף בה, שקוע בה, כבר עשרות בשנים. לנשום אוויר אחר. וזה אפשרי רק בדרך של היבדלות. הטומאה מטמאת. הזולות מוזילה. אין מפלט לך כשאתה חי בתוכה. כמו שאמר הקדוש היערי לסרטוסטרא: “למה לא חפצת לחיות כמוני? דוב בקרב הדובים, ציפור בקרב הציפורים!”

האומנם “מת האלוהים”, כמו שאורמ סרטוסטרא, כשלועג הוא על זה היושב בתוך יערו ולא שמע דבר מן הדברים על מות האלוהים?

אבל הרי ברור הוא, שכל זמן שיש אפילו אדם אחד בעולם שהאלוהים לא מת בלבו – האלוהים חי.


למחרת היה יום א' בשבוע, וכשנכנסו הנזירות לתפילה בכנסייה, יצא אלברט לדרכו, ומגמת פניו לעלות בהר צפונה וללכת עד ראש־פינה, ומשם, אם לא ייעף מדי, אל צפת.

בעלותו במשעול כברת־דרך קצרה, שמע מאחוריו את קולו של מוסטפא, “אדון, אדון!” אך הפעם לא נעצר ולא הפנה את ראשו, אלא המשיך ללכת. הנער, מטה רועים בידו, המשמש לו מקל הליכה, מיהר אחוריו, כשהוא קורא: “לא עובד! – סבת! – כולם מתפלל – דוֹמֶ־ני־קא – לא מסיחי!” וכשהתקרב עוד: הולך עם אדון! יחד!" אלברט לא נעצר, אך מוסטפא השיגו והחל צועד לצדו במעלה השביל, צוחק: “אני – אדון – יחד!” אלברט, סבלנותו פוקעת, נעצר. “מה אתה רוצה? לך, לך בחזרה הביתה!” פיו של מוסטפא הפריץ בליל של מלים וצחוק: “הולך –לא – בית – שמה – הה־הה־הה…” ותוך כדי כך הניח זרועו על כתפו של אלברט, כאומר לצעוד אתו טנדו. אלברט לא יכול להבליג עוד והדף אותו מעליו: “לך ממני! אתה לא רואה שאני רוצה להיות לבד?” מוסטפא איבד לרגע את שיווי מששקלו, כמעט נפל לאחוריו, וכששב והתאושש על רגליו, הניף את המקל בכוח על אלברט וצעק: “אדון מכה אני?!” המקל פגע בצווארו של אלברט, ומעוצם המכה התמוטט, וראשו נחבט בסלע. מוסטפא רץ אל המנזר, צועק בבהלה גדולה: “מַאת! מַאת! יַהוּד מַאת!”


בבוקר יום ג', 6 ביוני 1967, היום השני למלחמה, היה אלברט בג’יפ שנע בטור של משוריינים דרומה ומזרחה לג’נין, לעבר שכם המסע נראה כטיול בוקר קיץ בנוף תנכ"י, פַּסטוֹרָלי:

שדות קמה, מקשאות, גורנות דיש, ערֵמות זרדים, כרמי זיתים. הכפרים הקטנים בראשי הגבעות היו נטושים, תושביהם ברחו מהם, רק כלבים משוטטים ותרנגולות מבוהלות נתנו סימני חיים. הפטונים של הצבא הירדני נסו מזחה, ועמדות המגן היו ריקות.

אך בהגיע הטור אל ראש גבעת תילפיט – שלרגליה השתרעה בקעה רחבה, חרושה וזרועה, מוקפת הרים נטועי זיתים – נפתחה עליו אש משלושה עיברים, מתותחי נ"ט, מרגמות, ומעשרות הטנקים שהסתתרו בחורשות.

מיד עם המטח הראשון נפגע הג’יפ שבו נסע אלברט, מפגז שהתפוצץ לפניו. הוא הועף למרחק רב, הוטח על האדמה, ופניו כוסו בדם חם. אור הצהריים הגדול חשך, והעולם היה צעקה פעורה ונוראה באוזניו.

כשחזר להכרתו, מוטל על אלונקה בצל אחד העצים, ושני חובשים מטפלים בו, זכר שראה את אמו לפניו, ושמלה כפרית ובמטפחת לראשה, כמו שזכָרהּ מילדותו, והיא לוחשת לו: סְלַאבֶיקוֹב: סְלַאבֶיקוֹב. הוא התפלא מאוד ושאל מי זה, והיא חייכה אליו ואמרה בבולגרית: לא זוכר? רַאליצָה, בּוֹיקוֹ, שירת הדמים…


 

ט

אלנה חזרה וקראה את הפתק שהשאיר לה אלברט, שש או שבע פעמים קראה אותו, כאילו צפונה בו תשובה לשאלותיה, אך התעלומה המדאיגה נשארה בעינה. מה פירוש “נוסע לכמה ימים”? לשלושה" לשבוע" לעשרה" ומה פירוש “אינני יודע עדיין לאן”? הרי כשיצא מן הבית, הלך למקום כלשהו, נסע למקום כלשהו! והמלים האחרונות – “אל תדאגי, אחזור” – דווקא הן היו המדאיגות ביותר. כי מי שאינו מפקפק בחזרתו הביתה, לא כותב לאשתו “אחזור”! ומדוע יצא מן הבית בחשאי, כמתגנב, בלי להודיע לה על כך מראש, או, לפחות, רגע לפני צאתו, בטלפון אל המשרד? גם היא מסוגלת להבין שסופר – או מי ששואף להיות סופר – יש לו צורך להתבודד. “להיות רק עם עצמו,” כמו שכתב, רחוק מן האשה, שעצם נוכחותה בבית מפריעה, כנראה, למוזה לפורש את כנפה עליו. זה מובן לה. ואילו היה מדבר אתה על כך, אילו גילה לה את רצונו, לא היתה מביעה כל התנגדות.

כל אותו ערב התאפקה, במאמץ נפשי רב, שלא לספר על כך לאיש. הדברים יתפענחו – אמרה לעצמה – אם לא עוד הערב, בשעה מאוחרת יותר, הרי מחר. כשיגיע למקום שבחר בו להתבודדות (היכן אפשר להתבודד בארץ הקטנה הזאת? על פסקת החרמון? על ראש מצדה? באיזה כפר נידח שאיש לא שמע את שמו? לרגע עלתה לעיניה תמונת מנזר, חצוב בין הסלעים, במרום צלעו של נחל – ואדי קלט? – שעברה לרגליו בטיול ליריחו) – ודאי ימלמל אליה. ואכן, במשך כל הבוקר שלמחרת התקשתה מאוד להתרכז בעבודתה, כי לכל צלצול טלפון – ובמשרד נסיעות תכיפות הצלצולים האלה היא אחד לשתיים־שלוש דקות – נזעקה, שמא זה הוא. וככל שקרב יום העבודה לסופו, כן נתדכדכה רוחה יותר ויותר.

כשהגיעה הביתה (מה עצוב היה עכשיו הבית! מה אלמן! ואיזו תקווה נואלת ניצנצה בלבה בדרכה) מן המשרד, שברגע שתיפתח את הדלת, יעמוד הוא לפניה), אמרה לעצמה שתחכה עד תשע, עד השעה תשע בדיוק, אף לא רגע אחד יותר, ואם עד אז לא תשמע ממנו – יהיה עליה לפעול.

בתשע התיישבה ליד הטלפון, ויותר משעתיים, עד אחת־עשרה ורבע, ארכו שלוש השיחות שניהלה (והן עלו לה בוודאי כ־70 שקלים, אם לא יותר). תחילה צילצלה אל אחותה מירה וסיפרה לה מה קרה. מירה ביקשה שתיקרא לה את הפתק שהשאיר, היא רוצה לדעת מה בדיוק כתב. משקראה לה, אמרה מירה: “אז מה יש לך לדאוג? הוא כתב בפירוש ‘אל תדאגי’!” אלנה אמרה, איך יכולה היא לא לדאוג, אם כבר עברו כשלושים שעות מאז עזב את הבית ולא הודיע לה היכן הוא נמצא. דבר כזה לא קרה אף פעם, בכל שנות נישואיהם. מירה אמרה שאין זו סיבה לדאגה. אלף, יכולה להיות שהוא נמצא במקום שאין בו טלפון, ובית, אולי הוא פשוט לא רוצה שתדע היכן הוא נמצא. דבריה אלה הכעיסו את אלנה. ועם כך צף ועלה בה גם רוגז ישן. נזכרה איך כל השנים, בבואן אל בית ההורים, בשבתות ובחגים, לארוחות צהריים או ערב, היתה היא מפנה את הכלים מן השולחן וניגשת לכיור להדיח אותם, ומירה לא הואילה לקום ממקומה. “את לא מכירה, כנראה את אופי היחסים בינינו,” אמרה, “אני לא הייתי רודפת אחריו, והוא ידוע שלא הייתי רודפת אחריו. אילו היה אומר לי שהוא רוצה להתבודד, הייתי אומרת לו סע לשלום ושתשרה עליך הרוח. אני לא מה שאת חושבת.” מירה מיהרה להתנצל, ואמרה: “להפך, להפך…” אך באותו רגע שמעה אלנה ברקע את קולו של מַרקוֹ שואל במה העניין, ולאחר כמה רגעי התלחשויות ביניהם לקח הוא את השפופרת מידי מירה ואמר: “אני שומע שאלברט התנדף ואת לא יודעת מה לעשות. את רוצה לשמוע עצה של ידיד? – אל תעשי כלום! אני נותן לך מלה שלי שבעוד יומיים לכל היותר הוא חוזר הביתה כמו פודל שאיבד את הגברת שלו וילקק לך את הידיים. אני מכיר אותו. הוא לא מסוגל להיות לבד יותר משלושה ימים. כשאת נוסעת לחו”ל ועוזבת אותו לבד בבית, הוא מתרוצץ ממקום למקום כמו אחד שאיבד ארנק עם אלף דולר. בא אלינו, נוסע אל ההורים שלו… מה בדיוק הוא כתב בפתק שהשאיר לך?" באי־רצון רב קראה אלנה שוב את הכתוב בפתק. “אז בסדר!” אמר מַרקוֹ, “תני לו להיות עם עצמו! כשהוא בבית הוא לא עם עצמו? שיהיה עם עצמו! מה כל־כך טוב לבן־אדם להיות דווקא עם עצמו, אני לא יודע, אבל אם הוא חושב שזה טוב בשבילו… בקיצור, שבי בשקט.” מירה, שהרגישה שמשהו לא בסדר עם התשובות שלהם, כי אין בהן שום עזרה ממשית למי שנזקק לה מאוד כרגע, נטלה את השפופרת מידי מַרקוֹ: “תראי, אלנה, מה דעתך שתצלצלי אל ההורים שלו? יכול להיות שהוא נסע אליהם והם מצאו לו משהו בבאר־שבע או בסביבה… אולי ירוחם… לא, תשמעי, ברגע זה אני נזכרת שקראתי שבמצפה רמות נ7ותנים חדרים חינם לאמנים ולסופרים… תנסי, על־כל־פנים…”

אם כי לא התקבל על דעתה שאלברט נסע דווקא אל הוריו – גם בימים כתיקונם הוא מבקר אצלם לעתים רחוקות, על־אחת־כמה־וכמה כשהוא במצוקה כלשהי – החליטה אלנה שאין בודקין בשעת הסכנה וצילצלה לבאר־שבע. מאליו מובן שלא עמדה לגלות להם, מיוזמתה שלה, דבר וחצי־דבר על הסתלקותו של בנם. סבינה ענתה לטלפון, ואלנה שאלה בפשטות מה שלומם, מה נשמע אצלם, וכולי. כבר מן המלים הראשונות של סבינה היה ברור שאין הם ידועים דבר על אלברט. סבינה התפלאה קצת על שיחת טלפון זו בשעת ערב מאוחרת, ונימה של דאגה נשמעה מתשובותיה. לאחר ששאלה אם הכֹּל בסדר אצלם, ואלנה, האכזבה מעירה בה שוב הרהורים קשים, ענתה בקול רפה, שכן, הכֹּל בסדר, אמרה: “אפשר להחליף שתי מלים עם בני היקר?” אלנה, רוחה נופלת בה עד כדי קושי להגות מלים בפיה, אמרה שהוא לא בבית כרגע. סבינה השתוממה באוד על כך, ונימת הדאגה התחלפה בנימה של חשד: מסתירים ממנה משהו. מה הוא עושה בשעה כזאת מחוץ לבית? האם להאמין לאלנה שיצא לישיבה? איזה ישיבות יש לו, לאחר שחודשים רבים עברו מאז עזב את עבודתו בעירייה? אולי נפלה מריבה ביניהם? סבינה הרבתה לחקור ולדרוש, ואלנה כבר התחרטה על שצילצלה אליה. לבסוף אמרה סבינה, בנימה של אי־אמון: “תגידי לאלברט שאני מבקשת שיתקשר. אם לא הערב – מחר בבוקר.”

אלנה היססה הרבה לפני שחייגה את מספרה של מלכה קליגר. היא חברה טובה, ללא ספק. אין לה חברה קרובה ממנה. אבל היתה לה משום־מה הרגשה לא נעימה, שכשהיא מספרת לה על אי־הבנה כלשהי בינה ובין אלברט, גורם לה הדבר שמץ – שמץ בלבד – של קורת רוח. למרות היסוסים אלה, נמשכה אצבעה, כמו מאליה, אל החוגה, ולאט־לאט חייגה את מספרה. מלכה, לאחר ששעה מה קרה (ואלנה, גם בלי שהתבקשה, קראה לה את הכתוב בפתק), שתקה רגע, אחר־כך אמרה בקול קודר: “זה חמור. זה באמת חמור.” חוורון כיסה את פניה של אלנה: מה כוונתה? מדוע היא מפחידה אותה? האם יש סיבה לחשוש שהוא עלול… מלכה שאלה: “קרה משהו ביניכם לפני זה?” – מתי לפני זה?" – באותו בוקר, או בערב שלפני… רבתם או משהו?" אלנה אמרה ששום מריבה לא היתה ביניהם, וסיפרה לה על מה שאירע בערב לפני כן, כשבאו לביתם דנה והחבר השוודי שלה, ואלברט התרגז על דנה – בצורה מוגזמת מאוד, לדעתה – בגלל ההשקפות שהביעה. “טוב, את ההשקפות של אלברט אנחנו מכירים. הוא תמיד מתרתח כשמדברים פוליטיקה,” אמרה מלכה, “אבל לא מתקבל על דעתי שזה יגרום לו לצאת מן הבית בצורה כזאת, בלי להודיע לך לאן ולכמה זמן. לאחר הכֹּל, את לא אחראית להשקפות בתך…” משתיקתה של אלנה, הבינה שהיא לחוצה מאוד, ואמרה, בניגוד גמור לתגובתה הראשונה: “קודם־כֹּל לא צריך להיבהל. שום דבר נורא לא קרה. הוא רצה לנקות קצת את הראש, זה הכול.” – “כן, אבל למה הוא לא מצלצל?” – “בכוונה!” פסקה מלכה. לרגע נתפתתה לפתור תעלומה בלשית, ממין התעלומות שהיא מנסה לפענח – על־פי־רוב בהצלחה – הרבה לפני שעולה המפקח וֶקספוֹרד על עקבות הפושע בספריה של רות רַאנדֶל, האהובים עליה במיוחד; אך מיהרה לסלק כוונה זו מלבּה, ותחת זאת הרצתה באוזני חברתה – מתוך השתדלות לרדת לעומקו של העניין ולהבינו לאשורו מחינה פסיכולוגית, מלווה בלקח שלמדה מנסיון חייה שלה – את דעתה אל טבעם של גברים בכלל. לגברים, אמרה, יש מנופאוז בדיוק כמו לנשים. כשהם מגיעים לגיל מסוּים – וזה גילו של אלברט עכשיו – הם מאבדים את בטחונם העצמי, ביחוד אם אין הם פעילים במקצועם, או בעסקים – טעות חמורה היתה זו מצדו, לדעתה, שעזב את עבודתו בעירייה (מדוע היא מרבה להשתמש בביטוי “חמור, חמורה”? התמרמרה עליה אלנה בלבה) – ואז יש להם צורך דחוף להוכיח את גבריותם, לעצמם, לנשיהם, גם לחברה בכלל. יש מהם שעושים זאת – כמו בעלה לשעבר, שאין היא רוצה להיזכר בו, במנוּול – בדרך של חיזור אחר חתיכות צעירות, תהיינה מכוערות, מטומטמות, מפגרות, ובלבד שתאשרנה להם שעוד כוחם במותניהם, ואחרים, כמו אלברט, שהוא איש עדין־נפש, בעל שאיפות רוחניות נעלות… “תראי, אלניצ’קה,” ריככה מלכה את נעימת קולה “אלברט הוא עכשיו במצב כזה – כשהוא לא יוצא לעבודה בבוקר, לא מרוויח כסף – שהוא צריך להוכיח, לעצמו, וגם לך, שהוא מסוגל להיות עצמאי, לגמרי, לא תלוי בך, לא דווקא מבחינה כלכלית, מבחינה נפשית אני מתכוונת. אז מה הוא עושה? מתגנב מהבית – כמו ילד! תביני! שרוצה להוכיח להורים שלו שהוא לא תלוי בהם! – לא מודיע לך לאן, לא מודיע לכמה זמן, כדי להפגין את העצמאות שלו, ופתאום הוא מרגיש את עצמו שהוא יצא לחופשי! הוּררה, אני חופשי! אני סייח פרא שברח מהארווה! אין עול, אין אחריות, איזה אושר! אני גבר! יכול לחיות גם בלי אשתי! ותדעי לך, אלניצ’קה, הוא ידוע שאת דואגת, הלא הוא מכיר אותך, אבל הוא נהנה מזה! הנה עכשיו היא תלויה – מבחינה נפשית, אני מתכוונת – בי! את מבינה איך זה פועל אצלו!” אלנה שתקה רגע, אחר־כך אמרה ביובש: “אני לא מקבלת את זה.” – “זכותך. זו דעתי. ואת עוד תראי אם לא צדקתי.”

למחרת בבוקר, ברגע שפתחה את הדלת לצאת לעבודה (וכדי לעודד את עצמה, כדי שלא לשקוע בדכאון, לבשה את השמלה הפרחונית התכולה עם צווארון המסולסל, שתמיד אמרו לה במשרד שהיא נראית בה צעירה ו“אביבית”), נזעקה לצלצול הטלפון, שנשמע חזק מתמיד, מהדהד בכל הדירה, ורצה, כל עוד רוחה בה, לחטוף את השפופרת, בטוחה שזה אלברט, סוף־סוף. לא. היתה זו סבינה. מדוע אלברט לא מתקשר? הלא ביקשה! “מסרת לו שביקשתי?” לא היה מנוס אלא לספר לה את האמת: הוא נסע להתבודד, לשם כתיבה, כנראה, ולא אמר לאן. “איך אפשר שלא אמר לאן?” נבהלה סבינה, “ולא צילצל אליך מהמקום שהוא שם?” אלנה נאלצה להודות שאכן, לא צילצל, ואמנם היא מודאגת. מקווה שבמשך היום יצלצל, ואז מסור לו, כמובן שיתקשר להורים. היא ממהרת עכשיו לעבודה, מצטערת.

באחת־עשרה צילצלה מלכה למשרד, שאלה אם אלברט כבר התקשר, וכשענתה לה אלנה שאין חדש, אמרה בחטף: “טוב, אל תדאגי, עד הערב עוד יתקשר,” ושאלה: “יש לך שתי דקות זמן?.. אז תשמעי משהו. נפלה לידי הזדמנות בלתי־רגילה, ממש מציאה. יש פה משפחה אמריקאית שעוזבת את הארץ. חייבת לעזוב תוך שבועיים. לא חוקרת מה הסיבות. לא ענייני. יש להם דירת שלושה חדרים ברמת־אביב שמוכרחים להיפטר ממנה דחוף. זקיקים לכסף. ראיתי אותה. לוקס. אפילו מטבח אמריקאי הם משאירים. רוצים בעדה מאה חמישים אלך דולר. אבל אפשר יהיה לגמור על מעה שלושים. זו הזדמנות שכל מי שיש לו קצת כסף חופשי יקפוץ עליה. את סיפרת לי פעם על איזה מגרש שיש לכם מעבר לירקון, ויחד עם הפיצויים שאלברט קיבל… אגב, במה הוא השקיע אותם? באמת בקרנות נאמנות?..” אלנה קטעה אותה: “תאמיני לי, מלכה, אין לי עכשיו ראש לזה. ומלבד זה מחכים לי קליינטים.” – תחשבי על זה," הספיקה עוד מלכה לדחוק כמה מלים, “ותיתני לי צילצול. נחוצה כאן החלטה מהירה, חבל יהיה להחמיץ.”

עוד לפני שתקעה את המפתח בחור המנעול, בשובה מן העבודה, שמעה את צרורות צלצולי הטלפון מתוך הדירה – מי יודע כמה זמן זה נמשך כך – וברגע הגיעה בריצה להרים את השפופרת, השתתקו. האם היה זה אלברט, שניסה, ונואש? וכעסה על עצמה שדווקא היום איחרה לשוב הביתה ברבע שעה, בגלל אילו סיכומי חשבונות שלא הספיקה למלא ולא רצתה להשאירם למחר. אבל ודאי ינסה שוב, התנחמה. ואמנם, כעבור עשר דקות, כשעמדה תחת המקלחת, נשמעו שוב צלצולי הטלפון, וערומה, נוטפת מים, קפצה מן האמבטיה ורצה להושיט ידה אליו. לא, לא אלברט היה זה, אלא אביו. “מה נשמע?” שאל, בקולו החרוך, “הוא חזר? התקשר?” ואחר־כך: “לי את יכולה להגיד את האמת: קרה משהו ביניכם?” וכשהבטיחה לו בהן צדק, תוך כדי ניגוב גופה במגבת שמשכה מכסא, ששום דבר לא קרה, שהוא החליט להתבודד, לצורך כתיבה, כנראה, שתק רגע. “זה בכל־זאת מדאיג אותי קצת, שלא התקשר,” אמר, “בימים אלה… אי־אפשר לדעת… מחבלים יש בכל מקום… אפילו בדרך לירושלים… טוב, אני מקווה…” – כן, גם אני מקווה. זה אתה צילצלת הנה לפני רבע שעה?" כן, זה היה הוא.

כשירד הערב, נפלה בה רוחה כל־כך, למרות כל נסיונותיה לעודד את עצמה, באָמרה שעליה להשלים עם העובדה שלא יתקשר ולא לצפות לזה עוד, כי הדבר נובע מאופיו העיקש (ונזכרה בכמה מקרים בחייהם המשותפים, כמו בערב ההוא, כאשר סירב ללכת אתה לחתונת בת אחיה, מפני ש“נמאסה לו המשפחה הרומנית המורחבת,” ושום תחנונים ודמעות לא הועילו להזיז אותו מהחלטתו) – שלא היה לה שום תיאבון לאכול. התיישבה מול הטלוויזיה, לצפות באיזו קומדיה אמריקאית מלווה גלי צחוק של צופים אלמונים, שתסיח את דעתה. אך התמונות חלפו לעיניה כמבעד לערפל, כי כל אותה עת הפכה במחשבתה, הפוך והפוך, אל מי עוד אפשר להתקשר כדי להיוודע דבר על מקום הימצאו של אלברט. פתאום נזכרה במוריס דנילו, שאלברט סיפר לה שביקר אצלו כמה פעמים בעת צעדותיו ליפו, וחלק לו שבחים רבים על בקיאותו ורוחב־דעתו.

מיד קמה ממקומה, כיבתה את הטלוויזיה וניגשה למגרת השידה שלה לחטט בלוחות־כיס ישנים למצוא את מספר הטלפון שלו, שהרי לפני שנים היתה גם היא מתקשרת אליו לעתים ונהנית להאזין לדיבוריו המשעשעים והמאלפים של איש נעים־שיחה זה. עילעלה בלוחות של חמש שנים ואת המספר לא מצאה, עד שגערה בעצמה, נעשיתי מטומטמת לגמרי בגלל הדאגות האלה, הלא אפשר, פשוט, לפתוח את מדריך הטלפון… ואמנם דיפדפה רק רגעים מעטים במדריך ומצאה את המספר.

“ברח ממך, מה?..” נשמע דנילו מבודח לאחר שסיפרה לו אלנה מה קרה ושאלה אם דיבר אתו אלברט, במקרה, על נסיעה לאיזה מקום לשם התבודדות. “לא, לי לא גילה את הסוד… רצה להיות טולסטוי, מה?.. טולסטוי, את יודעת, היה בורח כל פעם אל הפאוויליון שבנה לו ביער, שיוכל לכתוב בשקט, בלי שאשתו תציק לו, ובסוף, כשהיה כבר בן יותר משמונים, ברח מיַאסנַאיה־פּוליַאנָה לאוֹסטאפּוֹבוֹ… טוב טוב טוב, זה דווקא סימן טוב… סימן שכתיבה כבר נכנסה אצלו לתלם, ועכשיו הוא רוצה להיות רק עם המחברת והעט… היה לו עט־נוצה מאחורי האוזן, כשיצא מהבית?.. טוב, את לא יכולה לדעת, לא ראית אותו, כמובן… את ידועת, יש פתגם בבולגרית… בולגרית את לא מבינה, כמובן, הרומנים לא היה לכבוד שלהם ללמוד שפות סלביות… אז יש פתגם, איך לתרגם לך אותו? בתרגום זה לא יוצא כל־כך טוב: כשזאב רוצה ליהנות מהכבשה שהוא מחזיק בין השיניים, הוא הולך אתה לפינה ביער שאף אחד לא יוכל לראות אותו… אז עם אלברט זה גם כן ככה, הוא רוצה ליהנות לבד מהמלים שלו… אל תדאגי הכֹּל בסדר אצלו. הוא מרגיש טוב מאוד. וכשיחזור ל’חיק המשפחה', כמו שאומרים, תגידי לו שאני רוצה לראות אותו.”

אלנה היתה אסירת־תודה לו על שהצליח להעלות חיוך על שפתיה ולהשקיט את רוחה לשעה קלה.

אך כל יום המחרת רטט בה לבה, רטט בלתי־פוסק כזה, של ציפייה דרוכה, וחששות, ופיזור־נפש, ובכל פעם שהעלתה על דעתה את דבריו המרגיעים של דנילו, קמו כנגדם המלים המעוררות חרדה של נסים, על מרצחים, שאין מקום בטוח מהם בכל הארץ. והרי זה כבר היום הרביעי מאז צאתו! היום הרביעי! מה את יושבת לך בשקט ולא עושה דבר? תלכי למשטרה… אך מנהל משרד־הנסיעות, יוסי לייבוביץ', שברגע של חולשה התיישבה מולו וסיפרה לו על חרדתה, כי התכוונה להיעדר יום או יומיים מן העבודה, צחק כשאמרה לו שהיא חושבת להודיע על כך למשטרה. “אם המשטרה תערוך חיפושים אחרי כל בעל שיוצא מהבית לכמה ימים בלי להודיע לאשתו לאן – אז לא יהיו לנו שוטרים בשביל לתפוס גנבים, רוצחים וסוחרי־סמים… וביחוד אם השאיר לך פתק נחמד כזה, כמו שסיפרת… תהיי שקטה, אלנה. מה עם כרטיס־הטיסה הזה שהוחזר מאֵיר־פרַנְס? הוא החליט לא לנוסע ברגע האחרון, הטיפוס ההוא?”

בלילה חלמה שאלברט צועד לבדו במדבר יהודה, מעל לים המלח, צועד מהר בשביל צחיח בין סלעים, השמש קופחת על ראשו, כי שכח לקחת את כובע הקש, והיא רואה בבירור שאם יעשה עוד צעד אחד, יפול מראש הצוק אל התהום, והיא צועקת להזהירו –

והתעוררה בפחד גדול. כי בלילה שלפני מות אביה מדום־לב, לפני שבע־עשרה שנה, חלמה שהיא ילדה קטנה, כבת חמש, והיא מתחננת לפניו בדמעות שיקח אותה על זרועותיו – והוא עמד מולה אילם וכל גופו משותק.

כשגם ביום החמישי לא הגיע אות חיים מאלברט, התגנב חשש־מה ללבו של מַרקוֹ. הוא ראה עצמו אחראי איכשהו להתאחרותו המדאיגה של גיסו לחזור לביתו, שהרי הבטיח לאלנה שיחזור עוד קודם. כל השעות שעמד בחנותו, הטריד אותו הדבר, ומה מוזר, שדווקא באמצע משא־ומתן עם אחד הקונים על מכירת ארון מטבח בצבע בּוֹרדוֹ, נזכר פתאום בחלום שחלם באותו לילה: אדם אחד נמוך־קומה בחליפה כחולה – האומנם היה זה אלברט? על־כל־פנים היה לו שפם צ’פליני כמו של אלברט – עומד בצד הכביש לאשקלון, מחכה לטרמפ, ומתוך הפרדס שמאחוריו מזנק עברי חבוש כפייה, מניף גרזן על ראשו ומנחית אותו בכוח רב… האם בגלל צבע הבורדו, הדומה לצבע הדם, נזכר בחלום?.. לפנות ערב, מיד לאחר שנעל את חנותו, נסע במכוניתו לביתה של אלנה.

“קודם־כל, אסור להיכנס לפָּנִיקה,” אמר כשהתיישב בכורסה, “בואי נחשוב בשקט מה הוא היה מסוגל לעשות. ניכנס לראש שלו. הוא יוצא מהבית, כן? נוסע לתחנה המרכזית, אני מניח…” לפני שסיים את משפטו נשמע צלצול בדלת, והוא עצמו מיהר לקום כדי לפתוח, וכדרכו זרק בלחש כלפי אלנה: “מזכירים את החמור…” אך לא. היה זה אביו של אלברט.

“לא שמעת כלום, מה?” אלנה נבהלה למראהו: פניו כאילו זקנו, שפמות השיבה שלו השתפלו, וקולו היה צרוד יותר מן הרגיל. בקושי נשמע. היא השיבה שכבר רצתה לפנות למשטרה, אך נסים אמר שבירר את הדבר במשטרת באר־שבע: לפני שעוברים שבועיים, הם לא מוכנים לעשות כלום. זה הנוהג. “בדקת מה לקח אתו לדרך?” שאל. אלנה אמרה שמצאה כי לקח אתו את המחברות שלו, כלי רחצה, מגבת… “לקח בגדים?” – נדמה לה שלקח שתי חולצות ומכנסיים, היא לא בטוחה. “היה לו כסף אתו?” – זה היא לא יודעת. על־כל־פנים, יש לו תמיד בארנקי כרטיס אשראי. “האם הוא לקח את המחברות,” התעודד מַרקוֹ וביקש לעודד גם את השניים, “סימן שהתכוון באמת לכתוב. זאת היתה המטרה היחידה שלו. אז אני מניח שהוא יושב באיזה מקום…” אלנה שאלה מה שלום סבינה, ונסים פלט אנחה כבדה ואמר שנפלה למשכּב בגלל הדאגה לבנה. יש לה “טרָאוּמה” בעניין הזה. פעמיים “נעלם” להם. פעם אחת, כשהיה בן שש, עוד בבולגריה. יצא יום אחד אחר־הצהרים עם בן השכנים, שהיה גדול ממנו בשנתיים, וכשבא הערב ולא חזר, יצאו שתי המשפחות לחפשם. שוטטו בכל הסביבה, פנסים בידיהם, הגיעו ליער, לנחל, קראו בשמותיהם, חזרו לעיירה וגייסו לעזרתם שני פרשים מן המשטרה… סבינה, כמעט נטרפה דעתה. כנופיות של שודדים היו מטילות אז את חיתתן על המחוז. רק למחרת בעשר חזרו שני הילדים, בעגלה. סיפרו שרכבו על חמור שמצאו מהלך בשביל ללא בעלים. החמור נשא אותם הרחק ותוך כדי דהירה הפילם מעל גבו. בן השכנים רצה לחזור הביתה, אך אלברט התעקש לרדוף אחריו ולהשיגו, כי רצה “לאמץ” אותו. חיבה מיוחדת נודעה לו לחמורים. וכשירדה החשֵכה, מצאו את עצמם בכפר רחוק. נכנסו לביתו של איכר, וזה הלין אותם, ובבוקר החזירם לביתם. ופעם שנייה, כשהיה בן חמש־עשרה. נסע עם כיתתו בתיכון לטיול לים־המלח. בעין־גדי עלו ברגל אל המעיינות והנחלים שבסביבה. כשחזרה הכיתה לפנות ערב אל אכסניית הנוער, לעשות שם את הלילה, גילו שאלברט נעדר. אנשי בית־ספר שדה, המכירים יפה את הסביבה, יצאו לחפשו, ורק לפנות בוקר מצאו אותו, ישן בין השיחים שבאחד הוואדיות. הסתבר שכשעקב אחר איילה שטיפסה על הסלעים הגבוהים, איבד את כיתתו, ואחר־כך טעה בשבילים ולא מצא את הדרך בחזרה. להם, להורים, נודע הדבר רק לאחר שחזרו התלמידים לבתיהם, אך סבינה נתקפה בהלה, כאילו עוד לא חלפה הסכנה לחייו, וספקה את כפיה, וקוננה שנמר היה עלול לטרוף אותו. “אולי גם עכשיו הוא רודף אחרי איזו איילה נחמדה,” התבדח מַרקוֹ, אך מיד תפס שאין זה הזמן, ולא המקום, להתבדחויות, והעלה השערה שאולי נסע אלברט לעין־גדי. יש שם ביתנים להשכרה, שאפשר “להתבודד” בהם. “תראי”, הניח ידו על זרועה של אלנה, ששתיקתה העידה כי רוחה נפלה בה עוד יותר מרוב הדיבורים, “שמעת מה שמר גירוֹן סיפר. אצל אלברט זה עניין של אופי. ודווקא די סימפטי, לדעתי. כל כמה שנים הוא אוהב ככה להיעלם קצת. אז לא צריך להתרגש…” אחר־כך נועצו יחד שני הגברים, והגיעו לידי החלטה שיש לחכות עד יום א', אם עד אז לא תתקבל שום ידיעה מאלברט, יפנו למשטרה בבקשה שתפרסם הודעה בטלוויזיה ובעיתונות, כנהוג במקרים כאלה, על אדם שנעלמו עקבותיו. “יש לך תצלום טוב שלו?” שאל מרקו את אלנה.


אלנה היתה מותשת מן הביקור הזה, ולאחר צאתם, כשלא מצאה לה מנוח עוד שעה ארוכה, החליטה להפר את ההבטחה שהבטיחה לעצמה, לחסוך את הידיעה מדנה, וצילצלה אליה לירושלים. “מה, הוא עשה עת זה בתור מחאה?” אמרה דנה במרי. – “מחאה נגד מי?” – “נגדי, כמובן! את חשובת שאני לא יודעת מה יש לו עלי? ביחוד אחרי מה שהיה בערב ההוא?” – “נגדך – אז למה החליט להעניש אותי?” פלטה אלנה צחקוק מר. – מפני שאותי קשה קצת להעניש, ממרחק של ששים וחמישה קילומטר פלוס שתי תקוות." – “איזה תקוות?” – “לא חשוב. לא נדבר על זה עכשיו. את רוצה שאבוא אליך?” אלנה ידעה שזו אמירה מן השפה ולחוץ. ואכן מיד הוסיפה דנה שאמנם צריכה היא למסור עבודה כלשהי לפרופסור שלה, ובין כה וכה איחרה כבר, אבל אם זה נחוץ… אלנה אמרה שאין כל צורך שתבוא. “אבל את דואגת! אני שומעת מן הקול שלך כמה את דואגת! בעצם, למה את דואגת כל־כך אני לא ידועת. הוא לא הטיפוס שנדלק על איזו חתיכה בנהריה, ונכנס אתה למלון, ועוזב לאנחות את אשתו הנאמנה. ‘את חכי לי ואחזור..’” פיזמה לה ניגון ישן. אלנה צחקה; והתפלאה שדווקא למשמע הדברים האלה, שאינם לטעמה, השתפר מצב־רוחה. “אבא שלך לא כל־כך תמים כמו שאת חושבת,” אמרה ברוח מבודחת. “איך את יכולה לומר דבר כזה על אבא!” קראה דנה בקול דרמתי, משחקת בקומדיה של מוליֶר, הלא הוא סמל של הצניעות והטוהר! מופת לדור המושחת הזה, שטוף הזימה והאיידס!" אך מיד חדלה ממשחקה ואמרה ברצינות: “תשמעי, אמא, במוצאי־שבת יש לנו עצרת בתל־אביב, ברחבה שלפני המוזיאון, מה דעתך שניפגש שם?” – “את יודעת שאני לא הולכת להפגנות. תבואי הביתה אחרי העצרת ותלוני אצלנו!” אך בו־ברגע הצטערה על מה שאמרה, כי חששה ששוב תבוא עם השוודי שלה, ודווקא עכשיו, שהיא דואגת כל־כך לאלברט, היא “תחלל את יצועו” כביכול. משהו לא טהור יהיה בזה, אפילו הטלת עין־רעה. “אני חייבת לחזור לירושלים באותו ערב. חייבת. תבואי לעצרת, מה אִכפּת לך? את לא נדרשת להניף סיסמאות ולא לנאום. אלי תלמדי משהו!” – נגד מה זה?" – נגד הדֶה־הוּמָניזַציה!" – “נגד מה?” – “הדֶה־הוּמָניזַציה. שמעת פעם את המלה הזאת? דֶה־דֶה־דֶה־הוּמָניזַציה. נכד כל מה שעושה הכיבוש לנו. לנו, לנו, לא לערבים, לנו!” אלנה שתקה, ודנה הבינה משתיקתה שהיא מפקפקת בנכונות דבריה, או כופרת בהם, ואמרה: “תבואי לשם ותשמעי מה שמספרים חיילים! אל תאמיני לְמה שאני אומרת לך! תשמעי אותם! הם באים מהשטח! למה את פוחדת כל־כך מהאמת? תבואי!” – “נראה.” – את לא חייבת להזדהות עם משהו. תעמד מן הצד. את ידועת מה? ניפגש על־יד הפסל של הֶנרי מוּר כשרק תיגמר העצרת, בסדר?" – איזה פסל?" – “זה של האשה השוכבת שפותחת את הרגליים. שַיִש שחור. בסדר?” – נראה."

במריבות הנלהבות בין דנה לאביה, אלנה לא התערבה. היתה מאזינה בראש שחוח, כנזהרת מפני החִצים המעופפים מעליה, ומשהו מוזר התחולל בה: למשמע דבריה של דנה היתה אומרת בלבה שאלברט צודק, ולמשמע דבריו של אלברט היתה חשבת שבעצם הצדק עם דנה. היא לא יכלה להבין מה האש הזאת הבוערת בעצמותיה של בתה, שבכל נפשה ובכל מאודה היא מגינה על זכויותיהם של אלה שמטרתם המוצהרת היא לגרש אותנו מן האדמה הזאת, והם הורגים בנו ומתנכלים לעצם קיומנו זה מאה שנה; ולעומת זאת, תמוה היה בעיניה שאלברט, אדם כה רגיש לכל קיפוח ועוול, אדיש כל־כך לגורלם של המוני אנשים הסובלים יום־יום מהשפלות, הטרדות בלתי־פוסקות, מעוני וגם מהתעללויות קשות, כפי שהיא רואה לפעמים בטלוויזיה. “האמת היא איפה שהוא באמצע,” היתה אומרת לעצמה. אבל מהו ה“אמצע”? היש פתרון ב“אמצע,” ממילא אין כוחה גדול בפוליטיקה. היא רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגפרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן אול כאן. לא, אין להם פתרונות. לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!

במוצאי־שבת, כשהגיעה אל רחבת המוזיאון, כבר היה שם גוש של כמאתיים או שלוש מאות איש, כולם צעירים, בשנותיה של דנה, או מעט יותר, בחולצות בחולות של תנועות־נוער ובחולצות לבנות, בשמלות ארוכות עד הקרסוליים ובמכנסי ג’ינס מוטלאים, וסרטי סיסמאות התנוססו מבין השורות. היא נעמדה בשולי הרחבה, מרוחקת מקהל הנאספים, ומבטה שוטט בין הראשים לגלות את בתה ביניהם. על הבימה ישבו חמישה, שאיש מהם לא היה מוכר לה, חגיגיים כלשהו בחולצותיהם הלבנות, אך חמורי־סבר, ומישהו טרח הרבה בהתקנת המיקרופון, מגביה, משפיל, נושף, מאותת משהו לאלה שעל הרמקולים. רק לאחר זמן־מה ביצבץ לעיניה ראשה של דנה, מאחורי הבימה, מהלכת בין העומדים שם, מתעכבת ליד אחד וליד שני – מתווכחת? טוענת? על־כל־פנים רוגז ניכר מפניה –אחר־כך עלתה על הבימה (מפתיע לראות באיזה בטחון היא צועדת על הקרשים, ללא כל מורא־ציבור! ובכל־זאת… נדמה, משום־מה, שהפגנה הבטחון הזאת מכסה על איזה כאב עמוק שהיא מסתירה בלבּהּ. כמה צער, כמה אומללות, נחבאים תחת קלסתר־הפנים הקשוח הזה!), לחשה משהו ליושב בתווך, וכשירדה, קם הלה ממקומו, כיוונן את המיקרופון אל מול פניו, השתיק את הקהל ופתח בדבריו.

אלנה לא קלטה הרבה מדברי הנואמים, שזרקורים הטילו אור חזק מדי על פניהם. את מבטה לא גרעה מהם, אך בפיזור־נפש שמעה מה אמרו. הדברים – מנוסחים כך ואחרת, בלשון צחה ונמרצת, אך בסרבול כלשהו, רצופי הברקות מעוררות התפעלות או ישירים וכנים – לא היה בהם כל חידוש בשבילה. שום טיעון נוסף על אלה שהיתה דנה משמיעה השכם והערב לא נשמע מהם. גם הלהט שבו היו חדורים היה מוכר לה היטב. היא היתה עצובה. ניסתה לגרש מלבּהּ את המחשבות על אלברט, אך הן חלפו בראשה כלהקות של זרזירים שחורים, המופיעות והנעלמות במעוף מהיר. ביומיים האחרונים אמנם נרגעה מעט, בהשפעת הסובבים, ששיכנעו אותה שלא קרה לו דבר, שאילו קרה, חלילה, כבר היינו ידועים על כך; הוא יושב, כנראה, באיזה מקום מבודד שאין בו טלפון (האם במצפה־רמון אין טלפון? או בשדה־בוקר? או בנווה־אטיב? – וכותב:אך מפעם לפעם חשה כעין דקירת־מחט בלבּהּ, וכשתמונת אסון מחריד היתה עולה בדמיונה. ועכשיו, בעָמדהּ כך, בודדה, בשולי הרחבה, צופה ממרחק־מה על הקהל, המאזין לדברי הנואמים ומשסע אותם מדי פעם במחיאות כפיים, היה העצב שבלבּהּ כבד שבעתיים: האם משום שהיא כה קשישה מכל אלה העומדים שם צפופים ואיזו אחווה של קנאות משותפת שורה ביניהם – לצאת למאבקים, לפעול, לשנות! – היא מרגישה שעולמם זר לה? או בגלל היותה לכודה בדאגותיה?

אל הבימה עלה חייל, כומתת צנחנים מקופלת תחת כותפתו, ואלנה היתה דווקא סקרנית לשמוע מה יאמר; אך פתאום, לאחר שהשמיע שלושה־ארבעה משפטים – היא לא הבינה איך קרה הדבר ומה סיבתו – נרעשה הרחבה מקריאות וצעקות, גוש המאזינים התפרק לחבורות ויחידים שרצו לעבר הרחוב, היושב־ראש תפס את המיקרופון ורעדות הרמקולים הידהדו בחלל.. רק לאחר כמה רגעים הבחינה שאיזו חבורה בריונית התפרצה לרחבה, משמיעה סיסמאות במקהלה, כדי להפריע לנואמים המשתתפים בעצרת יצאו להָדפם מן המקום, שני המחנות התנגשו והתכתשו זה עם זה, שוטרים ששמרו על העצרת נכנסו בקהל להפריד בין הנצים, גידופים הוטחו בשוטרים, והמהומה גברה, דנה נראתה לרגע לצדו של שוטר, כאילו טוענת נגדו, מוכיחה אותו, לכת אחריו עד קצה הרחבה ומלווה אותו לרחוב –

העצרת התפזרה לכל עבר. כמה קבוצות מתוכה מיהרו לקפל דגלים, סרטים, כרזות, ולפרק את הבימה. אלנה עמדה על יד פסל השיש השחור של הנרי מור וחיכתה לדנה. חיכתה עד שהתרוקנה הרחבה לגמרי, ואחר־כך פנתה והלכה לאט־לאט לביתה.


 

י

ביום ב', כשנכנסה אלנה לביתה בשובה מן העבודה, בהגיעה אל סף הסלון – כמעט פרחה נשמתה:

שקוע בכורסה ישב אלברט, בגופייה ובתחתונים לגופו, שערו רטוב כלאחר רחצה, וגיחוך מוזר על שפתיו –

“אלברט!”

ואפילו לא קם לקראתה. ישב בחיבוק־ידיים והגיחוך המוזר לא סר מפניו.

“אלברט! מה קרה?!” נרכנה אליו אלנה, וחיבקה את צווארו, נשקה לו והסתכלה עמוק לתוך עיניו.

“כלום לא קרה…” מילמל אלברט.

“אתה…” הוסיפה להסתכל בו. כל דאגותיה, כל כעסה עליו, היו כלא היו, ובמקומם –

חל בו איזה שינוי – תמהה – ולא ידעה לומר מה הוא.

“איפה היית… כל הימים האלה?”

“בצפת,” היבהב חיוך קונדסי בעיניו.

“איפה בצפת?”

“במלון.”

“איזה מלון?”

“כנען.”


כשהובהל אליו ג’וספה בצעקותיו של מוסטפה, מצא אותו שוכב על הסלעים, עיניו פקוחות לשמים, אך הכרתו, כפי הנראה, ניטלה, כי דיבר אליו והוא ולא ענה. ג’וּסֶפה הקימו, הפשיל לזרועו האחת על כתפיו ונשאו אל חצר המנזר. אחר־כך, במצוות הנזירה אנה־מריה, הסיע אותו בטנדר לצפת והביאו לבית־החולים. למחרת, בשעה עשר, שילחו אותו משם: הבדיקות הראו שסבל מזעזוע מוח קל שאין אחריו תופעות לוואי.

כשאמר לאלנה ששהה במלון בצפת, לא הרחיק עדותו יותר מדי.


“למה לא טילפנת?”

“מה היה לטלפן? כתבתי לך בפתק שאני נוסע לכמה ימים, ושלא תדאגי.”

“אז ספר!” ניסתה לעורר אותו, תוהה מה קרה לו שהוא אדיש כל־כך. “מה היה… איך…”

“אין מה לספר..”

“כתבת?”

“כתבתי.”

“אז ספר… טוב, אתה עייף, ורעב… אכין קודם־כֹּל משהו לאכול, אחר־כך תספר.”

אך בדרכה אל המטבח נעצר ושוב הסתכלה בו. “אתה חיוור. חלית שם? הגד את האמת.”

“חליתי?” משך בכתפיו.

אך המצמוץ בעניו הדאיג אותה. כאילו יתוש מסתובב לו בראשו. היא רצתה לומר עוד משהו, אך נמלכה בדעתה והחליטה לדחות זאת עד לאחר הארוחה. ובפנותה לצאת אל המטבח, שוב חזרה בה, ואמרה שעליה לצלצל קודם להוריו, שדעתם נטרפת מדאגה.

“שום דבר,” ענה אלברט לאמו, שקוננה על מה שעולל להם, “נסעתי, חזרתי… מה היה פה להיבהל? אני חי וקיים.”

באמצע ארוחת הערב הגיע טלפון מדנה. אלנה ענתה, ולאחר כמה רגעים אמרה לאלברט שיגש לטלפון.

“ברוך הבא מן הכפור! איזה שובב אתה, אבא! העמדת את כל המדינה על הרגליים! שני גדודים של גבעתי הפסיקו את המרדפים שלהם בשכם ובג’נין ויצאו לחפש אותך! מסוקים סרקו את מדבר יהודה! ככה עושים? אמא חטפה קְרִיזָה, חשבה שהתחששת על איזו פְרֵחה וברחת אִתהּ לבולגריה… עכשיו ברצינות, לאן התחפפת?”

אלברט נהנה משובבותה של בתו, אמר לה מה שאמר לאלנה.

“כנען! יופי! אז עכשיו אתה כנ־עני!” ביטאה עַיִן גרונית,

“כייפת, לפחות?”

“אם כייפתי?… לא נסעתי לכייף.”

“גמרת את הספר?”

“איזה ספר?”

“זה שהתחלת לכתוב. התחלת רק אחד, לא?”

“לא, רחוק מלגמור. מה שלומך?”

בתוֹם ארוחת הערב תיאר אלברט באוזני אלנה – לאחר שדחקה בו, “ספר! ספר מה עבר עליך כל הימים האלה!” – את הנוף הנהדר הנשקף מהר כנען. ביום בהיר, אמר, אפשר לראות משם אפילו את הכינרת, ומצפון – את פסגת החרמון המושלגת. טייל הרבה ברגל – סיפר – הגיע להר מירון, לגוש חלב, לעין זיתים… (“יום־יום טיילת?” שאלה אלנה. – “כן, יום־יום, יום־יום.”) בסמטאות צפת פגש שני חסידי בּרֵסְלַב והתיידד אתם. הביאוהו אל בית־הכנסת של האר"י… משם לקחו אותו אל קברות הקדושים שבסביבה… ומיניה־וביה המציא לו דמיונו הפורה סיפור שסיפרו לו, כביכול, אותם חסידים, על אשה אחת שנכנס בה שד והיתה משוטטת ברחובות, משמיעה כל מיני צווחות, נטפלת לבחורים צעירים וחושפת את שדיה לפניהם. “פחדו שתיכנס להריון מערבי,” השפיל את קולו, “ואם תלד ילד ממנו, תרבץ קללה על היהודים. כן, הם מאמינים בזה… ניסו לגרש את השד מתוכה בכל מיני תחבולות: השקו אותה במים מרים, קשרו לה קמיעות והשבעות, הצליפו עליה בענפי ערבה… שום דבר לא עזר. עד… עד שלקחו אותה אל קבר של צדיק אחד, שאינני זוכר מה שמו… בדרך מצפת למירון… ציוו עליה להתשתטח עליו, וכשהשתטחה, דרכו עליה, את תופסת? דרכו וקראו בקולי־קולות, אדוני הוא האלהים, אדוני הוא האלוהים – ואז יצא השד מגופה.”

בלילה חדר אלברט לתוכה בתשוקה אכזרית, ולאחר שפלט את זרעו, עוד נשאר בתוכה, טמן את ראשו בין שדיה ונח בחיקה כתינוק.

למחרת, לאחר שיצאה אלנה לעבודתה, לא ידע מה לעשות. התהלך בדירה, מתעכב מדי פעם ליד החלון ומשקיף על הרחוב, ונדמה לו שחודשים רבים נעדר מן העיר והיא השתנתה בהעדרו, הבתים נעשו לבנים יותר, העצים ירוקים יותר, עיר זרה היא לו –

והאור! אור השמש האכזר, הדוקר את העיניים!

נכנס לחדרו, התיישב ליד השולחן, אך לא היה לו שום חשק לפתוח מחברת או ספר. ישב ובהה נִכחוֹ, ועד שהוא מהרהר מה עוד יעשה, הגיעה שאת הצהריים.

ותמה על הזמזום שהוא חש באוזני השמאלית.

בערב באו מַרקוֹ ומירה, שאלנה בישרה להם בבוקר, מן המשרד, על שובו של אלברט – אך ברגע ששמע את קולם, מיהר להיכנס לחדר־השינה והסתגר בו. כשנכנסה אלנה לקרוא לו, אמר שתגיד להם שהוא מרגיש לא טוב. כאבי בטן בגלל האוכל שהאכילו אותו בצפת. אלנה ישבה אתם שעה ארוכה וסיפרה להם ממה שסיפר לה אלברט על טיוליו בהרי הגליל ועל חסידי בַרסלַב. מַרקוֹ אמר לאינו מאמין בשדים ולא בגירוש שדים: הבלים ואמונות תפלות. עקב כך התעורר ויכוח על תופעות שלמעלה מן הטבע. אלנה נזכרה בסיפור של ּפֶּנֶלופִּי לַייוְלִי, “קול אלוהים באַדֶלֵייד טֶרַאס” על אשה בודדה, בת חמישים וחמש או שישים, התגוררה ברובע שקט מאוד של לונדון, וסבלה מנדודי שינה, והיתה שומעת קולות מסתוריים בלילות. וסיפרה שכשהיתה היא עצמה בלונדון, אמרה לה אשה אחת בבית־המלון שבו התאכסנו… מַרקוֹ צחק: האנגלים תמיד נטו להאמין בסיפורי מסתורין, בגלל האקלים שם, הערפלים, הרוחות המייללות בחורף. מירה סיפרה על חברתה, שהשתתפה בסיאנס ספּירִיטוּאָליסטי והם העלו באוב את רוחו של נער שהיתה מאוהבת בו – אהבה ראשונה, יוקדת ונואשת – כשלמדה בבית ספר בלפור. “בּוּלְשיט!” ניפנף מַרקוֹ את דבריה בידו. “למה אתה לא מסוגל להאמין בשום דבר שהוא מחוץ לשכל הסרגלי שלך?” תלתה בו מירה עיניים מתחננות, כמבקשת על נפשה, “לא הכֹּל בעולמנו הגיוני כל־כך…” מַרקוֹ נתן בה חיוך של חיבה, הִפנה ראשו אל אלנה, וחזר לעניין מחוֹשיו של אלברט. אמר שהוא עצמו לעולם לא אוכל ארוחות מבושלות בבתי־מלון, כי את שאריות המזון הם שומרים מיום ליום, ואתה מקבל בשר מקולקל ודגים מסריחים. בצפת התארח פעם במלון חמישה כוכבים – “דיפלוֹמָט”? “אֶספּלָנָד”? הוא לא זוכר כבר – מחירים גבוהים, שירות גרוע ואוכל מגעיל. הוא מתפלא על אלברט. מי המליץ לו על “כנען”? אילו שאל אותו, היה נותן לו שם של מלון קטן, ביתי, נקי מאוד, עם יחס חם – בעלת־הבית אשה נחמדה, אמהית, מבסרביה, גם אופה עוגות בטעם של אמא – ובחצי המחיר מזה של כל מלון אחר בעיר. אלנה הצטחקה: “אלברט לא היה נכנס למלון שבעליו מבֶּסָרַבּיה.” – “בסרביה זה לא רומניה, אלנה! גלַאט כושר, אפילו בשביל פַאנַאט כמו בעלך!” חבק אותה מַרקוֹ בזרועו.

לאחר שהלכו, יצא אלברט ממחבואו.

“מה הם רצו?”

“הסתתרת מהם כמו מפקידים של ההוצאה־לפועל. אתה לא צודק ביחס למַרקוֹ. הוא מחבב אותך! כל הימים שלא היית פה, הוא דאג לך. בכל יום היה מצלצל לשאול אם חזרת כבר, אם טילפנת… מה יש לך נגדו?”

אלברט שתק.

אחר־כך הפטיר, כמלעיג: “הוא והאח שלך, ראובן.”

ולאחר שתיקה קצרה: “מירה זה דבר אחר.”

“מירה זה דבר אחר?” פלטה אלנה צחקוק, “היא העריצה את ראובן! כשהוא ומַרקו היו מסתלקים משעורים ב’אורט', היתה נטפלת אליהם! לא תמיד היה היתה פּרימַדונה כזאת!”

גם בשני הימים הבאים לא ידע מה לעשות בעצמו. התהלך בחדרים, ידיו בכיסיו, נעצר, כי פתאום נתקע ביטוי בראשו והוא מנסה לראותו כתמונה – “בסוד שיח”, האם הכוונה לרחש החשאי שבין השיחים? והם “קוטל קנים” מתאר קיטום קני סוף בנחל, כמו שהיו הנערים עושים על שפת השלולית הגדולה בעיירה שבה נולד? – וברגע אחר צץ לו לפתע פסוק מן “הברית החדשה” – אל תדאגו ליום מחר, יום המחר ידאג לעצמו. די ליום בצרתו" – והוא שמח שהוא זוכרו בעל־פה, הלוואי שאפשר היה לחיות כך, ללא דאגה ליום מחר, כשיום המחר “דואג לעצמו…” כמה פעמים יצא לרחוב, פסע לאורכו מקצה לקצה, התעכב קצת ליד הקיוסק של אליהו, קנה סיגריות, עיתון צהריים, החליף משפטים אחדים עם הבעלים…

ביום השלישי הבריק רעיון בראשו, להפתיע את אלנה ולבשל מרק. הלך לחנות המכֹּלת, לחנות הירקות, קנה מצרכים, נעמד ליד הכיור, קלף תפוחי־אדמה, דלעת, בצל, גירד גזר, חתך לחתיכות, קצץ פטרוזיליה, הטיל הכֹּל לתוך סיר מים, שפת על האש –

כשנכנסה אלנה למטבח בשובה מהעבודה, פרצה בצחוק, התפעלה, מחתה. שאלה אם כבר סיים את כתיבת ספרו, שהחליט להתמסר למלאכות הבית. אלברט חייך: “טעמת? טוב?”

מאוחר בערב, בסלון, פתחה – בזהירות, לא לעורר רוגז מרבצו – בעניין שדחתה את הדיבור בו מיום ליום. סיפרה על ההצעה שהציעה לה מלכה קליגר ואמרה שהיא לא מרפה ממנה, מצלצלת יום־יום למשרד להפציר בה, כי “הזדמנות כזאת פשע להחמיץ.”

אלברט משך בכתפיו ולא אמר כלום.

“היא אומרת שזו מציאה ממש. אין היום בשוק דירות כאלה במחיר כזה…”

“בשביל מה?”

“להשכרה. אפשר לקבל בעד דירה כזאת שש מאות דולר לחודש, זה הרבה יותר ממה שנותנות תככניות חסכון, או קרנות נאמנות…”

“אני לא סְפֶּקוּלַנְט.”

“חשבתי… אולי כדאי לנו למכור את הדירה הזאת, הבית כבר ישן, יש סדקים בקירות, ולעבור…”

“מה?!” נזדעק אלברט.

הוא לא רצה לשמוע על כך. מה רע פה? הדירה משמשת אותו יפה לכל צרכיו. הוא רגיל כבר לחנות המכֹּלת, והיחסים שלו עם מושה, החנווני, מצוּינים. תמיד יש להם על מה לדבר. ורגיל לקיוסק של אליהו, שאין לו שום רצון – גם לא שום סיבה! – להחליף אותו באחר. והמספרה של ברוך, שכבר חמש־עשרה שנה הוא מסתפר בה, ולא ימיר אותה שום מספרה אחרת, כי רק ברוך לבדו מכיר את הראש שלו ויודע בדיוק מה הוא רוצה. ולא רחוק מכאן החנות של ספרים ישנים, שהוא יכול להיכנס אליה מתי שהוא רוצה ולבלות בה שעות בדפדוף ובעיון, סתווית לעולם לא תדחק בו שיצא או שיקנה. ומלבד זה, הוא מוקף פה בסופרים מפורסמים: גורדון, מאפו, פרישמן, שלום עליכם, מנדלי מוכר־ספרים, וגם סופרים לא־עבריים: אמיל זולא, ביירון, לסינג, שוכנים לא הרחק מכאן – למה לעזוב מקום כזה ולנדוד למדבר שנקרא "רמת אביב,, מין מקום ללא שום אַסוֹציאציות תרבותיות, שאפילו היסטוריה אין לו. טַאבֹוּלָה רַאסָה.

כל־כך רגז על עצם העלאתו של רעיון כזה לפניו, שקם מן הכורסה, נכנס לחדרו והסתגר בו כשעה.

ואלנה, להבין לא יכלה: על מה הוא רוגז כל־כך? בסך־הכֹּל מסרה לו רק מה שהציעה מלכה. אפילו לא לחצה עליו לקבל את ההצעה.

משהו קרה לו שם, בצפת.

למחרת השכים קום הולך אל הטיילת, לחדש ימיו כקדם. עמד מול הים – בברכה שבין החוף ושובר־הגלים שחו לאִטם כחצי תריסר אנשים, ועוד אחדים התעמלו על החול, מתכופפים ומזדקפים, פושטים ידיים לצדדים ולמעלה – וחש שכל המרץ שהריץ אותו לפנים לצעוד יום־יום קילומטרים רבים, עד יפו ובחזרה, נטש אותו. “הרוח חפצה והבשר רפה,” נזכר בפסוק מן “הברית החדשה”, כשסירבו רגליו לשאתו. ושוב תהה מה היתוש הזה המזמזם באוזנו השמאלית. התיישב על אחד הכסאות שעל הרציף ושלח מבטו אל הים, עד שעייפו עיניו מן הכחול ומן הבוהק – והתנמנם.

פתאום התעורר בטלטלה גדולה. נדמה היה לו – האם היה זה חלום? הזיה? – שמוסטפא מגיח מאחוריו ומניף מקל על ראשו.

בוקר־בוקר היה יוצא מן הבית, חושב את כובע־הקש הסיני והולך אל הטיילת. מתיישבת על כסא וצופה אל הים שעות אחדות, ראשו ריק ממחשבות. יום אחד תקפו עליו געגועים לשתי דודותיו “העתיקות”, שלא ראה אותן זה כשנתיים, קם והלך ליפו.

רוֹזָה וּוִיקִי התאומות, בנות שמונים ושתיים או שלוש, גרו בקומה השניה של בית אבן ישן בשדרות ירושלים, שחדריו רחבים וגבוהים, ומרצפותיו החומות והכתומות מעוטרות במגיני־דויד, עיגולים ועלים. פסנתר־כנף “סטֵיינוֵיי” עמד בסאלון, אבל זה כחמש שנים שחדלה רוזה לתת שיעורי נגינה, ועכשיו היתה יושבת שעות על הגזוזטרה, שמעקה הברזל שלה כבר נחלד, ומשקיפה על השדרה. מנקודת־תצפית זאת היתה עוקבת אחר כל שינוי ברחוב, הכירה היטב את בעלי החנויות והקיוסקים שמשני צִדיו, את נהגי המוניות, את עובדי הנקיון, וידעה את אורחם ורבעם. הבחינה אפילו בנעשה בקומה השנייה של הבית שממול, בעברה השני של השׂדרה, שהכבסים התלויים על מרפסתו הסתירו לפעמים מעיניה את הנעשה בחדרים פנימה. אך כשפרץ ריב בין אביה של הבת הצעירה והיפה, שלפעמים היתה סורקת את שׂערה השחור והארוך שעה שלמה מול המראה של ארון הבגדים, ובין הבחור הגדול והשׂעיר, במכנסיים הקצרים, בעל הזרועות השריריות, שהיה בא לבקרה לעתים קרובות (“איזה שוקיים עבות יש לו!” ספקה כפיה אל לחייה כשראתה אותו בפעם הראשונה) – העירה לאחותה: “תראי שלא יֵצא כלום מזה. הם לא יתחתנו.” לפנים היתה ויקי נותנות שיעורים פרטיים בצרפתית, אך משנזדקנה, איבדה מעט־מעט את תלמידיה ונותרה לה רק תלמידה אחת, בת שתים־עשרה, שלא היתה לה סבלנות אליה. עד לפני חמש שנים היתה נוסעת כל שנה, באפריל, לפריס, לחודש ימים, והיתה חוזרת משם עמוסה חוויות ומתנות. הנאה מיוחדת היתה לה להעניק מתנות, והיתה מעתירה אותן על אחותן סבינה – סודרי משי, ערכות של ממחטות מלמלה, בשמים (שסבינה מעולם לא השתמשה בהם, והיו מצטברים במגֵרתהּ), לעתים גם אפודת צמר עבה מלאכת־יד מאזור הפּירֶנֶאים – וכן כמה מזכרות לנסים, שאהב אולרים ועטים עם גלילים שקופים שמגדל אֵייפל מנצנץ בתוכם, וכן מפיות תחרה לאלנה, ונעלי־בית עממיות, נוסח נורמַנְדי, או בקבוק קוֹניאק משובח לאלברט.

ויקי ורוזה לא נישאו מעולם, והאגדה המשפחתית סיפרה שבצעירותן נדרו זו לזו שאחת לא תינשא לאיש אלא אם כן תינשא גם אחותה. ויקי היתה היפה בין השתיים בעלומיה. אירע, ששני בחורים, סטודנטים באוניברסיטה של סוֹפיה, חיזרו אחריה. אחד מהם נשא חן בעיניה, אך היא תבעה ממנו שישפיעו על חברו שיבקש את יד אחותה. כיוון שהלה סירב, לא נענתה לו. בכל השנים הרבות, בבולגריה ובישראל, לא נזדמנו שני גברים שירצו לשאת את שתיהן בעת ובעונה אחת, וכך נשארו ברווקותן. הן לא נפרדו זו מזו, וסבר פניהן העיד עליהן שאינן מרות־נפש. תמיד האירו פנים לבאים לביתן – שרהיטים עתיקים של עץ אגוז, סגנון בּידֶרמַאיֶר, עמדו בו, והכורסות היו מצופות בתכריכי פלסטיק, כדי שאבק החודר מן הרחוב הסואן לא ירפט את ריפודיהן היקרים – וכיבדו אותם בעוגיות מעשה־ידיהן ובתה עם מרקחת תות־שדה.

הן חיבבו מאוד את אלברט, ולפני שעזב את עבודתו בעירייה, היו הוא ואלנה נענים להזמנתן, ואחת לחודש ביום השבת, היו באים לאכול אתן את ארחת הצהריים. ארוחות טעימות ודשנות היו אלה, כמיטב מסורת המטבח הבולגרי, והן התמשכו שעתיים ויותר. בסופן, כשהתיישבו במונית לנסוע הביתה, היה ראשו של אלברט סחרחר מיין הסעודה ומן הקוניאק הצרפתי שלאחריה, והיה שומט אותה על כתפה של אלנה, מושכה אליו בזרועו, ממשמש באחוריה הרחבים (גלובליים!" היה מתפעל מהם כשהיתה פוסעת כמה צעדים לפניו – כמו שני חצאי הגלובוס שהיא חולשת עליהם במשרד הנסיעות!), לוחש לה דברי אהבה, וכשהיו מגיעים לביתם, היו נכנסים למיטה, ואלברט היה רווה עונג מגופה השופע של אשתו, כשהוא שוקע בתוכו עד שתרדמה נופלת עליו.

“מה נשמע אצלנו אתה שואל,” הסירה ויקי את ציפויי הפלסטיק מן הכורסות והושיבה את לאלברט על אחת מהן, “אנחנו, על־פי חוקי הטבע, לא נעשות צעירות יותר. החיים נסחבים לנו מאחור כמו כלב צולע. ראי כלב צולע על שלוש רגליים? ככה זה אצלנו. אבל אסור להתאונן. איך זה בשיר ששומעים כל־כך הרבה ברדיו? גם הודבר וגם העוקץ.”

“אוֹרכידֵיוֹת יפהפיות!” הצביע אלברט על הפרחים שבאגרטל הבדולח הגבוה, באמצע השולחן.

“רוזה מחליפה אותן כל יומיים. אני אומרת לה, פעם בשבוע מספיק! אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו… איך אומרים בבולגרית? – ‘בֶּלי פָּרִי, זָא צֶ’רְנִי דְני’…”

“סבינה סיפרה לנו שאתה כותב ספר,” נכנסה רוזה ובידה מגש עם כלי תה של כסף נוצץ, ושמה לפני אלברט כוס וכפית וקומקומון וצלוחית קוֹנְפיטוֹרה.

התאומות, בזקנתן, כבר לא דמו כל־כך זו לזו. ויקי, הגבוהה מאחותה, ורגליה ארוכות ועציות ככלונסאות, עור פניה היה מתוח על עצמות הלחיים, צדעיה שקופים, נוגה כחול כלשהו קרן משער השׂיבה שלה, ושרידים של יופי נשתמרו במראיה. פני רוזה היו חֵרבות, שׂערהּ האסוף על עורפה היה צבוע בצבע נחושת דהוי ומהוה, וכעין אכזבה קיננה בין הקמטים שבזוויות עיניה.

“כן, קצת כותב,” גמע אלברט גמיעה מן התה הרותח.

“אתה נראה עצוב, למה זה?” אמרה רוזה בהביטה בו.

“אני? עצוב?” הצטחק אלברט.

“בלב! עצוב בלב!” שמה ידה על לבה. “יש לך כל הסיבות להיות מאושר ואתה עצוב. אני לא יודעת למה.”

“מה את רוצה ממנו?” גערה בה ויקי, “בן אחות שלך בא לבקר אותך אחרי יותר משנה שלא היה פה, ואת עושה לו מצברוח!” ופנתה אל אלברט: “מותר לשאול על מה אתה כותב?”

“אני בעצמי לא יודע עדיין על מה זה יהיה,” התבדח אלברט.

“אתה יודע איך אומרים בצרפתית” ‘לָה רֶאָלִיטֶה דֶפַּאס לָה פִיקְסיוֹן.’ המציאות היא יותר מהדמיון," אמרה ויקי, “ואני מחזיקה שספרים על המציאות הרבה יותר מעניינים מאלה שסופר ממציא מהדמיון. אתה קראת פעם את אֶלִין פֶּלִין?”

“הוא מצוּין,” מיהרה רוזה לאשש את דברי אחותה, “את ‘בית גְרַאק’ שלו קראתי ארבע פעמים ובכל פעם נהניתי שוב.”

“ועל מה זה? על המציאות! על חיי האיכרים אצלנו בבולגריה, שהוא הכיר טוב כל־כך מפני שנולד בכפר וחי שם והכיר אפילו את הפרות ואת הכלבים. זהת סאגה משפחתית!” ולאחר רגע הוסיפה: “אם היית כותב על המשפחה שלנו, רק על המשפחה שלנו, היה יוצא לך ספר של שלושה כרכים!”

“אוהו! לפחות!”

“אתה ידוע מי היה הסבא שלך? ליאון? ליאון פּינטוֹ. הוא היה טיפוס!”

“אחד ממיליון!” זקפה רוזה אצבע צנומה, ארוכה, מחודדת.

"כל החיים שלו זה אגדה. “‘דפאס לה פיקסיון’! אתה מכיר את השם אוֹמְרַם מיכאל אִיוַנְהוֹב?.. בארץ אף אחד לא שמע את השם הזה. הוא היה כמו נביא. היתה לו תיאוריה שאם אנחנו רוצים להתקיים, יש רק דרך אחת: הרמוניה עם הטבע, עם השמש, עם העצים, עם הציפורים. לנשום את כוח החיים של הטבע…”

“סילָא – גִ’יבּוֹט,” אמרה רוזה.

"כן, “סילָא – גִ’יבּוֹט' זו היתה הסיסמה שלו. אתה עוד זוכר בולגרית. ‘כוח – חיים’. התיאוריה שלו היתה שהבן־אדם והטבע זה לא שני דברים, אלא דבר אחד. וכל אינדיווידום צריך להתאחד עם הטבע, לנשום אותו אל תוכו…” מתחה זרועותיה כלפי מעלה ונשמה עמוק. “הוא היה בולגרי, אבל אחר־כך מתי זה היה?”

“שהוא עבר לפריס? ב־1937.”

“כן, ב־ 1937. ושם עשה רושם גדול. הוא נהיה מין גורו כזה, אתה יודע. והיו לו אלפי אדהרַנטים, בכל אירופה, שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים כמו שאומרים…”

“ויקי היתה מאוהבת בו,” הצטחקה רוזה.

“זה שקר שאת חוזרת עליו כבר שישים שנה. למה את עושה את זה? את ידועת שזה לא נכון!”

“טוב, לא אמרתי כלום,” הצפינה רוזה חיוך בין קמטיה.

“אז סבא שלך, ליאון,” המשיכה ויקי לאחר שבלעה את רוקה, “הוא היה מושפע מאוד מהתיאוריה של איוונהוב…”

“מן האישיות שלו!”

“כן, גם מן האישיות שלו,” הראתה ויקי סימנים של קוצר־רוח לגבי ההפרעות של אחותה, “והחליט לחיות לפי זה…”

ויקי סיפרה איך ליאון פינטו, שמוצאו ממשפחה יהודית שחָיתה כמה דורות בטורינו שבאיטליה, והיה מהנדס־מים בעל מעמד מכובד בסופיה, החליט יום אחד לעזוב את העיר, את משרתו ואת נכסיו, קנה משק קטן ובית בכפר, העביר לשם את משפחתו, נהפך לטבעוני והחל לעבוד את האדמה. שלוש הבנות חונכו גם הן לעבודה ולהסתפקות במועט.

“היינו עומדות בחצר, תחת עץ התות, גיגית מלאה מים חמים היתה על שרפרף, ומשפשפות את הכביסה על קרש…” היבהב אור יקרות של זכרונות בעיניה של רוזה.

“ווב, ספרי את!” חבקה ויקי זרועותיה.

“לא לא, המשיכי. סליחה.”

“פרנסה לא היתה מזה, מפני שאבא לא הבין בחקלאות. גידלנו תפוחי־אדמה, וכשהוצאנו אותם, הם היו רקובים. אמא התנגדה לכל העניין. דרשה שנחזור לסופיה…”

“תאר לעצמך, אפילו ביצה לא הרשה לנו אבא לאכול, מפני שזה מן החי…”

ויקי השתתקה במחאה.

לאחר שבלעה את רוקה, סיפרה שלבסוף, בגלל הכשלון בחקלאות ובגלל ההתנגדות הגוברת של אמן, חזרה המשפחה לסופיה. הבנות נרשמו לגימנסיה הקלסית, רוזה הצטיינה במקצועות הריאליים, ומלבד זה השתתפה במקהלה של צדיקוב, כי היה לה קול יפה (“נכון שהיה לך קול יפה, רוזה?” פנתה אליה כאל ילדה קטנה, אף רוזה העמידה פנים אילמות ולא הגיבה); היא עצמה – הצטיינה בשפות: עד היום היא זוכרת בעל־פה את כל ה“קָזוּסים” של הדקדוק הלטיני…

“נוֹמִינָטִיבוּס, אֲקוּזָטִיבוּס, דָטִיבוּס, קוֹנְדִיציוֹנָלִיס…” הפגינה רוזה את כוח זכרונה.

" קוֹנְדִיציוֹנָלִיס זה לא קָזוּס," אמרה ויקי במורת־רוח.

“לא?”

“לא! פשוט לא!” ולאחר ששתקה רגע שתיקה עוינת, המשיכה וסיפרה שסבינה, אמו של אלברט, הצעירה בין השלוש, לא אהבה כל־כך ללמוד, אבל אהבה לקרוא סיפורים ורומנים.

“את ‘יֶברֵייסְקי פּרֶגְלַד’, זה הירחון הספרותי, היתה קוראת מן השורה ראשונה עד האחרונה,” אמר רוזה.

“לא ‘יֶברֵייסְקי פּרֶגְלַד’, אלא ‘יֶברֵייסְקי קוּלטוּרְן פּרֶגְלַד’!” תיקנה ויקי.

“זה לא אותו הדבר?”

“בהחלט לא אותו הדבר! את שכחת כבר! ‘יבריסקי קולטורן פרגלד’ יצא על־ידי הקונסיסטריון, והשני – לא!”

וסיפרה שכשהיתה סבינה בת שבע־עשרה, פגשה את נסים גירון – למשפחתו היתה מנסרה בגורנה־דז’ומאיה, שהקומוניסטים המירו את שמה לבלאגוהב־גרד – והתאהבה בו…

“אבא התנגד לליאָזוֹן הזה,” גילתה רוזה, “נסים גירום לא היה די אינטלקטואל בשביל סבינה, לפי דעתו.”

ויקו שוב השתתקה.

“למה את צריכה לספר לו את זה?” נתנה בה מבט של תוכחה, “כל־כך חשוב שהוא ידע את זה?”

“הוא לא ילד…” התחטאה רוזה.

“אני זוכר…” גיחך אלברט כשנזכר בעקיצות דקות התעופפו בין אביו לאמו שהיו מקניטים זה את זה, בילדותו. כשאמא היתה מתפארת במשפחה המיוחסת שלה, פינטו… איטליה וכל זה… ו’גירון' זה בסך־הכל ‘גוֹרנָה’ בבולגרית… היה הוא מתרגז: לא שמעת אף פעם אל גִירוֹנָה? בספרד? על המקובלים שהיו שם לפני הגירוש? רבי משה די גִירוֹנדָה… ועוד כמה שמות חשובים…"

“הם היו משפחה פשוטה. מאַדריאנוֹפּוֹל,” קבעה רוזה עובדה.

“המשפחה – זה מה שחשוב?” התריסה ויקי כנגדה, “העיקר זה האישיות. הקָרַקטֶר. ונסים, יש לו אופי טוב. הוא בעל ואבא טוב. אני א צודקת, אלברט?”

“בהחלט, בהחלט.”

“נסים, את זוכרת, היה ספורטאי טוב. היה חלוץ בקבוצת הכדורגל של מכבי סופיה,” חוננה רזה את אלברט במבט של חיבה.

“תכתוב סאגה משפחתית,” עודדה אותו ויקי, “תתחיל מסבא ליאון, שאבות־אבותיו היו מן האנוסים של פּוֹרטוּגל, שעברו לאיטליה במאה השבע־עשרה…”

“בארבעים ושלוש לקחו את אבא למחנה עבודה, ולא ראינו אותו יותר,” הרכינה רוזה ראשה.

“כן, סבלנו הרבה בזמן המלחמה, עם כל החוקים נגד היהודים, האנטישמיות… קשה לתאר כמה סבלנו. טוב, נעזוב את זה. מאז – ‘בּוּקו ד’אוֹ אֶ פּאסֶה סו לֶה פּוֹן’, כמו שאומרים בצרפתית. את בוריס דנילו אתה רואה לפעמים?”

אלברט סיפר שהיה אצלו כמה פעמים ומצא אותו מלא חיוניות, כאילו לא נזדקן כלל.

רוזה צחקה: “אני זוכרת שפעם דיברנו על ג’וקים. היו לנו ג’וקים בדירה. אני נורא פוחדת מג’וקים…”

“אני אף פעם לא,” אמרה ויקי, “לא אכפת לי.”

“אז בוריס דנילו אומר: אין ג’וקים! אין דבר כזה בעולם! ג’וקים זה מיתוס! – אם ג’וקים זה רק מיתוס, אמרתי, איך זה שאנחנו רואים אותם בעיניים שלנו? – ואת הבתולה השחורה מצ’נסטוחובה הפולנים לא רואים בעיניים? הוא אמר…” הרעיד צחוק את כתפיה של רוזה.

“הוא טיפוס!” אמרה ויקי, “לפני שנים, כשהייתי פוגשת אותו ברחוב, הוא היה עוצר אותי, ושואל, ככה, בתוקף: את צועקת? תצעקי! ומחזיק אותי שעה שלמה בסרמון של הצעקה. היתה לו תיאוריה שכל בן־אדם צריך לצעוק. לצעוק חזק! התינוקות צועקים מפני שהם סובלים מחוסר אהבה. כל האנושות סובלת מחוסר אהבה. זאת נֶברוֹזה. אוניבֶרסָאלית. ולרפא את הנֶברוֹזה הזאת יש רק דרך אחת: לצעוק! מי שצועק כל בוקר וכל ערב, חזק, בכל הכוח – הנפש שלו נעשית בריאה. תצעקי! תצעקי! הוא היה אוחז אותי בשתי הכתפיים ומשקשק אותי…”

“הרעל שיש לך בֹּפנים, כאילו יוצא החוצה בצעקה,” הסבירה רוזה.

“לא דווקא הרעל! לא לכל אחד יש רעל בפנים, רוזה! כל רגש שבן־אדם מחניק בתוכו… זה דבר ידוע בפְּסִיכוֹאֲנָליזה. אבל במקום לשכב על הספה ולשפוך כל מה שיש לך בבטן ולשלם בעד התענוג הזה איזה מאה או מאתיים שקל בכל שכיבה כזאת… לצעוק זה הרבה יותר בזול,” צחקה.

כשיצא אלברט מביתן, כבר עמדה השמש באמצע השמים, אך למרות החום הגדול, החליט לא לנסוע הביתה באוטובוס, אלא ללכת ברגל.

אנשים מעטים התהלכו על הטיילת בשעת צהריים זו. הים היה לא־רגוע, והגלים הקטנים, הסחרחרים, התנוצצו בשמש. אגלי זיעה נִתלוּ בעפעפיו והמליחו את עיניו, והזמזום באוזנו גבר. הוא צעד מהר, כאילו מישהו רודפו, וראשו היה כבד עליו. הבוהק החזק החוזר מן הים ונצנוצי החול הלבן, הנורים לעומתו כמו חזיזים מרסיסי זכוכית, סיכסכו את סרעַפּיו. אור הצהריים ולהט החום היו עזים כמו אז, בגליל, כשחִצֵי השמש הנורים מן הסלעים החשופים, סינוורו את דעתו. בעד הזיעה הנוטפת ממצחו ומצעפת את עיניו ראה רק את הגבעה מוכת השמש, את השביל המטפס בין החרוּלים, את השמים, השמים הריקים! הוא פער את פיו וצעק: “א־ה־ה־ה!” איש לא נראה על קטע הטיילת הזה, שמשטח פסיפס האבן שלה להט גם הוא, ואיש לא שמע את צעקתו. אחר־כך צעק: “לא־א־א!” ופעם שנייה, ושלישית: "לא־א־א! “לא־א־א!”


 

יא

יום אחד – כמה חודשים לאחר אותו מקרה לא נעים, כאשר הטיל אלברט חשד־שוא באלנה, שהציצה כביכול למחברת “היצירה” שלו, ובתור מחאה שתק שלושה ימים תמימים עד שפייסה אותו – ישב, בשעת בוקר, על הטיילת, מול הים, שקוע בהרהורים –

הוא לא הירהר במה שיכתוב. כבר לפני כמה שבועות הגיע למסקנה שאין להעיר ואין לעורר את רוח היצירה עד שתחפץ. כל מה שתסחט מעצמך בכוח, יהיה חסר־טעם וחסר־חן. המשפטים הנפלאים ביותר באים כ“התגלות”, ועל־פי־רוב – בהיסח־הדעת. ואין להאיץ ואין לזרז. רבים וגדולים מן הסופרים – כך למד מקריאה – פקדה אותם עת רצון לאחר שכבר עברו את שנת השישים לחייהם. הוא עוד רחוק מזה.

הוא הירהר בשאלת הקיום האנושי, שמאז שובו מן הגליל הציקה לו מאוד. הזמזום באוזן השמאלית – שלעתים היה הופך לצפצוף – אולי הוא שגרם לו שיתן דעתו על “מֶמֶנטוֹ מוֹרִי”. האם המוות הוא ישות מסוּימת, או שהוא ביטול היש? האם הוא רק אין־חיים? מושג של שלילה בלבד? האם דבר לא ייוותר ממני אחר מותי? והחיים עצמם, חיי אדם – כשאנחנו יודעים היום שהיקום, אם אמנם סופי הוא, גודלו מיליוני שנות אור מקצה אל קצה, והוא מתפשט והולך – מה טעם ומה ערך להם? ואם כי נמצאו שרידים של האדם הקדמון, הנֵיאַנדֶרטלי, מלפני מיליון שנים ויותר, הרי ההיסטוריה של ההוֹמוֹ־סַפּיֶנְס, של האדם העוסק במלאכות, ומצייר, וכותב, ומספר – מה אורכה? ששת אלפים שנה? עשרת אלפים? – היא עצמה שחק מאזניים במרחב הזמן! כמה מגוחכות, כמה נלעגות, נראות לאור זה השאיפות והיומרות של אדם כמוני! של כל אדם!

“מה אנוש כי תזכרנו, ובן־אדם כי תפקדנו” – נזכר בפסוק מתהילים; אך הרי מיד בפסוק שלאחריו נאמר: “ותחסרהו מעט מאלהים…” ואת העולם כולו שׂמתָ תחת רגליו לשלוט בו. איך לא חש המשורר בסתירה הזאת, שרגע אחד הוא כה צנוע ועניו שהוא מבטל את עצמו כתולעת, וכעבור רגע – הוא מגָלוֹמן המשווה עצמו לאלוהים!.. אבל אולי בכל אחד מאתנו קיימת הסתירה הזאת –

כשהפנה את ראשו שמאלה, ראה שבמרחק־מה ממנו – חמישה או שישה צעדים – יושבת על כסא, תאום לשלו, מן הכסאות הלבנים של הטיילת, אשה צעירה, והוא קוראת בספר.

סימפּתית, ציין לעצמו, והחזיר מבטו אל הים. קצת תמוה היה בעיניו – גם מעורר הערכה – שכשעת בוקר כזאת, שמונה וחצי, כשאנשים מן הישוב מצויים בדרך־כלל בעבודתם, יושבת אשה צעירה מול הים וקוראת בספר.

סימפּתית מאוד, חזר ואמר לעצמו כשהעיף עליה עין בשנית. היא ישבה בגו זקוף, וברגע שנפל עליה מבטו, היה הספר מונח על ברכיה, ידיה העדינות אוחזות בו, ומבטה שלוח אל הים, כאילו רואה משהו מרחוק, ואולי מהרהרת במה שקראה. ואכן, כעבור רגע, חזרה ונשאה את הספר, בידיה אלה, העדינות, אל מול עיניה.

שׂערה היה קצר, גזוז בקו ישר על מצחהּ, עצמות לחייה בולטות ושעועות, וסנטרהּ סגלגל. עור פניה היה חיוור, זרועותיה לבנות, ולבושה היתה שמלה כחולה־כהה, הדוקה לגופה, ממין השמלות שהיו הגימנזיסטיות בבולגריה לובשות.

לא נעים לנעוץ עיניים באשה זרה, ואלברט מיהר להסב את מבטו ממנה. אך סקרן היה לדעת מה הספר שהיא קוראת, לפיכך שב והפנה את ראשו שמאלה, משים עצמו מתסכל למרחק, אל גבעת יפו המזדקרת באופק עם צריח כנסייתה וגוש בנייני האבן המוקף בחורש. וכשהחטיף את מבטו מגבעת הסלע הרחוקה אל האשה, הבחין שהספר הפתוח לפני כתוב באותיות קיריליות.

ועכשיו הסתבר לו הדבר: האשה הצעירה, בעלת הפנים האינטליגנטיות, היא עולה מרוסיה, והיא קוראת בספר בשעת בוקר זו, כי מבוטלת היא, כמו רבים־רבים מהעולים האלה – האם היתה מהנדסת שם, בארץ מולדתה? רופאה? מורה למתמטיקה? לספרות? – ואין לה דבר טוב מזה לעשותו.

כיוון שהסתקרן מאוד לדעת מה שם הספר שבידיה – האם ספר מדעי הוא, הנוגע למקצועה, שהיא מעיינת בו לבל תשכח את ידיעותיה גם בהיותה מובטלת, ואולי רומן הוא? – העיף מבט חפוז לצדה פעמים אחדות, בתקווה כי תסגור לרגע את הספר, ויוכל לקרוא את השם שעל הכרוכה, אך הצעירה הסימפטית היתה שקועה עמוק בקריאתה – ומכך אפשר להסיק שזה רומן בכל־זאת. ספר מתימטיקה לא קוראים בעניין כזה, כמעט בלהיטות, אם לשפוט על־פי ההבעה – לרגעים משועשעת, לרגעים דרוכה – בעיניים, שגונן אפרורי, כגון ים מעונן: אך שם הספר הסתתר ממנו.

הוא התלבט הרבה אם לקום מכסאו, לגשת אליה, ופשוט לשאול: סליחה, אפשר לדעת מה הספר שאַת קוראת? הלא אין בזה משום חוצפה. סקרנות טבעית של איש משכיל חובב ספר. אולי אפילו ינעם לה הדבר, שישראלי ותיק מתעניין בה; אולי יהיה בזה סיוע כלשהו – מזערי, כמובן – לקליטתה, שכן סבר פנים יפות, התעניינות אנושית לשמה שקלים לעתים כנגד כל מיני מעשי־צדקה וחסדים חומריים. אבל אלברט מעולם לא היה נועז מדי בפנייה לנשים שאינו מכירן, ומה שהרתיע אותו עכשיו יותר מכֹּל, היה ההרגשה שיש בזה טעם של וולגריות, שעלול אפילו לעורר חשד שכוונתו “להתחיל” עם זו שהוא פונה אליה.

עד שהוא מתלבט, סגרה הצעירה את הספר – ידה האוחזת בו כיסתה את שמו – קמה מכסאה, פנתה והלכה לה.

עצוב נהיה לו. כאילו ציפור גן־עדן נדירה הופיעה לרגע ופרחה, והעולם התרוקן. כה שונה היתה הצעירה חיוורת הפנים הזאת בשמלה הכחולה מכל מה שסובב אותנו, כמו מעידן אחר נפלה אל הטיילת הזאת בבוקר קיץ ישראלי – האם מסיפור של צֶ’כוֹב יצאה והגיעה הנה? – שמיד עם היעלמה מעיניו, כבר התגעגע עליה.

עוד כרבע שעה הוסיף לשבת, מהרהר בעצב על החזיון שהיה כה קרוב אליו, בהישג־יד, וחמק ממנו. ואחר־כך קם והלך גם הוא.

לפנות ערב החליט לחזור אל הטיילת, אולי ימצא אותה שוב.

הטיילת המתה מעם רב. גברים ונשים, זוגות ומשפחות על טפן, התהלכו עלה הנה והנה; חבורות של קשישים, יוצאי עיר או יוצאי ארץ, קירבו כסא לכסא והתיישבו בצוותא להנעים זמנם בשיחה; פה־ושם ניצבו נגנים מעולי רוסיה, מי בכינור, מי בחצוצרה, מי באקורדיון, ולרגליהם נרתיקים או קופסות לקליטת נדבות־היד. אלברט התנהל לאטו בין המטיילים, מבטו משוטט לצדדים, לפניו, בולש בין יושבי הכסאות, אוזניו קולטות דיבור רוסי, הרבה דיבור רוסי, והוא פונה לאחוריו מדי פעם שמא יגלה אותה – את זו שדמותה נחקקה היטב בזכרונו – בין אלה; אך לאחר שעשה דרך ארוכה ומתפתלת בתוך ערב־רב זה – עד המזרקה דרומה ומן המזקה צפונה – אמר לעצמו שהוא שוטה גמור אם קיווה למצוא אותה – ולשם מה? רק כדי להציץ לרקע קט בפניה? האם דימה בנפשו שאשה מיוחדת ואנינה כמוה תתערב בתוך המון?

כשנכנס הביתה, לחשה אלנה" “דנה פה.”

“איפה?”

“שוכבת שם בחדר.”

“עם מי?” נבהל.

אלנה נתנה בו מבט נוזף. “מרגישה לא טוב. באה לפני שעה ותיכף נשכבה. וסגרה את הדלת אחריה.”

“מה קרה? חולה?”

אלנה אמרה שאינה ידועת מה קרה לה. ניסתה להצל דבר מפיה, ולא רצתה לדבר. נכנסה לחדר וביקשה שרק לא יפריעו לה. “היתה במצב־רוח איום.”

כל דאגותיו הישנות חזרו לצרו עליו: האן נכנסה להריון? מאותו שוודי נבזה? האם עשתה הפלה ובאה הביתה להחלים ממנה? נכשלה בבחינות?

כל הערב התהלכו שניהם על בהונות, שלא להעירה. קיוו שתתעורר בעצמה, לפחות כדי לאכול משהו – הרי שעות כה רבות עברו מאז יצאה מירושלים – אך שום תניעה לא הורגשה מעבר לדלת החדר. בשעה עשר אמר אלברט שחייבים הם להעירה, אי־אפשר שלא תיקח דבר אל פיה עד הבוקר, אך אלנה, שהיטיבה להכירה יותר ממנו, אמרה שבמצבים כאלה הדבר הטוב ביותר הוא להניח לה ולא להרגיזה.

רק כאשר שכבו כבר במיטתם, שמעו אותה יוצאת מן החדר עוברת בחפזון אל בית־השימוש, ולאחר כמה רגעים חוזרת במרוצה ומגיפה את הדלת אחריה.

בבוקר צריכה היתה אלנה ללכת לעבודה, ומכיוון שדנה עדיין לא התעוררה, נתנה הוראות לאלברט, לפני צאתה, מה להגיש לה לארוחת־הבוקר ומה לחמם – הכֹּל יש במקרר – לארוחת הצהריים.

רק בתשע וחצי נפתחה דלת החדר, והיא, כנמלטת משׂרֵפה, רצה יחפה – לגופה מין פיג’מה גברית מפוספסת שאלברט לא ראה אותה בה מעולם – דרך הסלון אל בית־השימוש. בשובה משם, הספיק אלברט לזרוק לעומתה, – תגידי שלום לפחות!" – “כן, שלום,” הפטירה וסגרה את הדלת. אלברט העז ופתחה. “מה קרה?” אמר מן הסף, “אי־אפשר כה! את צריכה לאכול משהו לפחות!” – “אבא, עשה לי טובה ועזוב אותי עכשיו!” אמרה מן המיטה כשגבה אליו. “את עושה לנו שביתת רעב?” – “בחייך, אבא, אני לא רעבה, תן לי להיות לבד!” כיסתה את ראשה בסדין.

דאגתו של אלברט גברה שבעתיים. עכשיו כבר לא היה ספק: היא בהריון, ומי יודע ממי. ודאי לא מבחור שיש לה יחס כלשהו אליו, כי אליו כך היה, לא היתה נכנסת למצב־רוח כה מחריד ולא היתה מבקשת מפלט בבית ההורים, שאינה ששה לפקיד אותו בדרך־כלל. היא זקוקה לעזרה דחופה. עם כל הצער, הבושה והסיכון שבדבר, לא יהיה מנוס מביצוע הפלה. כמה יעלה ניתוח כזה – אין לו מושג. ולאיזה רופא לפנות? בעניין זה תוכל מלכה קליגר לייעץ לאלנה. יש לה נסיון בזה, עד כמה שידוע לו. עצם המחשבה על דברים אלה מחליאה אותו. נורא, אורח־החיים הזה, שהיא מנהלת שם, בירושלים. מין שתפנות מינית. בהמית. שלי שלך, שלך שלי, כולם עם כולם. הרגשות לא נחשבים כלל. זכרים ונקבות. בשר בבשר. ואלה התוצאות.

הדם עלה לראשו. כמעט פער את פיו ושילח צעקה לחח החדר: “א־ה־ה!”

באחת־עשרה יצא לקנות אילו מצרכים בחנות, וכשחזר, מצא אותה במטבח – עדיין בפיג’מה – פותחת את המקרר ומוציאה מתוכו גביע לבן, עגבנייה, חמאה –

“רגע, רגע,” עצר בעדה, ובדחותו אותה הצדה, החל הוא מגיש לשולחן, ואמר שיש מרק, ובשר, וכבר שעת צהריים, מיד יעמיד על האש, ותוך כמה רגעים…

“תעזוב, אבא, זה מספיק לי, יותר מדי,” מרחה פרוסת לחם בחמאה, הוציאה כפית מן המגירה והתיישבה לעוט מן הלבן.

אלברט התיישבת מולה, “עכשיו ספרי, מה קרה?”

“שום דבר לא קרה!” שמה אל פיה כפית אחר כפית בחפזון. וכשראתה שמבטו אינו מרפה ממנה, מבט מלא דאגה, אמרה: “באמת, אני לא ילדה פולנייה, שבכל פְלוֹץ שהיא מפליטה מזעיקים את מגן־דוד־אדום…”

שערה היה מדובלל, פניה מעוכות, ועיניה הערומות, ללא המשקפיים, היו אדומות.

“מה אתה מסתכל בי במין מבט אַנתרוֹפּוֹלוֹגי?”

אלברט גיחך רגע. ושוב הרצין. “את לא רוצה לומר…”

“אין לי מה לומר! בחייך, יש לי כאב־ראש, עזוב אותי עכשיו.”

ולאחר שאכלה בחטף פרוסת לחם ולגמה ספל קפה, חזרה לחדר והסתגרה בו.

לפנות ערב נשמע צלצול בדלת, ואלנה ניגשה לפתוח. עמדה לפניה בחורה לא־מוכרת, נמוכת־קומה, ישרת שֵׂיער ובהירת עיניים. אמרה ששמה נעמי, היא חברתה של דנה, ושאלה אם אפשר לראותה.

“אה, נעמי… מה, מירושלים… באמת, לבוא במיוחד…” נשמע קולה של דנה מן החדר כשנכנסה לשם חברתה, אך מיד ביקשה ממנה לסגור את הדלת.

אלברט ואלנה ישבו בסלון וכרו אוזן, אולי יגונב להם מה משיחת השתיים.

הן דיברו בלחש ושיחתן התארכה מאוד. רק מלים מעטות עברו את מחסום הדלת, והיה זה כשדנה הרימה את קולה במעין זעקה על עוול נורא: “אבל לשקר?! למה צריך היה לשקר! למה העלים ממני, שנה וחצי!” ואחר־כך: “לא, אני לא יכולה להשלים עם זה!” ושוב: “שיזדיין עם מי שהוא רוצה, זה לא מעניין אותי!” ולאחר רגע: “אבל אני לא בנויה לזה! תהרגי אותי, אני לא בנויה לזה!”

כשיצאה נעמי מן החדר – לאחר יותר משעה – ליוותה אותה אלנה אל הדלת. על הסף אמרה שאם לא אִכפּת לה, היא תלווה אותה מעט – הבחורה עשתה עליה רושם כ“אחראית ורצינית”, כפי שציינה לאלברט – יצאה אתה לרחוב.

בלכתן זו לצד זו בדרך לתחנת האוטובוס, שאלה אותה אלנה מאַיִן היא מכירה את דנה, ונעמי אמרה ששתיהן חברות בקבוצה אחת. “‘קבוצת ה־22’?” – שאלה אלנה. “אני רואה שאת מעודכנת,” חייכה אליה נעמי. אלנה אמרה שהיא ובעלה רואים כמה בתם סובלת והם מודאגים מאוד, אך דנה – וככה זה אצלה עוד מילדות – אי־אפשר להוציא מלה מפיה על סיבת סִבלהּ. “תביני, שאני, בתור אמא…” נעמי, לאחר היסוס רב, ניאותה לומר: “יש לה איזה משבר.” אלנה נעצרה על מקומה. “על איזה רקע?” – “רקע רומנטי,” ענתה נעמי. “משהו עם הבחור השוודי שפעם באה אתו אלינו?” ניסתה אלנה. “מי, כריס?” נעצרה גם נעמי, “לא, לא היה ביניהם שום דבר, עד כמה שאני יודעת. סתם חבֵרוּת רעיונית…” אחר־כך האטה פסיעותיה, כסופרת אותן אחת לאחת, שקלה דברים בלבּהּ, ולאחר שהחליטה, כנראה, ששום רע לא יאונה לחברתה אם תגלה את האמת לאמה, אמרה: “היה לה רומן ממושך עם סטודנט לפיזיקה, עולה מארגנטינה, בחור מוכשר מאוד, שהיתה לו דלקת המוח…” וסיפרה שכל השנה האחרונה סבל מאוד ממחלה זו – התקפים של כאבי־ראש, שיתוקים חלקיים – היה מאושפז שבועות רבים בבית־החולים, “הרופאים נתנו לו רק שלושים אחוז סיכוי שיישאר בחיים,” ובמשך כל הזמן הזה טיפלה בו דנה במסירות יוצאת־מן־הכלל, יום־יום היתה באה אליו, סועדת אותו, מביאה לו את חומר הלימודים מן האוניברסיטה, נשארת אתו בלילות, כל חבריה היו בטוחים שזה קשר של קבע, מה גם שהבחור התייחס אליה כאל חברה־לחיים, והנה לפני כמה ימים – לאחר שהחלים, “ולא מעט בזכותה” – הודיע לה שהגיעה ארצה חברתו מארגנטינה, שככל הנראה יה ביניהם רומן עוד שם, והוא נאלץ לנתק את הקשר אִתהּ. “זה שבר אותה,” הישירה מבט אל אלנה. והוסיפה: “ומה שמכאיב לה יותר מכֹּל הוא שלא גילה לה, במשך כל החודשים הרבים שהיו יחד, ביחסים אינטימיים בכל המובנים, שהוא שומר אחת בסליק איפהשהו, והוא רק סִפֶּר בשבילו”

“כן, כן…” נדה אלנה בראשה. “כן, ככה זה…” היא רצתה לשאול אותה עוד כמה שאלות, וביחוד אם לדעתה יכולה היא לעזור לבתה בדרך כלשהי, אך האוטובוס הגיע, ולא נותר לה אלא להיפרד ממנה במלוֹת תודה.

כשסיפרה אלנה לאלברט את הדברים ששמעה מפי חברתה של דנה, השפיל את ראשו, ודכאון קשה ירד עליו. אך לאחר זמן מה אמר בלבו שמוטב זה מהריון בלתי־רצוי, כי הריון אפשר לעקור רק על־ידי ניתוח שתוצאותיו מי ישורן, ועל משבר רומנטי מתגברים. היו דברים מעלם. יעברו כמה שבועות –

“מארגנטינה?” שאל.

“מארגנטינה. מה זה משנה?”

הוא ניסה לשווֹת לנגדו את פרצופו של הנבל, שהוליך שולל את בתו שנה שלֵמה וניצל אותה. ורוגז חמר בו על דנה עצמה, שאינה יודעת להבחין בין ישר לערום. בעד דלת החדר הסגור הסתננו רחשים של בכי כבוש, של גריפת אף.

“טוב שהיא בוכה,” לחש אלברט לאחר רגעים ארוכים של שתיקה, "שתפרוק את הלחץ, שלא תחניק בתוכה…,

למחרת בבוקר התלבשה דנה, התרחצה, סרקה את שערה, ישבה אל שולחן המטבח לאכול –לאחר שיצאה אלנה לעבודתה – ושעה ארוכה קראה את העיתון, מדף אל דף, עונה אגב כך, תשובות חפוזות, לצאת ידי חובה, לשאלות אביה על הלימודים באוניברסיטה. משגמרה לקרוא, הניחה את העיתון על השולחן וחזרה לחדרה.

אלברט לא יצא מן הבית. אמר לעצמו שעליו לשמור עליה. אין לדעת מה היא עלולה לעשות, בחורה אימפולסיבית זו, שיותר מפעם אחת, באמצע מריבה בינה לבין הוריה – לעתים אפילו תוך כדי ויכוח לא סוער במיוחד היתה מטיחה בהם איזה גידוף ונמלטת מן הבית בטריקת דלת עזה.

שניים באו לבקרה לפני הצהריים ואחת לפנות ערב, ואלברט שאל את עצמו אם כל “קבוצת ה־22” עומדת להשתלט על הבית בימים הקרובים. הראשונים היו בחור גבוה, בלונדיני, קירח בקדקודו, שעשה רושם מאוד אינטֶלֶקטוּאָלי (ואמנם דנה אישרה, לאחר לכתם, שהוא אַסיסטֶנט לפרופסור להיסטוריה, “חתיכת גאון”), ואשה כבת שלושים וחמש, שבאה יחד אתו, מסורבלת מעט, במשקפיים, חיוך פיקחי, אולי אירוֹני, על פניה, שאלברט חשב שהיא מעין “עובדת סוציאלית”, אך לאחר מכן נודע לו מפי דנה שהיא משוררת. הם הסתודדו עם דנה כחצי שעה, ואחר־כך יצאה אתם מן הבית ולא חזרה אלא בשתיים־וחצי, ובשובה הודיעה שאת ארוחת הצהריים אכלה אתם במסעדה. הבחורה שבאה לפנות ערב היתה מזן נדיר: גבוהה ודקה כג’ירפה, שׂערהּ הערמוני השופע מתאשד מן הפסוקת לשני צדי פניה הארוכות והצחקניות; מיד עם כניסתה פנתה אל אלנה בקול צוהל: “את האמה של דנה המיואשת, נכון?” אלנה נבוכה, לא ידעה מה לומר. “המיואשת?” מילמלה, טרגדיה יוונית!" נשאה הבחורה הגבוהה את ידיה למעלה“, אַנטיגוֹנה! מֵדֵיאה! מה קרה בסך־הכֹּל? היה גָאוּצ’וֹ ואיננו! בִּיג דּיל! מיהו? רוּדוֹלְף וָלֶנטִינוֹ” רֹוֶברט רֶדְפוֹרְד? – סתם נֶבֶז! אפשר לראות את הבת חגורת השׂק?"

מבעד לדלת הסגורה בקעו מדי פעם משפטים בקולה הרם והצלול: “את שואלת אותי? לא הייתי מבזבזת עליו דמעה אחת! לאחר כל מה שעשית בשבילו… אז מה? תשבי באפר ותתגרדי בחרס עד סוף ימַיִך?.. הו, פתפותי ביצים… תתמוטטי? את לא תתמוטטי! את יותר חזקה ממה שאת עושה את עצמך!.. אבל אנחנו זקוקים לך! את לא יכולה להרשות לעצמך… כן, אני! גם לי יש נסיון חיים מסוים!..”

בערב, מאוּששת מעט, שקעה דנה בכורסה, לצד אביה ואמה, לצפות בחדשות בטלוויזיה. מיד בתחילתן דווח על רציחת יהודי בירושלים בידי סכינאי ערבי. על המרקע נראו שוטרים ואזרחים נסערים סביב שלולית דם שהכתימה את המדרכה בצד תחנת אוטובוס. קצין משטרה רואיין, גם אחד מדרי הרחוב שהיה עד למעשה, אנשים צעקו, זה לתוך דברי זה, נערה בכתה בחיק חברתה, פתאום נתמלא הרחוב המון נערים מסתערים לעבר השוטרים, מניפים אגרופים וצועקים במקהלה, “מ־וות לערבים! מ־וות לערבים!”

בדממה גמורה צפו השולה בחדשות עד תום המהדורה. לאחר תחזית מזג האוויר קמה אלנה וכיבתה את הטלוויזיה. דנה הניפה אגרוף וקראה: “מ־וות לערבים! מ־וות לערבים!” אלברט חש את הזעם עולה לראשו. רק על כך מצאה לנכון להגיב? לא על הרצח עצמו, זה השלישי השבוע? רק זה מה שמקומם אותה, קריאת הנקם של איזו חבורה של נערי שוליים חמומי־מוח וחסרי־דעה?

אך עצר בעצמו. בכוח עצר בעמו מלהתפרץ. והחליט לפנית אל הגיונה.

וניסח את דבריו באופן המתון ביותר כמיטב יכולתו.

“תראי, דנה,” הרכין עצמו כלפיה, "אַת יש לך השקפה מסוימת על מה שעלינו לעשות פה, בארץ. את חשובת שצריך לתת להם, לערבים, מדינה. פלשתינאית. עצמאות. טוב, אני יכול להבין השקפה כזאת. שיש יהודים שחושבים שזה מה שיבטיח לנו שלום, ובטחון, ואז, רק אז, נוכל לשבת בשקט איש תחת גפנו ותחת תאנתו. את מאמינה בזה. בסדר. אבל למה, אני שואל, למה את צריכה להקדיש את כל הכוח הנפשי שלך, את כל מרצך, את חייך – "

נשימתה נתקצרה. שוב הרגיש את הזעם תופח וגועש בתוכו. הוא יקבל התקף־לב, הרגיש, שבץ, דווקא מפני שהוא מתאמץ כל־כך להבליג.

“ל… ל… להגן על הזכויות של… של אלה…” הושיט ידו לעבר הטלוויזיה שעל מרקעה נראתה קודם זַוועת הרצח, “שרוצים לרצוח אותך! אותך! אותך!..”

“אלברט!” משכה אלנה בשרוולו, “אני מבקשת שתפסיק מזה! תפסיק! זה לא הזמן עכשיו…”

“מתי הזמן? מתי?” משך עצמו שוב אל דנה, משכך במאמץ רב את סערת רוחו: “הלא את ידועת היסטוריה… את יודעת איזה אשליות היו ליהודים שהאמינו…” נשם עמוקות, “שאם רק יתנהגו יפה כלפי שונאיהם, רק אם יהיו נחמדים כלפיהם… אז… אז יאהבו אותם, לא יפגעו בהם… כך קרה בגרמניה, ברומניה…”

דנה קמה, נכנסה לחדרה וסגרה אחריה את הדלת.

“אני לא מבינה אותך,” לחשה אלנה, נרגשת, “את רואה באיזה מצב היא נמצאת.”

אלברט השפיל ראשו ושתק.

מעבר לדלת נשמע קול יבבה דקה כשל גור חתולים חולה.

מחדר־השינה אמרה אלנה ברוגז עצור: “היא פצועה, היא שותתת דם, דבר קשה מאוד עבר עליה, ואתה בא וזורה מלח… למה זה היה נחוץ עכשיו, אני שואלת אותך, הטפת המוסר הפוליטית הזאת? חשבת שתשנה את דעתה, דווקא עכשיו, כשהיא במצב כזה?”

למחרת, בעשר, לאחר שלקחה משהו אל פיה ושתתה שני ספלי קפה תוך כדי קריאת העיתון, התיישבה דנה ליד הטלפון בסלון ודיברה בו בלחש. אלברט, כדי שלא לצותת, נכנס לחדרו, שהמיטה בו לא היתה מסודרת, והפיג’מה הגברית של בת וחזייה שלה היו זרוקים עליה, הוריד את “סוקרטס” של שפיגל מעל למדף, התיישב ליד שולחנו ועילעל בו בפיזור־נפש. הדלת לסלון נשארה פתוחה, ומשהו מהלחשים הנרגשים הגיע לאוזניו. מהם הבין רק שהוא מטיף לה, או מייעץ לה. השיחה התארכה כל־כך שאלברט נעשה קצר־רוח. הוא לא העז לומר לה שתפסיק, ששיחות בינעירוניות בשעות אלה עולות הון, והיא מדבר כבר יותר מארבעים דקות, על־כן קם ממקומו והחל מתהלך הלוך ושוב, מחדרו אל המטבח, מן המטבח אל חדר־השינה, מחדר־השינה אל השירותים, ובכל פעם שהיה עובר בסלון זרק מבטים לעברה, שמשמעם – חשב – ברור, כיוון שגם היה מציץ בשעונו תוך כדי צעידה. אך דנה היתה שקועה כולה בשיחתה האינטימית, שנשמעה כהרת־גורל, ונראה שלא השגיחה כלל ברמזים מאיצים אלה.

השיחה ארכה שעה ושלושים וחמש דקות, ובסופה קמה דנה, נכנסה לחדר, ולאחר כמה רגעים יצאה ממנו ובידה האמתחת שהביאה עמו בבואה מירושלים.

“טוב, אני הולכת עכשיו… מצטערת שגרמתי כולם צער ובושת וכל מיני זיבולים…” חייכה חיוך עצוב אל אביה בדרכה אל הדלת.

“למה… מה… את יכולה להישאר… אנחנו, להפך…” גימגם.

“לא, אני חייבת לחזור. אז תודה, ושלום, ותמסור גם לאמא…”

אך כאשר כבר עמדה על הסף חזרה ונכנסה, ונשקה לאביה על לחיו.

לאחר שנסגרה הדלת, צנח אלברט לכורסה, הליט פניו בכפות־ידיו והתייפח כילד, וכל גופו מרתית. משך ממחטה מכיסו ומחה את דמעותיו, שזלגו בלי שיוכל לעצור בהן.

כשנרגע לבסוף, קם ורחץ את פניו ונכנס לחדרו, שהמיטה בו כבר היתה מוצעת עכשיו, והוציא מן המגרה את מחברת היומן ופתחה.

אך לא כתב דבר.

עלי להתנקות, אמר לעצמו. להתנקות מכל הזוהמה הפוליטית המעכירה את הנשמה. לחדול מזה אחת ולתמיד. להתנזר מכל דיבורי ההבאי האלה, מכל הוויכוחים המאוסים האלה, שהאוויר מלא אותם כמו פיח ארובות גרפיתי המרעיל את הריאות. כמה זול אני נעשה, כמה ווּלגרי כשאני משמיע את הדעות הנדושות האלה, שכל עיתונאי זוטר וכל חנווני וכל פקיד בעירייה דשים בהן יומן ולילה, ולא מחדשים דבר. אני חייב להיטהר.


למחרת בבוקר לקח אתו את “מעבר לטוב ולרע” של ניטשה, הלך לטיילת, והתיישב באותו מקום שישב בו לפני ימים אחדים. פתח את הספר לקרוא בו, ומדי פעם זרק מבטים לצדדים, מקווה שתשוב ותופיע אותה צעירה רוסייה שהיתה כקרן אור באווירה המשוממת האופפת אותו. האם צדק ניטשה באָמרוֹ שיש יופי גם באדם רשע, כמו היופי שבנוף פראי, לעומת הנוף הפַּסטוֹרָלי? (ומבטו פונה ימינה, לראות מי מתקרב, אך אין זה אלא צעיר אתלטי, הממהר לרדת אל החוף); האם נכון לומר – מהרהר הוא במה שקרא – שהרשע אין בו הרגשת חטא ולפיכך אי־אפשר להטיל בו אשמה? (ומבטו פונה שמאלה, והוא נכזב להיווכח שהצעדים הם צעדיו של גבר קשיש שרגליו כחושות ומגוּידות המהלך יחף במכנסי־ים); ומה פשר המשל הזה על עופות־הטרף הגדולים, שאי־אפשר להרשיעם על שטורפים הם את הגדיים ואין הצדקה לגדיים לרגוז עליהם… (והוא מסב את ראשו לאחור, כי נדמה לו שמישהו מתקרב ועומד לשבת סמוך אליו) – שהרי העופות אומרים: אין לנו דבר נגד הגדיים, להֵפך אוהבים אנחנו אתם, בשרם רך וטעים… האומנם אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט, ויש רק מוסר אדונים ומוסר עבדים שאין כל זיקה ביניהם?

כמה ימים ישב כך מול הים, הספר על ברכיו, והרבה לא התקדם בו, גם לא יכול התרכז במה שקרא, כי עיניו פזלו הנה והנה ודעתו היתה נתונה לעניין האחר. משום מה נשתכח ממנו צבע שׂערה של הצעירה. שחור? בלונדיני? האם גלש לה כאשד על כתפיה?

כשעלה על הטיילת ביום החמישי, הציף סומק את לחייו. מגבה הכיר אותה, על־פי שמלתה, אותה שמלה כחולה־כהה, אף שהפעם חבשה לראשה מין כובע־מלחים לבן עטור פתיל זהוב ובעל מצחייה, והיא ישבה באותו מקום שבו ראה אותה לראשונה.

לקח לו כסא והעמידו כשלושה־ארבעה צעדים מכסאה ופתח את ספרו ושם עיניו בו. לאחר כמה רגעים נשא מבטו אל מרחבי הים, שהיה שקט למדי, רק גלים קלים התגלגלו בו, מתערסלים, וכשעמד להחזיר את המבט אל הספר, הסב אותו להרף־עין שמאלה. באותו רגע הפנתה הרוסייה את ראשה לימינה ושלא במתכוון נפגשו עיניהם. אלברט חייך אליה, ואף היא, משום הנימוס, העלתה חיוך דק על שפתיה. החיוך הזה נסך אומץ בלבו של אלברט. הוא שלח אצבע אל הספר הפתוח שעל ברכיה, ואמר: “רוסית?”

“זה?..” השפילה מבטה לרגע אל ספרה, “כן, כן. מבין רוסית?”

“לא, בולגרית. אבל האותיות…”

“כן, קירילי.”

אלברט אזר עוז, קם ממקומו, ניגש ונעמד ליד כסאה.

“אפשר לראות איזה ספר זה?”

הרוסייה הִטתה את כריכת השער כלפי מעלה.

"אה, “גֶרצוֹג', ‘הֶרצוֹג’,, סוֹל בֶּלוֹ…”

“אתה… מכיר זה?”

“כן, כן, קראתי, בעברית, כמובן. את, הרבה זמן בארץ?”

“חצי שנה. זה הרבה?” הצטחקה.

וכבר יודעת עברית!"

“אבל לא טוב,” הצטחקה שוב.

היה לה צחוק לבבי, שחימם את לבו של אלברט. צחקוק שהוא גם גאה וגם מקרב, אמר לעצמו.

“היית באולפן?”

“או, רק קצת. שני חודשים. שתי חודשים אומרים?”

“לא לא, שניים. העברית שלך טובה מאוד.”

“לא, לא טובה. אבל לא היה אפשר לי יותר זמן ללמוד, בגלל התנאים.”

“התנאים…” תהה אלברט. היה לה קול נעים. לא מתוק, לא מתרפס, קול המעיד על אישיות עצמאים בעלת אופי, חשב.

“המצב. כן, זה המלה, המצב.”

אלברט היסס לרגע, אחר־כך הצביע על הספר: “טוב, את חושבת?”

“כן… טוב… נוּ, חיים…”

אלברט השהה עליה מבט שואל.

“חיים!.. זה החיים!” טפחה בידה על הספר.

“כן, החיים…”

כל־כך מצא חן בעיניו מה שאמרה! פשוט, ועם זה נכון ותמציתי – מי עוד היה מתבטא כך? – שרגע עמד נרגש ולא מצא מלים לומר לה.

היה ברצונו לשאול אותה עוד מאה שאלות, אך חשב שיהיה בזה משום הסגת גבול, ועליו להסתפק הפעם בדו־שיח קצר זה – אין להגזים, יש לנהוג בזהירות עם בחורה עדינה זו, שקורן ממנה יופי שקט, עצוב, נוגע־ללב – שפותח פתח לשיחות שעוד תתקיימנה, כך קיווה, בימים הבאים.


בוקר אחד – ימים אחדים לאחר שובה של אלנה מטיולה ליפן – יצא אלברט מביתו ללכת אל בית העירייה, ולראשו כובע־הקש הסיני שהביאה לו מאותו טיול. כמה אנשים שעברו על־פניו הפנו ראשיהם אליו, תמהים או משתאים. אשה אחת שבאה מולו ושקית מכֹּלת בידה, נעצרה לפניו, ובחיוך מנצנץ בעיניה – כאילו ראתה ג’ירפה שיצאה מגן החיות מתהלכת לה חופשי ברחוב העיר – שאלה אותו מאַיִן לו הכובע הזה. אלברט נתן בה מבט של זלזול והמשיך ללכת. עוד אדם אחד נעצר על־ידו כשעבר על־פניו, נשא עיניו אל הכובע, חייך ולא אמר דבר. כשהגיע אלברט אל פתח בית העירייה, הסיר את כובעו ואחזו בידו.

דרי רחוב שפינוזה התרגלו לאט־לאט לראות את שכנם בכובע הקש המוזר ולא הטרידו אותו בשאלות ובתמיהות, אך כשעבר ברחובות הסמוכים, כמו רחוב הרמן כהן, רחוב משה מנדלסון, רחוב פילון – כולם פילוסופים נודעים – היה תמיד מישהו מתעכב לרגע, מפנה ראשו אחריו ומחייך, ספק בחיבה ספק בלגלוג.

פעם אחת הלך אלברט ברחוב שלמה המלך ונתקל בחבורה של ילדים חובשי כיפות ומגודלי פיאות. כשראו אותו, החלו צועקים במקהלה: “סיני! סיני!” רצים בעקבותיו וקוראים: “סיני! סיני!” אלברט פנה לאחוריו וניסה לגרשם מעליו כגרש כלבים נובחים בעקבות עובר־אורח. לפתע צף לעיניו, כעולה מבור אפל, השוטה מגורניה־דז’ומאיה, שילדי העיירה, והוא ביניהם, היו דולקים אחריו ומתקלסים בו, ושנים לאחר־כך היה מופיע בחלומותיו ומוכיח אותו ללא־קול, במבט אילם.


 

יב

אוֹלגה – זה השם שנתן לה בינו לבין עצמו – לא נראתה עוד על הטיילת. בוקר־בוקר היה בא לשם, מתיישב באותו מקום, מול הים, ספר בידו, על ברכיו, צופה נכחו, מנסה לקלוט מה שקוראות עיניו, מסתכל לצדדים, לאחור –

לאחר שנואש מלקווֹת כי שוב תבוא ותשב על הכסא, כמה צעדים ממנו, החליט לצעוד, כמו שהיה רגיל, לאורך הטיילת, דרומה, ובחזרה צפונה, שמא היא יושבת במקום אחר (האם נבהלה ממנו? לא נעמה לה פנייתו אליה? חשדה בו בכוונות מגוּנוֹת?) ואולי מצאה גם היא שצעידת בוקר מרעננת את הנפש, והוא יראה אותה צועדת מולו. פגישה יפה תהיה זאת, ושניהם יתעכבו לכמה רגעים – כן, מובן שאני זוכרת! אתה הוא ששאלת אותי על גֶרצוג'… – וישוחחו על ספר של דוסטוֹיבסקי ששניהם קראו..

ולאחר עשרה או שנים־עשר ימים חדל ללכת אל הטיילת. האם עזבה אולגה את העיר? את הארץ? ואולי מצאה עבודה, ולמזלה אינה צריכה עוד לבטל את זמנה בקריאת ספרים בשעות הבוקר? שאלות רבות היו לו אליה, ועל נושאים אחדים היה כָּמֵהַּ לשוחח אתה, והנה –

אבל שמר אותה בלבו, ומדי היזכרו בה – ופניה העדינות, שמין “אצילות רוחנית” שורה עליהן, קמו ועמדו לנגדו, וקולה הנעים והגאה צילצל באוזניו, כאשר אמרה, “חיים… זה החיים!” – כמעט עמדו דמעות בעיניו.

כצינת שלג ביום קציר, אמר לעצמו בהיזכרו בה.

לא ש“התאהב” בה. תהיה זו שטות לומר כך. בת כמה היא, אולגה? עשרים וחמש? עשרים ושבע? ומנַיִן שהיא רווקה? ובכלל – אדם נשוי הוא, אב לבת מבוגרת, ואת אלנה הוא אוהב ומכבד, הבנה שוררת ביניהם, כל השנים הוא נאמן לה, וכן גם היא –

בעצם – עצר רגע במחשבתו – האם יכול הוא להיות בטוח שכל שנות נישואיהם לא בגדה בו אפילו פעם אחת? לעולם אין אדם יכול להיות בטוח בכך בכל מאת האחוזים. כה רבים המקרים, אפילו בסביבתנו הקרובה, שזוגות נשואים, שבטוחים היינו שהרמוֹניה גמורה שוררת ביניהם, שנדמה כי מעולם לא רבו, חבוקי זרוע הם נראים בחברה, מפגינים אהבה זה לזה לעיני אורחים הבאים לביתם – והנה פתאום נודע לבעל, שכבר עשר שנים יש לאשתו מאהב צעיר שהיא נואפת אתו בשעות אחר־הצהריים, כשהוא רכון על הניירות במשרד, עמל קשה כדי לפרנס אותה. ואלנה… אמנם אין לומר שהיא התגלמות תשוקותיו של גבר – גופה שמן מדי, שדיה תפוחים מדי —אבל דווקא העגלגלות הזאת של אבריה, הרכות הזאת… האם הנשים של רוּבֶּנס לא היו נחשקות?.. ופניה — נעימות, שופעות חום וחביבות, מאירות לכל הבאים במגע אתה…

הרהורי שטות! – מיהר לסלקם מראשו.

לא, הוא לא “התאהב” באולגה, זה ברור לחלוטין. אבל נצר את דמותה בלבו. דמות אשה צעירה, ענוגה ואצילת־נפש.

ביומנו כתב:


הימים מתקצרים. ענני סתיו. מעטים יפקדו מעתה את הטיילת, ורצועת החול שלשפת הים תהיה שוממה. הגלים יגבהו, יקציפו, ובעת סערה, עכור יתגעש הים. מעבר לחלון כומשים עלי היָקָרַנְדָה, עוד מעט ישרו ארצה וערומים יפרשו זרועות ענפי העץ. בצפון הרחוק כבר חורף, מרחבי האדמה מלבינים משלג מאופק עד אופק. בזמן אחר היה דוקטור זִ’יוַאגוֹ, ישוב בטרוֹיְקה שצלצולי ענבליה מתגלגלים בדממה האינסופית, או מהלך לבדו בשׂדרה ארוכה של לִבנים, מתרפק על עצבות השלכת, על עוגמת ערבות השלג, ושירים ליריים כחולים מתחרזים בלבו. עברו הזמנים ההם ולא ישובו עוד. עברו גם הימים בהם יכול היה משורר עברי לשיר “יד ענוגה היתה לה”, או “הכניסיני תחת כנפך”. למי מאלו המתהלכות פה ברחובות יד ענוגה, נכמרת? למי כנף אם ואחות, קן לתפילות? – כל החלומות נרמסים תחת רגליה הגסות של הבינוניות החוגגת.


עצבנות השתררה עליו. הוא לא ידע מה לעשות בזמנו. לאחר שהיתה אלנה יוצאת לעבודתה, היה מתהלך כשעה בדירה, מחדר לחדר, מקיר אל קיר, כחיה בכלוב, לרגעים נעצר ליד החלון, עוקב אחר אשה שמנה הנושאת שקית מכֹּלת כבדה מן החנות לביתה, נעצרת בדרכה כדי לפוש, כי נשימתה קצרה, וחזה עולה ויורד והבעה של סבל על פניה; אחר הזקן הצולע שגר במספר 38, והוא מובל יום־יום בידי בחור גבוה, האוחז אותו בזרועו – מטפל בו בתשלום, כפי הנראה –־ אל המרפאה? אל בית־הקפה? אל הבַּנק? משהה את מבטו על האשה הגבוהה, בעלת השֵׂער הצהוב, הדביק, המדובלל – לא שפוּיה, ככל הידוע – העומדת על המדרכה וזורה פירורים מסינרה, כנושאת משך הזרע, להמון חתולי הרחוב המתקבצים סביבה, מחזה המעורר בו עניין לשעה קלה –

אחר־כך הוא יוצא מן הבית ואינו יודע לאן ילך. עומד על המדרכה, מסתכל הנה והנה, כמחכה למישהו, אך אינו מחכה לאיש. אילו צריך היה ללכת לחנות לקנות מצרכים כלשהם, בחפץ־לב היה הולך, אבל אלנה כבר קנתה כל מה שנחוץ. הוא ניגש לקיוסק, קונה חפיסת סיגריות, למרות שקנה כבר אחת בבוקר, כשירד להביא את העיתון. אין לו מה לומר לאליהו, אין לו מה לשאול אותו.

והזמזום באוזן השמאלית, זה שהחל לאחר הנפילה על הסלעים בגליל – הוא שם לב שיש איזו מחזוריות בתנודות החוזק שלו. לעתים, בעיקר בלילה, הוא נחלש עד שאינו נשמע כמעט; לעתים, כמו עכשיו, כשהוא עומד ברחוב ואינו יודע לאן לפנות, הוא מרשרש מין רשרוש טורדני; והוא מתגבר עד כדי צפצוף, דווקא בשעה שהוא יושב בערב ליד שולחנו ומנסה לכתוב. הוא כל־כך מרגיז אז, שכשמגיעה השעה עשר, ואפילו לפני־כן, הוא קם מיואש מכסאו, חולף על פני אלנה, היושבת מול הטלוויזיה, או קוראת בספר – מסִפרי העלילה האנגליים שאין הוא מייחס להם כל חשיבות, כי הם טריוויאליים כל־כך, אינם נוגעים כלל בשאלות הגורליות של הקיום האנושי – ובלי לומר מלה, נכנס לחדר השינה ופושט בחֵמה את בגדיו.

הוא תולש עצמו ממקומו על המדרכה, והולך — במרץ רב, כאילו שלא לאחר לאיזו פגישה חשובה – אל הספרייה שב“בית אריאלה”. נכנס אל אולם הקריאה, עובר בין טורי המדפים הפתוחים, מוריד ספר – בידיעת הארץ, בהיסטוריה של עם ישראל, כרך ממילונו של בן־יהודה, אלבום של רֶמבּרַנְדט או של דָה וִינְצ’י — מתיישב על־יד השולחן ומעיין. משתקע ראשו ורובו בספר, עד שמגלה להפתעתו שהשעה כבר שתיים וחצי, והוא לא אכל עוד צהריים.

או נכנס ל“ספריית אחד־העם”, שבקומה השנייה. שם הוא מוצא ספרים על כל הגלויות. יכול הוא לשבת שם שעות ולקרוא את הספר על הקהילה היהודית בעיירה שומאלה, שבצפון־מזרח בולגריה – כולה של צאצאי המגורשים מספרד היתה, שהגיעו שמה, כמו אבותיו, מאַדריאָנוֹפּוֹל – מתחילתו עד סופו, לרבות ההספדים על פרנסיה שהלכו לעולמם בדרך הטבע או שנספּו בשואה; או — כיוון שהוא חובב אופרה מושבע — להשתקע עמוק בקריאת תולדות חייהם ופועלם של זמרי האופרה היהודים בסופיה, כבּיטוֹשׁ דָוידוֹב ובּוֹרִיס אוֹלִיבֶר, וגאווה ממלאה את לבו.

או הולך לפעמים לחנות הספרים הנדירים — מהלך עשר דקות מביתו – ושולף מן המדפים ספר ועוד ספר, מן הישנים ביותר, שמראה כריכות העור שלהם וריחם המיוחד – ריח של צמר כבשים, של חלב נרות, של דבק סנדלרים – מסכסך את חושיו, ואם מוצא הוא ספר המושך את לבו, מתיישב על שרפרף וקורא בו עשרה־עשרים דף. כך דיפדף יום אחד בספר אנגלי שיצא בלונדון ב־1755, ושמו “מכתבי מרגל תורכי שחי בפריס חמש וארבעים שנה בלי שיתגלה, ושיגר דינים־וחשבונות ללא־פניות, לחצר המלכות בקונסטַנְטינוֹפּוֹל על הקנוניות החשובות ביותר באירופה, בייחוד בצרפת, ועל האינטריגות בחצרות המלוכה הנוצריות, מ־1659 עד 1682”, והנה גילה שאחד “המכתבים” האלה (שלאחר מכן נודע לו שהם מעשה־זיוף ספרותי), מופנה אל יהודי ששמו נתן סעדי, בווינה, ובו הוא מוכיח אותו על אמונתו במשיח השקר שבתַי צבי מסְמירְנָה, הטוען שיושיע את ישראל ויחזירו לארצו; וב“מכתב” שני, אל הקיימאקאם בקונסטנטינופול, הוא מגולל את כל פרשת משיח־השקר הזה ואמונת היהודים בו בכל ארצות אירופה ומזהירו מפני מרד שהם זוממים נגדו. סמירנה, אדריאנופול, הבאשי־בוזוקים האכזריים… הוא נושא עיניו מן הספר והוזה, ורואה את הגבעה שמדרום לעיירת הולדתו, עליה, כפי שסיפרו, ניטש הקרב בין הבאשי־בוזוקים התורכים והמורדים הבולגרים האמיצים ב־1876. ויום אחר נופל לידו ספר שירים של ג’ון דון, “דוֹנָה מִיָא, צרור שירי אהבה”, ולבו מתפעם למקרא החרוזים הנפלאים — “תמיה אני, מה עשינו, את ואני, לפני שאהבנו זה את זו… האם לא היינו גמולי שדיים עד אז, וינקנו, כילדים, את תענוגות חיק הטבע?.. אם ראיתי אי־פעם יופי כלשהו בדמיוני, שחשקתי בו, שנגעתי בו, רק אַת היית זו שבחלומי… אהבתיך לפני שידעתי את פנַיִךְ או את שמך… כך, לעתים, מרשימים אותנו המלאכים, בקולם בלבד, באִשָׁם ההיולית בלבד, ואנו עובדים אותם…”

בערב, לאחר הארוחה, הוא ממהר לחדרו, כי נזכר בביטוי שנתקל בו כשעיין באחד הספרים בספרייה – “אין הבור מתמלא מחולייתו” — ועליו לצרפו למחברת האגרון שלו בטרם יפרח מראשו. הוא רושם אותו – המחברת העבה מתמלאה והולכת, עוד מעט יצטרך לקנות שנייה – ותוהה על מובנו של המשל. במילון אבן־שושן הוא מוצא ש“חוליית הבור” היא האבן החלולה שעל פיו, שדרכה חודרים מי הגשמים לתוכו, ואין בהם כדי למלאו. רגעים ארוכים הוא משתהה על הביטוי הזה, משווה לעיניו בור כזה, שראה פעם בחצר מרוצפת של כנסייה בירושלים, ועל פיו אמנם אבן גדולה, מגודרת בסבכה, והוא רואה בדמיונו גשם חזק יורד, ונחלי מים זורמים לעבר פי הבור מכל צד. אחר־כך חוזר וקורא כמה ניבים שרשם לאחרונה —“דן ברותחין”, "דש בעקביו', “אכל קורצה” — וכשהוא מגיע אל הביטוי “קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו”, עולה שחוק על שפתיו: קופה של שרצים? האם יש מי שתולה לו קופסה, או סלסלה, מלאה שרצים, מאחוריו? בחולצתו? בחגורת מכנסיו? והוא נזכר בבוריס דנילו, שאמר כי הג’וּקים הם רק מיתוֹס.

סתיו באוויר. עלי היָקָרַנְדָה נשרו. גם עצי האִזדרכת שברחוב עומדים בשלכת. בוקר אחד, לפני צאתו מן הבית, צלצול טלפון. מירה המדברת, ולתמהונו – לא את אחותה, אותו היא מבקשת. “במה זכיתי לכבוד הזה?” והוא מופתע שבעתיים — נבוך, בעצם — כששואלת היא אם תוכל להיפגש אתו — בכל שעה שיקבע לה — “באופן פרטי”. – “כמובן! כמובן! בואי עכשיו אם את פנויה, אני לבדי בבית!” ופליאה גדולה בעיניו: עניין סודי, בינה לבינו, שאפילו מפני אחותה יש להסתירו? מעולם לא גילתה יחס של קִרבה כזאת כלפיו. האם נפל משהו בינה ובין מַרקוֹ, שאסור לאלנה לדעת עליו?

לא עוברת חצי שעה, ונשמע צלצול פעמון הדלת. קִצרת־נשימה היא שואלת היכן אפשר להשיג כרטיסי חנָיָה, היא חוששת שידביקו לה דו"ח. אלברט מראה לה את הקיוסק שמעבר לפינה והיא רצה שמה. כעבור כמה דקות היא חוזרת בפנים נינוחות, מחייכות, על כתפה תלויה אמתחת רַפְיָה רחבה. אלברט מציע קפה, תה, אבל לא, אין צורך, היא דוחה בביטול, ומתיישבת בכורסה, בסלון, למולו, שותקת רגע בחיוך של מבוכה, לא יודעת איך לפתוח, אחר־כך אוזרת עוז, מוציאה מן האמתחת מעטפה חומה גדולה ומניחה אותה על השולחן.

“אתה תתפלא בוודאי,” היא נושמת עמוק וידה על המעטפה, “גם אני עצמי… אבל אני מבקשת מאוד… שיישאר בינינו. מַרקו לא יודע כלום על זה. וגם אלנה, לא הייתי רוצה שתדע.”

ואז היא מוציאה מן המעטפה צרור גדול של דפים לבנים, צמודים במהדק. העליון, רואה אלברט, כתוב במכונת כתיבה, וכף־ידה מכסה על השורות הראשונות.

“תראה, כתבתי סיפור,” היא פולטת כמי שמזנק לברֵכה של מים צוננים, ופניה מסמיקות.

"אה, באמת?.. הפתעה… לא ידעתי… "

"כן, גם אני לא חשבתי. אבל ככה יצא. כתבתי אותו בנשימה אחת. במשך שבועיים. פתאום בא לי רעיון וישבתי לכתוב… ולא יכולתי להפסיק… "

נשימתו של אלברט נעתקת. ולרגע, עיניו מתערפלות מעט.

"מַרקוֹ סיפר תמיד שאת… דווקא קוראת שירים… "

“כתבתי קצת שירים. לא הרבה. אפילו שלחתי לשני עיתונים. החזירו לי. לא היו שווים הרבה, כנראה. מַרקוֹ לא ידע כלום מזה. הוא… טוב, לא חשוב.”

"לא ידעתי… בכלל לא ידעתי שאת כותבת… פרוזה, כלומר… "

“אף אחד לא ידע!” הצטחקה. אחר־כך טפחה קלות על צרור הדפים. “תראה, מה שאני מבקשת ממך… שתקרא את זה… מתי שיהיה לך זמן, אני לא ממהרת… ותגיד לי רק אם זה שווה משהו… אם בכלל כדאי…”

“אני? אבל למה אני?” התבהלו פניו.

“מפני שעליך אני סומכת שתגיד לי את האמת. אתה מבין בספרות, אני יודעת. ומלבד זה — למי אני יכולה להראות? אני לא מכירה אף אחד ש…”

פניו של אלברט בערו. ואם זה לא טוב? – חשב – אם זה רע מאוד? מה אומר לה? איך אוכל לומר לה? ועם־זה, היה סקרן מאוד לראות מה כתבה.

“אתה מוכן לעשות לי את הטובה הזאת?” הסירה את כף־ידה מן הדף.

ופעימת־לב הלמה באלברט כשנגלתה לעיניו הכותרת: “דם הצבעונים”.

“אם את מבקשת…” משך אליו את צרור הדפים, פירטט אותם באצבעותיו, ומצא שמספרו של האחרון 27, “אני יכול לסרב?”

"אני אומרת שוב: לא חשוב לי כמה זמן זה יקח. שבועיים, חודש… "


עוד באותו ערב, מיד לאחר הארוחה, הסתגר אלברט בחדרו והחל לקרוא את הסיפור. ובאותו ערב, אחרי חצות, סיים.

הוא היה המום.

הוא היה מוקסם, מלא התפעלות.

ועם זאת, כאילו אַלָה ניחתה על ראשו.

שעה ארוכה לאחר שסיים את הקריאה עוד הוסיף לשבת ליד השולחן, צרור הדפים לפניו, ודכאון כבד השתקע עמוק, יותר ויותר עמוק, בלבו.

הסיפור – מסופר בגוף ראשון נקבה – אכן כאילו נכתב “בנשימה אחת”. זרם ברציפות, ללא הפסקה, ללא פסקות, מראשיתו ועד העמוד האחרון, בקצב קצר־נשימה, דחוף־כורח־פנימי, כאילו בנפשה של המספרת הוא לספרו.

מקום העלילה הוא מושב בשרון הצפוני, וזירת ההתרחשות — זירת הטרגדיה, אפשר לומר – היא חממת פרחים. צבעונים אדומים. האשה, ילידת אנגליה, בתו של עורך־דין מכובד, שעלתה ארצה בהיותה בת שש־עשרה ולמדה מוּזיקוֹלוֹגיה באוניברסיטה העברית, מתוארת כאשה שמראיה מטעה: גופה התמיר והדק, שערה הארוך והמשיי, בצבע החול, עיניה התכולות־המֵימיות, פניה החיוורות, שדומה כי שלווה נסוכה עליהן, עושים רושם — היא מודעת היטב לכך — של עדינות וסבילות שקטה; אך יש בה, בלבה, “גרעין קשה כאגרוף קמוץ” של נחישות־רצון ונחישות־החלטה. רק השפתיים הדקות, המתוחות, שהדם כאילו אזל מהן, יש בהן כדי לרמוז על כך. את בן־המושב אשר לו נישאה אחר־כך (הוא לא מכוּנה בשם; כל שלוש הנפשות שבסיפור אין להן שמות), פגשה בזמן ששירתה בצבא והלכה אחריו אל מושבו. גבר נאה מאוד וחסוֹן — רב־סרן על־פי דרגתו — ש“גבינים שחורים וסמיכים, הנפגשים בשורש האף, הידרו את פניו ושיוו להן תואר של אומץ ותמימות ילדותית כאחת.” אך התכונה שמשכה אותה ביותר, שפיתתה אותה להינשא לו — ועכשיו, בסַפרהּ את הסיפוּר, היא תמהה על עצמה שהתפתתה לה, כי אין זה לפי טבעה, להפך, בניגוד לטבעה הוא – היתה טוב־לבו הבלתי־רגיל. הוא היה איש טוב, “טוב במלוא מובן המלה”, מחייך לכל אדם, מוכן לעזור תמיד לכל הפונה אליו בלי שיחזיק טובה לעצמו, נדיב, רחב־יד. “הוא לא ידע לשנוא, הרגש הזה היה זר לו”; וכלפיה — היה כה חביב, שאת כל בקשותיה היה ממלא.

במושב עבדו שניהם בחממת הפרחים, מקור פרנסתם. יום־יום היתה עושה שעות אחדות לצדו – בגיזום, דילול, קטיפה קשירה ואריזה — ולפנות ערב היה הוא אוסף אל הטנדר את הפרחים הארוזים ונוסע להביאם אל מרכז השיווק האזורי. איש חרוץ היה, עובד בזריזות, וחריצותו מושכת אותה לא לפגר אחריו. ברוח טובה היתה העבודה נעשית, כיוון שהיה מרבה להתבדח, לספר על הנעשה במושב, לחשב יחד אתה את ההכנסות וההוצאות של מִשׁקם ולחזות את עתידם. היא הביאה אתה ספרים רבים, אך היתה עייפה מכדי לקרוא בהם אחרי יום העבודה. לעתים, בלילות שבת, היו באים אליהם חבריו של בעלה ונשיהם, יושבים ומפטפטים עד שעה מאוחרת, אך היא, שכה שונה היתה מהם, כאילו בת עם אחר היא, לא מצאה עניין בכל זה. אנשי המושב ראו את יחסה כלפיהם כהתנשאות של משכילה עירונית, ומאחר שהתבדלה היא מהם, התרחקו הם ממנה; מה שציער את בעלה בסתר לבו.

אף שעברו שלוש שנים מאז נישואיהם, ילדים לא היו להם, כי האשה סירבה להרות כל עוד “אין לה הרגשה שהכּתה שורשים במקום.”

המהפך בחייה אירע כששכרו פועל לעזור בעבודות החממה.

לא נאמר בסיפור אם יהודי הוא או ערבי. הוא מתואר כגבוה ורזה, צעיר מעט מבעלה של המספרת, רפיון כלשהו בפניו ובידיו הארוכות, שאינן זריזות ביותר, ושתקן. כל השעות שהיו השלושה עובדים יחד, לא היה מוציא מפיו אלא משפטים אחדים, לצורך העבודה בלבד. בימים הראשונים פיקפק הבעל אם להעסיקו בקביעות, כי חשב שהוא מתרשל במילוי משימותיו, אך משעברו שבועיים, מצא שהוא דייקן וזהיר בעבודתו, מקפיד על כל פרט, ואם כי תנועותיו נדמות אטיות, תפוקתו לא פחותה משלו עצמו. כיוון שהיה הבחור שתקן, לא היה בן־שיח לבעל, אך הלה חיבב אותו והעריכו, ואם התבדח עליו לפעמים, עשה גם זאת מתוך חיבה.

“האם שתיקתו כישפה אותי? חוורון הפנים המצפין סודות? החיוך המרפרף על שפתיו מדי היפגש מבטינו, הרומז על ברית־סתר הכרותה כביכול בינינו? מתק המים הגנובים, שסיחרר את ראשי? הכמיהה היוקדת בלבי, שלא העזתי לגלותה גם לעצמי, להרפתקה שתשחרר אותי מן הכלוב המחניק של שגרת ההליכה שחוחת הראש בין שורות הצבעונים?”

בשעות שהיה הבעל יוצא, נוסע בטנדר שלו לטפל בעסקי המשק, והשניים היו נשארים לבדם, היה המתח ביניהם גובר כל־כך, “עד שלרגעים נדמה לי שהאוויר הדחוס שבחממה יתפוצץ עוד מעט, וניצוצות חשמל יתבזקו בין עלי הכותרת של הצבעונים, אותם ניצוצות הניצתים בינינו כשהוא חולף על־פנַי בין השורות, בלי לומר מלה, רק חיוך נזרק לעברי, וזרועו החשופה נוגעת, כמו באקראי, בזרועי החשופה. אלוהים אדירים! — אני משוועת בתוכי — לו רק בערו שפתיו על שפתי!”

כל שבעת העמודים האחרונים של הסיפור היו תיאור רצוף, להוּט־נשימה, של מזימת השניים לרצוח את הבעל. מזימה שכולה מבוטאת בשתיקות עמוסות משמעות, ברמזים חשאיים, בברקי מבטים החולפים ביניהם בהימצא הבעל בחממה, ובעיקר במחשבות על ביצועה, שכל אחד מהם חושב לעצמו – אם בסכין הקניבה שבו הם משתמשים, אם באקדח שתוציא היא מן הבית, אם בנוזל ההדברה הרעיל שבמחסן.

האם נרצח הבעל? בידי שניהם? בידי אחד מהם? — על כך אין הסיפור מספר. בסופו רק נאמר ש“דם הצבעונים היה שפוך על אדמת החממה, והציפורים, במשק כנפיים, פרחו מצמרות הברושים שבחצר, התעופפו הרחק־הרחק וגבוה, עד שנעלמו מן העין.”

אלברט היה המום.

ישב שעה ארוכה והדפים לפניו, ולא יכול להירגע.

העלילה כשלעצמה – סבר — אולי אינה מקורית ביותר; יש ודאי מאות סיפורים וסרטים שעלילתם דומה לזו, אבל האווירה הנסוכה על הסיפור. אווירת החום הטְרוֹפּי של החממה, הלחות, הדחיסות, המחנק. אווירת האימה של השתיקות החורשות רע. וצבע הדם של הצבעונים, המותז על המלים, המשפטים… הרגשת מוות היתה שרויה על הכֹּל.

לא “דם הצבעונים”, עברה מחשבה בלבו, אלא “דם הצפעונים”.

ואני לא מבין כלום בבני־אדם – אמר לעצמו. כי — לא זו בלבד שלא שיער שמירה זו, הנסמכת אל כתף בעלה, המבטלת עצמה בפניו כשהם בחברה, שקוֹלה מתנצל כל־כך — כותבת סיפורים בסתר, אלא שלעולם לא היה עולה בדעתו שיש בה, באשה עדינה ושקטה זו, משהו מן הרוע, מן הרשעות, מן השטניות, אפשר לומר; שהרי מי שלא מלחשש בתוכו יצר רע רצחני, לא היה מסוגל לכתוב את הסיפור הזה, ומה גם בגוף ראשון. והרי הווידוי" הזה — וזה אולי הדבר המקורי ביותר שבסיפור מבחינת תוכנו — כתוב ללא שום הכאה על חטא, ללא שום רגשי אשמה!

מפחיד — חשב – איך בסיפור הזה זומם הרע המוחלט לחסל את הטוב, מתוך שנאת חינם!

ודקות ההבנה שלה ביחסים המורכבים בין איש לאשה!

בהתפעלות נזכר באחד הקטעים בסיפור שהרשימו אותו ביותר: איך ערב אחד, כשישבו המספרת ובעלה לאכול, מנסה היא, בעורמת לשונה, בניגוד גמור לרצונה הנסתר, להשפיע עליו שיפטר את הפועל, כי הוא “'פלגמטי” ונוכחותו השתקנית בחממה מרגיזה ומפריעה להתרכז בעבודה, והוא, תחילה מבטל את דבריה בהיתול, ואחר־כך, כשהיא עומדת על דעתה, הוא עונה לה ברוגז, “במין חֵמה פנימית שהבהילה אותי, כי מעולם לא התרתח כל־כך עלי”.

ובה־בשעה, ברקע, בחדר־המגורים, מנגן הפטיפון את הסונטה מספר 5 לפסנתר וכינור של בטהוֹבֶן.

ומאַיִן לה כשרון ההסתכלות הזה בפרטים הנסתרים כל־כך מן העין?

יומיים השהה את תשובתו, עד שהחליט לצלצל אליה.

“קראתי את הסיפור. הוא טוב מאוד,” אמר בטלפון בבוקר היום השלישי, אך קולו היה עמום, בקושי נשמע.

“שמעתי נכון? טוב מאוד, אמרת?”

“כן, טוב מאוד,”חזר ואמר, ללא שום התלהבות בקולו.

“אני לא מאמינה…”

“כן, באמת.”

“אתה אומר את זה בכנות?”

“לך לא הייתי משקר.”

“אני… אני מאושרת… אין לי מלים… מתי אני יכולה לבוא להודות לך… ולקבל את כתב־ היד…”

“אפילו עכשיו. אני בבית.”

כעבור שעה נכנסה ובידה צרור גדול של צבעונים אדומים. היא הושיטה לו את הצרור, חבקה את צווארו ונשקה לו על לחיו. "אני כל־כך מודה לך… "

“לשם מה… באמת זה מיותר…”הביט בצרור שבידו. ולאחר רגע: “ומה אומר לאלנה?”

“תאמר לה שעברתי פה במקרה והחלטתי לשמח אותה,” לקחה את הצרור מידו, מילאה את האגרטל במים והעמידה אותו על השולחן בסלון.

אלברט ביקש שתשב, ניגש לחדרו וחזר משם וצרור דפי הסיפור בידו. התיישב מולה, עילעל בדפים רגעים ארוכים, לא מוצא מלים נכונות בפיו, מהסס אם לומר כל מה שבלבו, ולבסוף נשא עיניו אליה כשידו אוחזת בשפת הדף:

“די שטני,” גיחך.

פניה של מירה — קצרת־רוח לשמוע את דעתו בפירוט — היו להובות.

“בכל אדם מסתתר איזה שד… לא?”

אלברט הסתכל בה כשואל: גם בך? השֵׂער הערמוני המקיף בקשת את פניה, שעורן השחום חלק למשעי, שיוו לה מראה צעיר הרבה מגילה – לא יותר מארבעים ושתיים, שלוש — והעיניים הגדולות השחורות ניבטו אליו בתום, כעיני ילדה.

“אולי, אולי,” אמר, “אבל קשה לחיות עם זה.”

“אתה…” אמרה בהיסוס, ברפרוף עפעפיים, “לך יש מפתח?”

אלברט זקף עליה מבט תמיה, מופתע.

“מפתח!” קראה, ובקולה נשמעה מצוקה המבקשת להתפרץ ונחסמת. “הרי לכל אדם חייב להיות איזה מפתח… לסוד הזה… איך להתקיים בעולם!”

אלברט נבהל. הוא לא היה מוכן למיתקפה כזאת של גילוי־לב. מעולם לא שיער בנפשו שתפנה אליו, דווקא אליו, בתחינה לתשובה גואלת.

לאחר שתיקה, אמר:

“צריך לחיות יותר מפעם אחת. אפשר. אם רוצים מאוד. אני מאמין בזה.”

מירה הסתכלה בו רגע ארוך, כמנסה לרדת לעומק כוונתו, אחר־כך הצביעה על צרור הדפים:

“אתה חושב שכדאי לי לנסות לשלוח את זה לאיזה כתב־עת ספרותי?”

“כן! בהחלט! בהחלט!” אמר בהתעוררות, אך ללא חדוה.

“בהחלט!” חזר ואמר כשהוא מושיט לה את הצרור.

לאחר שיצאה, צנח אל הכורסה בסלון, עייף, מדוכדך, ולמראה הצבעונים הלוהטים באודם העז נפל עליו פחד.


כחודשיים לפני שעזב אלברט את עבודתו בעירייה, קנה אַטמי שעווה לפקוק את אוזניו מפני רעשי העיר, שהפריעו לו לקרוא ופלשו לתוך מחשבותיו ופרעו אותן: קולות קרייני החדשות וזמרי הפזמונים, הפורצים מתוך מקלטי הרדיו והטלוויזיה של השכנים, הצפירות הבלתי־פוסקות של המכוניות העוברות ברחוב, הכרזות הרוכלים, יללות מתקני האבטחה של מכוניות ודירות, המתקלקלים בכל שעה ושעה ומורטים את העצבים כמו מכשירי עינויים וכדומה. האטמים סכרו את הרעשים והניחו לו להתרכז בקריאה ובחשיבה, אך כששלף אותם מאוזניו, מילאה את ראשו המולה כהמולת ים, תהום אל תהום קורא. ראשו נתהמהם כל־כך, עד שאוזניו צללו. ממעמקי המהומה שמע רק קול והד רחוקים: הִי – רוֹם – הִי – רוֹם..


 

יג

אלברט התעטף בשתיקה. כל־כך מיעט לדבר עם אשתו, עד שהחלה חוששת לבריאותו. בארוחת־הבוקר היה קורא את העיתון, וכשסיים וזרקו במיאוס, היה נכנס מיד לחדרו ומסתגר בו. בשעת ארוחת הערב היה מקשיב לדיבוריה, מהנהן בראשו, ממלמל משהו, ושוב נכנס לחדרו.

דברים שלא הרגיזו אותו מעולם – שלא שם לב אליהם כל־עיקר – הרתיחו אותו עכשיו. לאחר שיוצאת אלנה מן הבית, ולאחר שנמאס לו לשבת בחדרו ולהתהלך בדירה אנה ואנה, הוא מסתובב בחצר, לפני הבית ומאחוריו, ומגלה, לרוגזו הרב, שהדשא לא כוסח וששיחי הגדר לא גוזמו, זה שבועות רבים ככל הנראה, הכֹּל גדל פרא ולאיש מן הדיירים לא אִכפּת. ודבר שהוא שערורייה ממש: אחד משלושת הפחים בתא פחי האשפה סדוק ונטול מכסה, וכל האשפה נשפכת מתוכו כשהוא עולה על גדותיו, מזהמת את רצפת התא, חתולים נוברים בה ואלפי זבובונים משתוללים וחוגגים מעליה. הוא פוגש את שושני — יהודי זקן וחולה קצרת, המשמש כוועד הבית כבר כמה שנים — בחדר־המדרגות ומרים קולו עליו: “תפרוץ פה מגֵפה! אני מודיע לך! איך זה לא מנקים את תא האשפה!.. אז תקנה פח אחר ואת זה תזרוק, לעזאזל! אתה אחראי כאן, לא?”

כשחזרה אלנה הביתה באותו יום, אמרה: “מה קרה שצעקת על שושני בצהריים? השכנים סיפרו שכמעט בכה ממך…” אלברט, רוגזו שב ומתלבה והוא מתרתח שוב על עניין האשפה המפיצה מחלות. “אבל לצעוק עליו? הוא איש חולה. וחוץ מזה, הוא עושה את העבודה בהתנדבות, כבר עשר שנים, ולא מבקש אפילו שיחליפו אותו!” — “הוא נהנה מזה,” ממלמל אלברט, ואם הוא לא יכול למלא את התפקיד כמו שצריך, אז שיפנה את מקומו."

אלנה לא מבינה מה קרה לו. אדם עדין ומתחשב כמוהו, שמעודו לא הרים קולו על מישהו מן השכנים…

כל־כך הדאיג אותה מצבו, שחשבה, אולי תצלצל אל צ. ותתייעץ אתו.

את צ. פגשה באקראי בספרייה הבריטית, כשעמדה מול המדפים, והוא, שעמד לידה וראה אותה מתלבטת במה לבחור, המליץ לפניה על ספר של ג’וזֶף קוֹנרַאד. קול רך ומרגיע היה לו, ודיבורו היה אטי ולחוש. שׂער שׂיבה קצר כיסה את ראשו ככיפה, ועיניו התכולות הֵישירוּ אליה מבט ללא מבוכה. כשנפגשו שנית באותו מקום, הזמינה לבית־קפה סמוך ודיבר — בשקט־בשקט, אט־אט, כמי שנזהר שלא לגעת בעורו העדין של המאזין — על אנגליה והאנגלים, שלמד להכירם משני ביקוריו הממושכים אצל בתו, הנשואה לאנגלי וחיה בבּירמִינְגהַאם; ועל מדרשת־הערב, שהוא מלמד בה מתימטיקה. כעבור כמה ימים הזמינה שוב לבית־הקפה, ולאחר מכן היה מלווה אותה כמעט עד לפתח ביתה, מדבר כל הדרך, בנחת, בשלווה, והיתה לו (מה מצא בי, בעצם, שכאילו חיזר אחרי? ולמה הסתרתי את עובדת קיומו מאלברט?) השפעה כה מרגיעה עליה, כי היה שפוי כל־כך, הגיוני ושקול כל־כך, היפוכו הגמור של אלברט.

אבל שלוש־עשרה שנים עברו מאז, ומי יודע אם הוא זוכר בכלל.

“הוא מתקפל,” אמרה אלנה למלכה קליגר כשנפגשו בבית־קפה בבן־יהודה.

“מתקפל, אמרת?” עלה חיוך על שפתי מלכה. בעיני רוחה ראתה את האיש הצנום הזה, שקומתו נמוכה מקומתה, מתקפל לתוך תיבה – כמעשה להטוטן בקרקס – ונעלם ואיננו.

“אני רוצה להבין משהו. למה את תמיד דואגת לו, ולא לעצמך,” הסתכלה בה מלכה בעניין.

(ואלה בדיוק היו המלים שאמרה לה אמה, כשסיפרה לה לפני שבוע על התנהגותו המוזרה של אלברט, ציינה אלנה לעצמה).

“את לא מבינה שכשאני דואגת לו אני דואגת גם לעצמי? זה אותו דבר!”

“זה לא אותו דבר! לא ולא!” אמרה מלכה בתוקף, “תנסי להיזכר… תנסי להיזכר מתי הוא דאג לך? הוא דאג לך פעם?”

“הוא תמיד דואג לי,”הצטחקה אלנה.

“את מאמינה בזה? (תזכרי מה היה כשנסע פתאום לצפת ולא הודיע לך איפה הוא נמצא, ואפילו לא מצא לנחוץ לטלפן! לא אִכפּת היה לו שאת משתגעת מדאגה!”

“הוא לא תיאר לעצמו.”

“את רואה? את שוב מגינה עליו! תמיד את מגינה עליו! זה לא סִימפטוֹמָטי?”

“סימפטוֹמָטי לְמָה?”

מלכה לא ענתה. השפילה את ראשה, ובאצבעה גילגלה איזה פירור על לוח השולחן. אחר־כך סילקה אותו ארצה בגב כף־ידה ונשאה את עיניה.

“אם הוא מתעסק רק בכתיבה שלו, כמו שאת מספרת, ובקושי מחליף אתך שלושה משפטים ביממה, אם הוא אגוצנטרי כזה… אני במקומך הייתי מוצאת עיסוק משלי לאחר העבודה…” הצטמצמו עיניה בחיוך דק שכולו רמז.

ורמז מעין זה רמזה לה גם אמה, כשביקרה אותה בבית־האבות לאחר כמה ימים.

כשסיימה אלנה את לימודיה בבית־הספר התיכון, קיוותה פּאוּלָה קַמְפּינְסקי שתינשא לבחור ממעמדם, לרופא, כמקצועו של אביה, או לעורך־דין, או לאיש עסקים. בבוקרשט, לפני המלחמה, היו להם שתי משרתות, בסלון עמדו ארבעה כסאות מוזהבים לוּאי ה־15, ומזנון סיני שושלת מִינְג ובכל שנה היו היא ובעלה, ד"ר קמפינסקי, נוסעים למעיינות המרפא בקרלוֹ־רוֹהִי. בערבים היתה משחקת ברידג' בחוג של נשים שביניהן היתה אחותה של מאדאם לופסקו. גם בארץ השתדלה פאולה לשמור, במידת האפשר, על סגנון החיים הישן, ובסלון דירתם התל־־אביבית עמדו רהיטי ריגֶי’נְסי, ועל השולחן הגדול — אגרטל בעל צוואר גבוה ואלגנטי, ובו נוצות טווס ססגוניות. מעמדם העלוב של בתה ובעלה – פקיד אלמוני בעירייה, בן למשפחה בולגרית פשוטה, דלת אמצעים ולא אינטליגנטית ביותר, שפאולה לא מצאה שום לשון משותפת אתה, ועל־כן גם נמנעה מלהיפגש עם הוריו של אלברט – מעמדם העלוב ואורח־חייהם גרמו לה צער. צער היה לה מזה שלאלנה אין עוזרת אלא פעם בשבועיים, אף שהיא עובדת במשרה מלאה, שאת שמלותיה אינה מזמינה אצל תופרת אלא קונה קונפקציה במשביר או בפולגת, שבעלה לא עולה על דעתו להזמין אותה למסעדה הגונה, אפילו לא בימי הולדת, שלעתים רחוקות מאוד היא הולכת לסלון־יופי, ושאף פעם אחת — האין זה מוזר בכל־זאת, לגבי אשה שגדלה בבית אמיד שרווחו בו מנהגים אירופיים? – אף פעם אחת לא עשתה פֶּדיקוּר. ובמשך השנים, פאולה שמה לב גם לעניין זה: אל מי הם מוזמנים ואת מי הם מארחים? – אנשים פשוטים, פשוטים מאוד, שניים־שלושה זוגות מפקידי העירייה, שתיים־שלוש חברות־נעורים של אלנה ובעליהן, מכר או שניים של אלברט מימי הצבא, או מן השבט הבולגרי; ומזמן שנכנס לו, לתרנגול המתנפח הזה, הרעיון המֶגָלוֹמָני שהוא סופר וחייב הוא רק לשבת ולכתוב בימים ובלילות – דומה שגם הביקורים האלה פסקו.

“אז מה את חושבת לעשות?” שאלה פאולה לאחר שתינתה אלנה את דאגתה למצבו של אלברט, המתקפל יותר ויותר בתוך עצמו.

אלנה הביעה תקווה שזה ישתנה. כשרק יגמור את הרומן שהוא כותב — “יחזור להיות מה שהיה.”

“כבר שנתיים וחצי, אם אני לא טועה, הוא כותב אותו…” לא הסתירו פניה של פאולה את הספקנות העמוקה שבלבה.

“זה לא הרבה, בשביל רומן…”

“ועד אז? תישארי אלמנה?”

ואחר־כך אמרה משהו ברוח הדברים שאמרה לה מלכה קליגר:

“מדוע לא תמצאי לך משהו. שישמח אותך, שיבדר אותך קצת. את לא יכולה להיות תלויה כל הימים במצב־הרוח שלו. את אשה צעירה עדיין ואת צריכה לחיות! את בן־אדם בזכות עצמך, אַת לא חושבת?”

למחרת לפנות־ערב, כשיצאה מן המשרד, לא הלכה הביתה, אלא אל סניף הבנק ברחוב דיזנגוף. שטות גמורה! — אמרה לעצמה בצעדה נמרצות על המדרכה – ממה את חוששת? שום פורץ לא חדר אל מרתף הכספות, והמפתח שבידך, גם אלברט אינו יודע איפה הוא חבוי, ואפילו ידע—

שום הגיון לא היה בדבר, ובכל־זאת לא חזרה בה. מין נבואת־לב? פחד סתום?

הפקיד במרתף הוציא את כרטיס הזיהוי שלה, השווה את תמונתה שעליו עם מראיה, פתח את שער המתכת הכבד והכניסה פנימה. הכספת שלה היתה בשורה העליונה, והיה עליה לטפס בסולם כדי להגיע אליה ולְפָתחהּ, וברדתה, וקופסת הקרטון בידה, החליקה רגלה על אחד השלבים וכמעט נפלה ארצה. מתנשמת נכנסה לתא, סגרה אחריה את הדלת ופתחה את הקופסה.

המֶדַליוֹן, עם היהלומים המשובצים בו, היה במקומו, כמובן.

הוציאה אותו מן המעטפה, העבירה אצבעה עליו – צורת לב לו, והמגע מעביר תחושה נעימה של עתיקות אצילה — השהתה מבטה על אבני־החן הנוצצות בזוהר ירקרק והחזירה אותו למקומו.

מתחת למעטפה היתה מונחת מחברת היומן שלה — כריכתה עטופה בנייר תכול מבריק – שכתבה אותו כשהיתה בת חמש־עשרה, מאוהבת בבן־כיתתה, איתן ינאי. פתחה אותה כדי הצצה, ולעיניה הופיעו שורות אחדות בכתב־ידה העגול והתמים:

“….ומה שהכאיב לי יותר מהכֹּל היה זה שכשעמדנו יחד, שרית ואני, בהפסקה, הוא ניגש ושאל אותה מה היא עושה בערב יום העצמאות ועלי לא הסתכל בכלל, כאילו לא עמדתי שם, למרות שרק אתמול ישבתי אתו יותר מחצי שעה כשביקש ממני לעזור לו בשיעורי הבית שנתנו לנו במתימטיקה! וכשבאתי הביתה אבא שואל אותי למה אַת חיוורת כל־כך? וברחתי לחדרי ונפלתי על המיטה עם הבגדים והנעליים וחשבתי על גורלי המר. האם רק הגוף חשוב להם? רק היופי החיצוני? ואל הנפש לא שמים לב בכלל?…”

בפנים סמוקות מיהרה לסגור את המחברת. גל של רגשות מעורבים, נעימים ולא־נעימים — עליבות, והחמצה של נעורים, ועם־זאת גם געגועים לימים ההם, שהיו כה טעונים בחוויות מרגשות – עבר בחזה.

לאחר שסגרה את הקופסה, עוד היתה ידה מונחת עליה רגע ממושך ועיניה תלויות בקיר שממולה. איפה הוא עכשיו, איתן ינאי? היא נזכרה שלפני כמה שנים ראתה את תמונתו בעיתון, רכוב על סוס ליד בית אבן, כמעט שלא הכירה אותו, כי רעמת שיבה ושפם שיבה היו לו, והתמונה היתה משובצת בתוך כתבה ארוכה, עליו ועל משפחתו, בראש־פינה אם איננה טועה, והיה מסופר בה שהקים איזו חווה לגידול סוסים, והיה גם תצלום שלו בצד אשתו, אשה יפה, גבוהה, בעלת שֵׂער שחור וארוך ועיניים עזות, אבל לא היתה זו שרית, בהחלט לא…

“כן,” פלטה באנחה, וקמה להחזיר את הקופסה לכספת.


כאן המקום לומר משהו על אופייה של אלנה, שהיה בו כדי להטעות את אלה שלא הכירו אותה במידה מספקת: אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושייה, הן כפקידה והן כעקרת־בית (וזכתה להוקרה על כך מצד מעסיקיה ומצד בני ביתה), הנה בכל הנוגע לה־עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבֵדוּת החלטה, שעיכבו אותה מעשות צעדים מכריעים בחייה, כאשר צעדים כאלה היו בבחינת צו־השעה. אמה ואחותה תלו את סיבת התכונה הזאת במשמני גופה, כאילו סִרבּוֹלת הגוף מביאה לידי סִרבּוֹלת הנפש; ודימו את הדבר להשפעת חום השמש על אדם המתרווח שעה ארוכה על המרפסת וכל אבריו מתרַפּים וחושיו מתנמנמים.

אך אולי גרם לכך משהו אחר: הענווה שלה. וזו סתירה נוספת באופייה. אלנה לא היתה ענוותנית ביחסיה עם לקוחות המשרד, למשל, או עם חנוונים וזבניות, אבל ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה: כל החלטה הנוגעת למְפנה חד בחייה, נדמתה לה כהתנשאות, כיהירות, כצעד שאין היא ראויה לו, ולפיכך נמנעה מעשותו.

וכך קרה גם עכשיו. לולא דברי התוכחה של מלכה קליגר והפצרותיה ש“תעשה משהו עם עצמה”, ש“תמצא דיוורטיסמנט כלשהו” שאינו קשור באלברט, יש לשער שלא היתה עושה את הצעד שהביא בסופו של דבר למשבר ביחסיה עם בעלה.


“מה בדיוק אתם עושים שם, בחוג הזה?” שאלה את ברכה לוי, שכנתה לדלפק, כשמבטה סורק את הטור הארוך של זמני הטיסות של אל על בשבועיים הבאים על הצג.

ברכה לוי, צעירה ממנה בכחמש שנים, גרושה ואם לבן ובת בוגרים, היתה מספרת לה מדי פעם, בעליצות, על הנאותיה מפגישות החוג לריקודי־עם שבו היא משתתפת. מאז החלה לבוא לשם, לפני ארבעה חודשים. שום דבר שבעולם, אמרה, לא יגרום לה שתחסיר פגישה. “זה חידוש, הנעורים!” צחקה והמליצה לפניה בכל לב שתצטרף גם היא לחוג. “לא תתחרטי, אני מבטיחה לך!”

אלנה היתה מחייכת לעצמה. צורת בידור אֲנַכרוֹניסטית, כמו שירי מולדת בעידן הרוק. אבל ברכה לוי, תימנייה “גזעית”, היה בה משהו נחמד כזה מימים עברו.

ובבוקר שלמחרת ביקורה בבַּנק, נפלטה מפיה, ללא מחשבה תחילה, השאלה הזאת, מה בדיוק עושים שם, בחוג הזה. ברכה הפצירה בה, פעם נוספת על הפעמים הקודמות הרבות, שתבוא אתה לפגישת החוג.

“עם גוף כמו שלי?” הצטחקה אלנה מול גִזרתה הדקה והגמישה של ברכה.

“בחייך! רק לרזים הישועה?”

וביום ה' של אותו שבוע, ברבע לשמונה בערב, נפגשו השתיים בפתח המועדון.

מבעד לפתח הרחב התעופפו הצלילים של “ערב של שושנים”, ואלנה אמרה לעצמה: זה לא בשבילי, העניין הזה. עשיתי שטות שבאתי הנה.

באולם החליקו, כמו על משטח של קרח, כעשרים־שלושים איש, איש־איש סובב סביב עצמו ומניע רגליו וידיו בקצב איזו מנגינה שהוא מפזם בלחש, פונה ימינה, פונה שמאלה, מרים ידיו מעל לראשו ומוחא כף שלוש פעמים… דומה מתאמנים בריקוד שלמדו תמול־שלשום; ואלנה, מראה השיוט הזה על רצפת האולם הרחב, שיוט רך, בנעימות, נדמה לה חלומי כלשהו, היא שמה לב למגוון הרב של הגילים – בני עשרים וחמש, שלושים, בני ארבעים ויותר, וגם בני גילה, ולמעלה מזה, כמו שהבטיחה לה חברתה – מנתה ביניהם גם ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם, אם אינה טועה, פקיד הדואר בסניף שלה, וגבר אחד מגושם, בעל כרס, נראה כמו קצב. ועל כולם, כמדומה, שורה רוח טובה של נועם. ברכה לוי הציגה אותה לפני המדריך, מושיק, בחור גבוה בעל שפם צהוב ועבות, חייכן ומנומס, כאילו זה עתה נלקח מאחרי הצאן (יוצא קיבוץ, ציינה לה ברכה לאחר הפגישה), שהזמין אותה להצטרף לרוקדים גם אם לא נרשמה לחוג, אך אלנה הודתה, ואמרה שבאה רק להסתכל, אם זה לא מפריע…

מושיק מחא כף אל כף, כל הפזורים באולם נעצרו במקומותיהם, הוא תחב קלטת למכשיר ענקי שעמד על בימה בירכתיים, הפעילו, וכשהידהד השיר “אל גינת אגוז”, הסתדרו כולם זוגות־זוגות, איש־ואשה, צעיר־עם־קשישה, קשיש־עם־צעירה, הרימו רגליים, הניעו ידיים, ובתנועות אלגנטיות וחינניות, מתחנחנים זה אל זה, נעו לקצב השיר.

לא בשבילי, לחשה אלנה לעצמה, מה אני עושה פה?

ואם כי היו בקהל הרוקדים נשים וגברים בני גילה, ובעלי גופות כבדים משלה, היתה לה הרגשה לא־נעימה שנקלעה למפגש של תנועת־נוער, והיא, גם בהיותה נערה, תנועות־הנוער לא משכו את לבה; להפך, עוררו בה סלידה מסויימת, משהו של התנשאות והתבדלות היה בחבריהן, משהו של התחצנות קולנית ופרועה, נטולת עדינות וחן, ואלה לא היו לרוחה.

לא בשבילי, אמרה כשעברו הזוגות לחולל באיטיות, בהתפנקות כלשהי, לקול השיר “דודי לי ואני לו”; אך מיד לאחר־כך הושמעו, בזה אחר זה, פזמונים מן הנפוצים ברשתות הרדיו מפי זמרים מפורסמים — “יא ג’מעה”, “טאבה”, “הגשר”, “עם סגולה”— וראה זה פלא: לכל אחד ואחד מהם היה ריקוד, וכל אנשי החוג היו מאומנים בהם, סובבים קל־קל באולם, חיוכים של הנאה עילאית שפוכים על פניהם.

פתאום שקע בה לבה. מראה הרוקדים, שחגו באולם במעין התלהבות דתית, התערפל לעיניה, ועכרורית השתלטה עליה, עד מחנק בגרון. צף ועלה לנגדה הנער שאהבה, איתן ינאי, אלוף הקפיצה לגובה בכיתה, ורחמים נכמרו בה על עצמה בחלוף בה התחושה המדכאה, שבעצם לא היו לה נעורים בכלל.

באיזה מאמץ עלה לה אז להיראות שמחה, קלת־דעת, חסרת־דאגה! — אך שמחה ממש לא היתה אף פעם. ובשנים שלאחר מכן —

“ועכשיו ריקוד השבוע!” הכריז המדריך. מיד עשו כולם מעגל גדול סביבו (וברכה לחשה לאלנה שזה הנוהג בחוג: בכל שבוע – ריקוד חדש), הוא העביר מבטו על־פני העומדים סביב־סביב, כשוקל מי יהיה הקורבן הפעם, והמבט – לא ייאמן! – נעצר על האשה־האורחת הזאת, השמנה, כן, דווקא עליה, שעמדה מרוחקת ממנו, מופרשת מכולם – ובעוד לבה הולם בה מחשש פן –

עשה כמה צעדים כלפיה, ובחיוך מצודד קד לפניה, הושיט את ידו –

“לא! מה פתאום? אני רק…” הציף סומק עז את פניה.

אך ידה כבר היתה אחוזה בידו, בלי יכולת להימלט, וכשהוא לוחש על אוזנה שאין מה לפחד ממנו, הוא לא קניבל, משך אותה אל אמצע האולם, ובהישמע השיר “בגלל האהבה”, החל מלמד בעזרתה את צעדי הריקוד החדש, משדר הוראות במקרופון שבידו לכל המשתתפים, שהסתדרו שוב זוגות־זוגות: “שתיים שמאל, אחת ימין, משקל בסיבוב, חילוף על ציר, משקל ימינה, צעד לאחור, סיבוב שלישי, סחרור מהיר, צ’ה־צ’ה־צ’ה…”

“יוצא־מן־הכלל! נהדר!” לחש לה מושיק כשהוא מסובב אותה בזרועו; ואמנם, למרבה הפלא, היו תנועותיה קלות ואלגנטיות ומלאות חן, כשל צעירה חטובת־אברים וגמישה. היא עצמה השתוממה על הקלילות הזאת של גופה.

חמש או שש פעמים חזרו המשתתפים על תנועות הריקוד החדש עד שידעון היטב, ואז קרא מושיק: “נתפרק, חבריא? כן נשתולל קצת!” ועם כך פרש זרועו האחת על כתף אלנה, וזרועו השנייה על כתף צעירה ארוכת שֵׂער שהיתה קרובה אליו, ומיד שלבו כולם זרועות במעגל ופתחו בריקוד סוער, שרים בפרץ של שמחה, “תן כתף, עצום את העיניים…”

סחור־סחור סב המעגל, בקצב גובר והולך, ושירת הרוקדים גברה גם היא, בהתלהבות עצומה. שמלתה של אלנה נדבקה אל גבה, הזיעה נטפה ממצחה, לחלץ עצמה מזרועות האוחזים בה לא יכלה, וכששכך הריקוד לבסוף והמעגל התפרק, הועפה אל הקיר, מתנשמת כמפוח, פניה להבים, הספיגה במטפחתה את נחלי הזיעה היורדים על פניה, על צווארה –

“אני לא רגילה…” התנצלה לפני ברכה, שמיהרה אליה.

“רקדת יופי, רקדת כמו בת שבע־עשרה! לא להאמין!”


אלברט לא שאל היכן היתה, כשחזרה הביתה בעשר וחצי, והיא לא סיפרה. אך כששכבה לצדו במיטתם, סבב וסבב מעגל הריקוד הגועש בראשה, והיא חזרה שוב ושוב על תנועות הריקוד החדש, כחוששת פן תשכח אותן, וההתרגשות מן ההרפתקה הסוערת הבלתי־צפויה, שכמוה לא חוותה זה שנים רבות, אולי מימי נעוריה, היתה כה גדולה, שלא יכלה להירדם עד שתיים לפנות בוקר.

לאחר שניצבה בחזקת משקיפה — ונגררת, בעל־כורחה כביכול, לריקוד זה ואחר — בשתי פגישות נוספות, התפתתה להפצרות הרבות, של ברכה וחברותיה, והודיעה למדריך על הצטרפותה.

כשסיפרה לאלברט שנרשמה לחוג לריקודי־עם, הופתע מאוד. לולא ידע שאין דרכה להתל בו, לא היה מאמין. הוא לא שיער בנפשו שהיא מסוגלת לצאת מן הבית בערבים לפעילות עצמאית כלשהי, ועוד כדי לכרכר באיזה מועדון כאחת הנערות…

“יופי!” חייך. והתבונן בגופה, כאומד את מידותיו. בכל־זאת, זו בדיחה, אמר לעצמו.

“אתה מתפלא, אני רואה.”

“לא לא, יופי! תורידי במשקל, זה טוב מאוד!”

“אולי תבוא גם אתה…”

“אני? ריקודי־עם?” צחק, “אני ההפך מריקודי־עם!”

אלנה צחקה גם היא. אמרה שמשתתפים בחוג גם אנשים בני־גילם, ביניהם אחד שהוא מתכנת מחשבים ואחד שהוא סוכן ביטוח, ושתי פקידות בנק, וברכה לוי העובדת אתה, שהיא אם לבן ובת נשואים. “אתה חייב להניע את הגוף! פעם היית שוחה, והיית צועד על הטיילת, עכשיו… יושב ויושב ויושב…השרירים שלך מתנוונים!”

“רעיון! ריקודי־עם!” התגרגר צחוק מפיו.

כבר מזמן לא ראתה אותו צוחק ככה.


בכל יום ב' ובכל יום ה' היתה אלנה יוצאת לפגישות החוג וחוזרת בעשר וחצי לערך, לעתים מאוחר יותר.

ודמי ההשתתפות היו סבירים בהחלט. 80 שקל לחודש, כלומר, פחות מעשרה שקלים לפגישה.

ואכן, היתה לה “הרגשת סיפוק”, אם לומר זאת בלשונה של ברכה לוי. בשלוש־ארבע פגישות למדה את רוב הריקודים שחברי החוג הוותיקים היו מאומנים בהם, ולפלא היה הדבר בעיניה שלה, כמה רגליה קלות; ויש ריקודים שבהם היא מרגישה כמרחפת, כממרה את חוק הכבידה. והמרקיד, מוֹשיק, נראה כאילו הוא “מפנק” אותה, כמו שמציינת ברכה, כי לעתים כה קרובות – והיא תמהה על כך, וצוחקת בלבה — בוחר הוא דווקא בה, מכל הנשים, הצעירות ממנה, יפוֹת־הגוף ממנה, כבת־זוג להוראת ריקוד חדש. אבל גם לולא זאת, כאילו הפיחה בה אווירת הפגישות בכללה רוח חדשה, רוח של שמחת־חיים. לשעתיים של פעלתנות עולצת, שירה, צחוק, וחבֵרוּת חמימה, פעמיים בשבוע —נשכחות כל הדאגות, וטִרדוֹת יום־יום מאבדות את חומרתן. בפיזוזים האלה, אמרה לעצמה, אני מדלגת על הגיל ובועטת אותו לאחורי. ונוסף על כך — נוסף על כך, היכרויות חדשות עם אנשים שלעולם לא היית פוגשת בהם; כמו עם המרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה, איש מלנכולי במקצת, כבן ארבעים (מוזר שהוא מוצא עניין בפעילות הזאת, אך מה את יודעת על חייו הפנימיים, בעיותיו, ובכל־זאת, הוא שר ורוקד עם כולם כשחיוך לא סר מעל פניו); או עם הבחור הערבי יפה־העיניים מיפו, החביב על כולם, שלימד שני ריקודי־חתונה ערביים (וגם זה מוזר, איך נקלע הוא לחברה זו, אולי מחפש לו בת־זוג יהודייה לנישואין).

“מה זה, ההסתדרות?” אמרה פּאוּלה, כשסיפרה לה אלנה שפעמיים בשבוע היא הולכת לחוג לריקודי־עם. השם הזה, “חוג לריקודי־עם”, העלה בה זכרונות לא־נעימים של שנותיהם הראשונות בארץ.

אלנה אמרה שהיא נהנית, וזה העיקר.

“טוב, אם את נהנית…” לא היה לה כוח, גם כבר לא לפי גילה הדבר, להתווכח אתה.

את מַרקוֹ, שבא עם מירה לביקור של שבת אחר־הצהריים, העניין הזה הצחיק. מין תעלול חביב, ההליכה הזאת של גיסתו בת החמישים ושתיים לריקודי־עם. “בואי, תלמדי גם אותי,” שילב את זרועו בזרועה והביאה לאמצע הסלון, “פּולְקה? קרָקוֹביַאק? לא, כולנו יחד, בואו, בואו, אל יבנה הגליל, הורה, רבותי, הורה, אל יבנה… לשיר! כולם יחד!” הניף רגל אחת ימינה ורגל אחת שמאלה, כשהוא מושך את אלנה אחריו. אלנה צחקה ואמרה שלא רק ריקודים ישראליים לומדים שם. אפילו רומניים. “פֶּרִינִיצָה!” צהל מַרקוֹ, והחל מוחא כף בקצב השיר ושר ברומנית, “צִ’ינָה ז’וֹאקָה פֶּרִינִיצָה, לֶלִיצוֹ פֶּּטִיצוֹ…” חג סביב גיסתו, כורע ברך לפניה, קם ונושק לה על פיה, הכֹּל על־פי כללי הריקוד הזכור לו מנעוריו.

“ואתה מרשה לה לצאת מהבית לבד, בלילות?” טפח על שכמו של אלברט, “תשמור עליה! תשמור טוב! היא עלולה עוד להתביית על איזה חתיך משגע מנהלל!”

“מנהלל?” צחקה אלנה.

“מי בא לשם, לריקודי־עם? לא החבר’ה העתיקים האלה מן העמק שמסתובבים בגבעתרון?”

“אתה לא מעודכן, מַרקוֹ,” חייכה אלנה ומנתה לפניו כמה מנושאי המשרות שבין חברי החוג: מרצה באוניברסיטה, מנהל־מכירות, מנהלת מחלקה בבל"ל… “אפילו בחור ערבי נחמד יש אצלנו.”

מַרקוֹ פקח עליה עיניים גדולות ונהם בקול מפחיד־ילדים: “מעזה? מחבל?!”

“מיפן,” צחקה אלנה, “עובד בגננות, בצפון תל־אביב.”

“הוא שתול אצלכם! תיזהרו!” התריע מַרקוֹ בקולו המאיים.

אלנה הרגיעה אותו: שניים מהחוג, שהוא עובד בגינות שלהם, מכירים אותו היטב.

חיוך עגום לא סר משפתיה של מירה כשהעבירה מבטה ממַרקו לאלנה וממנה אליו בשעה שדיברו זה אל זה; וכשפגשו עיניה את עיני אלברט, שגם הוא, כמוה, עקב אחריהם בשתיקה, הביע חיוכה הבנה חשאית, כבין שותפים לדבר־סוד.


“מתי תבואי לבקר?” שאל אלברט את דנה בטלפון לאחר כמה ימים.

מאז הימים הקשים שעברו עליה, כששכבה בחדר ובכתה ולא שתתה ולא אכלה, חלפו שלושה חודשים, והיא לא ביקרה בבית אפילו פעם אחת.

“בקרוב.”

זו היתה תשובה סתמית, שאלברט ידע כי אינה מחייבת אותה לכלום.

מה שלומך בכלל?"

“יהיה בסדר.”

אלברט נחרד. “יהיה”?! כלומר, עכשיו לא בסדר. מאוד רוצה היה לדעת מה עבר עליה מאז נפרדה מאותו נוכל ארגנטינאי שהונה אותה וניצל אותה באופן כה מחפיר. שלושה חודשים – ועדיין לא התאוששה? לא יכולה להיפטר מן ההתאהבות המטופשת הזאת שרק הביאה עליה אסון?

“מה שלום אמא?” שאלה לבסוף.

“בחוג לריקודי־עם. פעמיים בשבוע. כבר כמה שבועות.”

“מה?!” קראה בהשתוממות עצומה.

“החליטה שנחוץ לה איזה בידור בחיים. נהנית מאוד, כך היא אומרת.”

דנה נשתתקה לרגע ארוך.

“שניכם ירדתם מהפסים בשנה האחרונה. מה קורה לכם? אתה מסתלק מהבית כדי להשתטח על קברות הצדיקים בצפת, היא בורחת לשדות שבעמק ריח־הזבל־ניחוח־חציר… מה פתאום ריקודי־עם?”

"חידוש הנעורים, היא אומרת, "הצטחק אלברט.

“אז יותר טוב כבר שתצטרף לחברה להגנת הטבע. שם לפחות לומדים להבדיל בין כלניות לצבעונים!”

אלברט לא ידע מה להשיב. “אני לא מתערב…” מילמל.

“תגיד לה שתתקשר אתי בערב, טוב?”

בערב, בטלפון, הטיפה דנה מוסר לאמה: איזה דבר אנכרוניסטי הוא זה! פשוט מעורר רחמים! כל היום –אמרה – לא יכלה להירגע כשחשבה על כך: איך אשה בגילה עושה ככה צחוק מעצמה.

אלנה שתקה. לבּה כאב על בתה: היא לא התגברה על המשבר שעבר עליה. התפרצות הרוגז הזאת – כל־כך חסרת הגיון! – מעידה על כך. ואכן, האם קל להתמודד עם עוול אכזרי כזה, שהאיש, שאת מתמסרת לו בכל מאודך וסועדת אותו בחוליו ימים ולילות, נוטש אותך?

“את שם?”

“כן, אני שומעת.”

“טוב, סליחה. אני סתם מבאסת לך את החיים.”


"פעם אחת, לפני שנים היה הדבר – הוזמן אלברט לחתונה של אחד מפקידי העירייה, ממחלקת התברואה. אלנה לא הלכה אתו כי היה עליה לסעוד את אמה, שחלתה. ממילא לא הכירה את החתן ואת הכלה.

החתונה נערכה בגן, בפאתי העיר, ושרשרות של נורות אדומות, כחולות וירוקות היו תלויות בין העצים. ליל שרב היה, החום עמד ללא ניע, והקרואים, שעמדו צפופים מול החופה וצפו בטקס הקידושין, לא פסקו מלנגב את הזיעה ממצחיהם ומעורפיהם, והנשים הספיגו את זיעת בתי־שחיין בממחטות העדינות שבידיהן.

אלברט הרגיש כל־כך רע בחגיגה זו (גם פינקלשטיין היה בין המוזמנים והתהלך ביניהם כאילו הוא מחותן, אדון השמחה, לוחץ ידיים, מברך, מחמיא לזה ולזו) — שכמעט לא טעם מן המאכלים המשובחים שהיו עמוסים על השולחנות, ותחת זאת, הִרבּה לשתות. שתה שתי כוסות קמפארי כהקדמה, אחר־כך שתי כוסות ויסקי עם סודה, ואחר־כך עוד אחת. אך במקום שתשתפר הרגשתו, כפי שקיווה, שהרי לשם כך הִרבה בשתייה — הרגיש רע יותר. אדי החום שבחוץ ואדי האלכוהול שבפנים כמעט חנקו אותו. הוא התיישב על כסא ליד שיחי הגדר, ומראה האורחים, שרובם ישבו סביב השולחנות וזללו ומיעוטם רקדו על הרחבה לצלילי התזמורת — סבב סחור־סחור לעיניו כמבעד לערפל.

מחשבות שונות ומשונות התערבלו בראשו. הוא שאל את עצמו מדוע בא לכאן מלכתחילה, מה לו ולכל הקהל הזה? שאל — והשאלה היתה מוזרה מאוד לגבי אדם כמוהו, אזרח נאמן, שכבר לקח חלק בשתי מלחמות – מה בכלל הוא עושה בארץ הזאת, שאין לו שורשים בה? (וכנגד זה טען מיד: ואיפה יש לך שורשים? יש מקום כזה בעולם?); ומדוע אינו מתמרד על עצמו ומשנה את אורח־חייו? מדוע אינו מוצא חברת אנשים שתהיה לרוחו? האם אלנה אשמה בכך?.. וכשנזכר באלנה, חשב איך יגיע הביתה. מביתו הנה הסיע אותו אחד מפקידי העירייה במכוניתו, אבל אותו פקיד רוקד עכשיו סַמְבָּה או רוּמְבָּה ולא עולה כלל בדעתו לעזוב את המסיבה העליזה הזאת באמצעה ולנסוע הביתה. אמנם יכול הוא ללכת ברגל עד הכביש הראשי ולחכות שם לאוטובוס, אבל מתי עובר שם האוטובוס בשעה מאוחרת כל־כך.

המחשבות נתערבבו אלה באלה, ניטשטשו והלכו. עיניו נעצמו, ובחזונו – האם נרדם? האם חלום היה זה? — ראה את הכלה, את הכלה בכבודה ובעצמה, בשמלת המלמלה הלבנה ורבת־הקפלים שלה, ניגשת אליו, מושיטה לו את ידה, מזמינה אותו לרקוד אִתהּ, והוא הולך אחריה אל הרחבה, והם סובבים־סובבים במחול, והוא מניף אותה למעלה, והיא מרחפת, מעופפת, ורגליו גם הן ניתקות מן האדמה, והוא מעופף יחד אתה, והרגשה של אושר ממלאה את לבו, אושר ללא־הכיל, והוא שומע שירה, כשירת מלאכים: “רחל, קַאנְד דִי סִיניוֹר לָה גרַאס טִי טִיטֶלֶרֶה…”— טפיחה על שכם העירה אותו, וכשפקח את עיניו עמד לפניו הפקיד שהסיעו הנה במכוניתו. “אתה רוצה להישאר פה?” חייך אליו. ואלברט התפלא לראות שכמעט לא נשארו אנשים בגן, והרחבה ריקה.


 

יד

אלברט, היה לו ויכוח קשה עם סֶרֶן קירקגוֹר. הוא העריץ אותו, וככל שהִרבּה לקרוא בכתביו — ב“חיל ורעדה”, ב“או – או”, ב“יומנו של המפתה”, ספרים שמצא בחנות הספרים הנדירים — כן רבתה התפעלותו ממנו, הן כהוגה דעות והן כאדם שהגשים בדרך־חייו את רעיונותיו הנעלים מתוך בחירה וויתורים מכאיבים; אך לא היה מוכן לקבל כמה מן ההנחות שלו.

קירקגור ריתק אותו. יכול היה לשבת שעות ולשקוע בקריאת דפי ההגות שלו, שבה־בשעה היה בהם גם יופי פיוטי נדיר, מתוך שכחת העולם כולו. לפעמים כה נרגש היה מקריאת איזה קטע שביטא אותו עצמו, את מחשבותיו, את רגשותיו, שהיה קם מכסאו, הולך אל המטבח, פותח את המקרר, תוקע את ראשו לתוכו, מחפש משהו לשים אל פיו — חתיכת שוקולד אולי — וכשלא מוצא, חוזר אל שולחנו וממשיך לקרוא. לאחר שעה שוב מרגש אותו קטע נכון, נכון באופן יוצא־מן־הכלל, ושוב הוא ממהר אל המקרר ותוקע את ראשו לתוכו, כאילו אפשרי הדבר שאיזו יד נעלמה הגניבה לשם חטיף כלשהו בשעה שישב הוא בחדרו.

כשקרא את “חיל ורעדה” וראה ששם המחבר הבדוי שלו הוא יוהאנְס דִי־סילֶנטיוֹ", עברה בו מחשבה מבדחת: אולי אחתום אני על הרומן שלי “אלברט של השתיקה”, או “אלברט השותק”…

כשהגיע אל המקום שבו מדבר קירקגור על העיתונות ואומר, בבוז, בשנינות ובאומץ, כי על פִּתחהּ של העיתונות היה צריך לתלות שלט: “כאן יורדים האנשים לשפל המדרגה בזמן הקצר ביותר, בממַדים הרחבים ביותר, תמורת המחיר הנמוך ביותר,” התרגש כל־כך מאמיתות הדברים, שטפח טפיחה חזקה על השולחן, פלט “הה!” של שמחה, וקרא בקול רם: “הלא זה בדיוק מה שאני אומר תמיד!”

הוא ידע שלעולם לא יגיע למדרגה של קירקגור, אדם גדול זה, שלמען יעודו הרוחני וכדי לחיות חיים שלמים על־פי השקפתו החליט להתרחק מן הבינוניות, מן המוסכמות החברתיות, מן המוסר המקובל, וביטל את אירוסיו עם האשה אשר אהב, רֶגינה אוֹלסֶן; ואולם, כשקרא את “מיומנו של המפתה”, הזכירו לו שורות רבות דברים שאירעו בו־עצמו לפני זמן לא רב: "ראיתיה, אבל היה זה כאילו ראיתי חזיון שמיימי… היה זה שעה שטיילתי לאורך שׂדֵרת החוף… עיני רותקה אליה כסַייף שידו קפאה ברגע הניפו את הסיף… איני יודע היכן נמצא ביתה, יודע אני רק את המקום אליו היא באה לעתים קרובות… איני קיים לגביה בשום מובן ממשי, לחלוטין לא… "

אנחה קלה נמלטת מפיו. הוא נושא את עיניו מן הספר, תולה מבטו באזדרכת, המושיטה ענפיה אל החלון ומהרהר. היכן היא, אוֹלגה, עכשיו? איך הופיעה ונעלמה כחלום יעוף? התופיע שוב, אי־פעם? ואולי באמת היה זה רק חלום?

הוא נזכר באהבתו הראשונה, העזה, הנואשת, לרינה ברוך, כשהיה בכיתה ו'. היה לה שביל בצד, ואת מפל השֵׂער הצדדי צבטה סיכת־ראש כסופה. ונעלי לכה שחורות היו לה, שהובאו אִתהּ מבולגריה. האם בעליזות שלה התאהב? בשמחת־החיים שלה, שהוא לא ידע כמוה? בהפסקות היה צחוקה נשמע למרחוק, לאורך מסדרונות בית־הספר וברחבי החצר. היתה חולפת על־פניו בלי להשגיח בו, רצה וצוחקת, כמו פלג הזורם בעליזות על חלוקי אבנים ומותיר מאחור את הצופה בו, והוא, דחוק בגבו אל הקיר, שולח מבט עורג וחסר־תקווה אחריה. פעם צץ בראשו רעיון איך למשוך את תשומת־לבה אליו. בערוץ הקטן המידרדר אל הים בין גלי האשפה צמחו שני הרדופים, ששפעי־שפעים של פריחה ורודה, פרועת כותרות כיסתה את אמיריהם, כאילו יצאו מדעתם. כשהיה קוטף פרח, היה נוטף מן הטרף מיץ חלבי דביק, שהמורה לטבע הזהירה מפניו, כי יש בו ארס. יום אחד לקח אתו צרור גדול מאלה, ובהפסקה הגדולה, כשיצאו כולם לחצר, נעמד במסדרון, הסתתר מאחורי הקיר, וכשעברה סמוך לו בחצר, השליך עליה פרח. היא פנתה כה וכה לראות מי המשליך ולא גילתה אותו. ואחר־כך עוד פרח, ועוד פרח. הפרחים פגעו בשׂערה ונשרו, אך כשפגע אחד מהם בפניה, מחתה בבהלה את לחייה וצעקה: “משוגע! זה רעל!” הוא צחק לעצמו, צחוק מרושע במקצת. ופתאום ראתה את ראשו מבצבץ מעל שפת הקיר, רצה למסדרון, תפסה אותו, התנפלה עליו באגרופים וקראה: “רצית להרעיל אותי, נכון? נכון? אתה יודע שהמיץ שלהם רעל! אתה שמעת מה שהמורה אמרה! אני אגיד אותך!”

ועכשיו עלה באפו הריח המתקתק של פרחי ההרדוּף, זה הריח שבקיץ העביר בלבּו כמיהה נואשת, בעָמדוֹ לבדו בערוץ היורד אל הים, יודע שלעולם —

“הקשר ניתק. היא עפה כציפור שזכתה אך עתה לפרוש כנפיים בפעם הראשונה,” המשיך לקרוא ב“מיומנו של המפתה”, “עופי, ציפור, עופי…” ואחר־כך: “עשיתיה קלה, קלה כמחשבה, ומדוע מחשבתי שלי לא תהיה שלי?”

"הדברים נאמרו על “קורדֶליה”, אך יכול הוא לומר אותם על “אולגה”. היא התעופפה ופרחה לה, אך היא קיימת, משום שקיימת היא במחשבתו, ואת מחשבתו אי־אפשר לגזול ממנו.

והיא תחיה ברומן שהתחיל בכתיבתו — רק שלושה משפטים לפי שעה – כאנטי־תיזה לדמות השׂטנית, שאצילותה ויפי־נפשה הם התשובה להשפלה ולרמיסת־הכבוד ולהתעללות. שעצם היותה הוא נצחון על הרע.

כן, אלברט העריץ את קירקגוֹר, אך היה לו ויכוח מתמשך אתו. הוא לא יכול לקבל את דירוג “התחומים” שלו. מדוע התחום ה“אֶתי” גבוה מן ה“אֶסתֶטי”, ומדוע התחום ה“דתי” גבוה משניהם? קירקגור מעמיד את “החיים האסתטיים” בדרגה נמוכה מזו שבשני התחומים האחרים, כי הם כרוכים בהתחפשות, בשעשוע, במשחק, מותנים בכשרון ומטרתם היא ההנאה; בהם אין אדם יכול להבין את עצמו הבנה עמוקה; המשחק האסתטי מסתיר מפניו את משמעות החיים ומונע ממנו להאירם לעצמו. אבל קיימת גם אסתטיקה נעלה! – חָלַק אלברט על מחבר “חיל ורעדה” – שבה ההנאה מן היפה אינה מנוגדת להתבוננות הפנימית העמוקה, והיא עשוּיה לרומם את האדם למדרגה הנעלה של “הדתי”, שהיא פסגת כיסופיו של קירקגור!

אלברט השתוקק לדבר על כך עם מישהו, וכשסקר במחשבתו את הסובבים אותו, נזכר בבּוֹריס דָנִילוֹ.

כשצעד דרומה לאורך הטיילת, בשעה של אחר־הצהריים, פזל לצדדים, שמא, בדרך נס, תיראה לעיניו זו שנעלמה כלעומת שהופיעה. רוח קרירה נשבה, ומעטים התהלכו לצפון או לדרום, ואיש לא ישב על הכסאות הלבנים שעמדו פה־ושם.

חדר־ההמתנה היה ריק מאדם, ובוריס דנילו אחז בזרועו ואמר: “בוא נעלה למעלה. אין פַציֶנטים. עכשיו כל הבולגרים שלנו השיניים שלהם כבר בריאות.” ועלה אתו במדרגות השחוקות והמחוטטות אל הקומה השנייה.

דָנילוֹ היה אלמן זה שנים רבות, ובדירתו צפופת הרהיטים שררה אנדרלמוסיה, כאילו כבר חודשים לא נגעה בה יד מסדרת. על כורסות העור המרופטות ועל הכסאות הישנים היו מונחים ספרים, מגבות, חלקי לבוש, ועל השולחן הגדול שבאמצע החדר עמדו קומקום מפוּיח, כוס דלוחה וצלחת ובה שיירי עוגה. וילונות תחרה ארוכים היו תלויים על שני החלונות הפונים אל הרחוב, אך הם היו קרועים בשוליהם ונדמה היה שאבק מאפיר אותם. “העוזרת שלי חולה, כבר יותר מחודש,” התנצל דנילו על מראה החדר כשהוא מסיר ספרים מאחת הכורסות כדי לפנות מקום לאלברט. “מה תשתה? תה? וודקה?” ובלי לחכות לתשובה ניגש אל המזנון הרחב, שכלי חרסינה ובדולח, זכר לימי אמידות שמכבר, עמדו בו מאחורי הדלתות המזוגגות, הוציא בקבוק ושני גביעים, העמידם על השולחן ומזג בהם ווֹדקה.

דנילו לא קרא את קירקגור, אך ידע שהוא פילוסוף דני, שביטל את אירוסיו עם אהובתו “כדי להיות קרוב יותר לאלוהים”; ידע, ששנא את הקְלֶרִיקָלִים ושמת צעיר. בן ארבעים? ארבעים וחמש? “הוא היה קצת משוגע, לא?”

אלברט הרצה לפניו על ארבע הקטגוריות של קירקגור, כמו שלמדן מספריו, הביע את הערצתו לאיש הזה, שמתוך חתירה להבין את משמעות חייו ותכליתם הגיע למסקנה שעליו לדחות את פיתויי ההנאות הארציות, את שִגרת החיים הבורגנית ואת המוסר המקובל ולחיות “חיים דתיים”, שעיקרם עילוי יחסו של האדם אל אלוהיו, אל המוחלט. אחר־כך השמיע לו את טענותיו שלו, כנגד פיחות ערכם של “החיים האסתטיים” בתיאוריה זו.

“אתה צודק, צודק במאה אחוז!” טפח לו דנילו על כתפו. “אני אתך בעניין הזה! בהחלט!”

ואחר־כך אמר: “תראה, אלברט, התיאוריה הזאת מתאימה לסקנדינבים, לא לנו. הם מוֹרבִּידִיים, כבדים כאלה… סְטרינְדְבֶּרג, אינגְמַר בֶּרְגמַן… מחפשים את אלוהים ביערות האפלים, מאחורי העננים… אנחנו, הבולגרים… אצלנו אף פעם לא היו אסטרונאוטים כאלה שחיפשו את האמת או את האושר בשמים! אנחנו חיים בעולם הזה, לא בבא! אני אפילו לבית־כנסת לא הלכתי אף פעם! אז מה הוא אומר לנו, החכם הדני הזה? שחיים אסתטיים… מה, משהו לא בסדר עם חיים של משחק, ומסֵכות, והנאות? אני אומר לך שוב: זה לא בשבילנו, התיאוריה הזאת!” מזג עוד וודקה בשני הגביעים.

“שים לב, אלברט,” גמע מעט מגביעו ומחה את פיו ואת שפמותיו," באיזה שטח אנחנו, הבולגרים, מצטיינים?.. תגיד אתה! בבקשה, תגיד!"

ומאחר שאלברט רק חייך וציפה למוצא פיו, המשיך: “בפילוסופיה? – לא? בתֵיאוֹלוֹגיה? – בטח לא! בפיזיקה ובכימיה – גם כן לא כל־כך. במה כן? – במשחק! בכל מיני משחקים! בתיאטרון, באוֹפֶּרה, בתזמורות, במקהלות, שזה גם־כן מין משחק, בכדורגל… אנחנו אוהבים את זה! אלה החיים שלנו! שים לב כמה שחקנים מבולגריה יש לנו פה בתיאטרון, יותר מכל ארץ אחרת! זה פֶנוֹמֶן!”

“גם רופאים יש לנו הרבה, מפורסמים…” ציין אלברט.

“גם רופאים. נכון. אתה יודע למה? מפני שהשחקנים חולים הרבה,” זרחו עיניו בשובבות מבעד למשקפיים, “יותר מאנשים נורמליים” צחק.

הוא השפיל עיניו לכוסו, כאילו שקע בהרהורים, ושוב נשא את ראשו:

“אתה זוכר… לא, אתה לא יכול לזכור, באתם שנה אחרי זה… בן כמה היית? שבע? שמונה?”

“תשע.”

"אני מדבר על 49‘. באנו מבולגריה בלי כלום. רק קצת בגדים ושמיכות. הבתים שהסוכנות הכניסה אותנו שמה, רכוש נטוש, או ‘כוּשְׁמַנטוּש, כמו שקראו לזה אז, היו חצי הרוסים. אני ולורה עליה השלום בעצמנו היינו מתקנים את הדירה בידיים. רחמימוב עזר לנו קצת, הוא היה קוֹנְסטרוּקטוֹר עוד בוִידִין. 5000 לֶוָה היה לירה אחת ופח נפט עלה 20 גרוש. עבדנו במה שהיה, לאן ששלחו אותנו. אותי שלחו לאַזוּר, לפזר זבל בשדה. טוב, למה לדבר? תשאל את אבא ואמא שלך, הם יספרו לך, אם אתה לא זוכר. אז מה רציתי להגיד לך? בשנה הראשונה, זה היה בחנוכה, וכולנו היינו פרולטרים אז, גם מי שהיה פרופסור בסופיה, כן־כן. אז מה אנחנו עושים בחנוכה? נשף גדול! שכרנו אולם על־יד קולנוע ‘אלהמברה’ — דרך־אגב, שם היה תמיד תרגום לבולגרית על המסך – העמדנו שולחנות ארוכים עם מפות לבנות, יין, סליבּוֹביץ’, הרבה אוכל, וכל העלייה הבולגרית באה, גם הילדים. המונים! לא היה מקום לכולם! שרנו את כל השירים מהמולדת הישנה, שחקנים שלנו נתנו סקֶצִ’ים – גיזלה אַנְסְקָה, אלברט חזקיהו, עוד שניים או שלושה — קראו שירים של וַאפְצָרוֹב, שרו אַריוֹת מ’טוֹסְקָה’, “הליצנים‘, זֶ’ניה אלקלעי עלתה על השולחן ושרה את "לָה הָוַאנָה’ מ’כַּרמֶן', אחר־כך הוצאנו את השולחנות, תזמורת מַנדוֹלינות ואקורדיונים ניגנה טַנגוֹ, פוקסטרוד… רקדנו… כולנו היינו שתויים קצת… מה אני רוצה לאמוֹר לך? – זה ‘חיים אסתטיים’, לא? וזה מה שנתן לנו כוח!”

דנילו קם, יצא אל החדר הסמוך, הביא משם חבילה גדולה של עיתונים מצהיבים, גליונות של “זאריה”, שהופיעו ביפו באותם הימים, והניחם על השולחן לפני אלברט:

“תקרא, תקרא, אני מקווה שאתה עוד קורא בולגרית, הנה,” הצביע על כותרת גדולה בעמוד הראשון, “‘חתונה ראשונה במולדת החדשה’ – יפה? ואתה יודע מי זה הרב פה, על־יד החופה? — אברהם בכר, זה שהיה אחר־כך הרב של מכבי יפו. יפה, מה?”

אלברט עלעל בגליונות, ודנילו טפח לו קלות על כתפו:

"כולנו שחקנים, אלברט. אחד יותר טוב, אחד פחות טוב.

כשאנחנו מדברים אחד עם השני, אנחנו משחקים, קצת־קצת או הרבה, ומי שלא יודע בכלל לשחק הוא מסכן. ומי שכותב, הוא בטח שחקן. אתה כותב כמו שאתה מדבר? לא! אז אתה משחק כפליים!.. ובשביל מה כותבים שירים או רומנים? בשביל המוֹרָליזם? בשביל האידיאות הפילוסופיות? משחק! משחק! נשף מסֵכות! אתה קראת את סֶנְֶקָה, סיפרת לי. סנקה אמר: Aut redenda omnia, aut flenda sum – או לצחוק על הכֹּל, או לבכות על הכֹּל. אז יותר טוב לצחוק, לא?"

בדרך בחזרה, על הטיילת, חש אלברט רשרוש חזק באוזנו השמאלית, ומדי פעם החזיר ראשו לאחור, כי נדמה היה לו שמישהו עוקב אחריו.

בבואו הביתה, הוריד מן המדף את סנקה למצוא את הפסוק שבוריס הזכירו. הוא לא מצאו, אך כשדיפדף ב“על מנוחת הנפש”, מצא כתוב שלהיטות יתֵרה אחר המשחק והשעשוע נוטלת מן הנפש את משקלה ואת כוחה; ובמקום אחר נאמר שיש להעניק לנפש, מזמן לזמן, את המשחק, כדי שתחליף כוח ותהיה מסוגלת יותר לחשיבה.

ביומנו כתב באותו ערב:


אצל בוריס. שיחה על הקָטגוֹריות של קירקגוֹר. הסכים לדעתי על “החיים האסתטיים”. אך כשפירש את הסכמתו, והרחיב בה, מתוך התלהבות, חשתי בתוכי התנגדות גוברת והולכת לדבריו. לא לכך התכוונתי כשחלקתי על הקביעוּת של ק. בשבילי, משמעות “החיים האסתטיים” אינה במשחק, בשעשועים ובהנאות, אלא בהתעלות הנפש, באפשרות לחיות חיים שמעל לשִגרה. לנשום אוויר אחר, נקי מזיהומי התפלוּת המקיפה אותנו. ק. מצא את האפשרות הזאת רק על־ידי קפיצה מן האתי אל הדתי, ובכך ניתקו רגליו מקרקע המציאות המוחשית. אני מאמין שדבר זה ניתן להשגה על ידי התבוננות פנימית וזיכוך כל החומרים העכורים שבנשמה באמצעות המדיום האסתטי.

האם הקונצרטים הבּרַנדֶרבּוּרגיים של בּאך לא מרוממים את הנפש כמו התפילה “הדתית” בכנסייה? או ציור של אֶל־גרֶקוֹ? במקרה שלי — באמצעות “המלה הגואלת”. עלי להגיע אל המלים הצרופות, המוחלטות, שאין להזיזן ממקומן ואין לשנותן, ושבה־בשעה הן מרוממות את הקורא אל ספירות שבהן המלאכים שרים.


ביום ה' של אותו שבוע, בערב, כשהיתה אלנה בפגישת החוג לריקודי־עם, צילצל הטלפון, והיתה זו מירה.

“אני חושבת שזה ישמח אותך…” ולאחר שתיקה קצרה: “קיבלו את הסיפור שלי.”

“אה, כן?” לבּו צנח בקרבו, כמו בחבטה.

“זה לא נפלא?”

“כן־כן, כמובן,” יצאו המלים דחופות מפיו, “מתי זה…”

“שלחתי לפני חודשיים, כבר הייתי מיואשת, והיום אני מקבלת מכתב בדואר… לא האמנתי. בגליון החג יפרסמו אותו. והכֹּל בזכותך!”

“בזכותי?!” נפלטה צווחה מפיו, כאילו האשימה אותו על לא עוול בכפו.

“אם לא היה מוצא חן בעיניך, אם לא היית אומר לי שזה טוב, לעולם לא הייתי שולחת אותו. אני כל־כך מודה לך”.

“אני מברך אותך…” אך קולו היה עמום.


 

טו

כשננעץ קוץ של חשד בלב, קשה מאוד לחלצו. יתר־על־כן: נדמה שהוא מצמיח שורשים המעמיקים ומסתעפים עד שהם לופתים את הלב להחניקו.

בשבועות הראשונים להתחברותה של אלנה לחבורת המתאמנים בריקודי־עם חש אלברט מעין רווחה. שני ערבים בשבוע, לפחות, לא יהיה עליו להתנצל לפני עצמו על שהוא מסתגר מאשתו ומשאירה לצפות בטלוויזיה, או לקרוא בספר, לבדה בחדר, נידונה לאלם ממושך, דבר שממילא הוא קשה לאשה. אלנה אמנם לא התלוננה על כך, כיוון שידעה שהכתיבה היא קודש בשבילו, שאסור לה לחללו, אך הוא, לעומת זאת, ידע, שגם כשהיא שקועה בקריאת “מחברות הזהב” של דוֹריס לֶסינְג, מאוד היתה רוצה להפסיק לשעה קלה ולהחליף כמה משפטים אתו על מה שהיא קוראת, או על הצורך לסייד את הדירה, ולבּוֹ היה נוקפו מפעם לפעם על שמזניח הוא אותה.

כעבור חודש, ואולי יותר, חש מעין חסר בשל היעדרותה מן החדר הסמוך. דומה הדבר כאילו הימצאותה שם, מעבר לדלת, היתה תומכת את גבו, כאילו היה נשען אל גזע עץ עבות, כשהוא יושב כך לבדו בחדרו, ועכשיו, שני ערבים בשבוע, נשמטת המשענת ממנו. מובן מאליו שאת תחושתו זו לא ביטא באוזניה.

אחר־כך קרה, שבימי ב' וה', כשהגיעה השעה עשר ועשרים, עשר וחצי, בערב, מצא עצמו מאזין לקול צעדיה על המדרכה, ואם בוששו לבוא, נעשה חסר־מנוחה וחשש מרטיט את לבו: מדוע היא מאחרת? אולי קרה לה משהו בדרכה מן המועדון הביתה? בזמנים אלה, אין לדעת. בריון מתנפל על אשה כדי לחטוף ממנה את ארנקה, ותוך כדי כך הולם בראשה ומפילה ארצה… והמחבלים, אלה יתקפו כל יהודי בסכין או בגרזן, אם אשה ואם ילד.

ערב אחד, כשהגיעה השעה עשר וארבעים ואלנה עוד לא חזרה, לא יכול עוד לשבת על כסאו, והוא קם והתהלך בחדרים

אנה ואנה, כשמדי פעם הוא משרבב ראשו מן החלון ושולח מבטו אל קצה הרחוב. כשנכנסה, לאחר כעשר דקות, שאל בחרדה מה קרה שאיחרה כל־כך. אלנה, מצב־רוחה טוב, פניה משולהבות, הביעה פליאה על הבהלה שבפניו ובקולו, ואמרה ששום דבר לא קרה, שבסך־הכּל הם ישבו, כמה מהם, לאחר הפעולה, בבית־הקפה הסמוך, שתו קפה ופיטפטו.

“הפעולה”! גיחך לעצמו, איזו “פעולה”? מה “פעולה”? היא הצטרפה לתנועת־נוער, האשה בת החמישים ושתיים? ימים טובים הגיעו!

משתכפו ההתאחרויות הללו — פעם בגלל ישיבה בבית־קפה, לדבריה, פעם מפני שהמדריך ביקש שתישאר עוד שעה קלה כדי שיתקן לה כמה תנועות שגויות, פעם מפני שמישהו (מי?) ליווה אותה הביתה ובדרך דיברו הרבה (על מה?) – ננעץ קוץ החשד בלבו. אותו קוץ עיקש, שקשה כל־כך לחלצו.

כשהיו יושבים יחד לארוחת הבוקר או לארוחת הערב, היתה אלנה מרבה לספר על חוויותיה מפגישות חוג אלה, וביחוד על רשמיה מאנשים, שלמדה להכירם ושמעה מפיהם, או מפי חבריהם, על קורות חייהם. אחת אלמנת־מלחמה, שבעלה נהרג במלחמת לבנון, והצטרפה לחוג “כדי לרמוס את האבל ברקיעות רגליים,” כלשונה; אחת צעירונת, עוזבת קיבוץ, שבאה לרקוד כדי להשכיח מלבּה את אהובה, שגילה לה, לאחר חודשיים של יחסים אינטימיים, שהוא אוהב גברים; אחד בשנות החמישים לחייו, בן לראשוני באר־טוביה, שמקווה בדרך זו למצוא לו בת־זוג, לאחר שאשתו נסעה לקנדה ואין הוא יודע מתי תחזור, אם תחזור; ארכיטקט בן ארבעים בערך, “בעל נשמה רוסית”, שמצחיק את כולם בבדיחותיו ובקפיצותיו התיאטרליות המוגזמות; הבחור הערבי הנחמד, “בעל החיוך המקסים והעיניים העצובות”, ש“כל הנשים משתגעות אחריו”…

אלברט היה עוקב בדריכות אחר הבעות פניה בדברה ושואל את עצמו, מה פשר ההתרגשות הזאת, ההתפעלות הזאת, הסומק הזה בלחיים, הברק בעיניים, שעה שהיא מספרת על העובר עליה בחוג. כל השנים שהם חיים יחד, מעולם לא –

“אַת באֶקסטָזָה, אני רואה…” נתווה חיוך מעוקם על פניו.

“באקסטזה?” צחקה, “זה פשוט מעניין אותי מה שהולך שם, ודי מבדח לעתים קרובות.”

אך למרות שהיתה מרבה כל־כך לספר, תמונה ברורה על המתרחש בחוג ועל אנשיו לא היתה לו. אפוף ערפל היה הכֹּל. שרוי “באזור הדמדומים”, אפשר לומר.

ערב אחד חזרה אלנה בשתים־עשרה ורבע.

רבע אחר חצות!

עכשיו כבר לא היה לו ספק: מה שקורה מאחורי גבו, הוא פרשת אהבים. עם אחד מחברי החוג.

וההוכחה הטובה ביותר לאמיתות חשדו היתה הרגשת האשם שלה עצמה, שהיתה כתובה בפניה, שהיו סמוקות מאוד, סמוקות עד אוזניה; וניכרה היטב בקולה, שהתגמגם, כשהשיבה לשאלתו מדוע איחרה כל־כך, ואמרה שהיא ועוד שלושה מהם נכנסו, בדרכם הביתה, לפּאבּ —

לפּאבּ?! — צעק בתוכו – היא לפּאבּ?!

“אז שתיתם, כמובן…”

“כן, קצת,” הצטחקה, ואוזניה הסמיקו עוד יותר.

“היה יפה?” הסתכל היטב בעיניה.

“לא. סתם השתעממנו. יושבים עם כוסות בירה, אומרים משהו, שותקים…”

“אַת שתויה?” זקף את חוטמו לרחרח את הבל פיה.

“שתויה?” צחקה, “שתיתי אולי רבע כוס.”

'אז עם מי היית?"

“היה המדריך, ועוד שניים. הבחור הערבי הזה שסיפרתי לך עליו… הם לא שותים אלכוהול, אתה יודע. לא הסכים בשום אופן לקבל בירה. הזמין קוקה־קולה.”

"כן, "חש אלברט התכווצות בלבּו.

“אתה כועס.”

“אני כועס?” נפלט צחוק מתהפך מפיו. "על מה יש לי לכעוס? אם את נהנית… "

“שחזרתי מאוחר כל־כך.”

“את יכולה לחזור מתי שאת רוצה,” נידרדרו המלים מפיו, “בשתיים, בשלוש, בארבע. אני יכול לומר לך מתי תחזרי? את אדם עצמאי! זכותך!”

“אתה כועס.”

והיו עוד סימנים שאימתו את חשדו: ההשתהות הממושכת שלה בחדר־האמבטיה לפני שהיא יוצאת לפגישות החוג; התסרוקת החדשה לאחר ביקורה האחרון במספרה, שחזרה ממנו בשֵׂער מנופח; החצאית שקנתה — חצאית־מכנסיים פרחונית, גם היא מנופחת – מדוע דווקא עכשיו קנתה אותה; פעם, כשנעדרה מן הבית, צילצל הטלפון, וכשהרים את השפופרת, איש לא ענה, אף שקרא, חזור וקרוא, “הלו! הלו!”

וההתרגשות המופרזת שלה כשהיו מתעלסים, דבר בלתי־רגיל אצלה זה שנים —

יום אחד, לפני־הצהריים, נכנס לחדר־המיטות, פתח את המדור שלה בארון הבגדים, שלף את אחת המגֵרוֹת והסתכל במערכת ה“לטיפים” שלה, כלשונו. הם היו מונחים זה על גבי זה, מקופלים ומגוהצים למשעי, עדינים ורחומים מאוד, עד להעלות דמעות בעיניים. כשעילעל בהם, בזהירות רבה, גילה זוג תחתוני משי שלא ראה אותו מעולם. סגולים־בהירים עם אִמרה של מלמלה. הייתכן שקנתה אותם בזמן האחרון? או לפני שנים רבות ומעולם לא לבשה אותם? ככל שהתאמץ להיזכר, לא נזכר שראה אותה בהם אי־פעם.

וההתאחרויות התכופות! עשר וארבעים, אחת־עשרה, כאשר מן המועדון עד הבית מהלך עשרים דקות, לא יותר.

לא היה עוד ספק בכך שפרשת אהבים פורחת בסתר.

לפי שעה בגדר יחסים רגשיים ומילוליים בלבד, ככל הנראה, כי היכן, ברווח הזמן הקצר כל־כך שבין סיום הפגישה ובין החזרה הביתה…

והדבר המשגע ביותר היה, שלא יכול לדעת עם מי! לא יכול לדמות לו את פני האיש, את תוארו! ואם צעיר הוא או קשיש, הגון או נבל!

קשה היה לו מאוד להתרכז בקריאה. חסר־מנוחה היה קם מדי פעם מן הכסא, מתהלך בחדרים, יוצא החוצה, חוזר. משהו מושך אותו להרחיק ללכת עד משרד־הנסיעות שבו עובדת אלנה, כאילו אם יציץ פנימה, תימצא לו תשובה לשאלות המציקות, אך כבודו לא מרשה לו לעשות כך. יום אחד יצא מן הבית ופסע עד בניין העירייה. התהלך סביבו, וכבר עמד לעלות במדרגות ולהיכנס לאולם המבוא, אולי מתוך סקרנות, הוא עצמו לא ידע למה, אך באותו רגע ראה את אחד הפקידים ממחלקתו, מיהר לסגת והתרחק.

הוא מיעט לקרוא, אך מילא דפים רבים ביומנו, בכתב מהיר ומפוזר, ולעתים, כשהיה חוזר וקורא מה שכתב, מצא שהדברים משובשים ומקוטעים.


עלי להגיע אל היופי המוחלט. שפסוק של מלים יהיה כמו פסוק של מוזיקה. או כמו ציור של פּיֶרוֹֹ דֶלָה פרַנצֶ’סקה, “מלכת שבא”, למשל, שראיתי לא מזמן באלבום. אני לא אתקן את העולם, ולא את האדם. כל שאיפתי, לתרום את חלקי למאגר היופי האוניברסלי.


הפרחים נותנים ריח. לצפצופי הציפורים ולפכפוך הנחל אם יש צלילים. לשמש יש בוהק של אור. לעלים – צבע ירוק. למלים יש קרינה שאני טרם הגעתי למקור הנביעה שלה.


אחרי אחת־עשרה, הרגעים זוחלים לאט. כאילו עצבים של ברזל להם. לילה ללא ירח. הרחוב דומם. לעצים, העומדים ללא אִוושה, סבלנות אין־קץ. כמו לפרות בלילות הקיץ, העומדות בראשים שחוחים בשדה, בגורנה־דז’וֹמאיה. אם אמשיך כך לדקור במבטי את האפֵלה, אנקוב בה חור אדום, שיתרחב וילך, ויהיה כמו פצע פתוח, שותת דם.


קאטיה, מן “התחייה” של טוֹלסטוֹי, הקריבה את חייה, הקריבה את אהבתה לנֶכלִיוּדוֹב, רק כדי להציל ממוות אדם שהיה, למעשה, זר לה. האם יש עוד קאטיות מחוץ לדפי הספרים?


“על חוד סכין, לנצח לא נזקין”. ככל שאני מתחדד יותר, ככל שרגשותי נעשים שחוּזים יותר, נכונים לשסף את גרון יריבם, כן אני נעשה צעיר יותר. לנצח לא אזקין.


בּוֹריס אמר לי פעם שעלי לכתוב על הבדידות. שהבעיה הגדולה של האנושות בימינו היא בדידותם של הפרטים. מקור כל הצרות, לדעתו, סיבת כל המלחמות. אילו לא היה היטלר מרגיש עצמו בודד, לא היה מכריז מלחמה על כל העולם, לא היה מתאווה להשמיד את היהודים, שבדמיונו המעוּות, הם שהקיאו אותו מתוכם. האנטישמים, אמר, שונאים את היהודים, מפני שבמודע או שלא במודע, תחושתם היא שהיהודים הוציאו אותם אל מחוץ למעגל הסגור של הנבחרים. אבל דעתי היא, שבכתיבה על הבדידות מוכרח להיות זיוף, כי מי שכותב יצירה ספרותית בעלת ערך שנושאה הוא הבדידות, כבר חדל להיות בודד. בודד הוא הסופר שאינו מסוגל לכתוב על כך.


להיות מלך. להיות עריץ כלפי עצמך. להיות אכזר כלפי השקרים. לא לכרוע ברך לפני החולשות. רעץ את צָרֶיך! את כל הצרים עליך!


לילה אחד חלם אלברט:

הוא ואלנה התכוננו לשכב לישון. כשפשטו את בגדיהם, נשמע צלצול פעמון הדלת. בתחתוניו בלבד הלך לפתוח, וכשפתח, עמד מוסטפא לפניו. גימגם ושאל אם יוכל ללון אצלם, אין הוא מכיר איש בעיר הזאת. אלנה, בכתונת־לילה לבנה, ניגשה לראות מי הבא, וכששמעה את שאלתו של הערבי, אמרה לאלברט, טוב, שיישן כאן. הוא פיקפק רגע, אך לא נעים היה לו לדחות אותו ואמר, בוא אתנו. נכנסו יחד לחדר־השינה, ומוסטפא חלץ את נעליו, ושכב במיטה, בבגדיו, בין שניהם. הוא נרדם, וכשפקח את עיניו לאחר שהיה שקוע זמן רב בתרדמה עמוקה, נבהל לראות את הערבי שוכב בגבו אליו, וזרועותיו לופתות את אלנה. נהמה איומה יצאה מפיו, שהעירה אותו ואותה.

בראשית אפריל ניחתה עליו המהלומה שהכריעה אותו עד עפר.

בוקר אחד, למחרת פגישת החוג, סיפרה אלנה שמתארגנת, ביוזמת המדריך, נסיעה משותפת לנֶפּאל, “כדי ללמוד, מכלי ראשון, את כללי הדקדוק של ריקודי המזרח הרחוק.”

אלברט היה המום. לרגע חושך אפפו.

“לשם כך…” קולו אבד לו, כמעט לא נשמע. “צריך לנסוע עד שם?”

אלנה הסבירה, מה שהסביר להם המדריך, שלשון הריקוד ההודי, הטיבֶּטי, הסיני, קשורה במסתורין של הפולחנים והאמונות של אותם העמים, ורק כשנמצאים ביניהם, ונושמים, ולו רק לזמן קצר, את אוויר המקומות ההם, צופים בטקסים הנערכים במקדשים —

אלברט לא שמע מה שאמרה.

“אז אַת נוסעת, כמובן…”

"עוד לא הייתי בנפאל, "הצטחקה.

“זה נכון. בנפאל עוד לא היית.”

“אתה נורא רציני!” הסתכלה בפניו. וכשלא אמר דבר, הוסיפה לספר על התכנית המעניינת של המסע, שיארך שלושה שבועות – בדרכם בחזרה מקַטמַנדוּ, יתעכבו יומיים בדלהי ויומיים באגרה, כדי לבקר במקדש טאג’־מאהאל – ואמרה שבזכותה תיהנה הקבוצה מהנחה של חמישה אחוזים ממחיר הטיסה.

“אתה לא אומר כלום…”

“מה יש לי לומר?” משך בכתפיו.

אלנה התבוננה בו, אחר־כך אמרה:

“אם אתה מתנגד, אני לא אסע.”

“אני מתנגד?” פרץ קול צחוק מפיו, “למה שאני אתנגד? יש לי זכות להתנגד? איזו סיבה יש לי להתנגד? תיסעי, תיסעי! מגיע לך! את עובדת קשה, את מרוויחה כסף, אני רשאי למנוע ממך? מגיע לך ליהנות! בהחלט!”

אלנה הוסיפה להתבונן בו עוד רגע ממושך, אך כיוון שהיה עליה ללכת לעבודה, לקחה את ארנקה, אמרה שלום ויצאה.

אוֹרְגְיָה גדולה תהיה להם שם, לרגלי ההימלאיה! אמר לעצמו לאחר צאתה, אוהו!

יצא גם הוא מן הבית, התהלך ברחוב, קרא וחזר וקרא: אורגיה גדולה, אוהו! איזו אורגיה! איזו אורגיה!


אלנה פיקפקה הרבה אם לצאת למסע הזה. אלברט לא מרוצה, זה היה ברור. מתהלך במצב־רוח רע ולא משתף פעולה. קשה היה לה מאוד להחליט. מצד אחד, לא רצתה לעשות מעשה שיהיה למורת־רוחו, מצד שני, הפיתוי לנסוע היה גדול, והבטחות המדריך — שתיאר לפניהם בצבעים עזים את הצפוי להם בערים ובנופים ההם, שהוא כבר ביקר בהם פעמיים — היו שובות־לב. המסע הזה עשוי להיות היפה והמעניין שבכל טיוליה הקודמים לחו"ל. צריכה היתה לשתף מישהו בלבטיה, מישהו שיעזור לה להכריע, לכאן או לכאן, כי קשה לה בכך לבדה. ושבועיים לפני מועד היציאה – כרטיסי הטיסה כבר היו מוכנים, אבל עדיין לא שילמו בעדם — ביקשה ממירה שתיפגש אתה. מירה — הבחינה בזמן האחרון — יש לה איזו קִרבה אל אלברט, היא רואה ללבּו.

השתיים ישבו תחת השמשיות הרחבות שבמרום “מגדל העיר”, מצצוּ לאטן לימונדה, ונועצו ביניהן. אלנה אמרה שהיא חשה באלברט התנגדות חזקה לנסיעתה, אם כי אינו אומר זאת במפורש, וקשה לה להבין את הדבר, כי בכל הפעמים הקודמות היה שמח בשמחתה ומעודד אותה לנסוע. מה זה יכול להיות? תלתה מבט שואל באחותה. מירה נתהרהרה, הוציאה את הקשית מפיה, שלחה מבטה אל הבניינים שממול, ואמרה: “אני חושבת… אני לא בטוחה… הלא את מכירה אותו יותר טוב ממני… תראי, זה גם עניין של גיל… כשאת נוסעת… לשלושה שבועות, אמרת?.. הוא מרגיש את עצמו נעזב… הוא קצת כמו ילד… ביחוד עכשיו, כשהוא לא יוצא לעבודה, אלא יושב כל היום בבית… כך אני חושבת, אולי אני טועה…” – “כן… זה נכון…” הירהרה אלנה אִתהּ; אבל הוסיפה ואמרה שההסתייגות שלו ממנה — כך נדמה לה על־כל־פנים — החלה עוד קודם, אולי מזמן שהצטרפה לחוג לריקודי־עם… “כן, כמו שאמרתי לך… את נעשית צעירה יותר, והוא כאילו מזדקן…” — “אבל הוא כותב!” מיחתה אלנה כנגדה, “יש לו סיפוק מזה! יותר משיש לי עם ריקודי־העם המצחיקים!” – “לא הכֹּל הגיוני בחיים, אלנה, ביחוד לא ביחסים בין איש לאשתו,” נמסך עצב בעיניה של מירה. אלנה הסתכלה בה, ולאחר רגע של שתיקה אמרה: “אז מה אני צריכה לעשות, לפי דעתך?” —“לפי דעתי, את צריכה לנסוע. כן, זו דעתי. אסור לך לוותר על ההזדמנות הזאת. יום־יומיים הוא ירגיש מקופח… ואחר־כך יתאושש!”


“אתה לא כועס עלי, נכון?” אמרה אלנה בעיניים לחות לאחר שנשקה לו בפתח ביתם בחמש וחצי בבוקר. ברחוב כבר צפרה הלימוזינה שהסיעה אותם לשדה־התעופה.

דמיונו של אלברט ליווה אותה בקו תעופתה: לוד — קוֹפֶּנהַאגֶן; בקופנהאגן יורדים מן המטוס, נוסעים העירה לבית־מלון, לשהות בו לילה אחד—

וכבר שם נקרית להם הזדמנות־הפז להתייחד בחדר, באין מפריע, לילה שלם —

והמשגע ביותר – שאין הוא יכול לתאר לעצמו עם מי, עם מי מכל החבורה העליזה הזאת, הרוקדת ושרה ומתחבקת ומתנשקת, איש־ואשה, זכר־ונקבה.

מקוֹפֶּנהַאגן — לבנגקוק.

לינה בבנגקוק!

סדום של המזרח. קריה זונה. מלאה פריצות ומכוני־עיסוי.

מבַּנגקוֹק – לקַטמַנדו.

פָּרָדיז!

לא לכתוב ולא לקרוא. בשני הלילות הראשונים נרדם רק לשעתיים, לפנות בוקר, וקם מטושטש, חמיצות נוראה בפיו.

בקוֹפֶּנהאגן הוא מפתיע אותם בבית־המלון. פותח את דלת החדר ותופס אותם על חם.

הוא לא בעל אלים, פרימיטיווי, שיזנק אל המאהב – או אל אשתו – לחנוק אותם, או לנעוץ סכין בחזם. לאחר שנפלטת צעקת בהלה מפיהם — הוא סוגר את הדלת בשקט ומשאיר אותם לייסר את עצמם על חטאם, לקבור את עצמם מבושה.

בבַּנגקוָק הוא עוקב אחר הקבוצה כולה, המשוטטת בסמטאות ונכנסת לקובות החטא לצפות ב“מופעים חיים” של מישגל. אחר חצות, בתום סיורם המענג, המגרה, המלבה את היצר, הם חוזרים אל מלונם, מתפרדים זוגות־זוגות, זוג־זוג לחדרו, ובמו גופותיהם הערומים, הלוהטים, חוזרים על המבצעים הפנטסטיים שצפו בהם זה־עתה. הוא שומע את צחוקה של אלנה מעבר לדלת של אחד החדרים, צחוק של משחקי זימה, שטוף תאווה —

הוא קם מן המיטה הבוערת תחתיו, נכנס למטבח, שותה כוס מלאה מים קרים, לכבות את השׂרֵפה שבלבּו, שוטף את פניו תחת הברז.

בבוקר, ראשו סחרחר מחוסר שינה, הוא ממהר אל “בית אריאלה”. נכנס לאולם הקריאה, מוריד מן המדף כרך של האנציקלופדיה, ופותח בערך “קטהמנדו”. קורא שהעיר יושבת בעמק פורה, בין רכסי הרים, על גדת הנהר בהאגמאטי; שיש בה מקדשים רבים, והמפואר שביניהם הוא מקדש קומארי, שבו מתגוררת “האלה החיה”, שטקסים מרהיבים נערכים לכבודה.

הוא מנסה לדמות בנפשו מי היא “האלה החיה” ומה צורה לטקסים הנערכים לכבודה. האם קדֵשות מחוללות ערומות סביבה? האם מהן אמורים הם ללמוד את “כללי הדקדוק של הריקוד המזרחי”, ההודי, או הטיבֶּטִי?

ובלילה השלישי – כן, בלילה הזה הם כבר שם — הוא רואה אותם מתעלסים בעשב הירוק, הדשן, הגבוה, שב“עמק הפורה”, ולאחר שהם באים על סיפוקם, מתיישבים ונוגסים בנחת מפרי המַנגוֹ, כמו בציורים של גוֹגֶן.


ביום החמישי לנסיעתה, לפנות ערב – מותש מן המראות המשתוללים בדמיונו, המכַלים את כוחו – הלך אל הטיילת, ומשם, כרדוף־שד, דרומה, דרומה, עד שהגיע לביתו של בוריס דנילו.

“אתה נראה רע, אלברט,” מזג לו דנילו קוֹניאק בחדר־המגורים הגדוש רהיטים, ספרים, עיתונים, “קרה משהו?”

“מה יהיה הסוף עם הרציחות האלה, בוריס? קראת, בלב ירושלים העברית! לאור היום! הם מעיזים יותר ויותר! איך אפשר להשלים עם זה?” קרא אלברט מעומק לבּו.

בבוקר, כאשר שם משהו בפיו, קפצה מול עיניו הכותרת השחורה בעמוד הראשון של העיתון..

“כן, אתה צודק, אבל מה אנחנו יכולים עוד לעשות ולא עושים?”

“עונש מוות! לכל מי שמרים יד רצחנית על יהודי! הלא הם צוחקים עלינו! בזים לנו! אנחנו חושבים שאם נראה להם כמה אנחנו הוּמניים, בעלי נימוסים תרבותיים… שאנחנו נכריז על עונש מוות? אנחנו? עם כל־כך מתקדם, דמוקרטי? לא! אנחנו את הרוצחים האכזריים, השוחטים ילדים ונשים בסכינים ועורפים בגרזנים, רק כּוֹלאים בתאים מצוּידים במכשירי רדיו וטלוויזיה, עד שנשחרר אלף מהם תמורת שבוי אחד, או גוויה של חלל־מלחמה!.. אם רק נראה להם כמה אנחנו נחמדים, הם יחזירו לנו באותו מטבע, כך חושבים המנהיגים שלנו! תגיד אתה, בוריס, זה לא טמטום צועק לשמים?”

בוריס אמר שעונש מוות לא יפתור את הבעיה, ונימק את דעתו בכמה ראיות.

“אבל בינתיים הם משפילים אותנו!” קרא אלברט בקול חנוק, “אתה לא מרגיש כמה אנחנו מושפלים? אתה לא מרגיש?!” דמעות זעם עמדו בעיניו.

בוריס לטש אליו מבט מצומצם. מראה פניו של אלברט, שהיו מכווצות מכאב, העיד עליו שלא זה בלבד מציק לו.

“מה נשמע בבית, אלברט?”

אלברט גמע גמיעה קטנה מן הקוניאק. “אלנה נסעה.”

“כן? לאן?”

“לקַטמַנדוּ,” גיחך.

“טיול קבוצתי?”

“נסעה עם הכת המשיחית שלה. סיפרתי לך שהיא בחוג לריקודי־עם, לא? אז עכשיו החליטו לנסוע יחד לנְֶֶפַּאל, להודו, אולי גם לטיבט… לאימונים.”

“אימונים?” הצטחק בוריס.

“אימונים בקַאמַא־סוּטְרָא. קראת פעם את קַאמא־סוּטרָא?”

אלברט לא ראה את הספר הזה מימיו, אבל במחלקה שלו בעירייה היה עובד אחד, תימני צנום כעז מדברית, בעל זקנקן מדובלל, בדחן גדול, שהיה מתפאר בביצועיו עם נשים, בייחוד נשים נשואות, מראה תצלומים שלהן, שהחזיק תמיד בארנקו, ומספר שהוא משגל אותן בכל שישים וארבעה האופנים המתוארים ב“קאמא־סוּטרא”.

“לא קראת את קאמא־סוטרא? ספר לימוד הודי. ספר חובה. שימושי מאוד. שישים וארבעה משגלים. אז הם נסעו להתאמן בהם לרגלי ההִימַלַאיה,” צחקו עיניו של אלברט בברק ערמומי.

בוריס הסתכל בו ולא ידע מה לומר. דאגה נכנסה ללבּו.

“יש לך בּוֹן הוּמוֹר היום, אני רואה…”

אלברט הריק אל קרבו את שארית הקוניאק שבכוסית. “בוריס!” מחה את פיו, “אתה היית מאמין שאלנה תבגוד בי אי־פעם?”

“אל תדבר שטויות, אלברט,” נזף בו בוריס.

“עם ערבי!” שיווע אלברט, “היא בוגדת בי עם ערבי!”

“איך אתה מדבר! תתבייש!”

“היא בוגדת בי, בוריס! היא נסעה אתו להימלאיה כדי שתוכל לנאוף אתו שם בלי שיפריעו לה!”

“מספיק, מספיק,” קם בוריס מכסאו והחל מתהלך בחדר, “אני מכיר את אלנה מיום שהובלתי אותה אל החופה. אתה צריך להתבייש לדבר כך עליה.”

“אתה מכיר את אלנה?!” אלברט אחז בצוואר הבקבוק שעמד על השולחן ומילא את כוסו. “גם אני חשבתי שאני מכיר אותה. אבל היא לא מה שהיתה! משהו נדפק אצלה! מן היום שהיא הרימה רגליים שם, בחוג הזה שלה, היא איבדה את הראש! היא מתנהגת אחרת לגמרי היום! היא חושבת שהיא מאדאם לופסקו!”

צחוק התגלגל מפיו של בוריס: “לוּפֶּסקוּ?”

“כן־כן! גם ההיא היתה שמנה וכולם חשבו שאף אחד… אבל קארול השני… שהיה לו… טוב, לא כדאי להיכנס לפרטים,” גמע גמיעה גדולה מכוסו.

מַרקוֹ, שמעולם לא היסס לספר בדיחה גסה, גם בנוכחות גברות, סיפר פעם, כשביקר בביתם, על השמועה שהיתה מהלכת ברומניה, שקארול השני היה לו האבר הגדול ביותר

במדינה. כשהיה מגיע לרובע האורות האדומים בבוקרשט, היו כל הזונות נמלטות מפניו. מאשתו הראשונה נפרד שנים מעטות לאחר החתונה כי לא יכלה להכיל אותו. רק מאדאם לוּפּסקוּ, שהיה לה נרתיק מתרחב, החזיקה מעמד אתו כל השנים, עד מותה.

(ובאותו בוקר, כשנזכר בסיפור הזה, עלה בזכרונו פסוק מספר יחזקאל, “בשר חמורים בשרם,” ואמר לעצמו, זה הערבי שלה, בשר חמורים לו. ולקח את ספר התנ“ך, ופתחו ביחזקאל כ”ג, וקרא: “ותגַל תַזנותיה, ותגַל את ערוותה… אשר בשר חמורים בשרם וזִרמת סוסים זִרמתם… מועכו שדיהן, ושם עיסו דדי בתוליהן… וישפכו תזנותם עליה… ותשחת עגבתה ממנה, ואת תזנוניה…” ודימה לעיניו את המעשים הנוראים שעושה בה אותו צעיר ערבי, אחד מ“בחורי החמד”, ה“מאהבים”, שהכתוב מדבר בהם באותו פרק, והיה כמשוגע.)

“אתה מבין איך עובד המוח הרומני שלה?” חידד אלברט את עיניו, “היא תהיה הפילגש של הערבי, כמו שמאדאם לופסקו היתה הפילגש של המלך הזה. חשבה שזה טוב ליהודים. אבל קארול היה אנטישמי! הוא היה זה שמינה את הפשיסט ההוא, אַנטוֹנֶסקוּ, לראש־ממשלה! זה שעשה ברית עם היטלר ושלח את היהודים לגזים! אתה תופס איך זה עובד אצלה?” נעץ אצבע במצחו.

“אני לא מבין על מה אתה מדבר! איזה ערבי בראשך?”

יש להם ערבי בחוג שלהם. והיא לא מפסיקה לדבר עליו! כמה הוא נחמד, כמה הוא עדין, ואיזה תנועות נפלאות יש לו כשהוא רוקד! היא מאוהבת בו! עכשיו היא תטפס אתו אל האֶוֶרֶסט! אני, בוריס, הכי גבוה שאני הגעתי היה ‘הר האושר’ בגליל, והיא תגיע אתו לשמים!" עיניו היו אדומות.

“אם לא תפסיק לדבר ככה, אלברט, אני מוריד אותך למטה, למרפאה, ועוקר לך את כל השיניים שעוד נשארו לך. איזה שטויות אתה מדבר! ערבי… התאהבה בערבי… אני רואה שערבי נהפך אצלך לאיזה יצור מיתוֹלוֹגי! דֶמוֹן! שד שמאיים על שלום המשפחה!”

“זה לא מיתולוגיה, בוריס! זה מציאות! היא…”

“תפסיק. כל אלה פַנטַזיוֹת שלך! חטא לדבר ככה על אלנה! היא אשה נהדרת, והיא אוהבת אותך ומסורה לך, ונאמנה. אני זוכר כמה דאגה לך כשנסעת מהבית ולא הודעת לאן ומתי תחזור. אתה צריך להתבייש, אלברט.”

אלברט השח את ראשו אל הכוסית שבידו. ופתאום געה בבכי: “רציתי לחיות חיים אחרים, בוריס! ולא הולך לי! לא הולך!”

"די, די, "טפח לו בוריס טפיחות קלות על שכמו, “שום דבר לא קרה. תזכור ששום דבר לא קרה.”

אלברט משך ממחטה מכיסו ומחה את פניו, ובוריס, לאחר שפנה ממנו והתהלך בחדר, חזר אליו ואמר: “אתה יודע מה? אולי כדאי שגם אתה תיסע קצת. תצא מהבית ותיסע לאיזה מקום.”

“לאן אני אסע?” הזמזום באוזנו השמאלית הפך לרשרוש.

“תיסע ליוון, לכרתים, לבולגריה… לכמה ימים… העיקר שלא תהיה בבית. בבית אתה בדפרסיָה, אני רואה.”

אלברט נשא עיניו אליו, ולאחר שתיקה אמר:

“אתה יודע שהיא לא הייתה חולה אף פעם? עשרים ושבע שנים – ואף פעם אחת לא חלתה! אף פעם אחת!” זקף את אצבעו כמצביע על מקור הרעה.

בוריס צחק: “רומניה! אלה שבאו מרומניה היו תמיד יותר בריאים!”

“אפילו השיניים!” קרא אלברט. “סתימה אחת אין לה!”

“אתה טועה,” צחק בוריס, “לפני תשע שנים… תשע?.. כן תשע, עשיתי לה סתימה בטוחנת השלישית התחתונה.”

"היא לא סיפרה לי, "אמר אלברט.

“לא רצתה שתצטער, אתה רואה איזה אשה טובה יש לך?” וטפח לו על שכמו: “תיסע קצת, תיסע.”

באותו ערב צילצל בוריס דנילו להוריו של אלברט בבאר־שבע וביקש מהם את מספר הטלפון של דנה בירושלים. אמר שמכר שלו מן האוניברסיטה רוצה להתקשר אתה, ואת אלברט הוא לא מוצא בבית. אחר־כך צילצל לדנה ואמר לה שאביה במצב לא טוב, “דפרסיָה עמוקה, ויש לו כל מיני פנטזיות…”

ואם רק יש באפשרותה לבוא אליו ליום יומיים –


דנה הגיעה לתל־אביב ביום שישי אחר הצהריים, וכשצילצלה בדלת הדירה ברחוב שפינוֹזה, לא היתה תשובה. השאירה את ילקוטה ליד הדלת ויצאה אל פתח הבית. רק לאחר כרבע שעה — והיא כבר דאגה מאוד, ולא ידעה מה תעשה, את מפתח הדירה שהיה ברשותה שכחה לקחת אתה – ראתה את אביה מתקרב מקצה הרחוב, ידיו מאחורי גבו, ראשו שחוח, כמהרהר. היא הלכה לקראתו, וכשראה אותה, אורו עיניו, פרש זרועותיו אליה, חיבקה ונישקה. “איזה מלאך טוב הביא אותך אלי!” נדמה לה שמילדותה לא העתיר עליה חיבה כזאת.

כשנכנסו הביתה, שאלה אם הגיע משהו מאמא, והוא, כלאחר־יד, אמר, “לא, לא, שום דבר,” ופנה אל המטבח, ואמר שלכבודה יכין סלט גדול, בולגרי, עם גבינה מלוחה וזיתים, ויפתח קופסת טונה, ויטגן חביתה. דנה באה לעזור לו, וכשעמדו שניהם ליד לוח השיש והכינו את הארוחה, אמרה לעצמה שהוא במצב־רוח טוב, כמו שלא היה זה זמן רב, ותמהה על ד“ר דנילו שהבהיל אותה מירושלים בדחיפות כזאת: הוא בכלל לא ב”דפרסיָה".

לאחר הארוחה התיישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. ב“יומן השבוע” הראו תמונות קשות מ“השטחים”, מרדפים אחר מידי אבנים, סיור גששני לאורך סמטאות צרות, חייל עוצר ערבי רעול־פנים וחובט בו באלה על ראשו… דנה לא העירה דבר, וגם אלברט שתק. כשהסתיים ה“יומן”, אמר, כמתפרץ כנגד עצמו: “אני לא צריך להתערב בפוליטיקה. אסור לי! זה מרעיל אותי!” דנה חייכה אליו בחיבה, חיבקה את כתפו וחלקה לו נשיקה על לחיו. דמעות עמדו בעיניו.

בשעה מוקדמת פרשה לישון, כי הייתה עייפה.

יום המחרת, שבת, היה יום יפה, צלול, שמשי, לא חם מדי, ואלברט הציע שילכו אל שפת הים.

בבואם אל הטיילת התיישבו זה לצד זה על הכסאות הלבנים, וצפו אל הים. מפרשיות צבעוניות שוטטו על־פני המים הכחולים, השקטים, וכמה מהן הפליגו למרחקים. על רצועת החול שיחקו שני זוגות בכדור טניס, והטפיחות הקצובות של הכדור במחבטים השרו אווירה של נמנום. “את רוצה לישון, אני רואה,” אמר אלברט בראותו את עפעפיה מרפרפים ונסגרים חליפות. דנה פקחה את עיניה וחייכה: “חלמתי שאני מתנדנדת בנדנדה, כמו כשהייתי קטנה.” גל של זכרונות מרגשים העלו דבריה אלה בלבּו של אלברט. הוא הזכיר לה איך בהיותה בת שלוש לקח אותה אל גן החיות, וכשנעמדו מול הכלוב של הזאב, פרצה בבכי גדול, ואחר־כך, כששאל אותה מדוע בכתה, אמרה שפחדה פן יטרוף את סבתא שלה, כמו הזאב מ“כיפה אדומה”; והזכיר לה איך בהיותה בת שש נסעו שלושתם, יחד עם משפחת קונפינו, במכוניתם, ליער בן־שמן ועשו שם פיקניק, והיא והילדה של קונפינו נכנסו לעומק היער, ולאחר זמן־מה חזרה דנה לבדה, וכששאלו אותה היכן חברתה, אמרה: התחתנה עם ערבי וברחה לעראבּיה, ועל משפט זה חזרה שוב ושוב, בעקשנות, גם כשדחקו בה וגערו בה, לומר היכן השאירה את נילי, וגם כשמשך אותה אלברט בכוח שתראה לו איפה היא רקעה ברגליה ובכתה: אמרתי לכם, ברחה לעראביה!.. “כן, כבר אז הייתי ילדה רעה,” אמרה דנה בלי להסב ראשה אליו.

את ארוחת הצהריים סעדו באחת המסעדות שמול הטיילת, ואלברט לא פסק מלדבר. סיפר על ילדותו בגורנה־דז’וֹמאיה, על הפליטים שהגיעו לעיירה ב־43', כשגירשו את כל היהודים מסופיה – הוא היה אז בן חמש — ואיך שיכנו בביתם משפחה שלמה, בת שש נפשות, עד גמר המלחמה; סיפר איך בהיותו בן שמונה כבר החל לעבוד בקטיף טבק בחופשים; ואיך חשבה אמו שיהיה זמר אופרה, כי היה לו קול יפה, והיה שר אריות מ“לָה טרַוויַאטָה” ומ“בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב”. את אלנה לא הזכיר אף במלה אחת.

הוא בסדר גמור, אמרה דנה לעצמה בדרכם לשוב הביתה.

אלא שלפנות ערב קרה משהו שבכל־זאת הדאיג אותה.

היא שכבה על המיטה בחדרו – חדרה לפנים – ונחה. אלברט נכנס, התיישב ליד השולחן, ואמר: “קראת פעם את ‘האדרת’ של גוֹגוֹל?” – “מזמן. אני כבר לא כל־כך זוכרת,” הזדקפה ונסמכה אל הקיר. “כדאי לך לקרוא שוב. את הסיפור הזה כדאי לקרוא עשר פעמים, עשרים, בכל שנה מחדש.”

הוא קם, הוריד מן המדף את ספר הסיפורים של גוֹגוֹל, פתח אותו, דיפדף, עצר באחד הדפים, “שִמעי, שִמעי כמה זה נפלא,” וקרא כמה פִּסקאות על מלאכת ההעתקה של אַקַאקי אַקאקיֶביץ‘; איך היה שוקד על העתקת מכתבים ותעודות בדֶפַּרטְמֶנט הממשלתי שבו עבד, מקפיד לדייק ולהדר כל אות ואות, ושום דבר חוץ ממלאכה זו, שהיתה בבחינת אמנות בעיניו, לא היה קיים בשבילו – לא לבושו, לא שעשועים כלשהם, לא הקורה עם הפקידים שבמחלקתו, עם השכנים שבבית מגוריו… “הוא היה עבד, למעשה,” נשא אלברט עיניו מן הדף, "עבד למלאכתו, עבד לממונים עליו, שבזו לו בלבּם, שלא היה קיים כאדם בשבילם. ולמרות כל זאת, שירת באהבה ובמסירות, כותב עליו גוגול. איש קטן, עלוב־נפש, שכולם דורכים עליו תוך כדי הליכה, ואפילו לא שמים לב שדרכו עליו, והוא, נדמה כאילו לא מכיר בעליבותו. אהבתי את אדוני’, כמו שכתוב בתורה…" והמשיך וסיפר, איך אקאקי זה, לאחר שהאדרת היחידה שהיתה לו נתבלתה כל־כך שלא הגנה עליו עוד מפני הכפור הפֶּטֶרבּוּרְגי, הולך אל החייט העני פֶּטרוֹביץ' כדי שיתקנה, והלה פוסק שאינה ניתנת עוד להיתקן וחייבים לתפור אדרת חדשה, בשמונים רובל; ואיך בשל כך משתנים חייו של אקאקי, כי אינו חדל לחשוב על האדרת החדשה ומאַיִן יקח את הכסף לשלם בעדה, כאשר כל חסכונותיו, שחסך פרוטה לפרוטה, בכל שנות עבודתו, מגיעים רק לארבעים רובל… אלא ש“מכאן ואילך,” קרא אלברט כמה משפטים מן הסיפור, “כאילו עצם הווייתו נעשתה מלאה יותר, משל כאילו כָּנַס אשה, כאילו אדם אחר הווה עמו, כאילו אינו יחידי עוד, אלא חברה, בת־לוויה, ניאותה לעבור עמו את דרך־החיים, וחברה זו לא הייתה אלא אותה אדרת…” ואיך נתפרה, לבסוף, האדרת, וכשהביא לו אותה החייט פֶּטרוֹבִיץ' והטילה על כתפיו, “היה זה היום החגיגי ביותר בחייו של אַקַאקִי אַקַאקיֶביץ'.”

“כן, אני זוכרת,” אמרה דנה, וכדי לקצר, סיפרה היא את המשכו של הסיפור, איך עורכים פקידי המחלקה נשף לכבוד האדרת החדשה, בביתו של אחד מהם, ובחצות, כשיוצא אקאקי ללכת הביתה, וראשו סחרחר מן המשקאות שהשקוהו, מתנפלים עליו, ברחוב הריק והמושלג, שני בריונים וגוזלים ממנו את אדרתו.

אלברט חייך. שמח שהיא זוכרת. אחר־כך אמר: “כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, חשבתי רק על העוול הנורא שנגרם לפקיד המסכן והעלוב הזה, שלא עשה רע לאיש – שאת הנחמה היחידה בחייו גזלו ממנו. אבל בפעם השלישית והרביעית אמרתי לעצמי שהדבר היה גורלי, כאילו מן השמים נגזר, כאילו אדרת חדשה ויפה היא דבר יותר מדי נעלה בשבילו, לא לפי המידות שלו, לא לפי הטבע שלו, ואסור היה לו לקפוץ מעל לקורקבן, כמו שאומרים. מפני שבכלל אסור לאדם לעשות דברים שהם מעל ל… ומחוץ לאופי שלו. את מבינה מה שאני אומר?”

דנה ניענעה בראשה, נענוע שלא היתה בו הסכמה גמורה. מסופקת היתה אם אמנם כך הדבר.

אלברט הסתכל בה בשתיקה, ופתאום פרצו דמעות מעיניו: “אבל הוא היה מושפל, מושפל, מושפל…” ומשך ממחטה מכיסו ומחה את עיניו. אך ברגע שמחה אותן, החל להתייפח בקול ולא יכול לעצור בעצמו.

דנה נבעתה. צמרמורת עברה בה. מעולם לא ראתה את אביה בוכה. ועל מה? על גורלו המר של איש קטן מסיפור ישן?

היא קמה והניחה יד על כתפו. “תירגע, תירגע, אתה מרגיש לא טוב, כנראה. כואב לך משהו?” חשה את עצמה בוגרת ממנו. בוגרת הרבה.

אלברט קם, בוש בעצמו, מחה את דמעותיו, ואמר בקול רגוע: “אני לא כותב, דנה.”

“אתה…” זקפה מבטה עליו, “למה אתה אומר ככה… אתה כבר קרוב לשלוש שנים כותב!”

“לא. לא כתבתי כלום כמעט. כמעט לא כלום,” צפו שוב דמעות בעיניו.

פתאום תקף אותה רוגז. “אז מה? אז לא כתבת! אסון לאומי! שלוש שנים, וכתבת רק עשרה עמודים, או שנים־עשר, או שלושים. שִׁיט!! אנשים עובדים גם עשר שנים על רומן! מה קרה בסך־הכּל?!”

אחר־כך אמרה: “אתה רוצה שאישאר פה כמה ימים?”

“לא, לא! בשביל מה? את צריכה ללמוד! לא בא בחשבון!”


אלברט לא נסע לשדה־התעופה לקבל את פני אשתו. המטוס מקופנהאגן היה אמור להגיע בעשר בערב, אך הוא איחר בשעה, ורק בשתים־עשרה וחצי נשמע הצלצול בדלת. בקול מהסס בירך את אלנה בכניסתה, ולאחר שנשקה לו, הסתכל בפניה, לגלות אם חתומות בהן ההרפתקות הבוגדניות שעברו עליה. כן, אושר זרח מפניה, ובעיניה היה ברק שלא ראה בהן מעולם. מכוכב אחר באה. מעמק־עדן הפורה.

“אתה עדיין כועס עלי?” הצטחקו אליו עיניה הנוצצות באור המזרח הרחוק.

אלברט משך בכתפיו. תהום פעורה בינו לבינה.

“נהנית?” שאל בכל־זאת.

“היה נפלא! עוד אספר לך. אלף לילה ולילה.”

תהום! התכווץ בו לבּו.

ויומיים לאחר־כך החליט לישון בגפו, בחדרו.


 

טז

שינוי גדול חל בהתנהגותה של אלנה — אם לא באופייה (אך הייתכן שיחליף אדם אופיו? ובגיל כזה?) – לאחר שובה מן המסע לנפאל. לא היתה מוכנה עוד לענות אמן אחר כל גחמותיו הנואלות של בעלה, לא אבתה עוד לָכוֹף ראשה בפניהן. מה הוא רוצה להשיג בזה שפרש ממנה והלך לישון לבדו בחדרו, וכמעט שאינו מדבר אתה? הוא רוצה להעניש אותה. אבל על מה? מה חטאה לו? האם חטא הוא שנהנתה בטיול הנפלא שהיה להם אל רגלי ההימלאיה? הלא הוא עצמו אמר לה לפני נסיעתה: תיהני, מגיע לך!

(ואת מי הוא מעניש, אחרי הכּל? — רק את עצמו (!

למען האמת, היו רגעים שחשבה כי עליה לעזוב את החוג לריקודי־עם למען שלום־בית. כי זה הדבר שמציק לו, כנראה, ששני ערבים בשבוע היא יוצאת מן הבית ונהנית מעט — הו, מי יודע איך היא מתהוללת שם! — שעה שהוא רכון על המחברת האפורה ומתענה עם הכתיבה שלו. אבל מיד התקוממה על מחשבתה זו: מדוע?! מדוע עליה לוותר על הנאה תמימה שאינה מזיקה לאיש?!

וביחוד עכשיו, לאחר המסע הנפלא הזה!

(ודרך אגב: הוא אפילו לא הודה לה כראוי על המתנה שהביאה לו משם: כלי כתיבה עשויים שן, שפילים זעירים חטובים בהם, מלאכת־מחשבת של אומני קַטמַנדו. הוא הצפין אותם במגֵרת השולחן, ולא אמר אלא: “תודה”.)

כי בשלושת השבועות האלה לא זו בלבד שהחוג נתלכד מאוד, וְקִרבת־לבבות נדירה התפתחה בין חבריו, כיוון שניתנה להם ההזדמנות להכיר זה את זה היכרות אינטימית, כששהו יחד יומם ולילה ולמדו יחד דברים כה מופלאים — אלא גם למדו להוקיר את מעלותיה התרומיות של אלנה: את נדיבות־לבּהּ, את נכונותה לוותר על נוחיותה בכל עת שנדרש ויתור כזה, את נחישות רצונה להתגבר על קשייה במהלך טיולים מפרכים ברגל, כמו הטיפוס אל המקדש הטיבטי העומד על ראש הר מחוץ לעיר.

הם לא ישכחו איך יום אחד נקעה עליזה רמתי את קרסולה בהחליקה ממדרגות העץ החלקלקות המוליכות אל אחת הפָּגוֹדוֹת שבכיכר העיר ונאלצה לשכב במרפאה כל אותו יום ברגל נתונה בסד, ואלנה היא שהתנדבה להישאר אתה וויתרה על הצפייה ב“תהלוכת האביב” הפולחנית שנערכה באותו יום, אחד המאורעות שכה השתוקקו כולם לחזות בו. גם לא ישכחו את הערב ההוא כשהיו כולם מכונסים באולם המלון הקטן שבו התאכסנו, והיא שרה להם שירים רומניים רוויי געגועים, עצב, כמיהה למרחבים, והם למדו לשיר שניים מהם, ששיננו אותם פעמים רבות במשך הטיול, בלכתם בדרך ובנָסעם באוטובוס ובשבתם במטוס מקופנהאגן הביתה.

לא, היא לא תעזוב את החוג, גמרה אומר בלבּהּ, לא תיכנע לגחמה חסרת־פשר וחסרת כל הצדקה.

והחליטה על כך בלי להיוועץ באיש, לא במלכה קליגר, ולא במירה אחותה.

כי התביישה לספר להן על רוח־השטות שנכנסה בבעלה — עד כדי כך, שהוא פורש ממנה בלילות!

(הוא משגע אותי, האיש הזה! ואת מי הוא מעניש בזה, אחרי הכֹּל, אם לא את עצמו?)

ועוד: היא גם החליטה להתעלם לגמרי מ“חרם השתיקה” שהטיל עליה ולדבר אליו כתמול־שלשום, גם אם לא יענה. וכך, בצאתה בבוקר מן הבית, הורתה לו מה יש לקנות בחנות המכולת, ולהוציא את העוף מתא המקפא, להפשירו ולהעמידו על האש שיתבשל, והזכירה לו שיש להזמין מְכַל גז, כי מְכָל אחד התרוקן כבר לפני שבוע, ושטרם שילם את חשבון החשמל, וכיוצא בזה; ובשובה מן העבודה עשתה את כל מלאכות הבית כתמול־שלשום, ולא זו בלבד, אלא שבשבתם לאכול, והוא רק מהמהם את המלים ההכרחיות ביותר, גם סיפרה היא, כהרגלה, מה אירע במשרד במשך היום, כגון, שחזר צ’ק ע“ס 2400 ש”ח, שניתן עבור כרטיס טיסה, מאיש עסקים שהיה להם אמון מלא בו, ולך תגבה כסף זה ממנו, כשהוא כבר בבלגיה, ואיש אינו יודע היכן למצוא אותו ואם יחזור ארצה אי־פעם.

ואם כי ידעה שהדבר יהיה למורת־רוחו של אלברט – ומי יודע אם לא יסתלק מן הבית באותו ערב, כמעשה של מחאה — החליטה להזמין לביתם, לליל שבת, כעשרה או שנים־עשר מידידיה, כדי לספר להם על הנסים והנפלאות שאירעו להם בטיולם; כי לא עצרה כוח לכלוא בתוכה את גודש הרשמים והחוויות שהביאה עמה ושאוזניו של אלברט היו אטומות להם.

היא אפתה שתי עונות גדולות, אחת של גבינה ואחת של תפוחים, וקנתה כמות גדולה של פיצוחים וחטיפים, והכינה סלט ירקות וסלט חצילים וסלט אבוקדו, והעמידה על השולחן גם חומוס וטחינה למי שיאבה, ואחרי תשע החלו לבוא המוזמנים: מַרקוֹ ומירה (והיא לחשה לה: “הבאתי משהו יפה בשבילך, אבל לא הערב”); מלכה קליגר בלוויית גבר כסוּף שֵׂער, בעל ארשׂת פנים שקטה, חשאית, שאלנה ראתה אותו בפעם הראשונה; שתי פקידות מן המשרד בלוויית בעליהן; מנהל־המכירות של המשרד, רווק כבן ארבעים וחמש, שמצב־רוחו מבודח תמיד, ובכניסתו הושיט לאלנה צרור סיפנים סגולים בקידה עמוקה ונשק לה ארבע נשיקות על שתי לחייה; וזוג ידידים ותיקים, פקיד במחלקת המים של העירייה ואשתו, אשה גדולה, שופעת צחוק ועליזות, שקולה מצלצל.

(אלנה ביקשה גם מדנה שתבוא, וגם לה אמרה, “יש לי דבר יפה בשבילך, שימצא חן בעינַיִךְ מאוד, אני מקווה,” אך כששמעה דנה שתהיה זו מסיבה, עם ידידים ומַכָּרים, נאנחה, “אין ברֵרה, תצטרכי להקדיש לי ערב סְפֵּישְל”).

אלברט היה שקט מאוד, ולא הראה שום סימני מחאה. בהרכנת־ראש לחץ את ידי הבאים, בירכם בלחש, ואחר־כך התיישב על כסא, חורג קצת מן המעגל, העלה חיוך על פניו והקשיב לדברי האורחים בלי ליטול חלק בשיחתם. מירה, שמדי פעם שלחה מבטה לעברו, היא לבדה ראתה בכמה מאמץ עולה לו לשמור על החיוך הזה לבל יִמוֹג.

לאחר שעה ארוכה של פטפוטי־סרק מחא מַרקוֹ כף־אל־כף והכריז שהגיעה השעה לשמוע דו"ח מלא מפי הישראלית הראשונה שטיפסה אל פסגת האוורסט וחזרה בחיים. אלנה נענתה מיד והחלה מספרת על הרפתקוֹת הטיול מראשיתו,

כלומר, על מה שקרה עוד לפני הגיעם ליעדם, כי כבר בבנגקוק קרה משהו שעלול היה לשבש את כל התכנית: הם הגיעו לשם אחר־הצהריים ויצאו יחד לסייר בעיר. בחָזרם למלון, קרוב לחצות, ראו שאחד מחבריהם נעדר…

“הוא טבע! טבע בתוך גופה של תאילנדית נחמדה ממכון־עיסוי!” התמוגג מַרקוֹ מצחוק.

כבר החליטו להמריא בלעדיו, אך ברגע האחרון לפני העלייה למטוס ראו אותו רץ, כל עוד רוח בו, לאורך אולם הנוסעים, נושא בזרועותיו בובה גדולה של בודהא עשויה פלסטיק צהוב…

אחר־כך סיפרה על קטמנדו: על קבלת־הפנים המפוארת שנערכה להם בכיכר שלפני ארמון המלך, על הפגישות עם להקת הפוֹלקלוֹר הנֶפַּאלִית, על המקדשים הרבים, בעיר ובסביבתה הקרובה, על העמק הפורה ועל הרי ההימלאיה המושלגים, הנראים כה קרובים, הושט ידך וגע בהם… מפליא כמה ידע והשכלה רכשה אלנה בזמן הקצר הזה, שלושה שבועות בלבד: היא ידעה להסביר בקצרה את ההבדלים בין הפולחנים ההינדואיסטיים והבודהאיסטיים, ובין אלה לפולחנים הטיבטיים, שגם בהם אפשר לחזות בקטמַנדו; ידעה להגדיר את קווי האופי הארכיטקטוניים המיוחדים של המקדשים השונים והארמונות הפָּגוֹדיים, וסיפרה על ה“סטוֹפּוֹת”, אלה הקברים הקדושים שהמאמינים משתטחים סביבם על האדמה (ובתוך כך שלפה ממעטפה גדולה צרור של תצלומי מבנים אלה, והם עברו מיד ליד); וביחוד השתאו כולם על הבנתה הרבה במשמעויות המיסטיות והסמליות של תנועות הידיים במחול ההודי־נפּאלי, שתוך כדי דיבורה גם הדגימה כמה מהן: תנועה המבטאה חסות, תנועה המבטאה תפילה, וזו מבטאה הרהור, וזו איום, וזו אזהרה, וכולי וכולי. לא רק תנועות הגוף, הסבירה, אלא גם צורת התסרוקת של המחוללת, גם העדיים שהיא עונדת, יש להם משמעות טרַנס־צֶנ־דֶנְ־טָלית.

וגילויי הידידות ומאור הפנים שקידמו אותם שם! היא סיפרה איך צעיר אחד מן הלהקה הנפאלית התנדב ללוותם ולהדריכם בכל צעדיהם, וכשאחת מהן חלתה במעיה, טרח והביא לה עשבי־מרפא ומיני שיקויים מיוחדים מביתו, שאכן ריפאו אותה; ואיך בית־המלון שהשתכנו בו לא גבה מהם תשלום בעד המשקאות הקלים ובעד הצידה שלקחו אתם לטיול להרים, בשום אופן לא הסכימו לקבל, כי אמרו, אתם, מישראל, כמו אחים שלנו…

ותוך כדי כך העבירה בין הקרואים תצלומים קבוצתיים של חברי החוג עם הנפאלים שאתם התיידדו: הנה, הגבוה הזה עם התסרוקת המבריקה, הוא הצעיר שעליו סיפרה; וההיא משמאל, עם הפרח בשֵׂער והחיוך העצוב, התאהבה באחד הבחורים שלנו, וכמה אומללה הייתה כשנפרדנו מהם, ליוותה אותנו לשדה־התעופה, ובדמעות בעיניה נופפה בידה עד שנעלמה מעינינו…

כשהגיעו התצלומים האלה לידיו של אלברט, השהה אותם אצלו רגעים ארוכים. זו הפעם הראשונה שראה את חברי החוג במו עיניו וניסה למצוא ביניהם את הבחור הערבי, אך לא הבחין בשום סימנים לגלותו על פיהם – פנים כהות, שֵׂער שחור, ויפי־תואר, היו לכמה מהם.

אחר־כך ניגשה אלנה למזנון והוציאה ממגֵרתו את מפיות התחרה שהביאה משם בשביל האוסף שלה. גם אותן העבירה מיד ליד והסבירה את פשר הדמויות הרקומות בהן: הנה האל שיווא עם ארבע הזרועות שלו בתנועת מחול אלגנטית, והנה, במפית זו אנו רואים שוב את שיווא, עם רעייתו פארוואטי, בחיבוק אהבה על גבי פרח לוטוס; והנה רקמה עשויה פרחים וגרגרי אורז, שהנשים הנפאליות “שוזרות־מוזרות”, כלשון מדריך החוג.

שעה שהנשים שבחבורה פלטו קריאות התפעלות מול הרקמות הנהדרות, קם אלברט בשקט מכסאו וחמק לחדרו. איש – מלבד מירה – לא השגיח בכך.

רק כשהגישה אלנה את הקפה ואת העוגות שאפתה – ומירה עוזרת על־ידה – שאלו כמה מן האורחים היכן הוא, ואלנה התנצלה בשמו ואמרה שהיה לו כאב־ראש ונאלץ ללכת לשכב.

כעבור עשרה ימים הגיעה דנה מירושלים, לפנות ערב. אלברט לא היה בבית, כי יצא לשוח. עוד לפני שהוציאה לה אלנה את המתנה שהביאה מנפאל, ולפני שהחלה לספר לה על נפלאות הטיול, אמרה, בדאגה עמוקה בעיניה: “אני לא יודעת מה קרה לאבא שלך. ההתנהגות שלו מוזרה מאוד בימים האחרונים. כמעט שלא מדבר, עבר לישון בחדר־העבודה שלו… אני ממש אובדת־עצות. תארי לך, הבאתי דבר יפה בשביל ההורים שלו, מין צלחת קישוטית גדולה, עם ציורים צבעוניים של עופות גן־עדן פנטסטיים, ואמרתי, בוא ניסע לבאר־שבע ונביא להם אותה. תיסעי לבדך, הוא אומר, אדיש לגמרי. כבר אינני יודעת מה לעשות. כל הימים אני חושבת: מה גרם לזה? אני? זה שאני הולכת לחוג לריקודי־עם? שנסעתי אתם לטיול הזה? הוא אף פעם לא היה כזה!” דנה אמרה: "זה לא ריקודי־עם ולא בטיח. מה שמַקְרִיז אותו זה שהוא לא כותב, או כותב מעט מאוד. לא הולך לו, כנראה. תקוע. במובן זה, אני די מבינה אותו. — “אבל הוא יושב שם, בחדר, ימים ולילות! מה הוא עושה שם, אם לא כותב?”— “חושב. שמעת על דבר כזה? חושבים! חושבים!” קדחה באצבע במִצחהּ. “כמה שעות אפשר לחשוב? הלא אפשר להשתגע!” — “אז אולי הוא משתגע. משוגע איש הרוח, לא?”

אלנה הביאה את השמלה שקנתה לה בנפאל. “שגעון!” קראה דנה בהתפעלות בראותה אותה פרושה על הכורסה. רקומה היתה חוטי זהב, ומן המותניים ומטה, מעשה־תשבץ של טלאים צבעוניים, מלאכת־יד. אלנה עברה באצבעה על הצורות הרקומות של הכנפיים המשוננות, הפרושות כמניפות, והסבירה את משמעותן הטרַנסצֶנדֶנטָלית במיתולוגיה ההוֹדית נֶפּאלית, וסיפרה שמצאה אותה בכפר אחד שעברו בו בדרך להר. ראתה ברחוב אשה כורעת ושמלות פרושות לפניה על האדמה, ואמרה בלבה: את השמלה הזאת דנה תאהב. דנה נשקה לה. “עכשיו השאלה הקריטית היא מתי אלבש אותה,” שמה אצבע על שפתיה והירהרה. “אין לכם מסיבות שם, לסטודנטים?” – “כן… יש…” הוסיפה להרהר, מבטה מושפל אל השמלה שהונחה שוב על הכורסה, “מה דעתך, כדאי ללבוש אותה לטלוויזיה?” – “מה טלוויזיה?” – “הזמינו אותי להשתתף באיזה טוֹק־שאוֹ על ‘דת ומדינה’, עם שני דוֹסים ואחד חצי־פשיסט ואחד שאני לא זוכרת מי.” – “יפה מאוד! בזכות מה?” – “חשבו, כנראה, שאני מספיק אינטליגנטית בשביל העם שמתמוגג מאַרצִ’י בַּאנקֶר.” – “מתי זה?” – “אני עוד אצלצל אלַיִךְ. אם לא יתחרטו בינתיים וימצאו אחת פחות פרוֹבוֹקָטיבִית ממני…”

כשראה אותה אלברט בכניסתו, חיבקה ונישקה כאילו לא ראה אותה זה חודשים. “מה דעתך על האמא הטרַנסצֶנדֶנטלית שלי?” הצביעה על השמלה, “תראה איזו מתנה משגעת הביאה לי!” — “אהמ, אהמ…” הימהם אלברט, ושאל מה שלומה, מה התחדש אצלה מאז התראו לאחרונה, וכדומה. “תיכנסי אלי אחר־כך, טוב? יש לי מה להראות לך.” ונכנס לחדרו.

אלנה הביאה את מעטפות התצלומים, הן התיישבו זו לצד זו, והיא הושיטה לה אותם אחד־אחד, בסדר הכרוֹנוֹלוֹגי של מהלך המסע לנפאל, מלווה כל תצלום בסיפוריה. דנה התבוננה בהם היטב וחשבה מה תאמר בדיון הזה על “דת ומדינה”, אם באמת עדיין לא התחרטו על שהזמינו אותה להשתתף בו. אם אין לך משהו מקורי לומר, דברים שלא דשים בהם בעיתונות ובנאומים השכם והערב, מוטב שלא תופיעי – אמרה לעצמה. האם תאמר (דבר שחשבה עליו פעמים רבות בזמן לימודיה ב“מדע הדתות” באוניברסיטה), שהדת היהודית, לעומת כל שאר הדתות, היא דת “לאומנית”, משום שהיא מיוסדת כולה על רעיון הבחירה של עם ישראל, ואינה עשויה כלל להיות דת אוּניבֶרסלית, המדברת אל לב כל אדם? האם תאמר שהדת היהודית היא הפחות “רֶליגיוֹזית” מכל הדתות, כי היא מתבססת על מצוות מעשיות, תרי"ג מצוות, שקשה אפילו להבין מה טעמן, ולא על הזיקה הנפשית, הפנימית, החשאית, שבין אדם לאלוהיו? ואולי כבר נאמרו הדברים האלה פעמים רבות? “וזה מקדש טאלג’ו,” הניחה אלנה עוד תצלום על ברכי בּתהּ, “אחד היפים ביותר בקַטמנדוּ, והפסל, שאת רואה כאן על קשת השער של המקדש, הוא של האל האנומן, אחד הצאצאים של שיווא, אני חושבת… ופה,” הניחה תצלום נוסף על־גבי הקודם, "את רואה את מעגל הכוכבים הזה? זהו מעגל האש, כפי שהם קוראים לו, שבו רוקד שיווא את “ריקוד הטַנדַאוָה', שהתנועות שלו מסמלות…” לא, חשבה דנה, היא לא תשמיע בדיון הזה דעות פילוסופיות מופשטות. היא נזכרה באלימות של אנשי מאה־שערים, בהפגנות הברוטליות שלהם, במלחמות־ההבל שלהם נגד חפירות ארכיאולוגיות, נגד מגרשי כדורגל, נגד שִׁלטי חוצות, נגד כל דבר מתקדם, בעצם, והחליטה, מתוך הזעם שעלה לראשה, כי זו ההזדמנות להסתער עליהם, לא בגינונים דיפלומטיים, לא בחנפנות צבועה, מטעמים של שלום־בית כביכול, לא בכפפות משי – אלא לומר את כל האמת בפניהם, קבל העם הצופה בטלוויזיה. משפט מוחצני אחד כבר התנסח בראשה: “כשהדת באה לכפות על אלה שאינם מאמינים בה, שיקיימו את מצוותיה – חייבת המדינה לנהוג בה כמו שהיא נוהגת באנס, הכופה על אשה שאין לה כל יחס אליו, ש — (תשכב אתו? תזדיין אתו? – הוֹ, לא בא בחשבון! יסקלו אותך!) תקיים אתו יחסי מין — להעניש בכליאה!” היא רצתה לשנן את המשפט הזה פעמיים־שלוש לבל תשכח אותו, אך שמה לב שאמה אוספת את התצלומים מעל ברכיה, ואמרה בהתפעלות: “אז בסך־הכֹּל היה לכם טיול משגע, אני מבינה!” — “הו, אני לא אשכח אותו עד סוף ימי! החוויות שהיו לי שם… משהו מיסטי, אפשר לומר… נדמה שהן משנות את החיים.”

כשנכנסה לחדרו, סגר אלברט את הדלת ואמר: “אני מבזבז הרבה כסף בזמן האחרון, רוצה לראות?” ועם כך פתח את המדור הימני בשולחן הכתיבה והצביע על תכולתו. דנה התכופפה, וראתה שורות שורות של קלטות ערוכות זו על גבי זו, כעשרים או שלושים. “נעשית אספן של פּוֹפּ? של שירי מולדת? של הרצאות של האוניברסיטה המשודרת?” — “אופֶּרוֹת!” הצהיר אלברט וברק שובבות בעיניו. “אני מאזין לאופרות. יום־יום!” והוציא את הקלטות, מלוא חופניים, מן המדור והניחן על השולחן. “תראי איזה אוצר: ‘לָה בּוֹהֶם’, ‘טוֹסְקָה’, ‘רִיגוֹלֶטוֹ’, ‘חתונת פיגַארוֹ’, ‘הספר מסֶבִילְיָה’, ‘חליל הקסם’ ‘דוֹן ג’וֹבָאני’… והרוסים, שאותם אני אוהב במיוחד — 'בּוֹריס גוֹדוּנוֹב” של מוּסוֹרגְסקִי, ‘הנסיך איגוֹר’ של בּוֹרוֹדִין, רוּסלַן ולוּדמִילה' של גְלינקָה, וצַ’ייקובסקי, כמובן, ‘יִבְגֶני אוֹניֶגִין’…" דנה היתה משותקת מתדהמה. הסתכלה בקלטות הנערמות על השולחן וניסתה להבין מה קרה לאביה. תמיד היו לו אֵילו גחמות אקסצנטריות, כמו עניין העכבר לפני שנים, אבל עכשיו, כשהוא נתון בכתיבה… “מתי אתה שומע את כל אלה?”

— “בבקרים. רק בבקרים, כשאני לבדי בבית.” — “אז אמא לא יודעת על זה בכלל?” אלברט לא ענה. תחת זאת אמר: “השכן פה, ממול, כבר עשה לי סקנדל. אני מפריע לו. כשקארוזו שר את ‘מי קיאמאנו מימי’ מ’לה בוהם', אז כמובן שהקירות רועדים. טוב, אני סוגר את החלונות.” וכשראה שהיא תוהה עליו, אמר: “סיפרתי לך שכשהייתי ילד חשבו שאהיה זמר אופרה. כבר אז ידעתי אריות בעל־פה. אהבה ישנה. אני מגיע לגיל הילדות השנייה, כנראה…” על־־גבי מדף בכוננית הספרים עמד רדיו־טייפ שדנה ראתה אותו בפעם הראשונה. “גם את זה קנית עכשיו?” – “היה לנו אחד, את זוכרת. אבל ההוא היה מודל ישן, בלי סטיריאו. אז קניתי משוכלל יותר, עם שני רמקולים. כשתהיי פה פעם בבוקר, אנגן לך את כל ‘טוסקה’, עם יאן פירס.” והחל מפזם, ברגש, ומלווה את שירתו בתנועות ידיים: “אֶל לוּצֶ’בַאן לֶה סטֶלֶה אֶד אוּלצַאוָה, לָה טֶרָה אֶ סְטרידֵיאָה ל’אוּסצ’יוֹ…”ֹ

דנה היתה המומה.

“הגד, אתה לא מדבר עם אמא?”

“לא מדבר?” גיחך במבוכה, “כשיש לי מה לומר, אני אומר.”

“אז רוב הזמן אין לך מה לומר?”

“כנראה.”

“אבל גם השתיקה מדברת, לא?”

“שתדבר!”

“מה היא אומרת?”

“מי שצריך להבין — מבין.”

“מה יש לך נגדה, בעצם?”

אלברט התחיל להחזיר את הקלטות למקומן. לאחר שהחזיר כעשר מהן, אמר:

“‘קוזי פאן טוּטֶה’, שמעת על אופרה כזאת? בהזדמנות אשמיע לך.”

דנה, הדיבור נעתק מפיה. אלברט חייך אליה והחל מפזם:

“‘ווֹרִי דִיר אֶ קוֹר נוֹן הוֹ, בַּלבטַנדוֹ אִיל לַאבוֹרוֹ וָה…’ זאת אריה של דוֹן אלפוֹנסוֹ, המבשר לשתי האחיות, דוֹרַבֶלה ופְיוֹרדִילִיגִ’י, שהחתנים שלהן, שהן נאמנות להם מאוד, כמובן, קיבלו צו להתייצב בגדודים שלהם ולצאת למלחמה. את יודעת מה פירוש המלים? — ‘לא אדבר, אך האומץ… נוטש אותי… שפתי מגמגמות, לא אוכל לבטא את המלים הכלואות בתוכי…’ בערך. זה בערך הפירוש.”

וכשראה שהיא מוסיפה להסתכל בו כמתייראת מפניו, הצטחק:

“אבל הסוף הוא טוב. זוהי קומדיה, אחרי הכֹּל.”


בערב חורף אחד – דנה הייתה אז בת שתים־עשרה, לא מכבר עלתה לכיתה ז' – חזר אלברט מפגישת הורים בבית־הספר שבו למדה, ובדרכו הביתה ניתן לפתע גשם סוחף, שהבריחו למצוא מחסה במסדרון אחד הבתים. הגשם נשפך ארצה זרמים־זרמים, רעמים התפוצצו בזה אחר זה, פעם מקרוב מאוד, כאילו מעל לרחוב ממש, פעם מהדהדים מאפסי־ארץ, ובהבהובי הברקים הנורים מן הרקיע נראו נחלים־נחלים שוטפים את המדרכות, זורמים לביבים שבצדי הכביש ונִקווים לאגמים. אלברט היה עטוף באדרת ישנה, שהייתה של אביו לפנים, זו שהוריו הביאוה מבולגריה, אך כיוון שלא לקח מטרייה אתו, לא היתה לו ברֵרה אלא לעמוד בפתח המסדרון האפל, לבהות בתוהו־ובוהו המתחולל סביבו, ולחכות עד שייפסק הגשם, או ייחלש, לפחות. אך הגשם התחזק והלך, והרוח ניפנפה אותו בצליפות עזות והטיחה אותו בעצים ובכותלי הבתים. כשתחב את ידיו לכיסי מכנסיו להוציא משם את חפיסת הסיגריות ואת המצית, נוכח לתדהמתו שהכיסים ריקים: לא רק החפיסה והמצית נעלמו מהם, אלא גם הארנק ומפתחות הבית. הוא משמש בבהלה בכיסי האדרת, שמא העביר את החפצים אליהם, אך מלבד ממחטה ודף נייר מקופל, שרשם בו את ציוניה של דנה מפי המחנך, לא היה בהם דבר.

שום אסון לא קרה – ניסה להרגיע את עצמו. בארנק היו רק שלושים או ארבעים שקלים, והמפתחות אין עליהם שם וכתובת. אלנה עוד לא שכבה לישון והיא תפתח לו. אבל המחשבה המציקה, איך קרה שנעלמו הדברים מכיסיו, לא נתנה לו מנוח: האפשר שכוּיס בדרכו לבית־הספר בלי שירגיש בכך? הרי כשהמתין לתורו להיכנס אל המחנך, הדליק סיגרייה ועישן! האם שכח להעביר את הארנק ואת המפתחות מן המכנסיים האחרים אל אלה שהוא לובשם?.. כדי להסיח את דעתו, העלה על לבּו מה שאמר לו המחנך על דנה: ציוניה בשליש הראשון של השנה אינם רעים. כמעט־טוב, טוב, ובהיסטוריה טוב מאוד. אלא שהתנהגותה “פּרוֹבוֹקָטיבִית”. והוא עצמו הודה, שאכן, גם בבית היא מתנהגת לעתים קרובות בצורה “פרובוקטיבית”.

הגשם שינה את קצבו והפך לטיפוף חדגוני וחזק על־גבי המדרכה כאילו ריבואות כדורי רובים נורים ומקפצים עליה. נדמה היה שלא תהיה הפוגה ולא יהיה קץ למטר הזה.

כשמישמש אלברט שוב בכיסיו ונוכח שוב שהם ריקים – אחזה בו צמרמורת. נדמה היה לו כאילו לא רק את החפצים המעטים וקלי־הערך איבד, אלא איבד את כל מה שהיה לו והוא נותר ריק ומרוקן מכֹּל. הוא הוסיף להסתכל בחִצי הגשם המתנפצים אל המדרכה, בחשֵכה המתהבהבת מדי פעם באור הברקים, ויאוש נורא תקף אותו. אין מוצא, אמר לעצמו.

נותרתי לבדי בעולם הגדול, העגול.


 

יז

לאחר החלום שחלם אלברט ב־13 ביוני בלילה, התחיל לכתוב מכתבים לעצמו.

החלום היה מסעיר:

הוא רכב על אופניים אל “אצבע הגליל”, בשביל צר, מתפתל בין סלעים, והאופניים קיפצו על האבנים, והוא כמעט נפל מהם. השעה היתה שעת צהריים והשמש יקדה מעל. צמא היה, וגרונו ניחר, והחום היה מעלף. רוחו שבה אליו כשראה מרחוק, על ראש ההר הטרשי, אוהל הודי גדול, יריעתו ארגמן, והוא אמר לעצמו שזהו אוהל המהראג’ה. כשהגיע אל פתח האוהל, שמט את אופניו ארצה, ואמר להיכנס ולבקש מים לשתייה. אך פנים האוהל היה חשוך, ואיש לא יצא לקראתו. עודו ממתין, שמא יֵצא מישהו, התקרבה אל האוהל, מצלע ההר, סוסה לבנה, שנער “לבנוני” (על־פי מראהו, ששערו השחור היה מבריק, כאילו משוח בשמן, ועיניו נוצצות כאבני־חן, ידע שהוא “לבנוני”) הובילה באפסר, ואשה רכובה עליה, ישובה על־גבי שטיח פרסי, או אוזבקי. כשהגיעה הסוסה כדי צעדים מספר ממנו, גילה לתהדמתו שהאשה על הסוס היא אלנה. לבושה היתה שמלה רקומה שחוטי זהב שזורים בה, והמלה OKLAHOMA חתומה על חזה. הבעה מתנכרת ומתנשאת היתה בעיניה. הוא פתח את פיו לקרוא בשמה, אך לא היה לו קול. אלנה אמרה משהו לנער בערבית, והלה שאל אותו בעברית מה שמו. דבר נורא אירע לו: הוא שכח את שמו. בשום אופן לא יכול היה להיזכר בו. הבושה היתה כה גדולה, כה מושפל היה, בעיני אלנה, בעיני הנער “הלבנוני” ובעיני עצמו, שרצה להרים את אופניו ולהימלט משם, אך כשהביט ארצה על סביבו, ראה שהאופניים נעלמו –

ואז התעורר.

הוא היה מכוסה זיעה. שחר החוויר בחלון. צללים גהרו על כותלי החדר, על הספרים. אלנה עוד לא קמה. הוא שכב בעיניים פקוחות ולא ידע היכן יטמון עצמו מפני החרפה.

אחר־כך, כששמע את טריקת הדלת בצאת אלנה מן הבית, קם, וברחצו את פניו, ניצנץ בו הרעיון לכתוב מכתבים לעצמו בשמה של אולגה.

ומיד לאחר ארוחת הבוקר ישב וכתב את המכתב הראשון.


"ידידי,

הרשה לי לקרוא לך ‘ידידי’, אם כי נפגשנו רק פעמיים. הדברים שאמרת לי בפגישתנו השנייה, וביחוד המשפט, ‘לכל אדם יש גם חיים אחרים שחובה עליו לממש אותם, אבל רק מעטים, יחידי־סגולה, זוכים לכך’ – כה ריגש אותי, שבבואי הביתה חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להכיר אותך, כי רק לעתים נדירות מאוד קורה ששתי נשמות, שיש להן שורש אחד, נפגשות זו עם זו. לרוב, הנשמות משוטטות בחלל העולם, תועות, מחפשות את בנות זוגן ואינן מוצאות. המקובלים היו אומרים בוודאי שאין להן ‘תיקון’.

אבל אתה אינך יודע עלי כלום. לכן כה מפליא היה שאמרת לי, כשישבנו מול הים (רחוק, מעבר לשובר־הגלים, במרחב הכחול־הרענן הזה של ים של בוקר טהור, נדמה היה לרגע שגולגולת צפה על מִשטח המים הרוטט, אך ברגע שני נראו גם זרועות חותרות, ואני קינאתי באיש האמיץ הזה, שאינו ירא להתרחק כך מן החוף לבדו־לבדו, לעבר האופק, כאילו אל האינסוף, ואין דעתו לחזור הנה לעולם) – שיש לי ‘נפש צֶ’כוֹבית’. אינני יודעת מהי בדיוק ‘נפש צ’כובית’, ואם יש דבר כזה, אבל נכון – ולכן הופתעתי כל־כך, ואמרתי בלבי, האיש הזה רואה ללב – שצ’כוב הוא הסופר האהוב עלי ביותר. המזיגה הזאת בסיפוריו, בין התבוננות פסיכולוגית עמוקה ובין אירוניה דקה, הרואה את חולשות אנוש כמו מלמעלה, אך סולחת להן, מתוך ענווה, כאילו אומר הסופר: טוב, אבל אני לא אלוהים שאשפוט את האדם…

ובכן, כמה פרטים על עצמי: נולדתי באִירקוּטְסְק. אלפי־אלפי קילומטרים ממוסקבה, מאירופה, על קו המסילה הטרנס־סיבירית, ומונגוליה ממש מעבר לגבול. אבי – שנשאר שם – מהנדס בתחנה האלקטרו־הידראולית, הוא לא יהודי. למדתי גיאולוגיה באוניברסיטה המקומית, אם כי תמיד היו לי נטיות ‘ספרותיות’, ובילדותי הייתי קוראת־ספרים אוֹבּסֶסיבית (אבי יעד אותי להיות מדענית בכירה במכרות הזהב שבאזורנו). לפני שנתיים עליתי ארצה עם אמי, רופאת־ילדים, ואנו מתגוררות יחד בדירה קטנה, שכורה, בת שני חדרים. מדוע עזבנו את רוסיה ובאנו לישראל? – טוב, הסיבות ידועות, ולא כדאי לפרט.

אמי עובדת. אני – עדיין לא, וגם אין סיכוי שאמצא עבודה במקצועי. בינתיים אני מקבלת מילגה קטנה, עוברת קורס מחשבים, ויחד עם המשכורת החלקית של אמי אנחנו מסתדרות איכשהו. כך שעל התנאים החומריים אני לא מתאוננת. אם יש לי ‘סְפְּלִין’ (את הביטוי הזה אתה מכיר בוודאי מבַּיירוֹן, מבּוֹדלֶר, או מפּוּשקין) – הרי זה בגלל הרגשת הבדידות שלא עוזבת אותי. אני זרה פה.

מדוע אני מרגישה את עצמי זרה? האם זה מפני שאני ‘עולה חדשה’ (כבר לא כל־כך חדשה, והעברית שלי, כך אומרים לי כולם, לא רעה)? האם זה תלוי באופי שלי? השאלה הזאת לא נותנת לי מנוחה. לא! אני אומרת לעצמי, זה לא עניין של אופי! כי שם, ברוסיה, גם כשהיית מסוגרת בתוך עצמך, לא הרגשת זרות כזאת! אני בת 27. בחורים מחזרים אחרי. אני דוחה את כולם, כי אף אחד מהם לא מעניין אותי. אני מחפשת בפנים שלהם כנות, אמיתיות, ולא מוצאת, אין! לפני יומיים אני יושבת בבית־קפה בצפון תל־אביב, לבדי. ניגש בחור – ישראלי ‘אותנטי’, אני תכף מבחינה: העמדת־פנים של בטחון עצמי, דיבור ‘לעניין’, פתיחות מיָדית, עוד לפני שהוא מכיר את בן־השיח שלו… – שואל אם אפשר לשבת ליד השולחן שלי.. אני אומרת בבקשה, כמובן. הוא מתיישב, ומיָד פותח בשאלות: מאַיִן אני, כמה זמן בארץ, מאַיִן לי העברית המצוּינת… הכֹּל כל־כך צפוי! והלא אני יודעת שהשאלה העשירית תהיה, מה את עושה הערב. והכוונות כל־כך גלויות, שלא מנסים אפילו להעטות עליהן איזו מסֵכה יפה של תחכּוּם! והלא המסֵכה עצמה יש בה משהו שיכול לקסום לאשה! – זה לא עולה כלל בדעתם.

אז אולי זאת הסיבה להרגשת הזרות שלי: שהכֹּל כאן פתוח מדי, פרוץ מדי, שאין היסוסים, אין הצנעות, אין סודות, אין מסתורין.

האם זה קשור בנוף של הארץ הזאת, בטבע שלה? – אני שואלת לפעמים את עצמי – שהרי הכֹּל פה חשוף לשמש, לאור החזק, המכאיב לעיניים, לחום הלוהט, המייבש, ואין פינות סתר, יערות אפלים, מרחבים שמעבר לאופק, שם חבוי הלא־ידוע?

המוכן אתה להיפגש אתי שוב? ביום ב' הקרוב, ב־8 בערב, אשב בקפה ‘גיל’, ליד החלון הפונה אל הים. אם אתה פנוי –

אולגה"


את המכתב כתב ביד שמאל. על צִדהּ הקדמי של המעטפה רשם את שמו ואת כתובתו, ועל צִדהּ האחורי: אולגה. בלבד. בייל את המעטפה, הלך אל תיבת הדואר והטילה לתוכה.

לאחר יומיים ראה את מעטפת המכתב מציצה מבעד לחרך תיבת־המכתבים שבמבוא הבית. הוא לא הוציאו מתוכה.

כשחזרה אלנה מעבודתה, ראתה שהמכתבים עדיין לא הוצאו מן התיבה – האם אלברט לא בבית? – והוציאה היא אותם. היה ביניהם אחד מ“אולגה” שמעולם לא שמעה את שמה. פקידה מן העירייה? שמבקשת למסור לו משהו על איזו יתרת חוב שלו, או להפך, על יתרת זכות, מקרן ההשתלמות? היא הניחה את המכתבים על השולחן, וכשנכנס אלברט, אמרה רק: יש פה איזה מכתב בשבילך מאחת אולגה. אך לא שאלה מי היא.

שבוע לאחר מכן כתב אלברט את מכתבו השני.


"אלברט היקר,

שעות לא יכולתי להרדם לאחר פגישתנו. הירהרתי במה שאמרת לי ושאלתי את עצמי אם אמנם נכונים הדברים. האומנם הרגשת ה’ניכור‘, כפי שקראת לזה, היא דבר שמלֵידה, לא קשור במקום, בסביבה, בתנאי החיים, אלא מלווה את האדם כל חייו, אל כל אשר ילך? ענין של ‘גֶנים’? ואצלי – אולי משום שאני ‘בת־תערובת’, והדם היהודי שלי מהול בדם מונגולי? והרי סיפרתי לך ששם, ברוסיה, לא הרגשתי כך! יתכן שאתה צודק ששם לא הייתי מודעת לזה במידה מספקת, ששם כוסה הניכור שלי בפעילות חברתית שהסיחה את דעתי מעצמי, וכל זה היה שטחי ביותר. ועוד: השווית את עניין ה’ניכור’ לענין ‘אי־הכישרון לאושר’. שניהם, אמרת, טבועים בהוויה הנפשית של האדם. שאלתי את עצמי: האומנם אין לי כישרון זה, להיות מאושרת? – זה מפחיד אותי! האם אינך שוגה בפָטָליזם?

חשבתי עליך הרבה. כמה לא־ישראלי אתה! כמה שונה מכל הגברים שהכרתי כאן! האם זה בגלל המוצא הבולגרי שלך? ניגשת אלי באותו בוקר כשישבתי מול הים, שאלת, במבוכה, מה הספר שאני קוראת, לא שאלת מה את עושה הערב, או האפשר לקבל את מספר הטלפון שלך… כמה אני מצפה לזה תמיד – שגבר יפנה אלי מתוך כוונה להבין אותי, ולא מתוך כוונה לנצל אותי!

כן, עניין, ‘הכשרון לאושר’ מעסיק אותי מאוד. היתה לנו שכנה באירקוטסק, שותפה למטבח ולשירותים, אשה פשוטה, בת ארבעים וחמש בערך, שלא נישאה, אולי משום שהיתה שמנה מדי – זרועות עבות, קרסוליים עבים, והעיניים הקטנות טבועות בלחיים – ומצב־רוחה היה תמיד טוב: מקלפת תפוחי אדמה ושרה, עוברת במסדרון ומפזמת לעצמה נעימות עממיות, יוצאת לשוק, חוזרת, ללא תלונה בפיה, מציעה את עזרתה לי ולאמי, אולי נחוץ לנו שמרים לאפייה, שהצליחה להשיג בנס, אולי תעמוד בתור לבשׂר במקומי, כי עלי למהר לאוניברסיטה… ואני תמיד שאלתי את עצמי, מדוע היא, שחייה קשים מחיי, שמראיה רע משלי, שנידונה לחיות ללא בעל וללא ילדים (והיא אהבה מאוד ילדים, את כל ילדי השכנים היתה מפנקת בממתקים ובביטויי חיבה) עד סוף ימיה – מדוע היא, רוחה טובה עליה, מהלכת כאילו מרקדת מעליזות, ואני, שאני משכילה ממנה, ‘פופולרית’ בחברה, בחורים מחזרים אחרי, עתידי לפני, כעובדת בכירה, כרעיָה ואם – כה לא מאושרת הנני.

ואתה יודע לאיזו מסקנה הגעתי? – סוד ‘הכשרון לאושר’ הוא ביכולת להעניק. לא לקבל, אלא להעניק. מי שניחן באותה תכונה, שיש לו רצון – לא, לא רצון, אלא חשק, תשוקה מעומק הלב – לתת, להעניק, לנדב לזולתו, ללא חשבון, ללא בקשת גמול – הוא־הוא המאושר! זה נשמע כפָּרָדוֹקס: הלא מקובל לחשוב שמי שיש לו, נכסי חומר או נכסי רוח, הוא המאושר; ומי שמקבל יותר (לא מי שנותן יותר) ויש לו יותר – מאושר יותר. ובעברית – למדתי – יש פתגם, ‘איזה עשיר – השמח בחלקו’. לא, גם זה לא נכון. ‘עשיר’, כלומר מאושר, הוא זה שאפילו אם אין לו, הוא מעניק מאהבה.

האיש הפחות מאושר בעולם הוא הכִּילַי. הרובץ על דינריו. החובק בזרועותיו את רכושו לבל ייגרע ממנו שמץ. הו, כמה הוא אומלל! קרא שוב את ‘הקמצן’ של מוֹליֶר ותיווכח.

אבל אני, למדתי זאת מתוך הסתכלות על סביבי. ומצאתי שה’תיאורמה' שלי, שנושאה הוא המשוואה בין אושר להענקה, תמיד נכונה, ללא יוצא־מן־הכלל.

ולעתים אני חושבת שגם ביחסים שבין גבר לאשה, הכלל הזה נכון. מי שמסוגל להעניק לבן־זוגו, הוא האוהב המאושר.

הו, כמה הרבה יש לנו עוד לדבר! הניפגש שוב, באותה שעה, באותו מקום, ביום ה' הבא?

המברכת אותך –

אולגה"


אלנה השתוממה מה גרם לו, לאלברט, שישנה ממנהגו, שאינו מוציא עוד את המכתבים מן התיבה, כמו שהיה עושה בוקר בוקר, אלא משאיר את הדבר לה, שחוזרת הביתה רק אחר־הצהריים. האם מתוך פיזור־נפש? (דבר מדאיג כשלעצמו, כי היה מקפיד תמיד להוציא בעִתּם את חשבונות החשמל, המים, הארנונה, וכדומה, כדי שלא לאחר בתשלומים) האם מפני שהוא שקוע כל־כך בכתיבה, שכל דבר אחר אינו מעניין אותו? שוב מצאה מכתב מאת אחת “אולגה” שאינה יודעת מי היא ומדוע אינה מוסיפה לשמה את שם משפחתה ואת כתובתה. ניסתה להיזכר אם יש לו קרובת משפחה שזה שמה, ולא נזכרה. חשבה לשאול אותו על כך בעת ארוחת הערב, אך שוב שכחה.

את המכתב השלישי כתב אלברט עשרה ימים לאחר שנתקבל השני.


"יקירי,

באתי הביתה וצחקתי בלבּי: אתה מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה, יכולה הייתי להיות בת שלך – ואנחנו משוחחים כשווים, כאילו היית בן־גילי, או אני בת־גילך, ואינני מרגישה כתלמידה העומדת לפני המורה. יש רגעים שאני מסתכלת בשפתיך כשאתה מדבר, וחושבת לי –

כשסיפרת לי על עבודתך בעירייה ועל המנהל הממונה עליך, איך היה מתעמר בכל מי שנראה חלש בעיניו, איך היה מציק לך, או מתעלה ממך בכוונה, מתוך הפגנה של זלזול או בוז, רק כדי לדכא אותך, להשפיל, ללא שום תועלת לעצמו – מתוך ‘רִשעוּת־חינם’, כפי שהתבטאת – אמרתי לעצמי: הלא אני מכירה את זה כל־כך טוב! בדיוק כמו אצלנו ברוסיה, תחת המגף של המנגנון הביורוקרטי, הרומס את כל מי שהוא קצת עדין־נפש, שאין לו מרפקים ואין לו גב במפלגה. מכירה כל־כך טוב את הטיפוסים האלה העוברים על־פניך בצוואר נטוי ולא מואילים לברך אותך בשלום אפילו בניד ראש, בעפעוף עין, מפני שאם אתה חסר כוח שררה, אתה לא שווה קוֹפֵּיקה בשבילם. והלא זו אחת העוולות שהַמלט מונה אותן בין ‘צליפות הזמן וחִצי בוזו’ – ‘רשע העריץ, שחץ בעלי־השררה, העלבונות שסופגים יפי־הנפש הצנועים מידי חדלי־האישים’ – שבגללן הוא שוקל ‘למות, לישון, לישון…’

ובכל־זאת, נדמה לי ששם, ברוסיה, יש גם משהו מנחם, שקשה לי להגדיר אותו. האם זה הטבע, שאפשר להיטמע בו? בסיביר, אתה יודע, חודשים־חודשים השלג פרוש על האדמה. אתה יוצא אל מחוץ לעיר, או נוסע בדרך, וכל מה שאתה רואה הוא מרחבים לבנים של שלג אינסופי (זוכר את ‘הערבה’ של צֶ’כוב? את הנסיעה האינסופית בסופת שלג, בטרוֹיקה שפעמוניה מצלצלים כמו רוחות־רפאים שקמו מקִברם? – כן, שוב צ’כוב…), וגם השמים לבנים־דלוחים, יריעה אטומה של מוך. המראה מדכא, אך איכשהו גם מזכך. אתה מתנתק מעולם בני־האדם, על כל הזוהמה שבו, וכולך עם הטבע, נקודה זעירה ביקום הלבן. ואתה נקי. יש איזה מוצא, אפוא. ולו גם לשעה. או האביב. האביב אצלנו שונה מאוד מהאביב פה. בבת־אחת פורצת איזו אנרגיה עצומה ממעבה האדמה, פורצת לאור בחדווה, בנביטת העשב, בלבלוּב שׂדרות הלִבנים, בפכפוּך אלפי הפלגים שניעורו מקפאון החורף והם מדלגים ומקפצים בעליזות על חלוקי האבנים, בשאון צפצופי הציפורים הממלא את החלל, כאילו יצאו מדעתן מרוב שמחה… זוהי חגיגה גדולה, מפוארת, ואתה, אם תרצה או לא, נסחף לתוכה וחוגג עם הטבע כולו. וגם זו נחמה המשכיחה את הרע שבעולם, את הרע שבאדם, האם אגיע לכך אי־פעם שגם כאן, בארץ הזאת, תהיינה לי שעות חסד כאלה, מפלט ממצוקות?

ערב קיץ אחד, חמים, ישבתי על שפת האנגרא, זה הנהר העובר בעירנו ונשפך אל אגם בייקאל המפורסם. ירח מלא השתקף במים, פניו פני חולם. חשבתי על הארץ, השמים, ועל עצמי ביניהם. כתלמידה המכשירה עצמה להיות גיאולוגית בעתיד, אני בוחנת אבנים, מאובנים, סוגי קרקעות, עפרות, עורקי בֶּצֶר – כדי לגלות פחם, זהב, אולי יהלומים. אני מרתקת את עצמי לאדמה, מתחפרת בה, אפשר לומר. אבל לאמיתו של דבר, הלא כל רצוני הוא לשאת עיני ממנה למעלה, אל השמים. רק בממלכת הלילה, בין ריבואות הכוכבים המנצנצים, שהירח נע סהרורי ביניהם, לעתים חוט דק של כסף, כמיהה בלבד, תקווה בלבד, (‘אור של ירח דקיק, לימוני, כה נעים ללב, כואב בו השקט’ – כתב יֶסֶנין), לעתים תמונת התום במלאותו – רק שם אני מוצאת שלוות־נפש, מנוחה שלמה.

אמרת שאני ‘טיפוס רומנטי’. אילו ידעת כמה מציאותית אני! כמה מעשית! בעיני מכרי, שם, במולדת הקודמת, נחשבתי תמיד כבעלת בטחון עצמי שיש להתקנא בו, אחת ש’יודעת בדיוק מה היא רוצה', אחת שתשיג, ללא ספק, את מאווייה. אני יודעת, ההליכה הזקופה שלי, העיניים הרמות, מיעוט הדיבור, השקידה, מענה הלשון החצוף לעתים קרובות, הם שעשו את הרושם הזה. אבל אין זה רק רושם. יש בתוכי שתי נשמות, כנראה. ואחת מהן – פגשה אותך.

אני נזכרת שכשאמרתי, בשיחתנו האחרונה, משהו על הגעגועים המתעוררים בי למראה מגל הסהר הכסוף, אמרת שבחלומך הוא מופיע כסַיִף שחודו מכוּון אל לבּך. מדוע?

לא, אינני ‘טיפוס רומנטי’, וגם אתה אינך כזה. אבל שנינו, כנראה, לא בני העולם שמסביבנו.

ניפגש, אני מציעה, בגינה הקטנה שאליה נקלענו כשליווית אותי לביתי. אין בה אנשים כמעט לאחר שמונה בערב, ושקט שם, ללא ההמולה של בית־הקפה, המתעופפת מעל לראשינו כמו נחיל של זבובונים. בשמונה, אם כן?

שלך –

אולגה"


כשהוציאה אלנה את המכתב השלישי מן התיבה, השהתה אותו בידה רגעים ארוכים לפני כניסתה אל הבית, ומבטה נעוץ בשם “אולגה” שעל צִדהּ האחורי. צל של חשד עבר בראשה: האפשר שזו “מאהבת” שלו? (אבל מגוחך לחשוב כך! לאלברט – מאהבת?! ואני לא הרגשתי בזה כלל?) – אך הגיונה הבריא ביטל מיָד את חשד־השוא הזה: אילו היתה זו “מאהבת”, ודאי לא היתה רושמת את שמה על המעטפה! לשם מה תעשה כך? יתר־על־כן, דווקא אז היה אלברט מזדרז להוציא את המכתבים מן התיבה לפני שתחזור היא הביתה! ייתכן שזו עולה צעירה מרוסיה – השם, וגם הכתב הרופף, הכתוב ביד לא־בוטחת, מעידים על כך – שהכיר במקרה, והיא מבקשת את עצתו בענייני לשון, או כדי למצוא לה עבודה. ובדעה זו, המסלקת את הספקות, נכנסה פנימה והניחה את המכתבים על השולחן.


המכתב הרביעי:


"אלברט, איש רע שלי,

חיכיתי שעה, חיכיתי שעה וחצי – ואינך, מה קרה?

כמו נערה מאוהבת בת שש־עשרה, התהלכתי הנה והנה, התיישבתי על הספסל, קמתי ושוב התהלכתי, בשבילי הגינה, לפני שער הגינה, מבטי פוזל לכאן, לכאן, הלב רוטט, רטיטה דקה, כמו מימי שלולית שהרוח סורקת אותם, הלב קופץ לרגע, כי נדמה שאתה הוא שם, בקצה הרחוב, קרב והולך, אך לא, לא אתה, ושוקע הלב… שורות של אנה אחמטובה מתנגנות בתוכי – ‘עדינות אמיתית, חשאית, אי־אפשר להחליפהּ באחרת, ידך בפרווה עוטפת את חזי, את כתפי, כאילו היא לי דואגת, אך בלבי יודעת אני…’ – ולבסוף נואשתי והלכתי הביתה.

ובעצם, אין לי שום תלונה עליך. נכנסתי לחדרי ואמרתי לעצמי: הוא פשוט לא יכול היה לעזוב את הבית! אשתו…

לא סיפרת לי דבר על אשתך, ואני לא שאלתי. ומוטב כך. לפעמים, שלא ברצוני, אני מנסה לראות אותה בדמיוני. הדברים היחידים שאני יודעת עליה – שהיא אֵם לבתך הגדולה, סטודנטית בירושלים, ועובדת במשרד נסיעות. גבוהה? נמוכה? יפה? לא־יפה? שתלטנית? קנאית? – אך למעשה, כל אשה, גם אם אינה קנאית חמומת־מזג, לא תשלים עם כך שבעלה יֵצא בערבים לפגישות עם בחורה צעירה. האם גילתה את דבר פגישותינו, שלא סיפרת לה עליהן? אמרת לי שהיא לעולם לא תפתח מכתב הממוען אליך בלבד. תכונה המעידה על קו של יושר באופייה, אני אומרת לעצמי.

והנה אני נעשית קטנונית, ומתקטנת בעיני עצמי. כי כל חיטוט בעניינים כאלה פורט את הזהב למטבעות בדיל שחוקות. ומחזיר אותי למישור עכור שכל חפצי הוא לברוח ממנו.

אני מתחננת, אם כן, אל תגרום לי שאהיה שפלה בעיני עצמי, ועשה הכֹּל כדי להיפגש אתי ביום ב' בשמונה, באותו מקום, כן, בגינה, ‘מתחת לתרזות’…

שלך, המצפה –

אולגה"


המכתב החמישי:


"נשמה שלי!

לא, אל תיבהל. זה תרגום של ביטוי־חיבה שכיח מאוד ברוסית – ‘דוּשָׁה מוֹיָה’ – אלא שבעברית, אני חושבת, יש לו עוד מובן.

‘אני איש קטן. אפילו מכונית אין לי,’ אמרת. וזה היה כל־כך יפה, שרציתי לפרוץ בצחוק מרוב שמחה.

‘שלוש שנים אני יושב ליד שולחן הכתיבה, ורק שלושה משפטים עלה בידי לכתוב’ – אמרת. ואני מעריצה אותך על שאתה יכול לומר את הדברים האלה ללא שפלות־רוח, ללא איבוד הכרת ערך עצמך.

לבי יוצא אל עילגי־הלשון, כִּבדי־השפה, המהססים, שאין להם מנחם, אין עוזר, אין מושיע. הם־הם הנשמות התועות. אשה צעירה עומדת לידי בתחנת האוטובוס. לבוש פשוט, שֵׂער שחור שסורק בחפזון, העיניים מחפשות. מבטה פוגש לרגע את מבטי, אובד־עצות. אני נראית לה, כנראה, נוחה יותר מן האחרים העומדים בתחנה. היא רוצה לשאול משהו, אני רואה. אולי אינה יודעת לאן נוסע האוטובוס שזו התחנה שלו. היא מהססת, אינה מעיזה. לבסוף אומרת: ‘תסלחי לי, אולי את יודעת…’ אבל אינה מסיימת את המשפט. מדוע? משהו בתוכה מעכב. ואני יודעת שהמתחולל בתוך החזה הזה שלפני הוא עולם שלם של רגשות סוערים, של יצורים הנאבקים זה עם זה, דוחקים זה את זה, כמו בציור של היֶרוֹנימוּס בּוֹש, ואנחנו, העומדים מבחוץ, איננו יודעים דבר עליו. או מישה. מישה הוא גבר יפה, בן ארבעים בערך, שעלה מקייב בזמן שעלינו אנחנו, אמי ואני, ודירתו בת החדר סמוכה לשלנו. אני פוגשת בו בחדר־המדרגות או בחזית הבית לעתים קרובות. הוא מברך אותי לשלום בלחש, ותמיד משפיל את עיניו. מניח לי לעבור לפניו, ומשפיל את עיניו. הוא צייר. צייר גאוני, לדעתי. פעם ביקשתי לראות את ציוריו, והוא, לאחר התנצלויות רבות – לא מסודר אצלו, הכֹּל הפוך, וכולי – הִרשה לי להיכנס לחדרו. המראה היה מהמם: עשרות בדי ציור, צפופים זה אל זה, מותירים בקושי מקום למיטה, כסא ושולחן, ובציורים, שאפשר אולי לקרוא להם ‘סוריאליסטיים’, גופות כחושים, חצי ערומים, של גברים התלויים בזרועותיהם בענפי עצים גבוהים ורחבי־צמרות, או כרוכים עליהם כמו על שִׁפּוּדים, או מנסים לטפס אל ראשם, והעצים הירוקים עצמם, עם התוכיים המקננים בין ענפיהם, צומחים כמו בחלקת אלוהים בגן־עדן. אלה ציורים בלתי־רגילים! אמרתי לו, אתה חייב לארגן לך תערוכה, להראות אותם למבקרי אמנות, למנהלי מוזיאונים, לאספנים… לא, הוא לא יודע איך, הוא לא מכיר אנשים.. אל מי פונים בכלל?… ואולי לא כדאי… ומדבר ברוח נמוכה, מתוך ביטול עצמי, כאילו עומד הוא בשפל המדרגה של המין האנושי. צייר גאוני, וללא מרפקים, וללא שאפתנות, וללא יצר של תחרות.

אנשים כמוהו, או כמו אותה בחורה אלמונית בתחנה, הם המבוזים, הם הנרמסים, הם אבק־האדם. הם עלומי־השם. עליהם לא ייכתב בעיתונים, בהם לא ידובר. מי יגאל אותם? האפשר שיהיה עולם אחר, שבו יינתן להם מקום של כבוד?

אילו היתה בי אמונה דתית, הייתי אומרת: אשרי עילגי־הלשון, המגמגמים, המהססים, שלשונם לא רהוטה, לא גְאֵיוֹנית – כי להם מלכות השמים!

הגעתי הביתה קרוב לחצות, שכבתי לישון, וכשהתעוררתי, היתה השעה ארבע ושלושים. מבעד לחרַכּי התריס הפציע אור חיוור של שחר. צפצופים אחדים של ציפורים, שהקיצו זה־עתה משנתן, הצטלפו מעץ לעץ. מעט־מעט התרבו הצפצופים, של בּולבּולים, סנוּניות, דרוֹרים, עד שדמו למעין ויכוח קולני ושוקק. רגע לאחר יקיצתן כבר הן כל־כך חרוצות ופעלתניות, הציפורים הללו.

שכובה במיטה, באפלולית הזאת, המתבהרת לאט־לאט, הירהרתי בשיחתנו, וחשבתי שעלי להיזהר מפני היפייפות. קל לי מדי להתייצב לצד ‘החלכאים והנדכאים’, ועל־ידי כך אני כאילו מזדככת, נעשית טהורה, כביכול, ומבדילה עצמי מן ‘החומר האנושי העכור’ שמסביבי. טעם כלשהו של התחסדות יש בזה, כמו הטעם שחשתי כשקראתי בפעם הראשונה את ‘הברית החדשה’. אבל מה כנגד זה?

נדבר על כך בפגישתנו הבאה, ביום ב'?

שלך –

אולגה"


כשהניחה אלנה את המכתב החמישי לפני אלברט, אמרה:

“מי זאת האוֹלגה הזאת שמפציצה אותך במכתבים?”

“מישהי,” קרע אלברט רצועה משפת המעטפה ולא נשא מבטו אליה.

“מותר לדעת מי?”

אלברט לא ענה. שלף את המכתב מן המעטפה, פרש אותו לעיניו וקרא בו בעניין. כשסיים לקרוא וראה שאלנה עוד עומדת ומצפה, אמר ברוגז:

“אַת מספרת לי מי החברים שלך?”

אלנה נבהלה מרוגזו. “אני מסתירה משהו מפניך?”

“מנַיִן לי לדעת? יש לך עניינים שלך. לי אין שום גישה אליהם. אז תרשי גם לי איזו קצת פרטיות…” ובלי לחכות לתגובתה, פנה מעליה ונכנס לחדרו.

הרוגז הזה, ההתחמקות מתשובה ישרה, הציתו חשד בלבּהּ. ואם הוא מניח לה את הוצאת המכתבים מן התיבה, הרי אין זה בגלל רשלנות או פיזור־נפש, כפי הנראה, אלא בכוונה כדי להרגיזה. הייתכן שיש לו בכל־זאת מאהבת (ואולי “אולגה” הוא שם בדוי, לצורך הסוואה?), שהוא נפגש אתה בשעות שהיא במשרד, או בערבי פגישות החוג שלה?

מוטרדת במחשבות מציקות אלה, החליטה לחזור הביתה מפגישות החוג מוקדם מתמיד, ופעמיים אף מהן כחצי שעה לפני סיומן, כשלמדו ריקוד חדש, שמאוד רצתה ללמוד אותו על־פי השיר “נגני לי כינרת, נגני לי שיר מזמור”. אבל בכל פעם מצאה את אלברט בבית, פותח לה את הדלת, ואין כל סימן שיצא לפגישת סתר כלשהי. וכשהיתה מצלצלת הביתה ממשרדה – והיו ימים שעשתה זאת בכל שעה־שעתיים – גם אז, היה הוא מרים את השפופרת וקורא הלו, הלו, כמה פעמים, עד שהיתה היא מנתקת; ואם נעדר מן הבית, גילתה שיצא רק לזמן קצר.

ובכל־זאת… בכל־זאת היה הדבר לחידה: חברה שאין הוא מתראה אתה? מן הגליל היא אולי? מצפת? שם נרקם איזה רומן בלי ידיעתה? אבל החותמת על הבול, שמה לב בפעם האחרונה – חידה על חידה! – של בית־דואר בתל־אביב היא.


המכתב השישי:


"אהובי,

יש מיני סבל רבים, רבים לאין ספור. הרבה יותר ממיני אושר. המכיר אתה את הסבל של אדם שאינו מוצא את מקומו בעולם? שבכל אשר יימצא, הוא יודע שאין זה מקומו? שאין לו מנוחה נפשית, לא ביום ולא בלילה, מפני שהוא מרגיש שהוא לא עומד במקומו, לא שוכב במקומו, ואין לו גם מקום אחר – אלא, אולי, מחוץ לעולם הזה?

סלח לי. שלך –

אולגה"


כשקרא אלברט את מכתביו, שאל את עצמו מהו שעושה אותם יפים מכל מה שכתב לפני כן, כאילו העט שבידו נעשה חד יותר, רגיש יותר.

האם משום שהם כתובים ביד שמאל?

בילדותו הביא פעם שיר שכתב אל המורה שלו, המשורר דַאלצֶ’ב, כדי שיחַווה דעתו עליו. השיר היה כתוב בקצב נעים ובחרוזים תואמים שצלצוּלם ערב. דַאלצֶ’ב עיין בשיר כמה רגעים, אחר־כך נשא עיניו מן הדף ואמר: " אתה כותב ישר מדי. שיר טוב צריך להיות כתוב קצת על העוקם. תנסה לכתוב ביד שמאל."

לאחר זאת התאמן אלברט בהעתקת דפים רבים מן הכריסטומטיה הספרותית לכיתה ד' ביד שמאל. כעבור שבועות אחדים היתה כתיבתו רהוטה כמעט כמו ביד ימין, אלא שהאותיות היו קצת “על העוקם”, והדבר מצא חן בעיניו.

ואולי אני מיטיב לכתוב, אמר לעצמו, כשאני כותב בקולו של אחר? כמו וַנְטרילוֹקִיסט?


המכתב השביעי:


"אלברט הטוב שלי,

את שלושת המשפטים של הרומן שלך, ‘חיים אחרים’, אני משננת ומשננת, וכבר יודעת אותם בעל־פה.

מה הם שלושה משפטים על דף לבן – אמרת לי כשטיילנו בחורשה, עלי האלקיפטוס היבשים מרשרשים, מתנפצים, מתחת לרגלינו – כשאחריו מצפים, כמו אדמה צחיחה הצמאה לגשם, מאה או מאתיים דפים לבנים, הצמאים למלים.

אבל גם משפט אחד עשוי להיות ‘נקודת אַריכִמֶדֶס’, שעליה יושען המנוף שבכוחו להרים את הגלובוס כולו!

והשתיקות? השתיקות שבין המשפטים? ואחריהם? הלא לעתים אצור בהן כוח גדול הרבה מאשר במלים! הן עולם מלא!

‘על סוס עיוור רוכבת קרן האור הראשונה של התקווה,’ אומר המשפט השני שלך. ואני חושבת על השתיקה שאחריו, השתיקה של מחשכי הנפש המצפה, המייחלת. כמה כמיהה־שמתוך־כאב יש בשתיקה הזאת! בלובן הזה שבין משפט למשפט!

אתה יודע מה יתרון הערך של הכתיבה הספרותית – של כל יצירה אמנותית, בעצם – מכל פעילות אחרת? שהיא מקנה לאדם את מידת החופש הגדולה ביותר. אין חופשי כמשורר, כסופר, כצייר, כמוזיקאי! מי ישים גבול למעוֹף דמיונם?! רק להם החירות הזאת לברוא עולמות כרצונם, כעולה על רוחם, ואין מי שיאמר להם: עצור! או: לא כך אלא כך! הסופר הכותב סיפור או רומן מפיח רוח חיים באותיות המתות ובורא מעפרן לא אדם אחד, אלא משפחות שלֵמות, חברות, עמים, וכשהוא מעמידם על רגליהם, הוא עושה בהם כרצונו – נותן בהם יצרים, טובים ורעים, מלהיט בהם תשוקות, מניע אותם לאהוב ולשנוא, לקנא ולנקום, מטריף את דעתם –

כמה מקנאה אני במי שזכה בחופש האלוהי הזה!

אבל אני אתך עכשיו. כחומר ביד היוצר. אתה יכול לעשות בי כרצונך. להפיח בי רגשות עדינים, מחשבות נאצלות, תשוקה אליך –

‘בחשאי־בחשאי, כמו פציעת שחר מבעד לענני לילה, זורחת האמת על שחוח־הראש’ – אתה כותב במשפט השלישי.

וכאן, באזור הדמדומים הזה, נושקות נשמותינו.

שלך בנאמנות –

אולגה"


ברגע שסיים אלברט את כתיבת המכתב, ועוד לפני שהכניסו למעטפה, לשגרו אל אלברט גירוֹן, רח' שפינוזה וכולי, נשמע צלצול הטלפון, והוא מיהר לחדר־המגורים להרים את השפופרת. אביו היה זה, שדיבר מבאר־שבע, ואמר לו שאמו חולה והיא מבקשת שיבוא לראותה. אלברט נבהל: משהו רציני? “לא יודע בדיוק מה יש לה, אבל היא מרגישה לא טוב,” אמר אביו. אני בא מיד, אמר אלברט. לבש את המקטורן, הכניס את “רומנים קצרים” של צ’כוב לתיק המרופט שלו, לקריאה בדרך, ויצא מן הבית לנסוע אל התחנה המרכזית.


 

יח

“אני הייתי זורקת אותו מן הבית,” הניחה מלכה קליגר את הכפית מידה ונטלה מפית נייר למחות את קצפת הגלידה שעיטרה את שפתייה. “זה ימס לך עוד מעט,” הצביעה על הגביע הגדוש, העובר על גדותיו, שאלנה לא נגעה בו.

“בין כה וכה הוא לא בבית,” עלה גיחוך מר על שפתי אלנה. “וכשהוא חוזר מבאר־שבע בערב, כמעט שלא מדבר.”

“גם קודם לא דיבר הרבה, סיפרת לי.”

“זה אחרת,” נטלה מפית נייר ומחתה את הלחלוחית מן השקערוריות שמתחת לעיניים.


ביום שנסע אלברט לבאר־שבע, נכנסה אלנה הביתה בחמש־ורבע. כשלא ראתה אותו, חשבה שיצא לזמן־מה ויחזור עוד מעט. בשש החלה דואגת. נכנסה לחדרו, אולי השאיר איזה פתק בשבילה.

על השולחן מצאה את מכתבה של אולגה, ועליו המאפרה.

עיניה חשכו. “אלברט הטוב שלי…” טיול לילה בחורשת אקליפטוסים… – היכן? היכן יש חורשת אקליפטוסים בעיר או בסביבתה? אי־שם בשרון? הרצליה? רעננה?… " אתה יכול לעשות בי כרצונך…" – עד כדי כך הגיעו הדברים! – נשיקת “הנשמות”… מבעד לפיות? מבעד לגופות הערומים?… “שלך בנאמנות…”

שלושים שנות חיים קרסו, התנפצו לרסיסים.

ואין מוצא. כל האמון, כל המסירות –

להאמין באדם שלושים שנה, ולא להעלות על הדעת שהוא מסוגל להונות אותך, לסובב בכחש –

וככל שעברו הרגעים, כן גברה הרגשת האובדן, החורבן הגמור של החיים.

ירדה חשֵכה, השעה שמונה, שמונה וחצי, ועכשיו ברור היה שיצא לפגישה אתה, אי־שם בחורשת אקליפטוסים. “נשיקת נשמות…” אלוהים!

איש לא יוכל להושיע לך. ואת הגלגל הזה גם אי־אפשר להחזיר לאחור.

ולא יהיה מנוס מגירושין.

אך באָמרה “גירושין”, נפל עליה פחד גדול.

מה אחרי זה? מה טעם לחיות אחרי זה?

בעשר וחצי נשמעו צעדיו המוכרים, מתקרבים. חריקת המפתח בחור המנעול.

היא לא תשאל כלום. רק שלוש מלים תאמר לו: אני דורשת גט.

אך לפני שהספיקה לפצות את פיה, אמר, בראותו אותה עומדת בסלון, כאילו מחכה לו: “אמא חולה מאוד. אני חוזר מבאר־שבע עכשיו.” ופניו קודרות.

היא חשה מעין שיתוק בלחיים, בשפתיים, ולא יכלה להוציא הגה מפיה.

רק לאחר שחזר מן השירותים, לחשה: “מה יש לה?”

“גילו אצלה גידול בכבד. ממאיר. לקחו אותה לבית־חולים.”

וסיפר שחייבים לנתח, אך הרופאים חוששים, כי בגיל כזה… ומצד שני, אם לא ינתחו, נותנים לה חודשיים, שלושה… ודמעות עמדו בעיניו.

ולא היה אפשר לומר דבר, כמובן, בעניין ההוא, המרתיח את הדם.

אך למחרת, בשעת ארוחת הבוקר, לא יכלה להבליג עוד. ולפני צאתה, אמרה:

“מי זו אולגה?” והוסיפה, בהדגשה: “שלך.”

אלברט נשא עיניו אליה, כאילו שמע את השם הזה בפעם הראשונה.

“קראתי את המכתב שלה. השארת אותו פתוח על השולחן.”

אלברט השפיל עיניו אל צלחתו, נעץ את מזלגו בקורט של גבינה, השתהה, אחר־כך אמר בקול חנוק:

“היא נראית נורא. קשה היה להכיר אותה. צהובה, והידיים לבנות, נבולות…”

אלנה עמדה עוד רגע, שותקת, אחר־כך יצאה ללכת לעבודתה.

אבל כל היום כולו, בשבתה במשרד, בדברה עם לקוחות על מחירים וזמנים של טיסות, בדפדפה בכרטיסיות, בסרוק מבטה את לוחות השמות והמספרים המופיעים על צג המחשב, בערו בה הזעם, הקנאה, היאוש, על מה שעולל לה האיש שכה בטחה בו, שכה האמינה בו, שלמען אושרו היתה מוכנה לעשות כל מה שבכוחה.

בשובה הביתה הכינה בסערה את ארוחת הערב, כמעט פצעה את אצבעותיה כשחתכה במהירות תוזזת את הירקות לסלט, וצלצול הצלחות והסכו"ם הידהד בכל הדירה כשהניחה אותם על השולחן. “אתה יכול לבוא לאכול,” קראה לו בגערה.

וברגע שהתיישב, אמרה בתוקף (לא, אין בלבּה רחמים עליו, גם אם אמו חולה אנושה. אין הוא ראוי לרחמים!):

“אני רוצה לדעת מי זו אולגה.”

אלברט נשא אליה מבט עכור, כשל כלב מוכה:

“נדבר על זה. אבל לא עכשיו. אני לא מסוגל.”

אלנה רצתה לצעוק. רצתה להכות. רצתה לבכות. אתה לא מסוגל! – צעקה בתוכה – ערב־ערב אתה נפגש אִתה, תוקע לי סכין בגב, ואתה לא מסוגל!

אבל עצרה בעצמה בכוח, ויצאה מן החדר.

ולמחרת נסע שוב לבאר־שבע.

וכשחזר, לפנות ערב, צנח, אפס־כוח, אל הכורסה, פניו מכורכמות, שפמו אפור, כאילו אבק הנגב נזרה עליו, ומילמל: “קשה. החליטו לא לנתח. החזירו אותה הביתה. אינני יודע מה נעשה.” וסיפר שאביו כמעט שאינו יוצא מן הבית. הקיוסק שלו סגור רוב שעות היום.

אלנה נתרככה מעט: “היא בהכרה?”

“היא בהכרה, כמובן! ויודעת שכל יום מקרב את קִצהּ.” אחר־כך הוסיף, כשנוגה של דמדומים שפוך על פניו: “מדברת כל הזמן על הימים של גורנה־דז’ומאיה. נהייתי שוב ילד בשבילה. שואלת אם אני עוד חושב להיות זמר אופרה… אתה זוכר איך שרת את האריה מ’היהודיה' של הלוי? היא אומרת, ומתחילה לפזם, בשקט־בשקט, ‘רחל, קַאנְד דִי סִיניוֹר לה גרַאס טִי טִיטֶלֶרֶה’…” מחה דמעה מעינו.

אחר־כך אמר: “אינני יודע, אולי אני אצטרך להיות שם כמה ימים. להחליף את אבא.”

אלנה נבהלה. לרגע חשה סחרחורת, כאילו מאבדת את שיווי משקלה, התנודדה על רגליה: הוא ייפגש שם עם האולגה הזאת. היא תבוא אליו. רחוק מעין אשתו. ובטוח.

“אני אוכל לקבל חופשה לכמה ימים ולטפל בה, אם אתה רוצה.”

“היא רוצה אותי על־ידה, זה העניין. ממש פּתֶטי. צריכה את הילד שלה.”

ולאחר יומיים נסע שוב. אמר שיצלצל אליה, אם ייאלץ להישאר שם ללילה או ליותר מכן.


"שלושה משפטים הספיק לכתוב ברומן שלו, במשך שלוש שנים, " צנח חיוך עגום על שפתי אלנה.

“מה?!” פלטה מלכה קליגר קריאה רמה, שהסֵבּה אליה את מבטי היושבים ליד השולחנות הסמוכים, “אני לא מאמינה!”

“זה נודע לי מן המכתב של האהובה שלו.”

“אני – לא – מאמינה!” קראה מלכה שוב, ובהביטה בפני אלנה, פרצה לפתע בצחוק גדול שהתגלגל חופשי בחלל בית־הקפה, מעורר תשומת־לב מכל צד, ואחר־כך נחסם בכפות־ידיה.

“את זוכרת מה שאמרתי לך כשהחליט לעזוב את העבודה בעירייה?” מחתה את דמעות הצחוק בממחטה, “שלושה משפטים בשלוש שנים! זהו שיא עולמי של פריון עבודה במִגזר הספרותי, אַת לא חושבת?”

אבל דעתה של אלנה לא היתה נתונה עוד לכך.

“אני לא יודעת אפילו איך ניגשים לעניין הזה, של גט.”

“תיקחי עורך־דין,” אמרה מלכה.

“למה עורך־דין?” פלטה בבהלה.

“מנסיון אני אומרת לך.”

וכשראתה את הבעת הפחד בעיני אלנה, אמרה בשקט: “הוא עלול גם לא להסכים. צריך להביא בחשבון.”

אלנה השתוממה על עצמה שעל אף הזעם והמרירות על בעלה, אפשרות זו, שלא יסכים לגירושין, הפציעה לעיניה כקרן אור דקה באפֵלה.

מלכה נתנה מבטה במגדל הנמס לפני אלנה, ואמרה: “חבל על הגלידה שלך!” אלנה הגישה2 את הגביע לעברה. “את בטחה שאת לא רוצה?” שאלה מלכה, ואלנה ניענעה בראשה. מלכה נעצה את הכפית בכדור התות־שדה הרופס. “כמה זמן זה נמשך אצלם, האָפֵיר הזה, יש לך מושג?” הביאה את הכפית אל פיה.

“אין לי מושג. אני רק יודעת שמכתבים הוא מקבל ממנה כבר חודשיים לפחות.”

מלכה, תוך כדי ליקוק הגלידה, שקלה דברים בלבה.

“את יכולה לשים יד על המכתבים האלה?”

“לא חושבת. הוא נועל אותם במגֵרה, נדמה לי.”

מלכה הירהרה.

“סביר שלא יסכים,” אמרה, “יותר נוח לו ככה.”

“איך ככה?”

“שיש בית, ואשה… ובצד…”

אלנה אמרה בלבּהּ שאין היא אוהבת את מלכה. היא לא חברה אמיתית. חברה אמיתית לא מדברת כך, כדי להכאיב. והתפלאה על עצמה שבכל־זאת היא מקיימת אתה קשר קרוב שנים כה רבות. מאז התיכון.

“אבל את בטוחה, בכלל, שאת רוצה בזה?”

“במה?”

“בגירושים, בגט.”

“להמשיך ככה אני לא יכולה,” אמרה אלנה בחפזון.

מלכה הסתכלה בפניה, בעיניה הלחות, שעתיד מר כאילו נשקף מהן, ורחמים נתעוררו בה עליה.

“תחשבי טוב, אלנה. זה לא פשוט, לחיות לבד.”

“אני יודעת.”

“אני יותר חזקה ממך, אני חושבת, ובכל־זאת לא היה פשוט לי. ביחוד בשנים הראשונות… והכי גרוע, שאת לא יכולה אפילו לבכות.”

אלנה הסתכלה בה, וחשבה שאולי היא ראויה לרחמים יותר ממנה עצמה.

“את זוכרת את שאול יעקובסון?” נתעמעמו עיניה של מלכה באור נוגה של געגועים.

“אם אני זוכרת…” אמרה אלנה בעצב.

“לא יודעת מדוע נזכרתי בו פתאום…” עמדו דמעות בעיני מלכה.

“היית מאוהבת בו כשהיינו בי”ב."

“גם את.”

“קצת. מי לא? כל הבנות בכיתה.”

“כל פעם שאני נזכרת בו, אני רוצה לבכות.”

“פגשתי את ההורים שלו. באו למשרד לסדר נסיעה לאיטליה. אנשים שבורים.”

“כן, הם לא התאוששו מזה. כמה זמן עבר ממלחמת יום־כיפור? שבע־עשרה שנה? שמונה־עשרה? והם לא התאוששו. אני רואה אותו כמו חי. עומד ליד הלוח, הבלורית היפה שלו נופלת על המצח, כמעט מכסה את העין, וכותב בגיר, באותיות גדולות, ‘פֶּלֶפּוֹנֶז’. פּלפּוֹנֶז, פּלפּוֹנֶז, כשהייתי חושבת עליו, היתה המלה הזאת מצלצלת לי בראש, וגם כשקראתי שנהרג… פּלפּוֹנֶז…” מחתה דמעה מעינה. “זהו, אלוהים לוקח את הטובים, כמו שאומרים.”

ולאחר ששתקה רגע, אמרה בקול טעון יִפחה: "כמה תמימות היינו אז! אני זוכרת שערב אחד ישבנו על שפת הים והתוודינו אחת לשנייה, ואת אמרת, את זה לא אשכח – ‘בשבילי, חבֵרוּת הרבה יותר חשובה מאהבה.’ " ובזקפה את כתפיה, הוסיפה: “טוב, את העבר אי־אפשר לתקן.”

“לחיות בשקר אני לא מסוגלת,” התנערה אלנה מזכרונות ימי הנעורים, “פשוט לא מסוגלת.”

“כן, גם זה נכון,” צנחה גם מלכה אל קרקע המציאות, “רע ככה ורע ככה.”

ואמרה שתהליך הגירושין עצמו הוא גיהנום, ביחוד אם הבעל מסרב לתת את הגט מפני שהוא רוצה ליהנות משני העולמות.

“ונוסף לכֹּל, צריך להביא להם הוכחות, לרבנים האלה, הוכחות שבעלך חי עם אשה אחרת, שהוא מזניח אותך, לא מספק לך את ‘שארך, כסותך, ועונתך’, מתאכזר אלַיִך רוחנית… ואם אין די הוכחות אחרות, צריך להביא צילומים…”

“איזה צילומים?” נבהלה אלנה.

“אם אין ברֵרה, שוכרים חוקר פרטי, והוא מספק צילומים… להוכיח ניאוף..”

אלנה החווירה. חשה בחילה במעיה.

“עסק מכוער. מגעיל,” אמרה מלכה.

שוב התגנבה ללב אלנה המחשבה שבעצם אין היא אוהבת את מלכה.

“טוב, אני מקווה שלא יהיה צורך בזה,” ראתה מלכה שדבריה מלחיצים את חברתה.

אלנה הסתכלה על סביבותיה, והחזירה מבטה אל מלכה.

“מפחיד אותי!” כיסתה את לחייה בכפות־ידיה, ורק עיניים מבוהלות ניבטו מן הצוהר שביניהן.

“אבל עוברים את זה. כן, בסופו של דבר, עוברים את זה.”

“את רוצה את המספר של העורך־דין הזה? יש לי פה בפנקס…” פתחה את ארנקה וחיטטה בו.

אלנה אמרה שאין צורך. היא עוד לא דיברה על כך עם אלברט, לא הזכירה כלל את עניין הגירושים, וייתכן שלא תהיה לו שום התנגדות, ואז מיותר יהיה לפנות לעורך־דין.

“בסדר גמור. את צודקת,” סגרה מלכה את ארנקה. אחר־כך צימצמה עיניה בחיוך אירוני, כשוגה בזכרונות נלעגים: "אוי, כמה שאני מכירה אותם! כמה שאני יודעת בעל־פה את כל התשובות המתחמקות והשקריות והערמומיות שלהם! ‘לא… זה לא רציני… אולי איזו נשיקה תמימה פה ושם… זה לא אומר כלום לגבי היחסים בינינו… את יודעת יפה מאוד כמה אני קשור אלַיִך… בסך־הכֹּל משהו אַפּלָטוֹני…’ " והוסיפה בצחוק: “לא פיזי, חס וחלילה, רק מֶטָא־פיזי…” ובו־ברגע ניצנצה בה הברקה של משחק מלים: “מִיטָה־פיזי!” פרצה בצחוק גדול.

אך בראותה כמה חיוורות פני אלנה, כמה לא הצחיקה אותה התבדחות זו, הרצינה ואמרה: “תחשבי טוב, אלנצ’קה. זה לא פשוט, להתגרש. אולי יש, בכל־זאת, אפשרות למנוע.”


אלברט לא חזר מבאר־שבע באותו ערב. בשמונה צילצל ואמר שיהיה עליו להישאר גם למחרת. גם ביום המחרת, וביום השלישי, הודיע שהוא נאלץ להישאר. מצב אמו החמיר, אביו לא יכול להרשות לעצמו לסגור את הקיוסק, ונוכחותו שלו על־ידה מקילה עליה. “היא הוזה. מדברת מתוך הזיות. זה פנטסטי. אספר לך כשאחזור.”

מכתבים מאולגה לא הוסיפו להגיע. אין ספק שהודיע לה שהוא בבאר־שבע. הייתכן שבימים אלה, של מחלתה האנושה של אמו, הם נפגשים שם? – עבר גל של חום בגופה והלהיט את פניה.

ביום הרביעי לפנות ערב צילצלה מירה. אמרה שניסתה להתקשר כמה פעמים במשך היום, כי היה לה משהו אל אלברט, ולא היתה תשובה. אלנה סיפרה לה על מחלת אמו ועל שהותו בבאר־שבע ונתנה לה את מספר הטלפון של בית הוריו, אם העניין דחוף (וניצוץ של חשד נדלק בראשה: איזה עניין לה ולאלברט שאין היא יודעת עליו?…) “לא, שום דבר דחוף. רציתי רק להראות לו משהו…” קטעה את משפטה. “ואַת? מה שלומך? את נשמעת מדוכדכת קצת…” אלנה שתקה רגע ואחר־כך אמרה: “יש לך פנאי עכשיו? אז בואי, אני רוצה לדבר איתך.”

כעבור שעה נכנסה. “שבי,” הצביעה אלנה על הכורסה, והתיישבה מולה. מירה פקחה עליה עיניים מפוחדות: משהו אירע פה, בבית הזה. מעולם לא ראתה את אחותה דרוכה כל־כך, עצביה מתוחים, כעומדים להיקרע בכל רגע.

“אני עומדת לבקש גט מאלברט.”

תדהמה עמדה בעיני מירה. “אני…” פתחה, אך שפתיה הרוטטות נאלמו.

אלנה שטחה לפניה את פרשת אהבת הסתר, שנתגלתה לה מתוך קריאת מכתב שהושאר במקרה, בהיסח־הדעת, על השולחן.

מירה התבוננה בשתיקה בפני אחותה, ולאחר רגעים ארוכים אמרה:

“לא מתקבל על דעתי.”

אלנה תלתה בה עיניים תמיהות. מצפות.

“לא מתקבל על דעתי,” חזרה ואמרה, ביתר בטחון.

“עובדה,” רעדו עפעפיה של אלנה.

“מה היה כתוב שם, במכתב הזה?”

בכאב חזרה אלנה על כמה ביטויים שהיו כמִכוות־אש בלבּהּ:

"אלברט הטוב שלי… אני בידך כחומר ביד היוצר… תוכל לעשות בי כרצונך… נשמותינו נושקות זו לזו.. שלך בנאמנות…

“אולגה?”

“כך היא חותמת. וזה היה השם על כל המעטפות של המכתבים הקודמים.”

“עולה מרוסיה, אמרת?”

“כך אני חושבת. לפי השם, לפי הכתב הלא־בטוח… גם מבינה בספרות, כנראה, כי מביעה רעיונות נעלים מאוד על הרומן שלו. שבמשך שלוש שנים,” עלה גיחוך מר על פניה, “הספיק לכתוב בו שלושה משפטים.”

מירה שתקה.

“עולה חדשה מרוסיה מסוגלת לכתוב ‘כחומר ביד היוצר’? משונה.”

“אולי היא לא עולה חדשה, אולי ותיקה, אולי לא צעירה, אולי גרושה, אלמנה, אני יודעת? מה זה משנה!”

מירה היתה עצובה.

“אולי היא סתם איזו אשה רומנטית שנחמד לה להתכתב עם מישהו שיש לו נטיות ספרותיות…” הירהרה בקול.

" ‘אני בידך? תוכל לעשות בי כרצונך’?"

מירה שתקה.

“אם מותר לי לייעץ לך… אל תמהרי. החלטות גורליות כאלה לא מקבלים בחפזון.”

“אני לא מוכנה לחיות בשקר,” מוללה אלנה את שולי שמלתה.

מירה אמרה שצריך לחכות ולראות מה יגידו הימים הבאים. אילו היתה היא נמהרת להחליט על גירושים כל־אימת שהיא חושדת במַרקוֹ – “ועל מַרקוֹ מתלבשות נשים, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך, ואני לא יכולה ולא רוצה לעקוב אחריו בכל פעם שיש לו איזו פגישה ‘עסקית’ בערב, או מה הוא עושה בכל שעה משעות היום בסביבות החנות” – היו מתגרשים כבר מזמן, לפני שנים! אבל צריך לדעת להשלים. לזכור שהאדם הוא יצור עם חולשות רבות – "כולנו, כולנו, גם אני, גם את! " – שאי־אפשר לרפא אותן, או לסלק אותן על־ידי ניתוח פּלַסטי, הן בתוך הדם, בתוך הגֶנים – ולהשלים. “וביחוד אתם. שלושים שנה חייתם יחד, ואני, כל פעם שהייתי נפגשת אתכם, אמרתי לעצמי: איזו הרמוניה… בין שני ניגודי־אופי… אפשר רק להתקנא!”

לרגע אפף את אלנה חום של געגועים. נזכרה איך בוקר שבת אחד, כשישב על המיטה ומשך את גרביו על כפות־רגליו, חצתה את החדר אלומה אלכסונית של אבק מופז, מן החלון המוצף שמש אל הרצפה, שנתהוותה מניעור הגרביים, והיא העירה לו שעליו לכבס אותם, והוא ענה לה שהוא אוהב את המראה הזה, של פרודות אבק מפזזות בקרן שמש, כי הוא מזכיר לו את המחסן בחצרם, בגוֹרנה־דז’וֹמַאיה, שהיה מסתתר בו לפעמים, וגם שם היתה חודרת קרן שמש בעד סִדקי הקרשים ואבק היה מפזז בה; והיה בדברים האלה שאמר משהו שכל־כך חימם את לבּהּ, שהיא צחקה משמחה ומחיבה.

ונזכרה איך אמר לה פעם: “אני אדם קטן, ישראל גדולה עלי” – וגם אז צחקה מגודש רגשות החיבה, כי הוא עמד לפניה, מטר חמישים וחמישה קומתו, שפמו משולש קטן, והוא מנסה להתמודד עם כל הבעיות הגדולות של המוסר, החברה, המדינה…

“דווקא מפני זה. דווקא מפני זה אני מרגישה כל־כך נבגדת. זוהי בגידה במלוא מובן המילה. מאחורי גבי?! לנהל רומן מאחורי גבי?!”

“חכי, חכי עד שיחזור. הלא בסופו של דבר חייב יהיה להסביר!”

“אני מחכה…” עלה חיוך עגום על שפתיה.

אחר־כך אמרה:

“באיזה עניין רצית לראות אותו?”

מירה היססה. “התייעצתי אתו פעם בקשר לסיפור שכתבתי.”

“כתבת סיפור?” האירו פני אלנה, “ידעתי רק שאת כותבת שירים.”

“אז לפני כמה חודשים החלטתי לנסות לכתוב סיפור. והראתי לו אותו. לא סיפרתי לך – גם לא למַרקוֹ, לאף אחד אחר לא – מפני שהתביישתי, וגם לא ידעתי אם הוא שווה משהו. אלברט הציע לי לשלוח אותו לעיתון, דווקא מצא חן בעיניו, להפתעתי. אז שלחתי, והייתי כבר בטוחה שלא ידפיסו, ופתאום, ביום שישי…”

והוציאה מתוך תיק הרַפְיה שלה עיתון מקופל, פרשה אותו והגישה לאלנה.

“איזה יופי!” זרחו עיניה למראה הכותרת הגדולה, לרוחב כל הדף – “דם הצבעונים”, ובאותיות פחות גדולות: “סיפור מאת” – ושמה המפורש! “נפלא! אני מתגאה בך, אחותי הקטנה! תשאירי לי אותו, שאקרא?”

“כמובן! בין כה וכה חשבתי.”

מבטה של אלנה שוטט בין השיטין לרוחב הדף ולאורכו, ואחר־כך גם הפכה אותו, כי הסיפור השתרע על־פני שני עמודים שלמים – לקלוט כמה מילים, משפטים, לטעום על קצה המזלג. "טוב. אני שמחה. הערב אקרא, " קיפלה את הדף והניחה אותו על השולחן.

לפני צאתה, התעכבה מירה על הסף:

“אני לא מאמינה שאלברט כתב רק שלושה משפטים. זה לא נכון.”


מיד לאחר שנפרדה מאחותה, התיישבה אלנה לקרוא את הסיפור, ולא הניחה עד שגמרה.

ידיה האוחזות בעיתון נשמטו אל ברכיה, ומבטה בהה נכחה.

הסיפור דיכא אותה. דיכא כל־כך, שהרגישה לחץ בלב. והצטערה שהגיע לידיה. מוטב היה אילו לא ידעה עליו כלל. ואמרה לעצמה: קשה יהיה לי להיפגש אִתה מעכשיו. קשה יהיה לי לדבר אתה. ובה־בשעה צף ועלה בלבּהּ משקע עכור של זכרונות: איך בהיותן בנות שש־עשרה וארבע־עשרה הביא להן אביהן מפריס שעון־יד של זהב ועגילי פנינים, ומירה מיהרה להפקיע לעצמה את השעון, אם כי ידעה יפה־יפה שאין לה חפץ בעגילים, מעולם לא ענדה עגילים; ואיך, כשהיתה אמן חולה, מרותקת למיטתה, היתה היא באה אליה יום־יום אחר העבודה ושוהה אתה שעות רבות, ומטפלת בה, ומירה היתה קופצת רק לרגעים, אחת לכמה ימים, לשאול מה שלומה –

ורוגז ישן נתעורר בה כשנזכרה בטיול לספרד ולפּוֹרטוּגל, כשהצטרפה מירה – זו הפעם האחת, ולא תהיה שנייה אחריה, עד כמה שהדבר תלוי בה! – אל הקבוצה שעמה נסעה היא. בבוקר, כשכולם כבר היו למטה, באוטובוס העומד לפני בית־המלון ומנועו כבר רועש, היה עליה לרוץ ולעלות בחזרה לחדר כדי להאיץ באחותה, שהיתה מאחרת לקום – כי בבית הרי רגילה היא לישון עד עשר, אחת־עשרה! – מתעצלת לפקוח את שמורות עיניה האחוזות בחלומות… “איפה אנחנו? בטוֹלֶדוֹ?” היתה מפהקת ומותחת את זרועותיה, “מה, כבר יוצאים? לסַלַמאנְקָה?..”– “בסַלַמאנְקָה היינו אתמול, מירה! שכחת?”; ובגְרָנָדָה “הלכה לאיבוד”, כי הסתובבה בין הדוכנים של הצוענים, עם כלי הנחושת שלהם, וניסתה להיות חביבה אליהם, ונכנסה לשיחה נלעגת אתם, והם התקבצו סביבה, וצחקו, והילדים פשטו יד והיא חילקה להם נדבות, לקנות את לבם – הצגה שלמה! – ובינתיים כבר עלתה כל הקבוצה לאַלהַמבְּרה… והעניין עם הארנק, ובו כל התעודות, ש“נגנב” כביכול, בפּוֹרטוֹ, והריצות לתחנת המשטרה, והשתבשות כל תכנית הסיורים באותו יום, עד שבערב התברר כי השאירה אותו על כורסה בלובי – כשהתעכבה שם בבוקר שעה ארוכה בשיחה עם איזה איטלקי מלוקק – ופקיד הקבלה מצאו שם ושמר עליו… כסיוט זכור לה הטיול ההוא!


למחרת בערב –

האם עוף השמים הוליך את הקול אל אוזני דנה?

צילצלה, ואמרה בקול מצווה:

“אמא, אַת לא תעשי את זה! זה טירוף! את לא תדפקי את החיים שלך, ושל אבא, של כולנו! תרשמי לך: לא בא בחשבון! Out of the question!”


 

יט

"אולגה יקרה,

ימי אמי קרבים. את המוות ראיתי פנים־אל־פנים פעמיים. פעם אחת בעמק דותן, במלחמת 67' היה זה, כאשר דהרנו, בג’יפים, טנקים, זחל“מים, זלדות, ממגידו לעבר שכם, צהרי קיץ חמים, אין מעצור לנו, נביחות כלבים משוטטים מן הכפרים הנטושים, קרקורי תרנגולות מבוהלות, מסביב שדות קמה זקופה, שדות דורה, מקשאות, גורנות דיש, ערֵמות זרדים, עצי זית, ריח מתקתק של עשן טַאבּוּן המיתמר לאט, מסתלסל, שלווה כפרית שרועה על פני העמק, ולפתע, בהגיענו אל לב הבקעה, ניתכה אש מן ההרים שמסביב, אש תותחים, מרגמות, מקלעים, כאילו נפלה מן השמים, ומהדף הפגז שהתפוצץ לפני הג’יפ שבו נסעתי, הועפתי ארצה הרחק, דם כיסה את עיני, והמוות היה כמלאך הנועץ חרב בחזי, ופעם שנייה ברמה, ליד נַפח, ב־73‘, בליל אופל צלמוות, ראיתי אותו פנים לאור ברק הטיל שחלף שתי אצבעות מעל לראשי, ולרגע אחד, כרגע חלוף החזיז, עבר בראשי שמוֹתי מחרב המלאך הזה יהיה מלא יפעה, מוות אבירי. אבל עכשיו, כשאמי מוטלת לפני כאן, על מיטתה, פניה הצהובות רשת של קמטים צפופים מתכווצים והולכים, כולה מצטמקת לעיני, המוות הוא עכברוש מכוער, שחדר לגופה כגנב במחתרת, ובחשֵכה הוא נוגס בקרביה, מכרסם את אבריה זה אחר זה ואין בידי שום אדם לעצור בעדו. זה היום החמישי אני כאן, יושב ליד המיטה, מתהלך בחדרים, יוצא מעט החוצה לשאוף אוויר, רואה את הנבלה הזאת נעשית לעיני, אין דין ואין דיין, וידי קצרה להושיע. אבי מגיע לפנות ערב, איש גדול, חזק, למרות שנותיו, והוא רפה־כוח, כנוע, הולך שחוח. כל ילדותי עוברת לעיני בימים אלה. אני נזכר איך שם, בבולגריה, הייתי רודף אחר פרפרים, לצוד אותם בכף הרשת שהתקנתי בעצמי, ופעם הסתלקתי מבית־הספר ורצתי בשדות אחרי פרפר נדיר אחד, ססגוֹני־כנפים, וכשחזרתי הביתה, השעה כבר היתה חמש אחר־הצהריים, אבי חבט בי בנעל בפני, כן, בפני, וכשמיהרה אמי לעצור בעדו, בערה בו חמתו עוד יותר, והוא התנפל עלי, איך העזתי להסתלק מבית־הספר, ואיך גרמתי להם דאגה כשאיחרתי לשוב וכבר חשבו שחטפו אותי, איך העזתי. נמוך־קומה הייתי וזריז ופרא־אדם שידו בכֹּל, ואהבתי טבע, הטבע היה החופש, ובשדה הטבק, בינינו ובין הנחל, היתה שלולית גדולה של מים עומדים, שדלפו בלי הרף מפי צינור, וצמחיית עשבים צפופה הקיפה אותה סביב־סביב, גדלה פרא, ושפיריות שקופות־כנפיים־רִשתיות היו מעופפות מעליה, נוחתות אל פני המים, רגליהן הדקות רצות עליהם, ניתקות כהרף־עין ושבות וממריאות, וציקדות לא־נראות היו מצקצקות מתוך העשב, צקצוקים קצובים, קצרים, ובערב נשמע משם קרקור צפרדעים, שתיים או שלוש, ברציפות, בעקשנות, כל הלילה, ואל השלולית הזאת הייתי הולך כל ימי הקיץ, מבוצץ ברגלַי בדשא הספוג מים, המבעבע, התוסס, לשמוע את הצקצוקים ואת רחש העשבים, את המיית קני הסוף המנגנים ברוח, וזמזום החרקים, כפתחו של גן־עדן היתה לי חלקת השדה הזאת עם השלולית שבה, אפשרות של אושר עלי אדמות, אני אומר עכשיו, וכן, גם לשיר אהבתי, כי גם השיר היה החופש, מצלצל גבוה, לשמי־שמַיִם, אין מחסום לו, ואמי חשבה שאהיה זמר אופרה כשאגדל, כי ידעתי אריות בעל־פה, מתוך התקליטים, את הנעימות והמלים, בצרפתית, באיטלקית, ברוסית, לפני כמה ימים הזכירה לי את האריה מתוך ‘היהודיה’ של הלוי, ‘רחל, קַאנְד דִי סִיניוֹר לָה גרַאס טִי טִיטֶלֶרֶה’, ושרתי יחד אתה, קולה כבר חלוש מאוד, ושנינו בכינו בזָכרנו את הנחל ואת המנסרה שעל שפתו, שהוחזרה לנו לאחר המלחמה, לאחר השנים שבהן הוחרם כל רכוש היהודים, לאחר הימים שבהם היו בתינו מלאים פליטים מסופיה, ואני באחת הילדות האלה התאהבתי, אהבה אומללה היתה זאת, נמוך־קומה הייתי ומי ילדה תרצה בי, קטן מגילי נראיתי, מסכן בעיניהן, הסבל הזה, סבל האהבה שאין לה גמול, להיווכח שעה־שעה איך זו שלבּך עורג אליה מתעלמת ממך, לא חשה כלל בקיומך, אתה אורב לה מאחורי חלונה בערב, אתה מנסה להטות את הגורל אליך בהשבעות, בלחשים, בהתניות אם תבלע את חרצן השזיף שבפיך, היא תשיב לך אהבה, אם תצלול בנחל ולא תרים את ראשך מן המים חמש דקות, אם תכתוב את שמה בעפרון אדום ארבעים ושמונה פעמים במחברתך, הסבל הזה, שאינו פחות מכאיב, פחות מייאש, מסבלו של המבוגר בן השבע־עשרה או העשרים, הו, רחל, כאשר בחסד אל, רכת־ימים אלי שולחת, קול צלול־כספי היה לי, וגם היום יכול אני לשיר את ‘ווֹי קַאר סַאפֶטֶה’ מ’חתונת פיגַארוֹ’, ואת ‘לאַרגו אֶל פקטטוּם’ מ’הספר מסיביליה', ואת ואת, אבל כשהגענו ליפו, תם החופש, תם הטבע, תמה השירה, תמו הנעורים, בערב, אור חשמל דלוח זולג על הדוכנים של החנויות הקטנות, משני צדי הרחוב הצר והארוך, על הסוכריות הצבעוניות ועל חפיסות הסיגריות הזולות, ועל־גבי גרעיני החמניות ועל הדובשניות שזבובים זוללים אותן, ועל השמן והקמח הנמכרים בתלושי הצנע, ועל הלחם האחיד הנצמג בפה, ועל הכֹּל פרוש השממון הצהוב של העזובה ושל מפולת החורבות, העיים, החורים הפעורים, גלי האשפה שבמגרשים הריקים, אבק מכסה את ענפי העצים המרוטים, את עלי התאנה שהאפירו, את מחלפות בדי הברושים ששׂיבה זרקה בהן, טנדרים, משאיות, דפוקים, חולפים בדהרה על מהמורות הכבישים, בחריקת קפיצים, בערב יוצאות חבורות הנערים אל השטח הגדול, הנטוש, אבן־על־אבן, אבני כורכר חרורות, מאורות עטלפים, חולדות, נחשים, לארוב מאחורי קיר הרוס, סלעים, שיחים, לזונות בפעולתן, לצפות בסתר במיקח־וממכר של הזימה בשוק האפל, בערוות הנגלות בהבהוב של רגע ובתזנונים הנשפכים בסתר המדרגה, כך חולל לעולם קסם המסתורין המפחיד־ומושך־ומפתה של גוף הילדה, הנערה, כשהנשימה נעצרת מפחד־ואושר לקראת השמור שם בסתר, בסוד השיח שבפסוקת שבין רגליהן, שפס־תקוות־השני מפציע בה, וחרב מתהפכת על פתח גן־עדנה, אחר־הצהריים אני רץ אל הגבעה הצופה אל הים, גלים משתפכים על הסלעים האזוביים, סוער, סוער, גבה־גלים הים, מִשקע העכרורית נגרף וצף ומסתער על החוף, אין נחמה במראה, אין נחמה בחדרי הבית השוממים, אני בורח אל המילים, המפלט היחיד, אל המלים הנלמדות בבית־הספר, בשיעורי התנ”ך של המורה אזולאי, בשיעורי הספרות של המורה עליזה, יונים מקננות בחגווי האותיות, לכל מלה כנפיים, והן נושאות אותי אל ארץ אחרת, ארץ חמדת אבות, כמה נפלאים הרמשׂ השורץ על האדמה, וחמור־הגרם הרובץ בין המשפתיים, ולהביא השוכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה, ואני שומע את חריקת שיני החיה ב־עצמותיהם יגרם, ואת לחש החול המידברי ב־שפיפון עלי אורח, ואת הלמות הפרסות אני שומע ב־בהלום עקבי סוס מדַהֲרוֹת־דַהֲרוֹת אביריו, ואת שריקות העדרים אני שומע, ואת הדר הבראשית אני רואה ב־כּתועפות ראם לו, ובאייל הנאחז בסבך בקרניו, וחרדת קודש ויִראה ממלאים את לבי מול ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש, או מול הר סיני, בהיותו עשן כולו ועשנו עולה כעין הכבשן, וההר חרד מאוד, והדים עולים באוזני ממצולות כאשר תהום אל תהום קורא, מים הומים המיָה כנהי, או רחש האש, האש הקודחת באף ותיקד עד שאול תחתית, האש היורדת מן השמים ואוכלת, האש הזרה, האש שהיא כעין החשמל, וקול להב אש אוכלה קש, וכמה כוח קדום, פולחני, יש במלים אש־תמיד תוּקד על המזבח לא תכבה, ואימת הלא־ידוע שמעבר, ארץ חושך וצלמוות, ארץ עֵיפָתָה כמו אופל, צלמוות, זה האופל המשתלט על פני אמי, כי אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו, מה גדול ונשגב ומלא יפעה ומסתורין הוא העולם שבוראות המלים, מה נעלה על כל מה שאנו רואים סביבנו, ארץ אחרת, חיים אחרים, כי הנה אני נושא את עיני מן הדף הזה, ומבעד לחלון אובך, אובך, אבק מתגלגל על פני המרחב הצהוב, גלים של רוח חמה מגוללים שטיחים של חול, מתפלשים במישור, גוררים קוצים יבשים, ניירות, מטיחים אותם אל כותלי בתים קיקיוניים, מטושטשים בשרב, נדמה עוד מעט יקרסו מהדף הרוח, החול, ומן המדבר יגיחו כנופיות נוודים, כנפי גלימותיהם השחורות מתנופפות ברוח העזה, חרבות שלופות לפניהם, כעננים יעלו, כסופה, מסתערים לשים ארץ לשַׁמָּה, להצית ערים עד אין יושב, להשחית, לעשות כלה, שודדה כל הארץ, עולה מוות בחלונותינו, והרגע ההוא, כאשר הוטח ראשי אל הסלע בגליל, בגבעה שמעל ל’הר האושר', והאור החזק התנפץ בעיני, שבעתיים כאור החמה, הרגע ההוא מהמהם באוזני, והרחש הזה, שאינו פוסק, מלווה אותי בכל אשר אלך, לפעמים אני שומע קול מאחורי, קורא בשמי, ואני הופך ראשי ואין איש, הוֹ, שמש הצהריים הבוהקת, המצחצחת חרבות קרניה על השלולית הזוהרת מזדהרת בירוק שמסביבה, הזכרון הזה שאינו עוזב אותי, ורק באותו בוקר, כאשר הופעת לעיני מול הים, השתתק הרחש, מין צלילות כזאת, כמו צלילות אוויר הבוקר הצח, כמו הכחול הטהור של הים המשתרע דמום עד האופק, הים הזה, שיש בו אצילות גאה, אומרת כבוד, סמכותית, רבת־און, משהו מוחלט, נעלה מכל ספק, אינסופי ואדיר מול היבשה המזוהמת, כשישבת שם, מול הים הזה, רק אִוושה חשאית בלקוֹק לשונות אַדוות המים את גרגרי החול, ואת, מן העולם ההוא, האחר, ספר בידַיִך, הנה את מניחה אותו על הברכיים, שולחת מבטך אל המרחק, כמו כמיהה שלא תימלא, ואת מן המלים, מן המלים ההן שבספרים, אולגה מן המלים ייקרא לך, ואני, הלא הרבה לא למדתי, רק מן ההפקר אגרתי דעת, אני נכנס לחנות של ספרים ישנים, סורק במבטי את המדפים, שולף מהם על־פי חוש, על־פי מראה גב הכריכה בלבד, החוש לא מטעה אותי, הוא יודע מה טוב, יש ריח טוב למלים היפות, עובר את מחסום הכריכות, מגיע לאפי, מרטיט את נחירי, אני פותח, באקראי, ספר העיקרים, וקורא על הדת הנימוסית אשר תקצר מן האלוהית, כי לא תוכל להפריד את הנאה מן המגונה, וקרוא על השורשים הנתלים והמסתעפים, מה משמחות המלים האלה, דת נימוסית ודת אלוהית ושורשים נתלים ומסתעפים, או אימה גדולה וירח, המלים מסחררות אותי, כמו בגילופין, אני ניתק מן הקרקע, מתרומם, ערטילאים, צאו מן השמלות המכסות… סהרורים, צאו גם ביום כבחלום על הדרכים הבהירים באמצע העולם… או הדור נאה זיו העולם, נפשי חולה אהבתך… מהר אהוב כי בא מועד… או לפעמים, ברחוב, מגיע משפט לאוזני, מישהו צועק על מישהו, מאיים, אני אפרק לך את הצורה, ואני צוחק בלבי משמחה, הלא זה מה שעושה הספרות היום, מפרקת את הצורה, מפי פשוטי־עם יסדת עוז, מי יתנני כמותם, מי יתנני חי במלים נאצלות, לֶשֶׁם שְׁבוֹ ואַחלמה, כי הלשון, זו הלשון העברית, העוטה אור כשׂלמה, היא האצילות היחידה, האחרונה, בהוויה הווּלגרית, הגסה, שבה אני חי, בלילה שעבר חלמתי שאני הולך לבדי במרחב לבן של מלח, מגיע לאזור של גבעות ומוצא שם רשת של מערות תת־קרקעיות, אני נכנס לאחת מהן וקורא בשמך, אבל רק את הד קולי אני שומע, אני יוצא, ממשיך ללכת, מישור לבן, כמו מול יריחו, משקיף למרחוק, מחליט לחזור למערה, אך אינני מוצא אותה, רק נקיקים קטנים סתומים, ואני אומר לעצמי, למה לא עשית לך סימן, כמו גל אבנים, או ענף תקוע בחול, וצער גדול מכַווץ את לבי, אבל יום אחד, אני מקווה, אתן בידַיִך ספר שכתבתי, ואת תקראי בו מול הים, כי הנה דווקא בימים אלה, בשבתי פה ליד מיטת אמי, רואה איך המוות מכלה אותה – "


 

כ

סבינה גירון נפטרה בי"ג באלול. יותר ממאה איש הלכו אחר ארונה. באו אנשים שהכירוה עוד מגוֹרנה־דז’וֹמאיה, ומן השנים הראשונות לעלייתם ארצה, כשהיו ביפו, שכנים ומכרים מבאר־שבע עצמה, כמה מחברותיה של אלנה, ביניהן מלכה קליגר וברכה לוי, שני פקידי עיריית תל־אביב שעבדו במחלקתו של אלברט וקראו את מודעת האבל בעיתון, בוריס דנילו ובני המשפחה. לרבים מעולי בולגריה היתה זו פגישה לאחר שנים רבות שלא ראו אלה את אלה, ובשמחה לחצו ידיים וטפחו זה על שכם זה ונהנו להחליף כמה משפטים בלשון המולדת הישנה.

יום שרב היה, והמלווים מחו זיעה מעורפיהם, מפניהם, בדרך הארוכה מן המכוניות שהוחנו על החול, אל בית־הקברות, ואבק לבן עלה משעליהם. אלנה פסעה בכבֵדוּת לצדו של חמיה נסים, נעליה שוקעות בעפר הקִמחי, משתדלת שלא לפגר אחריו, בוריס דנילו פסע בין שתי אחיותיה התאומות של סבינה, רוזה וויקי, נעצר מדי פעם לצִדן, כשביקשו לשאוף רוח ונופפו על פניהן במניפות שהשכילו להביא אִתן, ונוגע־ללב היה מראה דנה ואביה, כשהיא – גבוהה ממנו בראש, בשמלת־גופייה סגולה־דהוּיה, בקבקבי גומי – מקיפה בזרועה את כתפיו, כחוסה עליו.

הרב אליהו בכר, מוותיקי עולי בולגריה, שר אל מלא רחמים לאחר שנסתם הגולל, והוא עצמו הספיד את המנוחה. מנה קצת שבחיה וסיפר איך פתחה ביתה לפני מגורשי סוֹפיה, כשהגיעו בחוסר־כֹּל לגוֹרנה־דז’וֹמאיה, איך היתה מביאה להם, אל אולם בית־הספר שבו שוכנו, שעועית יבשה ועדשים שהשיגה בשוק השחור, וחלב משומר בשביל התינוקות, ואיך היתה לו הזכות להיווכח בחריצותה ובתושייתה, כשבמו ידיה שיפצה את הדירה, שדמתה לחורבה, שקיבלו היא ובעלה נסים, ייבדל לחיים ארוכים, מן הסוכנות ביפו, ואיך התקינה רהיטים מקרשים ופחים שהתגוללו בחוצות. ובהזדמנות זו אמר גם כמה מלים בשבח העדה הבולגרית כולה, שבעלותה ארצה, לא מאסו בניה בשום עבודה שחורה, ואלה שהיו בבולגריה רופאים, עורכי־דין, מוזיקאים, עשו את צעדיהם הראשונים במולדת החדשה כסבלים בנמל יפו, כפועלי בניין וחקלאות, כעובדי נקיון, ובזכות זה הגיעו למה שהגיעו, לתפארת המדינה.

לאחר הלוויה התכנסו כמה מידידי המשפחה בדירת גירון, התיישבו בצפיפות על הכסאות שהובאו גם מן החדרים האחרים, על הספה, ואלנה פנתה אל המטבח, שפתה קומקום על הכירה, פתחה בקבוקי מיץ שמצאה במקרר, שמה ביסקוויטים שמצאה במזווה על שלוש צלחות, הביאה את כל אלה אל חדר־האורחים והעמידה על השולחן. רוזה אמרה שהרב בכר דיבר יפה על המנוחה, וּויקי, לעומת זאת, העירה שלא צריך היה להאריך בדברים כלליים על העדה הבולגרית, “זה לא היה במקום.” סוניה משולם, אשה בשנות השישים לחייה, שופעת חִיוּת, אצעדות רבות על זרועותיה העבות, סיפרה שאף היא היתה בין מגורשי סופיה שעליהם דיבר הרב, נערה בת חמש־עשרה, שאביה נשלח למחנה עבודה בסוֹמוֹבִיט שעל הדַנוּבּה, וזכור לה היטב שהיה אתם, באולם בית־הספר, זוג צעיר, מאורסים זה לזה, והם החליטו להתחתן, למרות כל המצוקות והתלאות, כי הבחורה היתה יפהפייה, וחששו פן יתנכלו לה החיילים הגרמנים, שהיו נטפלים לנערות היהודיות, ורק בזכות סבינה, זכרונה לברכה, שהשיגה קמח, סוכר, ביצים ואפתה עוגה גדולה, והביאה גם כמה בקבוקי יין, נערכה החתונה, באותו אולם עצמו. ובקשר למה שאמר הרב על השנים הראשונות ביפו, נזכר ברוך ארדיטי, שגר אז בשכנות למשפחת גירון, איך התקין נסים מקרר־קרח בשביל המטבח שלהם מארגז שמצא במגרש, והתפאר שהדבר עלה לו ארבע וחצי לירות בסך־הכֹּל, שעה שבחנות עלה אז מקרר כזה לא פחות משתים־עשרה ל"י. עם כך נזכרו רבים איך היו עומדים בתור לקרח, כשהיתה העגלה באה לרחוב, ונחלקו הדעות כמה עלה בלוק קרח, אם שלושים גרוש או עשרים. נסים הקשיב לדברים בשתיקה, נד מדי פעם בראשו, כמתאבל על השנים שחלפו ולא ישובו עוד, וגביניו סמורים. “אתה עוד זוכר משהו מגוֹרנה־דז’וֹמאיה?” פנתה סוניה משולם אל אלברט – שלא הוציא הגה מפיו עד כה – לאחר שהפליגו עוד שניים־שלושה בזכרונות על ימיהם באותה עיירה וסיפרו על הפגישות השבועיות בגן הציבורי, בין צעירי המגורשים והצעירים היהודים תושבי המקום. “יותר מכֹּל אני זוכר את קרקור הצפרדעים בבִּצָה הקטנה,” אמר אלברט, וחיוכים של מבוכה פשטו על פני המכונסים בחדר.

בֹּוריס דָנילו השהה מבטו על אלברט, אחר־כך אמר: “כשהייתי צעיר, בפלובדיב, היינו עושים התחרויות של צפרדעים בקפיצה לגובה. היינו מותחים חוט הוריזונטל, נותנים מכה קטנה לצפרדע על הגב, ואחרי אימונים היא היתה קופצת. צפרדע רזה יותר – קופצת גבוה יותר. זה מובן. היתה לי צפרדע רזה נחמדה, שקפצה די גבוה. בכל יום היינו מרימים קצת את החוט. אז בשביל שתנצח בהתחרות, לא נתתי לה אוכל שני ימים. מה קרה? היא קפצה, אבל לפני שהגיעה אל חצי הגובה, נפלה ומתה. הרמתי אותה מהאדמה ושמעתי אותה אומרת: תלמד מזה, בוריס! אף פעם אל תקפוץ יותר גבוה מהפּוֹטֶנציאל שלך. מסוכן! חס וחלילה!… זהו, אפשר ללמוד משהו מהצפרדעים.”

השומעים הצטחקו, הינהנו בראשיהם, ומישהו אמר: “גם המדינה שלנו, שתחיה, קופצת קצת יותר גבוה מן הפּוֹטנציאל שלה.” ואחר אמר: “מה שקורה אצלנו, זה שעם הספר נהפך לעם הבורסה.” ועוד מישהו הזכיר את הספרייה הגדולה של מאות ספרים בבולגרית שהיתה ביפו בשנים הראשונות, “אבל מי קורא ספרים היום?”

בוריס דנילו אמר: “לאמריקאים יש פורמולות לכל דבר. חוק פַּרקִינסוֹן, חוק פּיטֶר, חוק מַארְפִי, קץ ההיסטוריה… עכשיו, שמעתי, יש להם חוק חדש: כל מה שרע, נעשה רע יותר. לא נכון. חשבו שהמלחמה הקרה תהיה מלחמה אטומית, לא היתה. גם לא תהיה. חשבו שהקומוניזם הוא פרמננטי, הנה – בא הסוף שלו. אצלי הפריג’ידר התקלקל. אמרו: תזרוק אותו, תקנה חדש. פתאום מתחיל שוב לעבוד, כמו קודם…” כולם צחקו, ובוריס המשיך: “אין חוק כזה, שהכֹּל מוכרח להיות רע יותר. הכיוון יכול להיות גם הפוך. גם במדינה שלנו. אולי יהיה שלום, יהיה טוב, אולי שוב יקראו ספרים, מי יכול לדעת? מה זה, אַנתרוֹפּיה? הכֹּל הולך מסדר לאי־סדר? אפילו בפיזיקה זה כבר לא נכון, כמו שאומרים אלה שמבינים בתיאוריה של הקוואנטים.”

מישהו שאל את נסים אם המנוחה ידעה שהמחלה שלה טֶרמינָלית. “כן, כן,” אמר נסים, “כבר לפני חצי שנה היא ידעה. אמרה: הטבע רוצה אותי בחזרה. לא אמרה אלוהים. היא לא האמינה באלוהים. רק בטבע.” – “סבינה היתה תמיד בריאה,” ציינה רוזה, “כשהיינו קטנות, ויקי ואני היינו חולות הרבה, והיא תמיד בריאה. במלחמה לא ראינו אותה הרבה, כי אנחנו היינו בוִידִין והיא בגוֹרנה־דז’וֹמאיה.”– “ראינו, למה את אומרת שלא ראינו?” אמרה ויקי בפנים חשוקות, “פעמיים באנו לבקר אותה.” נסים אמר: “היא אהבה שמש. כשהיינו בגוֹרנה, היא היתה תולה את הכביסה בחצר, בשמש, וביפו היא הרגישה רע מאוד מפני שאי־אפשר היה לתלות את הכביסה בחוץ, רק על הגזוזטרה. פה, היא שוב שמחה שיכולה לתלות בשמש. בשבועיים האחרונים, כשבסוֹרוֹקה כבר לא רצו אותה, והיא שכבה פה בבית, היא היתה שומעת את הציפור הזאת… איך קוראים לציפור הזאת אלברט?”– “נַקָר.”– “דופקת על העץ. יש לנו אשל בחצר, והיא דופקת לפעמים הרבה שעות על העץ הזה עם המקור שלה. אז סבינה אומרת לאלברט… תספר אתה מה היא אמרה לך.” – “בוקר אחד, כששכבה במיטה – כבר בקושי דיברה – והקשיבה לנקישות האלה של הנקר בגזע העץ,” סיפר אלברט, "אמרה: ‘אתה שומע? היא סופרת את הרגעים. אלה הדפיקות של הגורל שלי.’ " שתיקה נשתררה, ורוזה אמרה: “כמו בחמישית של בטוהבן: טה־טה־טה־ט – ה…” הכֹּל הסתכלו בה, ולאחר כמה רגעים אמר אלברט: “מעניין, מזמן שיצאה נשמתה, כבר יומיים, לא שומעים יותר את הנקישות האלה.”

באותו רגע נפנוּ כל המבטים אל פינת החדר. קול דק של יבבה מתאפקת נשמע משם, ואלנה ראתה, לתמהונה הגדול, שמלכה קליגר היא הבוכה, מכסה פניה בממחטה. מחמת הבושה, קמה מלכה מכסאה ויצאה החוצה, ואלנה מיהרה להשיגה. “מה קרה, מלכה?” חבקה בזרועה את כתפיה. “אני לא יודעת..” מיררה בבכי, “בשביל מה אני חיה, אני חושבת… בשביל מה?… כששמעתי מה שמדברים פה… ואת אמא שלו הכּרתי, מזמן שהתחתנם… חשבתי פתאום: בשביל מה אני חיה?” – “די, די,” הרגיעה אותה אלנה, “נדבר על זה בפעם אחרת. אף אחד מאתנו לא יודע בדיוק בשביל מה הוא חי. בואי, תיכנסי, תשתי משהו.” – “תסלחי לי,” מחתה מלכה את עיניה, “אני לא יודעת מה קרה לי. פתאום – אין טעם לכלום.” אך סירבה להיכנס, ואמרה שתחזור עכשיו לתל־אביב וביקשה למסור את תנחומיה לאלברט.

ירדו דמדומים, ומעט־מעט קמו המכונסים ממקומותיהם, לחצו את ידי נסים ואלברט ויצאו לחזור איש־איש לביתו. דנה רצתה להישאר ללילה, אך אמה אמרה כי מוטב שתיסע. גם אביה, גם סבה, נוטים להסתגר עם אבלם, וממילא לא תהיה לעזר להם. מישהו שעמד לנסוע לתל־אביב הציע טרֶמפ לדנה, ולאחר שנשקה לאבלים, נסעה גם היא.

בלילה שכבה אלנה בחיקו של אלברט, חבוקה בזרועותיו, ואף־על־פי ששרויה היתה בהתרגשות עזה, שכמוה לא חשה זה שנים רבות, כשהערה את זרעו לתוכה, הרי בירכתי מוחה, באותם רגעים עצמם של עדנה נוטלת־נשימה, ארב הספק, שמא על האחרת הוא חושב בחבקו אותה. גם לאחר שנרדם, שכבה היא ערה – זרועותיה תחת ראשה, הרהורים מהרהורים שונים משוטטים בה, על ימים רחוקים, ועל הימים האחרונים – עד אור הבוקר. כששמעה את הצפצופים הראשונים של הציפורים המקיצות משנתן, משדרות אותות זו לזו מענף לענף, קמה חרש מן המיטה, התלבשה, נשקה לאלברט על מצחו, ויצאה לנסוע לתל־אביב.


במשך אותם הימים שעשה אלברט בבית הוריו, תחילה כאשר סעד את אמו על ערש חולייהּ, ולאחר מותה, כאשר נשאר עם אביו עד תום השבעה, כתב שלושים ושישה מכתבים לעצמו, בחתימתה של אולגה. את אלה לא שיגר בדואר, אלא שמרם אצלו. באחרונים שבהם עברה איזו נימה של אכזבה ממנו. באחד מהם כתבה אולגה: “שוב, זו הפעם השלישית, לא הגעת לפגישה. חיכיתי וחיכיתי, שני ספלי קפה כיליתי, יצאתי והתהלכתי לפני בית־הקפה, ואחר־כך הנה והנה על הטיילת, ולא הופעת. טוב, אני מבינה אותך. מבינה את הקושי שלך לצאת בערב מן הבית, ו’לעשות שקר בנפשך', כמו שאמרת (אם כי, אני מצדי, לפחות, רק למגע נפש בנפש התכוונתי, ושום ‘בגידה’ אינני רואה בכך). על־כל־פנים, אני משלימה עם כך שלא ניפגש עוד. ולמרות זאת.. למרות זאת אני מוסיפה לחשוב עליך, ואוסיף עד שאחדל על עצמי לחשוב. ובימים האחרונים, מחשבה מעציבה התגנבה ללא רשות לראשי, שהדרך שאתה הולך בה לא תביא אותך אל מטרתך. אתה נכסף אל התום, אל ‘התום האצילי’, בלשונך. אותו תום שהוא נקי מעורמה, מהתחכמויות, ממחשבות אחוריות, שהוא ראשוני, בראשיתי, שאותה אתה רואה לפעמים בעיני ילדה בת חמש או עשר, תום שטרם חולל, שאותו אתה מחפש סביבך, אצל האנשים שאתה מתהלך ביניהם, שומע אותם, קורא אותם – ואינך מוצא. הוא קיים, לדעתך, ביופי שבשירה, במוזיקה, בכל יצרת־רוח נעלה. אתה מעריץ אותו. אם תגיע אליו, אתה אומר, תהיה זו ‘גאולת הנפש’ שאליה אתה נכסף. אתה רוצה לראות ‘מה שהעיוור רואה’, אמרת. הנפלאות שאדם רואה רק בעיני רוחו. אבל האֶגוֹצֶנטריוּת שלך היא בעוכריך, אני חושבת. היא העומדת כמכשול בינך ובין מטרתך. כי, האם אפשרי הדבר שאדם יגאל רק את נפשו בלבד, בלי לגאול את סביבתו? הלא הוא תלוי בה! מצבו נגזר גם ממצבה, בין שהוא מודע לכך בין שאינו מודע! אוֹרכִידֵיָה בודדת אינה יכולה לפרוח כשמסביבה עשבים שוטים ששורשיהם משתרגים על שורשיה. אתה רוצה להינתק מן האדמה, לקפוץ גבוה, לעוף כפרפר, אבל אתה מסוגר בתוך השריון שלך. הלא יודע אתה שצב אינו מסוגל להתרומם אפילו כצפרדע, מפני שהוא כלוא בתוך השריון שלו…”


גם לאחר שחזר אלברט לביתו – זיפים שחורים וסמיכים עיטרו עכשיו את פניו, כי החליט לקיים מנהג זה של אבלות – לא שאלה אותו אלנה דבר על אולגה. היא הפסיקה ללכת לחוג לריקודי־עם – זמנית, הבטיחה לעצמה – לא יצאה מן הבית בערבים, המכתבים ההם, שהחריבו עליה את עולמה, לא נראו עוד בתיבה, או מחוצה לה, ושום סימנים לא היו למציאותה של אשה אחרת בתחום הראייה. עלי להניח לו, חשבה, היתה זו אפיזודה חולפת, כמו שקורה אצל הרבה זוגות נשואים – ומי הבטיח לך שכל חייך יהיו גן של ורדים? אסור להעיר כלבים רדומים מרִבצם, כמו שאומרים האנגלים; מה גם שאלברט היה עכשיו נינוח יותר. הוא לא גזר שתיקה על עצמו, וגם אם הסתגר שעות רבות בחדרו, הרי היה יוצא ממנו מפעם לפעם, משפשף את ידיו, משמיע איזה משפט מבדח, והכרת פניו ענתה בו שהוא מרוצה מעצמו. מוזר, חשבה אלנה, שדווקא לאחר מות אמו…

בערב ראש־השנה צילצלה דנה ושאלה אם לא תהיה לטורח עליהם אם תבוא הביתה לחג. שני ימים נוראים לפניה, שבעיר־הקודש הם נוראים כל־כך שאפשר להיחנק בהם, אז חשבה שמוטב לה לבלות אותם בעיר החופשית. אלנה שמחה מאוד, כמובן, וכיוון שכך, החליטה לאפות עוגה ולהזמין לליל החג גם את מירה ובעלה. מזמן לא התכנסו בביתם בני המשפחה. כששמע על כך אלברט, ביקש להזמין גם את בוריס דנילו, הוא “הבטיח לו משהו”, אמר, ולא פירש מה. כיוון שכך, אמרה אלנה, אולי אזמין גם את מלכה קליגר. משהו קרה לה בזמן האחרון. האם איבדה את בטחונה, או מה? על־כל־פנים, נדמה לה שהיא מרגישה בודדת מאוד.

בשעה די מאוחרת – אחרי עשר, אחרי החדשות בטלוויזיה – באו המוזמנים. מַרקו, לבקשתה של אלנה, עשה סיבוב גדול במכונית שלו והביא את בוריס דנילו מיפו, גם הבטיח להחזירו לשם. מלכה קליגר השהתה את ידה בידו של אלברט רגע ממושך, ועיניה אמרו את אשר בלבּהּ: השתתפות כנה בצערו. אחר־כך חייכה ואמרה: “הזמן הזה מתאים לך. תשאיר אותו.” בוריס בירך את דנה, שאל איך לימודי הדת – או הדתות – באוניברסיטה, אם מרוצה היא מהם, והיא השיבה, “בשביל אַגנוֹסְטית כמוני, זה בסדר. הלימודים האלה לא יחזירו אותי בתשובה.”

כשהגישה אלנה את הקפה, אמרה מירה שהתרשמה מאוד ממה שסיפר נסים לאחר הלוויה, שסבינה לא האמינה באלוהים, אלא האמינה בטבע. דנה אמרה שגם היא שמעה מפיה דבר דומה, שהיא מאמינה “בכוח החיים של השמש”. בוריס דנילו הסביר שסבינה היתה מושפעת מאוד מאביה, שהיה חסיד תורתו של מיכאל איוַנהוֹב. הוא הטיף לחיים של הרמוניה עם הטבע והורה למאמיניו לקלוט בכל בוקר את קרני השמש עם זריחתה למען יאריכו ימים. “סילָא נא ג’יבּוֹטה” היתה הסיסמה שלו. “הוא חשב שגם ביוגורט יש כוח חיים, זה החלב עם ה’באצילוס בולגריקוס', ואולי הוא צדק…” אחר־כך הרצין ואמר: “אבל אמונה בטבע ואמונה באלוהים – זה לא קוֹנטרַסט. זה פַּנתֵיאיזם. שפינוזה לא האמין באלוהים? אמרתי פעם לאלברט: לכל בן־אדם יש אלוהים שלו. זוכר?”

אלברט חייך: “אמרת גם שלכל אדם השטן שלו.”

“נכון, נכון. ומה נשמע עם המלחמה שלך בשטן, אלברט?”

אלברט השהה חיוכו עליו עוד רגע ופנה אל מירה: “קראתי שוב את הסיפור שלך, בעיתון שהשארת. בדפוס הוא עוד יותר יפה.”

מירה הסמיקה, ודנה, ומלכה, ובוריס, התעניינו באיזה סיפור מדובר, האם גם מירה בסופרים? מַרקו לפת בזרועו את כתפיה: “לי היא לא סיפרה כלום, עד שהופיע הסיפור בעיתון. קראתי, לא הכֹּל הבנתי, אבל הבנתי שאני מגדל נחש ארסי בחממה שלי. נכון, מירי?” הצמיד את ראשה לכתפו. “לעומת זאת, העשרתי אותך בחמש מאות שקל,” ניתקה עצמה מעליו.

ברגע זה קמה אלנה ויצאה אל המטבח למלא שנית את קנקן הקפה, ומלכה מיהרה אחריה. “אני רואה שהכֹּל בסדר עכשיו, נכון?” לחשה. “אסור לפתוח פה לשטן,” נצצו אליה עיניה של אלנה. “והרוסיה ההיא?” – “היא עזבה אותו. ואולי הוא אותה…” – “ומכתבים?” – “אין.” – “את רואה? רופא־השיניים הזה, מה שמו? בוריס? צדק, כנראה. לא הכֹּל מוכרח ללכת מן הרע אל הרע יותר. לפעמים להפך. זוכרת שאמרתי לך שבסופו של דבר הכֹּל יסתדר?” אבל אלנה לא זכרה שמלכה אמרה לה דבר כזה. מלכה נטלה מידה את הקנקן להביאו אל חדר־האורחים, ואמרה בקול נחנק מהתרגשות: “שיהיה טוב. אני מאחלת לך מכל הלב.”

“כתבת עוד משהו מאז?” נדלקו עמומות פניו עטורי הזקן של אלברט.

“מנסה…” לחשה מירה.

“היא הפסיקה לבשל. אין יותר ארוחות חמות בבית!” הודיע מַרקו.

“ואתה?…” פנתה מירה אל אלברט בהיסוס.

“אני חושב שסיימתי.”

שתיקה נשתררה והכֹּל נשאו אליו עיניים מצפות להבהרה.

“את הספר. סיימתי לכתוב את הספר.”

דנה הסתכלה בו, כתוהה, אם נכון הדבר, אחר־כך הצמידה כפות־ידיה זו לזו, כמו בתפילה, וקדה לפניו: “ברוך אתה השם, אדוני אלוקינו…”

חיוך קלוש עלה על פניו של אלברט.

“רומן?” שאלה.

“רומן? כן. אולי. רומן־במכתבים. ארבעים ושלושה מכתבים.”

“מוֹנטֶסקיֶה!” קרא בוריס דנילו, “כמו ‘המכתבים הפרסיים’ שלו, מה?”

מלכה חיפשה את מבטה של אלנה, אך עיניה של זו היו מושפלות אל כפות־ידיה, המונחות על ברכיה, אוחזות בחוזקה זו באצבעות זו.

“מותר לדעת את השם?” שאלה דנה.

אלברט היסס. “אני חושב… שאקרא לו ‘חיים אחרים’.”

“יופי של שם,” אמרה דנה.

אוֹבֶשׁטָה מִי, צֶ’ה שְׁטֶה בָּדָה פַּרבּיָה, נַאלִי פּוֹמְנִישׁ?" זרחו משקפיו של בוריס כלפי אלברט.

“כן, אני זוכר,” ענה לו אלברט בעברית, “הבטחתי. אני אקיים.”

“מלחמה נגד השטן – יש?”

הכֹּל נשאו עיניהם אל אלברט.

אלברט גימגם. “אני… דודה שלי, ויקי, סיפרה שאמרת לה פעם שכדי לגרש את השטן צריך לצעוק.”

“והספר שלך צועק?”

“בשקט.”

“אז למה העלילו עליך שכתבת רק שלושה משפטים בכל שלוש השנים האלה?” שברה דנה את השתיקה.

אלברט שקל בדעתו מה ישיב, ואחר־כך אמר: “לפני כמה ימים, בבאר־שבע, כתבתי את הרביעי.”

הוא קם ממקומו, ניגש לחדרו וחזר ומחברת בידו. הגיש אותה לדנה, ופתחהּ בעמוד הראשון. “הנה,” הצביע על שורה.

“אפשר לקרוא בקול, שכולם ישמעו?” שאלה לאחר שקראה את שתי השורות לעצמה.

אלברט החווה בידו, כמתיר לה.

דנה קראה:

לא פעם שאל את עצמו אם עשויה קרן אור אחת לגרש את חשכת כת־השדים.

היא השהתה מבטה על השורות עוד רגע, כמבקשת לרדת לחקרן, אחר־כך נשאה את מבטה:

“תביאי סליבּוֹביץ', אמא, צריך לשתות!”

אלנה קמה, וכשניגשה למזנון, חשה לחץ נורא בלבּהּ, ורצון לבכות. העמידה גביעים על השולחן ומזגה מן הבקבוק שהוציאה מן המזנון.

בוריס נשא את גביעו כלפי אלברט:

" ‘ובלילה הזה התחילו חיים חדשים לנֶכליוֹדוֹב… מפני שכל מה שיקרה לו מעכשיו והלאה… יהיה לו ערך אחר לגמרי ממה שהיה לו קודם…’"

אלברט לא נגע במשקה. חיוך חיוור היה שפוך על פניו.


למחרת אחר־הצהריים שכב אלברט לנוח, נרדם וישן שינה עמוקה כשעה ורבע. כשהתעורר, זכר את החלום לכל פרטיו:

הוא נהג בעגלה רתומה לסוס ויצא לסייר בנגב הצפוני, רובה אנגלי לרגליו. הגיע לכפר ערבי גדול, סבב בין בתיו, בסמטאות, וכשירד הערב, נכנס ללון בבית עזוב. כשהתכונן לשכב על המזרן שבחדר הריק, נכנסו גבר ואשה ערביים וביקשו שיתן להם את הרובה שברשותו. האשה יללה: הילד חולה! אתה חייב לתת לנו אותו! הוא לא הבין למה נחוץ להם רובה כשהילד חולה, אך – אם מתוך התחשבות, אם מתוך פחד – נתן להם אותו. לאחר צאתם התחרט על מה שעשה, והלך לחפש את מוכתר הכפר. לסוף חיפושים רבים מצאו בכיכר המרכזית והתלונן לפניו. המוכתר שאל באדיבות אם יוכל לזהות את השניים, ואלברט הציע שיקרא לאסֵפה של כל התושבים, ושם הוא מקווה, יוכל להצביע עליהם.

כל תושבי הכפר נאספו לאולם גדול, שדמה לחדר־אוכל של קיבוץ, וישבו על ספסלים מסביב לקירות. המוכתר סיפר את סיפורו של האורח והכריז: מי שלקח ממנו את הרובה – יקום! איש לא קם. אז התייצב אלברט לצד המוכתר ונשא נאום נלהב על צדק, זכויות הפרט וכדומה, וביקש משמו שיקומו השניים שעוולו לו. שוב איש לא קם. האסֵפה התפזרה בשקט, ואלברט נואש מלהחזיר לעצמו את נִשקו.

כשיצא ללכת אל החדר שילון בו, השיגה אותה ילדה כבת חמש או שש בשמלת כלה לבנה, ואמרה: אני יודעת איפה הרובה שלך. אני אמצא לך אותו. בוא אחרי. אלברט ליטף את ראשה ואמר: את מלכה. אך הילדה הצנועה אמרה: לא, אני סתם ילדה.

היא הביאה אותו אל חדר שעל רצפתו ישנו כתריסר בחורים על מזרנים. העירה אחד מהם ואמרה לו: קום, תחזיר לאיש הזה את הרובה שלו!

הבחור, אפוף שינה, קם בעצלתיים, אמר לאלברט שילך אחריו, הביאו לאחת החצרות, ביקש שימתין לו, ולאחר כמה רגעים חזר והרובה בידו. אלברט הודה לו ושאל איפה העגלה שלו. אה, כן, העגלה – אמר הבחור – בוא אחרי! הם הגיעו לחצר שנייה, ושם ראה אלברט את עגלתו, רתומה לסוסו, עמוסה שקי קמח לבנים לגובה רב. הבחור החל פורק את השקים, וכשסיים, אמר: הנה העגלה שלך. אלברט הודה לו שנית, לקח את המושכות בידו, עלה על הדוכן ונסע לדרכו.

כשהקיץ אלברט משנתו, היתה לו הרגשה של סיפוק ורוויה, שהנה הגיע אל המנוחה, והוא שלם עם עצמו ועם העולם כולו.

ימים אחדים לאחר כך, בין כֶּסֶה לעשור, הלך אלברט למוזיאון תל־אביב לראות תערוכה של ציורים מודרניים. באולם היו תלויים ציוריהם של פּוֹל קלֵיי, מירוֹ, דוּשַאם, מַאלֶביץ', רוֹתקוֹ, מַאדֶרוֶל, ועוד. כשעמד מול ציור של מוֹנדרִיאַן, שואל את עצמו מה מקנה לריבוע גדול זה, שכולו רק צבע ללא דמות וצורה, את ערכו האמנותי – האם זו המסגרת התוחמת אותו מסביבתו ומעניקה לצבע איכות יחודית, בעלת קרינה? האם זו ההמצאה המקורית? – שמע מאחוריו דיבור לחוש ברוסית. בהפנותו את ראשו, ראה שהמדברות הן שתי סדרניות של המוזיאון. הוא המשיך ללכת לאורך הקיר, וכשהתעכב מול הציור של רוֹתקוֹ – גם הוא ריבוע שכולו צבע, חציו אדום־בהיר, חציו שחור – והִטה לרגע את ראשו לשמאלו, גל של חום הציפוֹ ולבּו הלם בחוזקה: בפינה ישבה על כסא אחת הסדרניות, שבטוח היה שהיא היא. זו מסגרת השֵׂער השחור סביב הפנים העדינות, אלה השפתיים הדקות, החיוורות, אלה העיניים האפורות־כים, והידיים הענוגות המונחות על ברכיה… הוא קרב אליה, הרכין עצמו מעט, וכבר היה על שפתיו לומר: אולגה…

אך היא לא הנידה עפעף, ושום סימן לא העיד שהכירה אותו.



  1. “פתיתת” במקור המודפס, צ"ל: פתיחת – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. “המישה” במקור המודפס, צ“ל הגישה – הערת פב”י.  ↩