לוגו
ל"ב פירושים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

ה“מקראות הגדולות” שלנו, לא רק אלה שבכתב, כי אם גם אלה שבחיים, שבתמורות המעשה והמפעל אשר אנו עוסקים בהם, מופיעות תמיד אצלנו בלווית טורי פירושים נערמים, הדורשים כל קוץ וכל תג, המגלים פנים שונים מאחור ומקדם, ואינם מפרשים אף פעם את הפסוק כפשוטו וכמשמעו. בשעת התרגשות כבשעת מבוכה, בימי גיאות כבימי שפל, אובדת לנו עפי"ר אמת־המידה להערכה נכונה של הדברים, והננו מתלבטים בארחות עקלקלות של סיבות־לא־סיבות ופתרונות־לא־פתרון. מרוב הפירושים השונים והמשונים שנערמו עתה מסביב למצב בציונות ובארץ־ישראל, אי אפשר יהיה עוד מעט להכיר את השאלה ואת מקומה. הם נעשו כאילו מטרה לעצמם, חומר לדיאלקטיקה פוליטית וכלכלית, שדה־נסיון לפרוייקים מעופפים. אלפי קולות מכל צד, דרך מגפון ודרך חזיזים יותר פּרימיטיביים מכריזים שעה שעה: “אייריקה!”, מצאתי, מצאתי! – וכשבאים למשש את “המציאה” הזאת נוכחים מהר שזהו חזון בדים, אשר לא רק שאין ממנו ישע ותנחומין, אלא עוד מגביר את המבוכה ואת האכזבה.

היש משבר בציונות ובא“י, אם אין? – אף נקודת־מוצא זו עצמה משמשת כעת נושא לויכוחים אקטואליים. דבר זה נראה עוד מעט כמטפיזיקה. כאילו היה כאן איזה שכל נעלם, וכאילו אינם שולטים בשטח זה האמצעים הכי בולטים של ההוכחה: ארבעת כללי החשבון האלמנטריים. יום היווסד הציונות היה יום התחולל המשבר שלה. היא נולדה לתוכו, לתוך המלחמה הקשה והמטרידה בין השאיפה והיכולת. לא היו לה אף פעם ימים טובים; לא נתמלאו אף פעם גם מחצית מתאוותיה; לא זכתה אף פעם לרגע קט שאפשר יהיה להגיד לו: “הימשכה נא!” היו בה רק רגעים חולפים של היסח־הדעת, של אילוּזיות ואונאה עצמית – וכל שעת פכחון מאילוּזיות כאלה נפתחה לפנינו כתהום, ונראתה לנו בדמות “משבר” חדש. המשבר הוא החזיון הפּרמננטי – ההפסקות המדומות שלו הם החזיונות החולפים והמקריים. בו, במשבר זה, גם הכוחות הדינמיים של הציונות: ההתפרצות מן המיצר, הרצון להיוולד, ההעפלה לכיבוש החיים בכל יום מחדש. מתוך המשבר נוצר מה שנוצר בארץ־ישראל ומתוכו בודאי תתגשם הציונות. ולא בקושי ולא בהכרת הקושי מקור הרפיון כי אם בהיפך, בהתנכרות למציאות הכרחית זו, באמונה ובהפחת האמונה כי ישנן דרכים קלות, כי ישנם באיזה מקום אוצרות גנוזים, שאפשר לזכות בהם ע”י להטים ונחשים, ללא עמל וללא סבל.

אכן, יש משבר בציונות ובא“י – והוא איננו מתמול שלשום. בימים האלה המשבר הזה יותר בולט ויותר מורגש משום שהיה גאון מדומה זמן מועט לפני כך, משום שהיו שמונה־עשר חודש שבהם נדמה היה למי שהוא כי נפרצו כל הסכרים וגאון־יעקב עלה על גדותיו; ומשום – וזה העיקר – שהולכת ומתגברת אצלנו ההרגשה כי השעה דוחקת, כי השנים הקרובות הן שנים מכריעות, כי בנו ומסביב לנו הולכים ומתגברים ומתבשלים גורמים מעכבים העלולים אח”כ להכביד עלינו את הדרך מאד, כי כל שנה עוברת עלינו ללא התקדמות ניכרת היא אבידה שאינה חוזרת. הכרת המצב הזה מחייבת אותנו לחרדה נוספת, לתגבורת כוחות ומאמצים, להכפלת הצעדים. עוקץ השאלה איננו ב“זעקת הרעבים”, והפתרון לא יבוא ע“י שום הצעה לכלכלת הרעבים. אין צורך להפחית גם את ערך השאלה הזאת ואת ההכרח לבקש לה פתרונים – אבל לא היא ולא בה הביטוי של המשבר בציונות ובא”י ולא כאן מקור היאוש והתקוה. הדאגה המעיקה לגורלה של הציונות בשעה זו מונחה בשטח אחר לגמרי:

בחוסר פּרספּקטיבות למפעלי־התיישבות רחבי־מידות, שהמצב האובייקטיבי מבפנים ומבחוץ תובע אותם ומחייב אותם;

בדחיפה אחורנית אל המסלול הצר ואל צעדי־הצב בדרך ההגשמה ;

בחוסר מצפן ותכנית כללית, דיסציפּלינרית, למפעלנו הכלכלי והישובי;

בחוסר הכשרה פסיכולוגית מספיקה בתוך העם בשביל מפעל קולקטיבי של בנין מולדת;

וברוח השקר אשר היתה בפי הרבה נביאים בציונות, לערבב עליה את עולמה, בשאלות אשר אינן שאלות ובתשובות אשר אינן תשובות.

זהו תוכנו האיכותי של המשבר – ובשטח זה נדרשת התשובה המתאימה. והתשובה היא ברורה ונצחית. אי־אפשר לדבר על “שבירת־המשבר”, כי אם על דחיפות חדשות, יותר חזקות ויותר תכופות אשר יניעו את המוטור שלנו בדרך ההתקדמות. גיוס היכולת הפנימית של העם; תכנית כלכלית ישובית רציונלית, והגברת מידת הפּרודוקטיביות של עבודתנו ואמצעינו; הכשרת הלבבות, חינוך העם לבנין קולקטיבי ולאחריות לאומית, תגבורת החלוציות; רוח אמת בציונות, הבנה מבוגרת של השאלות ותשובה מבוגרת ואחראית עליהן – אלה הן התשובות, הבּנליות כמעט, אבל אמתיות ונצחיות, העומדות מול פני הציונות כאותות אזהרה לכל ארבע רוחותיה. מקוריות לא תחולל כאן מאומה. כל היסח־הדעת, כל תשובה שלא מענינה, כל רצון להטות את שימת הלב לנקודות אחרות, כל פירוש־שוא וכל נימוק־שוא, כל טיפוח אילוּזיה – אלה הן פעולות אנטי־ציוניות ואנטי פּוליטיות.

אכן, השעה דוחקת. אבל גם שעה דוחקת אי־אפשר לאנס בידים; בכל אופן אי־אפשר לאנס אותה במלים וברדיקליזמוס שבעל־פה. אלה הן הזיות־שוא לחשוב כי אנחנו נוכל באיזה אופן שהוא להגשים את הציונות מהיום למחר. לא נוכל, אין בהחלט שום דרך כזאת, ואינני יודע גם אם נרצה, מפחד: “פן תרבה עלינו חית השדה”. כל כשלון שיארע לנו על דרכנו – איננו עדיין כשלון הציונות. כשלון כלכלי – איננו כשלון הציונות; כשלון פוליטי – איננו כשלון הציונות. אבל כשלון האידיאה הציונית וכשלון תוכנה הרעיוני – הוא מות לציונות ללא תקומה. במשך השנתיים האחרונות טעמנו מעין טעם “עולם הבא” של “הגשמה” מבוהלת זו, ועוד זמן רב נחוש את טעם פריה המר. אינני יודע אם יש צורך לבכות את היוצאים. אילו היתה יציאה זו סתם פליטת העודף הזה שאין הארץ יכולה לקלוט אותו, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מוסרית וחברתית, בלי אותם חזיונות הלואי המבישים הכרוכים בעקבה – לא היה צורך לבכות את “התמוז”, להצית אש בבטן האליל הזה של פתטיקה לאומית כדי שעיני העופרת שלו יזילו דמעות. מציאות האנשים האלה בתוכנו לא היתה ואיננה תוספת כי אם מגרעת, לא מעלה אלא מורידה. היא אינה מגבירה את הכוח הכלכלי של הארץ כי אם מתישה אותו, לא מגבירה את כוחנו הפוליטי כי אם מסכסכת ומסכנת אותו, לא מגבירה את כוחנו התרבותי כי אם מחלישה אותו, היא אפילו לא מבטיחה לנו דור־בא ואסימילציה פנימית במשך השנים. מאתים אלף יהודים מעורים בקרקע המולדת במובן הכלכלי, התרבותי והמוסרי, מרוכזים בתוך האידיאה הלאומית והאחריות הלאומית, הם כוח לאומי ופוליטי פי כמה יותר גדול ויותר חשוב מאשר מיליון יהודים פרועים לשמצה כלכלית ורוחנית. בצבא קטן, אבל מחונך, בעל משמעת ונושא־רעיון, ניצח נפוליאון מחנות צבא כבירים וגדולים פי שלושה וארבעה, וכבש עמים וארצות אשר יכלו לרגום את כל צרפת בכובעיהם. חזיונות כאלה יודעת ההיסטוריה בעבר ובהווה לאלפים ולרבבות.

הדברים האלה אינם אומרים הסתפקות במועט והשלמה עם איזה מצב שהוא. הם אינם אומרים “ממלכת כהנים” ואנשי סגולה. הם אינם אומרים שעלינו לוותר או להסתיר את שאיפתנו לעשות את א“י מולדת לעם העברי, בכל ההיקף שהדבר הזה אפשרי וריאלי. אבל זאת היא תביעה לבנין שיטתי, תביעה להכרה ציונית ולכוונה ציונית במעשינו הכלכליים והפוליטיים. לא ע”י עירום גל אבנים גדול, כי אם קו לקו, צו לצו, כיבוש לכיבוש וכל אבן במשבצתה – כך נבנה את א“י וכך תקום חרות ישראל ולא אחרת. בשטח זה שוגים רבים שגיאה פאטאלית: ההכרזה על “רוב” כמטרת הציונות, איננה רק תכסיס פוליטי לא נכון כי אם אידיאה פוליטית לא נכונה. לא בזה קצה המטרה של ההגשמה הציונית, ולא רוב שבמנין קובע את הקריטריון של רינסנסה לאומית ויוצר את הכוח הפוליטי. אפשר להביא בנדון זה ראיות רבות מהנסיון האמפּירי בא”י עצמה. יש לנו בא"י כיום מאה וחמשים אלף יהודים, וכוחו הפוליטי והלאומי הממשי של הקיבוץ הזה איננו מגיע אפילו כדי חמשים אלף. ישנן אצלנו נקודות אבטונומיות־טריטוריאליות נקיות, ובהן אנו קורסים תחת נטל ההסתכסכות ההתפוררות ללא כל יכולת של חישוק פנימי. לא הרוב היא נקודת המטרה, כי אם המדרגה הקרובה בהתקדמות המפעל והבנין. זהו הר־נבוֹ אשר ממנו נשקפת לנו הפּרספּקטיבה ההיסטורית של הציונות. כמדומני שאחד־העם השתמש באיזה מקום במשל זה: מי שרוצה לעלות על גג גבוה ומביט אל השלב האחרון של הסולם ולא אל הראשון השני והשלישי שלפניו, לו צפויה סכנה לשבור את מפרקתו. הפּרספּקטיבה ההיסטורית לבנין עם ומולדת מתחילה מהשלבים הראשונים ולא מהאחרונים, כי מי יודע איזהו השלב האחרון ומי יביאנו לראות מה שיהיה אחריו?

 

ב.    🔗

כל ל“ב הפירושים המלווים כעת את הציונות בפרק הקשה שהיא נתונה בו – הם עפי”ר פירושי־שוא ומדוחים ופתרונות שוא הולכים בעקבותם. אמרתי ל“ב רק מתוך אסוציאציה בלבד, אבל בעצם מספר הפירושים האלה הוא יותר גדול. מצדדים שונים משתמשים עתה בכל הקומבינציות האפשריות להוציא את הפסוק מידי פשוטו. מתוך העוויות גדולות מאד ודרך מגפונים משמיע ז’בוטינסקי את האימפּרוֹביזציות הכלכליות והפוליטיות שלו לפתרון שאלת הציונות, שאי־אפשר להתייחס אליהן בשום אופן ברצינות. המגפון מגביר את הקול, אבל אינו מגביר את ההוכחה – ולא תמיד במקום ששם הקול רם ביותר שם גם הדברים נכונים ביותר. עצם ההכרזה הווּלגרית שהנה: “היהודים הם אָללרייט; האנגלים אָללרייט; רק המנהיגים שלכם אינם אָללרייט” – היא תמצית רוח המרי העקר המלווה את העם היהודי הטרחני ממצרים ועד הנה. המנהיגים תמיד אינם אָלרייט. גם הרצל לא היה אָללרייט, כל עוד היה בחיים חיתו. בנדון זה לא חידש ז’בוטינסקי מאומה. כל אבן מקיר תזעק זאת בא”י ובכל מקום אחר שיהודים נחתים שם. החל מה“גבאי” שלא נבחר באיזה קהילה יהודית בפולין, עד בן־אבי בירושלים כולם מנבאים בסגנון זה, במשקל זה. במשקל הערכת הענינים בציונות ובא“י זה בכל אופן אינו בא, אבל גם משקלן של כל שאר ההנחות של ז’בוטינסקי ומשקל הצעותיו שהוא מציע אינו יותר גדול. מי שרואה את כל הקומפּלקס של שאלות הציונות ובנין א”י מן הפּרוֹפיל הפוליטי בלבד, הוא עיוור בעין אחת; ומי שרואה את הפוליטיקה הולכת יד ביד עם עוויות רדיקליסטיות וטרטור אופּוזיציוני, הוא עיוור בעינו השניה; ומי שחושב אחרי כל זה שרק הוא הרואה נכונה, יש לבדוק גם אחרי שאר חושיו.

איני חושב אף רגע כי המצע הפוליטי שלנו בא"י הוא טוב ומניח את הדעת. יש התנכרות מצד הממשלה לתביעות צודקות, ויש צורך להלחם עליהן עד שתתמלאנה; יש גם קיפוח זכויות אלמנטריות ויש צורך להלחם נגד תופעות אלה בכל האמצעים הקולעים אל המטרה. אבל מי שבא ואומר כי הסטטוס הפוליטי הנוכחי הוא עיכוב אובייקטיבי בדרך הגשמת הציונות הוא פשוט משקר. הדברים שעליהם מדבר ז’בוטינסקי אינם בכלל בגדר של פוליטיקה; זהו רדיקליסמוס ניהיליסטי, יאוש מן ההגיון. את סימניה של הפוליטיקה קובע אחד הסופרים הגרמנים החשובים במלים הבאות: “פּוליטיקה היא בהכרח הרצון לתיווּך ולתוצאות חיוביות; היא הנה חכמת גמישות, אדיבות ודיפּלמטיה, היא הניגוד לרדיקליזמוס”. ואם בשטח של יחוסים מדיניים שבין עמים בעלי־כוח ומשקל שווים הדבר כך, ביחוסים מדיניים שבין עם מחוסר כוח ובין עם אשר מצודת כוחו וחכמתו המדינית פרושה על חמשת חלקי התבל, על אחת כמה וכמה. מה שעושה ז’בוטינסקי, לא רק שאין בו אף אחד הסימנים שמנו חכמים בפוליטיקה, כי אם יש בו ההיפך הגמור מזה. את הדרישות ההגיוניות והריאליות הוא מסרס עד כדי חוסר הגיון והגזמה, עד כדי איבוד פרצופן הרציני.

אשתמש בשתי דוגמאות, הבולטות כשני צירים עיקריים בפּרוגרמה הפוליטית והכלכלית של הרביזיוניסטים, ואשר ז’בוטינסקי בונה עליהן את כל השקפתו “המהפכנית”. התביעה לאדמת הממשלה בשביל ההתיישבות היהודית אינה המצאתו של ז’בוטינסקי; היא קובעת את אחד הקווים של הפוליטיקה הציונית מאחרי הכיבוש הבריטי עד היום. היא נכנסה כאחד הסעיפים במנדט. היא מצאה גם את אישורה בחוות דעתה של ועדת המנדטים. צריך, כמובן, להמשיך בתביעה זו עד שתתמלא, אינני יודע אם זה שאפשר להשיג בשטח הדרישה הזאת יש בו באמת הצלה ומסקנות מעשיות מכריעות בשבילנו, כפי שמתארים לעצמם רבים. אבל אם מנפחים את הדבר הזה עד לידי דרישה להפקעת הקרקעות הפנויות שיש עליהן בעלים1 “משני עברי הירדן”, ועד לידי עשיית קרקעות אלה לבסיס היחידי של הקולוניזציה שלנו ועד לידי הוכחה מוזרה שעל אדמה קנויה אי־אפשר לעשות קולוניזציה – הרי אין כאן רק תפיסת־מרובה מחוסרת הגיון ואפשרות מעשית, כי אם זהו אקט אנטי פוליטי, החותר גם תחת דרישותינו הפוליטיות הריאליות ופוגם את דמותה הרצינית של הציונות. והדוגמא השניה: אין ספק בדבר כי ביכולתה ובתפקידה של הממשלה לעזור להתפתחות התעשיה העברית בא“י. בנדון זה יש קוֹמפּלקס שלם של דרישות הגיוניות וצודקות: ביטול המכס על חמרים ראשונים המוכנסים מן החוץ, ביטול המכס על מכונות לתעשיה, הוזלת צרכי ההובלה בפנים הארץ, שחרור מפעלי תעשיה ממסים מעיקים וכו' וכו'. אבל לז’בוטינסקי נעשה ענין “ההגנה” למין פֶטיש, וכשהוא בא לתת תשובה לשאלות כלכליות, גם אז זו מופיעה לפניו בדמות “גדוד” של “מכסי־הגנה”. אלמלי גם היה הדבר הזה אפשרי ורצוי, אי־אפשר לדבר כאן כעל “טרוּמף” כלכלי לפתרון מכריע של שאלת הציונות. אבל יש ספק גדול אם בכלל דבר זה רצוי, ויש בו איזו תועלת שהיא מבחינה כלכלית. יש כלל גדול בתורת הכלכלה: “רק בשעה שכוחות התוצרת של העם התפתחו במידה כזאת שיש להם סיכוי לעמוד בהתחרות עם סחורות חוץ, אפשר לקבוע מכסי־הגנה, בזהירות רבה”. במצב הנוכחי של האינדוסטריה הא”י ושל החקלאות הא"י, השכר שיבוא ממכסי־הגנה לאיזה ענף תעשייתי, יצא פי כמה בהפסדם של יוקר החיים והחלשת כוח הקניה. אפילו בארץ כמו רוסיה, שיש לה כמעט כל החמרים הראשונים בארצה, וששימשה תמיד ארץ אכספּורט של תוצרת חקלאית, הביאו מכסי־ההגנה לפני המלחמה תוצאות מהופכות מאלה שקיווּ להן.

ציינתי את שני הפרטים האלה הבולטים כל כך בנאומיו של ז’בוטינסקי ובקומפּלקס הפוליטי־הכלכלי שלו, כדי ללמוד מהם על השאר. אינני מתכוון להיכנס כאן בכל פרטי הקומפּלקס הזה. אבל אפשר היה לקחת כל סעיף ולמרוט את נוצות־הקישוט שבריטוֹריקה ולהוכיח את האבּסוּרד שבהם. כי בעצם התשובה הסטיריאוֹטיפּית: “הממשלה!” על כל השאלות והפּרובּלימות המתעררות בפּרוצס ההגשמה של הציונות, מוכיחה את התפיסה השטחית ואת האפסות שב“פּרוגרמה” זו.

אם בכלל אפשר לדבר על נקודות התנגשות וחילוקי דעות פוליטיות וכלכליות בינינו ובין ז’בוטינסקי, הרי זה מתבטא רק בצורה דלקמן:

נקודת הכובד ונקודת המוצא בחובת המילואים של הציונות היכן הן – בעם העברי או בממשלת המנדט?

אנחנו אומרים: בעם העברי! אנחנו אמרנו את זה בכל הפזות של הציונות, בימי עליה פּוליטית ובימי ירידה פּוליטית, ביום קטנות וביום תרועה. עוד לפני הכיבוש האנגלי ולפני המלחמה, בשעה שעמדו חכמי־המדינה, כמו ז’בוטינסקי היום, והכריזו: “מקודם תנאים – ואח”כ ענינים!" התפרצה עליית הכיבוש לא“י והניחה את היסוד לקו הפוליטי והכלכלי של הציונות הריאלית בדרך הגשמתה. אלמלי היינו מחכים עם “הענינים” ל”תנאים" המוקדמים, היינו מפסידים גם את אלה וגם את אלה. אין אנו אומרים לוותר אף כשרוך נעל מדרישותינו הפוליטיות ממלוא המנדט, אבל אנחנו חדורים הכרה כי מילואים אלה יבואו ויכולים לבוא רק כתוצאה ממעשה־היצירה שלנו בארץ, כתוצאה מיצירת העובדות הפוליטיות, שאין בפניהן כרגע מעצור אובייקטיבי. ההכרה הזאת מחייבת אותנו לרכז את כל האנרגיה הציונית ביצירת העובדות האלה. זוהי הדרך הכי קשה, היא דורשת חינוך עצמי ומאמצים כבירים חומריים ורוחניים – אבל זאת היא הדרך אל המטרה ואחרת אין.

מה שרוצים ז’בוטינסקי ונושאי־השובל שלו אין בו בכלל נקודת כובד ונקודת מוצא. אלה הם ה“גנים התלויים באויר” של העדן האבוד, שאפשר אמנם לנאום עליהם נאומים כדימוסתנס וכציצרו, אפשר לשיר אותם, לדבר על קיסרות ועל כתר מלכות, אבל אין להם משען מציאותי.

התעכבתי ארוכות על ז’בוטינסקי, משום שהוא טיפוסי והוא ממפרשי־השוא הכי פּופּולריים של הציונות בזמן האחרון. אחריו הולכת שרשרת ארוכה של מפרשים אחרים, קטנים וגדולים, המסובבים את הדברים, נאחזים באפיזודות שונות ומבקשים פתרונות פורחים – ולתוכן הדברים לא יגיעו. וצר מאד לראות, שישנם גם אנשים רציניים ואחראיים אשר חוזרים למחצה או לשליש על הרדיקליזמוס הזה של ז’בוטינסקי ודכוותיה, ונאחזים אף הם בגבעולי קש להערכת המצב ולפתרונו. זה מזכיר את המערכה הידועה בחצר המלכות אשר בפויסט השני, כשמפיסטו מופיע בתור מציל המדינה. מי שהוא מבין הקהל אומר אז: “הכסיל לוחש על האוזן – והחכם מדבר…”

 

ג.    🔗

היש משבר בא“י ובציונות – אם אין? בודאי יש! אבל המשבר הזה הוא מקור של דאגה רבה ורצינית ולא מקור של יאוש. יש עמים וארצות שעברו עליהם רעידות־אדמה קטסטרופליות ואינם נואשים. יש שמלחמות השמו את נויהם ואת שדותיהם ואכלו את מיטב בניהם, ואינם נואשים. מה שעבר עלינו בזמן האחרון זוהי רעידת־אדמה קלה: נפלו בתים אחדים, התפוררו ארובות עשן אחדות, ברחו ובורחים גם מעט אנשים מוגי־לב – זוהי מצוקה אבל לא אבדן תקוה. המסקנות מזה הן: להקים את ההריסות ולבנות את בנינינו באופן יסודי, למען יעמדו בפני רעידות מצויות. מכשלונות בודאי לא נמנע גם להבא. בטחון בכלל לא נדע ולא ידעו אולי גם בנינו ונינינו. אבל בטחון אחד הוא הכרחי שבלעדיו לא נוכל לזוז – זהו הבטחון בנכונות הדרך שאנו הולכים בה. יש פירוש אחד לציונות ולא ל”ב פרושים: התערות הכוחות החלוציים של האומה, ותגבורת מאמציה החומריים והרוחניים לתוספת בנין ואחיזה בארץ. זאת היא הציונות בהתגשמותה. זהו ציווי כל השעות וציווי מוחלט של השעה הנוכחית. ציונות אחרת אין.

 

ד.    🔗

ב“פלוריאן גייאר”, הטרגדיה של מלחמת־האכרים אשר לגרהרד הויפטמן, ישנה סצינה אחת קצרה הנוגעת עד הנפש. גייאר עג עיגול בקרטון על דלת הכנסיה ומבקש מאת בני־בריתו שיתקעו כל אחד את כידונו בתוך העיגול לאות קשר והסכמה. כל אחד מהאבירים השחורים תוקע את סכינו מתוך הכרזת־אומץ פתטית כלפי האויבים: “לבישוף קונרד פון טינגן – באמצע הלב!”, לפלוני אלמוני – באמצע הלב! וכדומה. רק אחד יש ביניהם סרטוריוס, איזה מגיסטר צנוע, שאינו קורא בשם ותוקע את סכינו בהכרזת־אומץ אחרת לגמרי: “לפירוד הגרמני – באמצע הלב!”. הרגע הזה מזעזע; צמרמורת עוברת בבשר; ניכר שסרטוריוס הוא אשר קלע לנקודה הנכונה. לא פלוני ולא אלמוני הוא האשם בטרגדיה העממית ולא אותו יש לרצוח־נפש, כי אם יש לרצוח נפש את ריב־האחים, את ההתרוצצות וההסתכסכות ההדדית על לא דבר.

בתוך המעגל המכושף של הציונות נתקעים עכשיו סכינים מכל צד. בהעויות פתטיות עומדים האבירים השחורים מסביב חמושים כלי מלחמתם ומבקשים להם שמות כדי לזרוק בהם את כידוניהם. “מי הוא האשם במצב הנוכחי בציונות ובא”י?" – זהו התוכן העיקרי שמסביבו מתנהלים בחום רוב הוויכוחים על הבמות השונות ובועידות הציוניות בזמן האחרון; וזוהי נקודת־המוצא לשטף של החלטות־סרק, שיש מהן רק מסקנות מסבכות אבל לא תוצאות ממשיות לפתרון שאלותינו הכואבות. כולם קוראים בשמות, ואיש אין אשר יבוא ויגיד כי אין אשם. כי כולנו אשמים, ואשר יתקע את סכינו באותה הנקודה שתקעו סרטוריוס: “לפירוד הציוני – באמצע הלב!”

אחד ממראות־הנגעים הכי קשים של הציונות בזמן הזה, היא ההתפוררות הפנימית והערבוביה הגדולה השלטת במוחות ובלבבות. הכל מנוקב ככברה. כל כשרון החיים והפעולה כאילו בגד בנו. זו איננה יותר דיפרנציאציה על יסוד חילוקי־דעות רציניים בתכנית המעשה וההגשמה הציונית, כי אם פשוט דור־הפלגה, שאיש אינו מבין את שפת רעהו, ואינו משמיע לאזניו מה שמוציא משפתיו. הלכות, הגדרות, מושגים פורחים, שאין אחריהם שום התחייבות ושום אחריות, בצירוף אמביציות קטנות ואספּירציות גדולות לשלטון ולהשפעה – מקדירים מדי פעם את הדמות הנכונה של הדברים ומוציאים את הציונות מתוך המסלול של שיקול־דעת ובגרות אלמנטרית בהערכת הענינים. לב רגז, תמהון, וכשלון איש באחיו – אלה הם סימני התקופה הנוכחית בציונות ובמועדיה.

תרפ"ז



  1. עצם הדרישה להפקעת אדמת הרכוש הקרקעי הגדול, גם מידי יהודים וגם מידי ערבים, בין זה הפנוי ובין זה שעובדים בו אריסים ופועלים שכירים, היא תביעה סוציאלית ומוסרית צודקת. היא מונחה ביסוד דרישתנו להלאמת הקרקע. קרקע אינו יכול להיות קנין של פרט כמו שהאויר אינו יכול להיות קנין הפרט. מבחינה זו יש צדק בדרישה זו והיינו צריכים להתחיל למלאות אותה קודם כל בתחומי הרכוש הקרקעי העברי, שכאן אין שום שאלה של התנגשות פוליטית עם עם אחר, החי עדיין בכל המושגים ובכל הפסיכולוגיה של המשק הפיאודאלי, אולם מי שעושה מזה תביעה פוליטית בלבד, ומורה באצבע על הבעלים הבלתי יהודיים “משני עברי הירדן”, הוא אינו עלול רק לחדד את היחסים ולהגביר את ההתנגדות הפוליטית נגדנו בארץ, אלא גורם לדיסקרדיטציה פוליטית של הציונות בפני כל העולם.  ↩