לוגו
נתן החכם..
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

"נוסיף עוד: שיילוק הנהו הרבה יותר יהודי מאשר נתן… “נתן” לא הציג שום יהודי מן המציאות ואפילו רק בתור יהודי־למופת: אבל בקשר עם ההתפתחות הסוציאלית, המדינית והרוחנית הוא יצר מאות אלפים יהודים־למראית־עין כדמותו וכצלמו. אולם אנו, היכולים להפיק תועלת רבה מההומניות אמיצת־הלב של לסינג, ביחוד בתנועה הלאומית הצעירה שלנו, פונים בכל זאת עורף לדמות היהודית שלו החורת ומחוסרת דם, ובוחרים לשמוע עם הינריך הינה בליל יום הכפורים את גניחותיו וזעקותיו של שיילוק: “יסיקה, בתי…!” (ד“ר ארנסט סימון – “לסינג וההיסטוריה היהודית” – “הפועל הצעיר” גליון 15 תרפ”ט).


אם ההפגנה נגד נאומו של הד“ר מגנס בעת פתיחת עונת הלימודים באוניברסיטה העברית, היתה בלתי צודקת ומחוסרת נימוס תרבותי ופוליטי גם יחד, הרי אין להטיל ספק בצדקת ההתמרמרות הרבה שקמה לרגל דברי ההמלצה, ההסכמה וההגהות שבהם מלווה הד”ר מגנס את הצעתו של פילבי ב“ניו־יורק טיימס”. ע“י מתן פרסום לדברים האלה על במה פוליטית כללית, עבר הד”ר מגנס את גבולות הזכות שישנה לדעת יחיד, שיתף את עצמו להצעה חצי־רשמית, המסרסת, בהנחותיה ובכוונותיה, את תוכנה של הציונות, ונתן לה מהלכים בצורה העלולה להשתמע כאילו זאת הצעה מוסכמת ע“י זרם ציונים “שפויים בדעתם”, בניגוד ל”חלומות השוא" שבקורס הפוליטי הרשמי של התנועה הציונית. זהו, בלי ספק, אקט פוליטי פומבי, שאף אם לא נעשה בכוונה להזיק ולשם איזו טובת־הנאה פרטית, אי־אפשר שלא לציינו כפריצת גדר וכמעשה מכשיל וחסר אחריות.

הפירוש שניתן ע“י הד”ר מגנס לציונות ולמטרותיה בהערות אלה, אין בהן שום תוכן ציוני, לא פוליטי ולא רוחני, כי אם מקצת רומנטיקה נוקשה, שאין לה שרשים לא במחשבה היהודית ואף לא במחשבה האנושית המודרנית.

הוא חוזר לכל הפחות מאה וחמשים שנה אחורנית, ומעלה מתהום הנשיה את דמותו של “נתן החכם” אשר ללסינג, כסמל היהדות האידיאלית, וממשיל כמוהו את משלו של בוקציו ב“שלוש הטבעות”, משל שיש בו בודאי מידה רבה של טולרנציה ושל מוסר דתי, אבל יחד עם זה הוא אבי מחשבת הטמיעה ביהדות, וכולל את כל אותם היסודות, שמתוך התנגשות עמם ומתוך מלחמה בהם, נולדה התנועה הציונית, “הארץ הקדושה לשלוש הדתות”! – ובכן לא הדאגה לעם העברי ולגורלו, לא שאלת קיומם הכלכלי והרוחני של המוני העם הצפויים לכליה לאומית, לא קרקע ואחיזה לעם הזה, לא חרות ולא ריכוז טריטוריאלי, שהם יסוד ושורש לכל תרבות אמתית, כי אם מעט מוסר צרוף, “משוחרר מכל משפט קדום”, דתי וגזעי, ודאגה לאיזה בית־נכאת תיאו­לוגי, שאין לו בעלים, שאינו שייך למישהו ושייך לכולם וחלקנו בו אינו חלק של עם, כי אם החלק של האנושות, של כל העולם כולו. במידה שמוזר הדבר לצרף מהלך מחשבה כזה לאיזו קונצפּציה פוליטית, הרי מוזר פי כמה הוא לראות אותו בקונ­צפּציה ציונית ולבקש לה סמוכין אצל אבות הציונות ונביאיה. אף החלק היהודי סתם בקונצפּציה זו מפוקפק מאד, בכל אופן הוא מסתיים במקום שממנו רק מעבר קל להתכחשות גמורה, במקום ש“מקרה־הלידה השליך אותו שם”. זאת היא עתרת שלום ואמת, של איזו “כנסיה חפשית”, שאין לה כל שייכות לא לפרובלימות האקטואליות של הציונות ולא לפרובלימות הנצח שלה.

לשלומי אמוני הציונות, על כל החוגים והזרמים שבתוכה, אין המצע של ד“ר מגנס יכול אפילו לשמש שטח של ויכוח עניני. מלבד ההנחה המקובלת ברוב חלקי התנועה שא”י העברית מוכרחה להבנות על בסים מוסרי, הן ביסודותיה הכלכליים והחברתיים והן בגילוייה הפוליטיים, אין בכל ההנחות האלה אף אחת, שיכולה להקלט בתוך הציונות מבלי להמית אותה מיתה גמורה עולמית. פּרוצס ההתפתחות הציונית הולך ומוכרח ללכת בכיוון הפוך לגמרי מכפי שרוצה לראותו הד“ר מגנס. הוא הולך מן ה־x אל המרכז, מהקוסמופוליטיות אל ההגדרה הלאומית העצמית, מהתיאולוגיה אל הסוציולוגיה, מהטשטוש בין הגזעי, בין הלאומי ובין הדתי, לריכוז, לאחדות מדינית ולהשתרשות קרקעית. קדושת א”י בשביל הציונות היא קדושת מולדת, קדושה של ארץ, קדושה של חיים ויצירה, כשם שקדושה כל ארץ מולדת אחרת לכל עם אחר – ולא “ארץ קדושה” של נזירים הוזים ועתיקים מעולם. חיים מוסריים אינם מן המצוות התלויות בארץ, הם מצוה שוה לירושלים ולפריז, ללונדון ולניו־יורק – ותוכנה המוסרי של הציונות אינו יונק את ההשראה שלו מן העובדה שעל אדמה זו התהלך ישעיהו או ישו או נביאים וחוזים אחרים, כי אם מן ה“הכרה המוסרית שבפנימיותי” והיא לא היתה משתנה במאומה, אילמלי היתה זאת מלפנים ארץ של פּירטים, של שודדי־הים. “החלום הציוני המדיני” אשר מר פילבי רוצה לראות במיתתו המהירה וד“ר מגנס מסייע בידו, איננו “להשתלט פעם על הארץ הקדושה” כי אם להשליט את הארץ הקדושה על גורל העם העברי, להכניס אותו לתוך שטח הגרוויטציה של מציאות קרקעית, להעמיס עליו את עול האחריות של קיום, להשפיל במקצת את קומת הגאוה־הדלה של “מאשרי עולם” הדוחקת את רגלי השכינה, המעמידה את עצמה בפּוֹזה של פּזרן והמעניקה ומוותרת ב”יד רחבה" בשעה שלה לעצמה אין מאומה. עם הפנים אל האדמה ולא עם הפנים כלפי שמים; הדאגה לעצמנו בתור קולקטיב עממי, הכובש בכל יום את חרותו מחדש מתוך עמל ישרים, היוצר את חייו ואת תרבותו להיות אור לעצמו, בלי כל חשבון תחילה להיות “אור לגויים” דוקא – זאת היא הציונות, גם הרוחנית וגם הפוליטית, אחרת אין ואינה יכולה להיות.

למרות המבוכה הגדולה השולטת עתה במוחות ובלבבות, אין לשער כי ישנו איזה חוג בציונות אשר יסמוך את ידיו על הקונצפּציה של הד"ר מגנס. גם אותו החוג החשוד על נוסחאות פוליטיות שיש עמן ויתורים והשלמה עם צמצום היקף ההגשמה המדינית של הציונות, לא ירצה בודאי לזהות את עצמו עם הנוסחה הזאת ולא ימיר את השאלה הפוליטית הריאלית של יחסי עמים, או של יחסי שכנים בין עמים, בשאלה תיאו­לוגית מופשטת של “ארץ קדושה לשלוש דתות”. שאלת צורת המשטר בארץ לעתיד היא כיום אחת השאלות החשובות העומדות לדיון הפוליטי של הסוכנות העברית. היא אינה עומדת בקשר עם המאורעות האחרונים דוקא ואינה רשאית גם למצוא את פתרונה תחת לחץ המאורעות. המאורעות רק חשפו לעינינו את הסכנה הכרוכה בשבילנו, בשבילנו אולי יותר מאשר בשביל אחרים, במשטר של פקידות הנמצא מחוץ לכל קונטרולה ציבורית ואשר שרירות לבו בלבד משמשת לו קו ומשקולת בהנהלה הפוליטית והאדמיניסטרטיבית של הארץ. המאורעות הזכירו לנו גם ביתר תוקף, כי יש הכרח למצוא דרכים ואמצעים כדי להפחית את שטח הניגודים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו.

אף שאלה זו איננה ילידת השעה הזאת דוקא ואיננה עלולה למצוא את פתרונה במבוכת השעה הזאת. אולם לא יתכן שום פתרון לשאלות הללו, אם אין הוא נותן ערובה מלאה ומספיקה לשמירת שלמותה של כל מערכת התנאים, אשר בהם מותנה פּרוצס ההגשמה הציונית, הערובה הזאת אינה ניתנת ע“י “נדיבות הלב” הגדולה הזאת, שד”ר מגנס תובע מאת הערבים כי יכירו ב“זכותו השלמה של היהודי לחיות כאן”. אין צורך בתוקף מוסרי גדול ביותר לדרוש את זכותו של היהודי לחיות בכל ארץ וארץ, ואין צורך להשתמש לשם כך בארסינל המדיני ובכל הפּוסטולטים הללו של “קדושה”. הערובה הנדרשת לנו היא שהיהודים יוכלו לבוא הנה בהמונים, שיוכלו לבנות ולהתיישב כאן באין מפריע, לא בתורת יחידים כי אם בתורת קיבוץ לאומי, לא כדי לשלוט על אחרים, אבל גם לא כדי להיות משועבדים לאחרים, לא כדי לתקוף את אחרים, אבל גם לא כדי להיות נתקפים ע“י אחרים. לפתרון זה יכולות להיות נקודות־מוצא שונות. אפשר לומר כי לנו ולערביים זכויות שוות בארץ הזאת, כי אין מקום לפּררוֹגטיבות, ואין לבכר כנושאי הזכויות המדיניות, עם אחד על משנהו; אפשר לדבר על מדינה דו־לאומית למחר, לאחר שנהיה כאן שני עמים שווים בהוויתם הלאומית, אפשר לדבר גם על כל מיני צורות קונסטיטוציוניות אחרות – אבל אין שום מוצא לפתרון השאלות הללו מהנחותיו של הד”ר מגנס על “ארץ בין־לאומית, בית בין־דתי ובין־גזעי” ועל הערכת הציונות כשאיפה ל“מרכז רוחני ואינטלקטואלי”, שלפי כל הסימנים אשר הוא נותן בו הוא בעצם מרכז להתבוללות: קונצפּציה גזורה לפי הלך־הרוח של אותו סוג היהדות הריפורמית, אשר אחד ממנהיגי התנועה הציונית המשיל אותה פעם לדף הריק שב“בייבל”, המבדיל בין התנ"ך ובין הברית־החדשה…

“נתן החכם” הוא פרי־הדמיון של משורר הומניטרי בן המאה השמונה־עשרה, אשר לעומת יהודי־הגיטו הבזוי, ששמו היה לשמצה ולזועה, רצה ליצור דמות של “יהודי טוב” ונאור, שאפשר להכניסו לתוך חברה הגונה. הוא צר בחרט את כל העדי של מדות תרומיות ושל נדיבות־רוח ויצא הטיפוס הזה, שמלבד השם וההודאה ביהדותו אין לו כל דבר משותף עם היהודי והיהדות. הוא מופיע רק כמתווך וכמשלים, כמשיב לב אבות על בנים ולב אחים על אחיות, נושא כאילו תמיד את ידיו לברכה, וחוּנן בלשון למודים לישר את כל ההדורים ולאזן את כל הדתות והגזעים, בלי כל קונפליקטים נפשיים ובלי כל הערכה עצמית וחויה עצמית. אף הוא מכונן בירושלים את הברית בין־הלאומית ובין־הדתית, בין היהודי, הנוצרי והמושלמי, ומוותר ביד רחבה כזאת עד שהוא מוותר על עצמו… בדמותו ובצלמו הרוחני נתן לנו הד“ר מגנס את הפתרון לשאלת הציונות. “נתן החכם” הוא בוודאי איש טוב, יפה ונעלה בדמותו, אציל הרוח ומחוסר כל טובת הנאה לעצמו. ואעפ”כ הננו פונים עורף לדמות היהודית שלו החיוורת והמחוסרת דם ובוחרים לשמוע, יחד עם היינריך היינה, בליל הכיפורים, את גניחותיו ואת זעקותיו של שיילוק: “יסיקה בתי”! – מאשר את חלקת המשל הטוב על שלוש הטבעות של נתן ובדומה לו את המשל על “הארץ הקדושה לשלוש הדתות” ואת הנמשל שלו ומסקנותיו. על זה יש להוסיף רק דבר אחד: במידה שההתעלמות מבקשת פתרונים לשאלה הערבית בימי השלום והשקט שלפני המאורעות היתה שגיאה פאטאלית לציונות, כך גם שגיאה פאטאלית היא האקטואליזציה המופרזת של השאלה הזאת, העמדתה במרכז המחשבה הציונית ועשיתה לויכוח פומבי בעצם הימים האלה, שמצד אחד אין בהם הכשרה אובייקטיבית לישוב־הדעת – ומצד השני בפאתוס שבו מלווה הויכוח בשאלות הללו אצלנו, הוא עלול רק להרבות רוגז ורפיון פנימי, במקום שדרושים לנו כרגע חזית מאוחדת ומאמצים כבירים כדי להתגבר על המשבר הקשה, וכדי לרכז את שימת לב העם לפעולה קונסטרוקטיבית בא“י, שרק היא בלבד יכולה להיות מצע ויסוד לכל מו”מ פוליטי ולכל צורות של הסכם ודרכי שלום.

הויכוח הפומבי הזה הנהו האסון השני לציונות אחרי מאורעות אב. הוא אינו עלול לברר שום דבר, אבל עלול הוא לסבך הרבה דברים ולהגדיל את המבוכה ואת הערבוביה במחננו. לטובת הציונות ולטובת השאלה הנדונה עצמה, הדורשת בהירות רבה ושיקול דעת בבקשת פתרונים – היה טוב להפסיק את הויכוח הפומבי הזה, לכל הפחות בשעה זו, עד שיעבור הסיוט המעיק ונגיע שוב למקצת מנוחת נפש ההכרחית בשביל אוריינטציה מבוגרת ואחראית במצב הענינים.


תר"ץ