לוגו
עדר או עם?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.    🔗

בעצם הימים האלה שבהם אנו מתאבקים בסבך של פרו­בלימות, הנוקבות עד תהום גורלה של האומה, נקרה עלינו יום הולדת המאה של יל“ג. אין אף חוט מלאכותי אחד בקשר המחשבתי שבין שתי התקופות הללו, בין זו שנתנה לנו את נעים־זמירות ישראל, הסקפּטי והקפּדן, אשר דימה בנפשו להיות ה”אחרון במשוררי ציון" והיה הראשון, ובין זו אשר הפקפקנות רובצת בה שוב על כליות ולב ו“אחרית התקוה” המדומה של כל ההוגים ברוחם הקשה את מחשבת היאוּש של הזמן, עתידה אולי להיות ראשית של תקופת עדנה והתעודדות חדשה. הסקפּטיציזמוס בכלל הוא חזיון של מעבר מן הרומנטיקה אל המציאות; הוא המתגלה בפנים הזועפים של השלילה, נושא כבר בחובו את עובר החיוב והאמונה, והנהו מבשרו הנאמן של הפוֹזיטיביזמוס הבונה. מה היה יל“ג לבני דורו? ה”רוח השוללת תמיד“, החותה את גחלי הכפירה בכל פינות החיים והתקוה היהודיים. התקופה הראשונה של חיבת ציון ראתה בו מתנגד וזר, מתנכר לנוסח הרשמי של הזמן, איש הניצב תמיד עם הגרזן ביד ומקצץ בנטיעות – והיא לא חלתה ולא הרגישה כי הוא מכלה קוצים מן הכרם ומכשיר את הקרקע לאידיאות החדשות של הרינסנס הלאומי. הוא היה האיש אשר שנים רבות לפני אחד העם השמיע את “לא זה הדרך”, בחרוזים הולמים כהלמות פטישים, מתוך אינטוּאיציה אמתית של חוזה, שהנהו תמיד גם הריאליסטן היחידי בין בעלי ההזיה והדמיון אשר מסביבו. יותר מכל בני דורו הבין יל”ג כי שאלת הגורל של העם העברי אינה ענין של תמורה טונית בלבד, וכי גם שיבת־ציון איננה יכולה להיות דבר הנקנה בלי מחיר גדול, בלי תקון פגימות־הנפש בעם, בלי השתחררות מסבלות־ירושה רבים ועצומים, בלי קוממיות אנושית, בלי כוח־מתיחה חדש, אשר יוציא את העם מתוך התהו ובהו של בטלנות רוחנית וחומרית ויגרש מתוך העם את רוח ה“עדר”, את הרוח השלילי שבעדר, את ההתרוצצות וההדיפה בצד ובכתף, המונע ממנו כל תקוה לישע ולפורקן אמתי.

אולי שלא בצדק רגילים להכתיר את יל“ג כמשוררה של תקופת ההשכלה. משורר אמתי איננו לעולם משורר של תקופה אחת ואינו חותם את זמנו עפ”י חלוקה מלאכותית של כותבי תולדות הספרות. מה שהיה אצלו בן תקופה אחת כבר צנח ונתכסה במשאון, וכשם ששירי החנופה של גיתה לקרל אוגוסט אינם יכולים להעיב את זהרו של הפייטן הגאון, כך לא יעיבו בודאי חרוזי הגעגועים לחסדה של מלכות רוסיה את זהרו של יל“ג. אבל “תשוקת הדעת”, שלה שר יל”ג בזמנו, לא היה בה מאומה מאותה הרומנטיקה המעורפלת והעקרה של ה“השכלה בת השמים”. נגד “השכלה” זו ו“משכילים” אלה, היתה נטושה מלחמתו החריפה כל הימים. “תשוקת הדעת” היתה אצלו תשוקה למציאות, לאורחות חיים, לחוויה עממית בריאה, להערכת ענינים ריאלית, מעבר למסגרת הדוגמטית הכובלת את רוח העם ומשתקת את כוחות ההתפתחות והיצירה שבתוכו. בדמויות אשר העלה מנבכי העבר וההווה שיקף את פּרובלימות הדורות, האקטואליות תמיד והמשיחות לכל דור את נגעיו. הפסוקים המרים שב“צדקיהו בבית הפקודות” מתגלגלים כרעמים מעל לראשי כל התקופות ואפשר לאמרם באותו האפקט ממש כלפי דורו של צדקיהו, כלפי דורו של יל“ג וכלפי דורנו אנו. המלחמה בדוֹגמה ובדוֹגמתיות איננה משתנה בהרבה ע”י כך שפעם היו אלה דוגמות דתיות, שתי שעורים בקדרת המרק של אליפלט העגלון, והיום הן דוגמות מדיניות או חברתיות. צליל שתי השעורים האלה מתהפך עדיין במחננו ומסכסך את נוה של כל משפחת ישראל. גם כיום הזה: שתי שעורים בקדרת האופורטוניזמוס – וכל הרבנים דמתא ו“מורי ההוראה” מפצחים במקהלה:

"חָמֵץ, חָמֵץ האוֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה

אָסוּר גַם לִמְכּוֹר אוֹתוֹ לַעֲרֵלִים"

וכו’ וכוי הצורות משתנות, התוכן נשאר – וזהו כבשונה של כל שירה אמתית, אשר בצורות של זמנה היא מביעה את מכאובי כל הזמנים, שמלפניה ומאחריה.

 

ב.    🔗

“אשקא דריספק” לא היה מעולם אגדה ומליצה. הוא היה והנהו תמיד האמת הטרגית של חיי העם, אשר הסכין להעמיד הכל על הנוסח הפורמלי ולקדש בקדושת נצחים דברים שלא היה בהם כל תוכן או שכבר נתרוקנו מכל תּוכן וכוונה. זאת היא פגימת־נפש קשה החוזרת מדור לדור ומתגלה באותותיה הרעים והמשחיתים בעיקר בתקופות הכרעה בחיי האומה, כשמסיבות הזמן מציגות אותה לפני פּרובלימות ומעשים שיש עמם אחריות היסטורית. תקופתו של יל"ג לא היתה תקופה כזאת, אז הצטרפו כל החזיונות האלה רק לאי־נחת תרבותית, לסלידת־הנפש של יחידים גלויי־עין ולב, לזעם של חוזים אשר ראו את עמם “בעצם שפלותו” ולא ידעו במה להושיעו. אבל בימי פולמוס בר־כוכבא נחרבה עליהם ביתר, ובימינו אלה, בימי תנועת השחרור המחודשת, נחרבים עליהם מבצרי־השׂגב שלנו בכל יום מחדש.

“אשקא דריספק”, זהו אותו התסביך הפסיכולוגי עצמו, אשר בימי שקיעת החרות המדינית של העם הוליד בתוכו את המלחמה הפנימית שהצעידה אותו לאבדון; את מלחמת הצדוקים והפרושים, אשר בגלל “שתי שעורים” נעצו חרב בפרוכת ועשו את עם ישראל לשני עמים ויותר; את הכוהנים המפשיעים ואת השועים המנרגנים; את הקנאה ושנאת־החנם ואת התחרות; את רודפי השררה, את המינים והמלשינים, את הצעקנים והסיקריקין, את כל זה אשר נסתיים אחרי כן בליל עברות, שבו הושלך הלפיד הבוער לתוך חלון הזהב של תקות ישראל. וזהו אותו התסביך הפסיכולוגי עצמו המחזיר עלינו כיום את גלגל ההיסטוריה כמעט בדיוק נמרץ, המוליד בתוכנו את כל הכוחות המפוררים והמסכסכים ומרבה מבפנים את המכשולים על דרך גאולת העם ובנינו, יותר משעושים זאת האויבים והצוררים מבחוץ.

אנו היינו לעצמנו משענת קנה רצוץ, עוד טרם שהיו לנו כך האחרים. הכוח היחידי שעם כמונו יכול להשגב בו ולעמוד בפני אילי הברזל של הצרים, הבצרון הפנימי, הרצון המלוכד, האחריות המשותפת והערבות ההדדית, בוגד בנו בשעות הכי מכריעות. המסיבות והתנאים הם עתה אחרים – אך האין המצב בתוכנו כיום כמו בימי מצור ירושלים? אפשר להחזיר ליושנן את תמונות הבלהות על הרקע החדש מבלי לטעות הרבה. איש אוכל בשר רעהו, ואין כוח להחלץ מן המצוקה. מי שלח בנו עתה את מארת הרביזיוניזמוס, שאין בו אף שמץ של מחשבה חיובית ואף ניצוץ של כוח בונה, הנזון רק מן השנאה והקנאה, מהנקמה ומרדיפת השררה, השמח על כל כשלון ומגביר אונים עם כל מחיתה חדשה, הדוגל בתורת הקטסטרופה ומשסה את העם להעלות באש את שארית האמברים של בר אשר לו, למען יגבר הרעב ותגדל המרירות וכו' וכו'? האין אלה אותם הבריונים מאז ששכחו כבר את מטרת המלחמה ואת תכליתה, ותעתועי המלחמה בלבד היו להם למטרה?

מבחוץ ניטש הצר, ובפנים מרקדים כל שטני השאול. מי המם כה את מחננו ופילג את לשוננו עד אשר איש אינו מבין יותר לא רק את שפת רעהו כי אם גם את מוצאי־שפתיו הוא? איך מקונן יל“ג: “אהה, שוד ושבר!” מכסימליזמוס ומינימליזמוס, גבורי שפתים ורפויי־רצון, מנופפי־דגלים ומקפלי־דגלים ו”מלאה הארץ להקות נביאים, פושטים ערומים, הוזים ומביעים, רודפי קדים, רועי רוח ונשיאים" – ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויכוון את לבו ואת לב העם אל מעשה ההצלה. מבחוץ ניטש הצר, ומבפנים חוגגת הדימגוגיה את נצחונותיה המזהירים על השכל הישר ועל האחריות הלאומית. פרובלימות הגורל הקשות ביותר של העם הפכו להיות ענין של רודפי סנסציה ויושבי־קרנות פוליטיים, של הולכי רכיל ומטילי מרה, של מפיצי דיבות ושל אנשים העושים ספקולציה נמבזה על קוניונקטורות פוליטיות פנימיות. “סיקריקין” בלי מאכלת תחת מדיהם, אבל עם צדיה בעיניהם, ששים אלי גיל להרבות את המהומה והמבוכה, לשסות ולסכסך, לצעוק “בגידה” ערב ובוקר וצהרים, להטיל חשדות ולהפיח מדנים ולהתחמם לאורה של הדליקה שנפלה בתוכנו, וכמו העכבישים, באגדה העממית על שריפת בית־המקדש, הם מוסיפים על הבערה את האש שבפיהם. ואיש אין אשר יטה שכם, אשר יאזין לצו השעה, אשר יחוש את הסכנה האורבת לנו, אם על מזימות ההשתקה מבחוץ נענה בשיתוק כוחנו הפנימי וניתן שישתלט בתוכנו הדיפיטיזמוס, המחריש את אזני עצמו ואת אזני אחרים בצעקה על “ציונות גדולה” ועל תקיפות מדינית.

מבחוץ נטש הצר ומבפנים לא רק שאין אנו מבצרים את החומות ומגביהים את סוללות־ההגנה, אלא פורצים בהן פרצים אחרי פרצים ופותחים את המבואות לאויב. הישוב הא“י, אשר אמרנו כי זהו הכוח הלאומי היחידי המגובש כיום בישראל, כי זהו חלוץ הציונות המתגשמת והמולדת הנבנית, הקרוב יותר להבנה הריאלית של המצב, והוא ישמש לנו, בימי המבוכה הכללית האלה, משען נאמן עיקרי בארגון וגיוס העם לקראת המפעל הקונסטרוקטיבי הנכסף – ישוב זה עצמו הנהו מפורר ומבולבל עד שאי־אפשר לקרב בו עצם אל עצם. במקום לשמש דוגמא ומופת לעם כולו בארגונו, בפעולת בצרונו, בהרגשת אחריותו, הוא משמש לע”ע מופת בדיזאורגניזציה ובדימורליזציה שלו. קוריות של ספרדים, קוריות של תימנים, קוריות של אכרים, כנופיות כנופיות סוררות, שכל אחת רואה את עצמה כנפש במאזני הישוב, שלרגלי כל אחת צריך לכרוע ברך, להתחנן ולבקש רחמים שלא תבגוד, שתואיל בחסדה הרב להצטרף לכנסת־ישראל המתאבקת על קיומה ועל עתידה, וכל אחת עומדת על המקח, מחליפה את משכורתה עשרת מונים ויושבת אחוריה אל ההיכל ופניה אל הדלת – כך, “לא עם, לא עדה – רק עדר!…” אכרים בעלי מטעים, אשר בזכות המאמץ הלאומי של העם והתנועה הציונית הגיעו לעושר ולמנוחה ונחלה על אדמת א“י, סוגרים – בעצם שעת החרום הזאת, בשעה שאנו מתווכחים על במת העולם עם ממלכת־העולם הבריטית על כוח הקליטה של הארץ ועל זכותה של העבודה העברית – את משקיהם בפני הפועל היהודי, יוצרים חוסר עבודה מלאכותי, רוצים לנצל את האחריות הלאומית של הפועל העברי כדי לקפח את שכרו הדל, גורמים בגאוות לבם ובגסותם לפרובוקציה פנימית ונותנים את הנשק הנכסף בידי צוררי מפעלנו בארץ ובחו”ל, שבו הם זוממים להחניקנו. מבחוץ ניטש הצר ומבפנים פרצות במקום ביצרון. גם על מחננו אנו, היחידי אולי הנאמן והנושא במלוא חרדת השעה הזאת בציונות ובעם, לא פסחה המבוכה. תנועת הנוער החלוצית, אשר אמרנו כי בשעה הזאת היא תעמוד שכם אחד, חמושה בכוחות הנעורים ובפתוס החלוצי שלה, תהא נושאת בעם את האידיאה של הגשמה עצמית תכופה, תדריך את מנוחתו, תעורר ותניע אותו לפעולות ולמעשים – מפולגה. שתי שעורים בקדרה. “הוי שעורה מוראה, הוי גרעין ארור, איזה הדרך נפלת בפארור?” טובים ובני טובים, שהם עצמם או אחיהם בני גילם שברו תמול את ראשם בפלפול של הסוגיא “תקפו כהן”, משברים את ראשם כיום, באותה דרך עקרה עצמה, ב“דיאלקטיקה מרכסיסטית”, מנחשים באֵטפּות, תובעים “מלחמת מעמדות תקיפה”, מנערים פנציאות משרווליהם ומגדירים את עצמם כיחידים בציבור הפועלים ה“פשרני”, שנגלתה להם האמת השלמה בדרך אל המהפכה הסוציאלית בא"י…

מפולגות גם המפלגות המבוגרות, כל אחת דוגרת על הריחים הריקים של הנוסח, מבלי יכולת לגשר את ה“תהום” המדומה. ואף בא“י ישנם דייגים זריזים בתוך המחנה העושים ספּקולציה על מבוכת הזמן ופורשים את מכמרותיהם במים הדלוחים. תורת המשברים והקטסטרופות שדוגלים בה הרביזיוניסטים מימין, מצאו להם נושאים מקבילים אצל פועלי־ציון שמאל, משמאל. נתקרבו הלבבות, הם מסייעים אפילו זה לזה במלחמתם נגד ה”פשרנות הבוגדת" ומוציאים אחד אצל השני מן העתונות את הצימוקים של הדלטוריה, השקרים והדיבות, המכוונים להטיל זוהמא בתנועת הפועלים המאורגנת ובמנהיגיה. לשתי הכנופיות הללו ישנן תיאוריות מוכנות, ברורות ופשוטות, אלה ואלה ראו את הכל מראש והם יודעים כבר גם את האחרית; אין דרך אחרת אלא להגדיל את המהומה ולהגביר את המרירות. בזה אפשר תמיד להרויח דבר מה: רד, רדו! קונגרס תכוף, ועידת־הסתדרות תכופה! אתם פשטתם את הרגלי – והם את הרגל לא פשטו – הם פשטו את הראש.

אבל, אהה, גם במחנה המלוכד הגדול והאחראי, אין התלכדות המחשבה שלמה כפי גודל האחריות ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת, וכמידת התוקף הדרוש כדי להפסיק את מחול השטנים הזה. אופורטוניזמוס סמוי ופסיבי המכרסם פה ושם בקצוות, מחליש את כוחה ואת תוקפה המוסרי של תנועתנו, הקרויה כיום להיות המדריכה והמכוונת את דרכו המדינית והישובית של מפעל ההגשמה. דעת, דעת, דעת, מעבר להסתבכות רגעית, מעבר לעליות וירידות בהלך־הרוח, מעבר לספקות ולקשיים חולפים, דעת לפני מה אנו עומדים, לאן אנו הולכים ומה עלינו לעשות – – זו היתה הסגולה היקרה ביותר שציינה תמיד את תנועת הפועלים בא"י, אף על פי שהיא היתה לא במעט תנועת הרגש, ולא בושה במניעי הנפש הסנטימנטליים שהיו אור לרגליה.

יותר מתמיד דרושה לנו הדעת הזאת כיום הזה, כשהננו ניצבים, פגועים ונעלבים ברגשותינו העמוקים ביותר, בשעת מפנה של גורלנו ההיס­טורי. היא מצווה עלינו הערכה עצמית שקולה והערכה שקולה של הכוחות, התנאים והגורמים אשר בתוכם, עמם וגם נגדם, עלינו להמשיך ולהתמיד ולהגדיל ולהרחיב את עבודתנו. היה זמן שתנועת העבודה החלוצית היתה נחשבת כחולמת וכבלתי ריאלית בין המון הציונים הפכחים והריאליים, ולא איכפת כלל וכלל אם טרופי־המניות ומשתוללי ההזיות החולניות יראו אותה כיום פּיכחת וריאלית בהכרתה. כי יש דרך מוצא אחד מבין המצרים – זוהי “האוטואֵמנציפּציה”, זו המלה הישנה החדשה שמובנה הנכון היא: פעולה עצמית לביצורה והרחבתה של עמדתנו הריאלית בא"י. זהו חלום הציונות הגדולה, בהקיץ!

 

ג.    🔗

בשירו של יל“ג לכבוד בעל המחברת “אוֹטוֹאֵמנציפּציה” ניתן ביטוי לסקפּטיציזמוס של הזמן: למי אתה אומר כי יגאל את עצמו? הן “עדר עדר לבדו, צאן אובדות הננו!”. הביטוי היה מלא וקולע. אי־אפשר היה לחשוב בזמן ההוא, כי שריקת אמונה אחת תקבץ את הצאן הנידחות ותנהל אותן לקראת קוממיות לאומית. אבל חמשים שנה בערך שעברו מאז ועד היום חוללו דבר־מה בחיי העם. הדרך לאוטואֵמנציפּציה התאמתה עד גמירא במחזור היובל הראשון. האמנציפּציה עצמה עוד טרם התאמתה. כיום הזה, אחרי חמשים שנה של תנועת השחרור העברית, הננו עומדים על סף מחזור שני, מחזור ההגשמה, ושוב הננו מלאים ספקות כרימון. אפשר, בלי ספק, לקרוא עתה את “עדר אדני” ולא להשתומם אם ימצא כתוב מתחתיו ר”ח כסלו תרצ“א, במקום “ר”ח חשון תרמ”ג“. שאלת ה”עדר והעם" נעשתה שוב אקטואלית, בוערת כמעט.

המבוכה וההסתכסכות האיומה, שהציפו כיום את העם, הציונות והישוב, אינן מגלות מקורות של אמונה ותקוות מעודדות. כך בודאי לא נלך הלאה. על המוראות הפנימיים של התקופה הזאת ולמראה כל השגעון הזה מסביב, צווחת רוח־הקודש בלשונו של יל"ג: “היעמוד גוי כזה תחת השמים?” אבל בידינו מסור הדבר להפוך גם את הסקפּטיציזמוס הזה לתקופת מעבר קצרה, שבמהרה תבוא במקומה תקופה אחרת שיש עמה ישע ותנחומים.


תרצ"א