לוגו
דם ברית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

באחד במאי 1921 אירעו בא"י מאורעות הדמים הראשונים, שהיה להם היקף ארצי מאורגן ושבהם הוצתה בפעם הראשונה אש השטן של מחשבת השמדה כללית כלפי הישוב והיצירה העברית בארץ.

הם התחילו ביפו, נתפשטו בו בזמן על מושבות יהודה והשומרון. בהם נספו יותר מארבע עשרות נפשות יקרות. בתוכן י. ח. ברנר, צבי שץ, יוסף לואידור – אבידות שלא ספדנו עליהן כספוד על היחיד, באשר גורל הימים ההם השווה גדול כקטן, ידועי־שם והחלל האלמוני, זקן ונער, אזרחים מדורות, ילידי הארץ, ופרחי חלוצים שמצאו את מותם האכזרי בבית־העולים, במקום שדרכה רגלם ראשונה על אדמת א"י.

לא הרבינו להשתמש בימים ההם במלת “פרעות”. לא משום שרצינו להקל בהערכת מעשי הפורעים, אלא משום שלא רצינו לצרף את החוט הזה ליריעת העלבון של הגלות הישראלית, משום שלא רצינו, וגם לא היה נכון מבחינה אובייקטיבית, להכנס לתוך הקטגוריה של אלה אשר “אין טעם למותם כשם שאין טעם לחייהם” ולהגדיר את עמדתנו בארץ הזאת כעלובי־עולם משוללי שכר לפעלם ושילומים לקרבנם. המתנפלים לא מצאו את הישוב העברי במרתפים ובעלית הגגות, לא בבושת הפקר ובמנוסת־עכברים. בחזית הגנה מרותקת ובעמידה של כבוד על נפשו ורכושו התייצב הישוב הזה, מעטים נגד רבים, נלחם בתעצומות־נפש ובמסירות נפש והדף אחורנית את היד הרוצחת והמתנקשת. הדם היהודי אשר נשפך אז היה לנו מקור של צער רב ויגון קודר, אבל לא העטה עלינו חרפה; הוא לא רופף את אמונתנו ולא השפיל את רוחנו; הוא הפך להיות לדם־ברית, אשר אימץ את קשרינו עם הארץ הזאת, הבשיל בתוכנו רצון הגשמה יותר תקיף וחישל אותנו לקראת גורלנו ההיסטורי. ההרגשה של מוכי־פרעות לא היתה עמנו, לא אותו הטעם הטפל של “שברי־חרש ועצב נפוץ” ולא אותה אזלת־היד וחמת אין־אונים. “כפלים עמול, כפלים יצור” – זו היתה קריאת העידוד אשר מילאה את נפשנו בימי היותנו כואבים ואוננים. מתוך ישיבת־האבל הדוממה, על קבר האחים הגדול, נצנצו לעינינו על אופק הים ראשי התרנים של שבי הגולה. את אשר נדרנו בשעה ההיא קיימנו, קיים העם. אמרנו: במקום האחד שנפל יבואו אלפים – והם באו. הם באו למרות שערי הארץ הסגורים, למרות הגזירות על העליה, למרות הפרס הפוליטי שכאילו קיבלו הפורעים. במקום ארבעים ושנים החללים שנפלו במאורעות אלה, נכנסו לארץ שתי פעמים ארבעים ושנים אלף יהודים חדשים. את אשר זממו המסיתים והמתנפלים לא קם ולא היה. פרי הנסיון הראשון לעכב את גלגל ההיסטוריה שלנו בכוח, בסכין מרצחים, מסתכם לבסוף בשורה של כיבושים ובצרונות ליצירה העברית, בחקלאות, בחרושת, בבנין עמק יזרעאל ועמק השרון, בהתרחבות המושבות הישנות וגידולן, בהתפתחותה הענקית של תל־אביב, בבנינה ובהתרחבותה של ירושלים העברית. ואם לא הצלחנו בכל זאת למנוע בעד השנות הנסיון הזה בימי אוגוסט 1929, הרי זה בא בעיקר משום שלא עשינו את כל אשר הוטל עלינו לעשות, משום שלא ידענו לנצל את שבע שנות השלום שבאו אחרי המאורעות, כדי להגדיל את כוחנו ולבצר את עמדתנו בארץ במידה שלא יעיזו ולא יזידו עוד.

לא נחזור עתה אל החשבון המדיני של המאורעות; טיפלנו בו למדי בשעתם והיינו ממשיכים לטפל בו באינטנסיביות מיוחדת במשך שנתים האחרונות. גם במאורעות מאי תרפ“א כמו במאורעות אוגוסט תרפ”ט היו ניכרים עקבות “מושכי־חוטים” נסתרים, אשר מתוך ספקולציה אימפּריאלית הביטו, ככתוב בהכרזת בלפור, “בעין טובה” או בהעלמת־עין על התחדדות היחסים בין היהודים והערבים, או יותר נכון בין הערבים כלפי היהודים. התביעה שלנו לבטחון הנפש והרכוש היהודי בארץ לא תוכל למצוא לעולם את סיפוקה, כל עוד לא יעלם הגורם המסכסך או ה“נויטרלי” הזה מהשטח הפוליטי הא“י, אשר ערמתו רבה לשתק את כוחות ההגנה בארץ גם בשעה שישנם במידה מספיקה, וללבות, תחת המסוה של הרגעה והדאגה לשקט, את אש ההסתכסכות וההתנקשויות. את זה ראינו בתרפ”א ובמקרים רבים בתרפ"ט; את מציאותו ופעילותו של הגורם הזה הרגשנו גם בימים הכי אחרונים, בשעה שהשתדל וגם הצליח לסכל בכל האמצעים את הנסיון של נשיא הסוכנות היהודית לסלול דרך לכל הפחות להתחלה של פגישה ושיחה עם הכוחות המתונים שבין מנהלי הפוליטיקה הערבית; את קולו שמענו מתוך התשובה שניתנה על תביעת רשות ההגנה מצד היהודים הנתקפים, כי “אין הממשלה יכולה להפלות בין תושבים לתושבים”. וביום הזכרון הזה, כשמאחורינו שני פרקי דמים קשים, שעלו לנו כמעט במאתים קרבנות נפש, עלינו להתעכב ביחוד על נקודה זו, שהיא אולי מקור כל הרעות, ולחדש ביתר תוקף ועוז את תביעתנו מאת ממשלת המנדט לקיים ולבצר את בטחוננו בארץ קודם כל במנטליות של האדמיניסטרציה הא"י; באשר כל פעולה של פציפיקציה וכל מדיניות של הסכם ובקשת דרכי הבנה הדדית, מוכרחה להתחיל ממנה, מרצונה ומכשרונה לנהל את הארץ בדרך יעודה וביצירת תנאים שיאפשרו, ללא מעצור וללא הפתעות מכשילות, את עבודתנו ואת התפתחותנו החפשית.

לו חכמו השכילו מנהלי הפוליטיקה הערבית, היו מבינים כי בסיכום אחרון של כל התנגשות בין רצון היצירה ובין רצון ההרס, בין כוח ההתקדמות וכוח הקופא והעוצר, ידם של הראשונים על העליונה; הם היו לוקחים לקח גם ממאורעות תרפ“א וגם מאלה של תרפ”ט, כי גורלה המדיני של א“י לא יחתך בכוח החרב, כי הדרך הזאת לא תצלח גם בשעה שהיא נתמכת ע”י מושכי־חוטים הללו שהם רגילים לקרוא להם בשם “הממשלה אתנו”, כי במידה שיש לנו צורך לבקש דרכי שלום והסכם, מתוך הכרה במציאותו של ישוב ערבי בארץ ובזכויותיו, כך יש צורך לכל אלה מבין הערבים המעונינים באמת בהתפתחותה הכלכלית והמדינית של א"י לבקש דרכי שלום והסכם אתנו, מתוך הודאה בעובדה ובזכות העובדה ההיסטורית של שיבתנו לארץ הזאת והתאחזותנו בתוכה. אבל לו חכמנו השכלנו אנחנו, היינו מבינים כי הדרך העיקרית לבטחוננו וליציבותנו היא קודם כל בגידולו וביצורו של כוחנו הריאלי בארץ. מה שהחמצנו לעשות בשבע שנות השלום שבין מאורעות מאי למאורעות אוגוסט אנו מחויבים לעשות עתה, בשנות השלום, אשר אנו מקוים כי תבואנה, למרות המתיחות המורגשת עדיין כפעם בפעם ולמרות זה שיש בודאי מי שמעונין ומשתדל שמתיחות זו לא תרפה. בכל עבודתנו המדינית ובכל תביעותינו ודרישותינו כלפי חוץ, עלינו לזכור תמיד כי נצחונות פוליטיים גדולים ומציאות פוליטית חלשה ופעוטה – אין בהם משום בטחון והגנה עצמית מספיקה; לעומת זאת, מציאות פוליטית חזקה – היא מבצר עוז ונאמן בכל התנאים.


תרצ"א