לוגו
"השמש שכנגד"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשיר העלילה הגדול של המשורר השויצרי קרל שפיטלר, מתואר בצורה פלסטית מרהיבה מרד העמים שטוחי־הרגלים וקקוקלס מנהיגם, באפּוֹלוֹ אֵל־השמש. אכולי משטמה וקנאה עומדים ננסי־עמים אלה בפתחי אהליהם ורוגנים, מרימים את אגרופיהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, מוחים ומתריסים נגד השמש העולה ומנסרת: “הביטו וראו כיצד היא מתנפחת, איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץ של יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל – אין זאת כי מקסם שוא היא”; “הדבר העיקרי אשר חסר בה – זהו עשן בריא”; “כמה פדנטית היא: יום יום ולילה לילה באותה דרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף כמלוא אצבע אחת לא תטה ממסלולה”! והם מקהילים קהילות ומטכסים עצות כיצד להשפיל את גבהות לבה של מלכת השמים ואיך להורידה מגדולתה. מתחילה חשבו לערוך עמה קרב גלוי בחללו של רקיע, לעלות פשוט בספינת אויר, מצוידת במכונת כבאים ענקית, אשר תתנשא ע“י המפוח של רבוא רבבות ריאות נושפות וצועקות, כדי לכבות את השמש בסילון של מים כביר ולהשליך את אפולו מתוך מרכבתה הדוהרת. אבל המצביא קקוקלס עורר ספק בהצלחתו של תכסיס מלחמה זה, והוא הציע תכסיס אחר שנצחונו בטוח יותר – “אנו מוכרחים לייסד שמש שכנגד”. “אין דבר קל מזה” – אומר קקוקלס. אוֹגיאס הכימאי יעשנה. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה, הוא יודע להפוך “קיטור לרוח וסרחון לכוח”. מריחות מחראות וביבי השופכין ירקח את מרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו ־ תוסס; כל אשר תוסס – אש סתרים בקרבו”. לא איכפת אם זה זורח או לאו. תמרות העשן העולות ממנו, הן אשר עושות את השמש ומשוות לה את הדרה. אולם כדי ש”המפעל" יצליח צריך מקודם להסיר את הלבבות מאפולו, ולעורר התלהבות ל“שמש הנגדית” הזאת. צריך להקים להקות כהנים אשר יעבירו את הרינה בעולם כי זאת היא השמש האמיתית ואין שמש אחרת על פניה. כל הכופר בזה יירגם באבנים**. **

ואוגיאס רקח את השמש. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קרא לחומר, נוגה לא היה לה, רק עשן וסרחון. אך קקוקלס ציווה לעם שיסב פניו ממנה, פן יסמא “אורה המבהיק” את העיניים. והוא וכל כהניו וחסידיו כרעו והשתחוו והכריזו כי “אין אוֹז מלבדי אוֹז; הוא אור השמש האמיתי ואין שמש אחרת מלבדו”. ועם “שמש” זו עמוסה על ספינת אויר, יצאו העמים שטוחי־הרגלים כדי לקבעה בגלגל־הרקיע ולשבור את שלטונו של אפולו היקר באלים…

התיאור הנפלא הזה, בהכסמטרים מלאים וגדושים, שנמסר כאן רק בקווים כלליים ופרוזאיים, אשר אפשר להמשילו על תהפוכות רבות בחיים ובחברה, בחיי התרבות כבחיים המדיניים, המסמל את ההתאבקות הנצחית שבין האמת והשקר, בין היפה והמכוער, בין האור והעשן – מתמשל מאליו גם על אותה האפּיזודה האקטואלית בחיינו הישוביים והחברתיים: ההכתרה העצמית של הבית“ר בשם “הסתדרות העובדים הלאומית”. כל התפתחות ה”יצירה" הזאת, מראשיתה ועד היום, מאז עלתה במחשבת מחולליה עד הגשמתה, דומה בכל תגיה ומסיבותיה, בנקודת המוצא שלה כמו בנקודת תכליתה, באטמוספירה המקיפה אותה, במשקלה המוסרי הקלוקל כמו בתוכנה האוילי, ליצירתו של קקוקלס מפקדם של העמים שטוחי־הרגלים. וכשאנו קוראים עתה את הפרק הזה בספרו של שפיטלר, יש לנו הרגשה כאילו עמדנו נוכח אותה תמונה פלאית המישירה את מבטה נגדנו בכל אשר נפנה, כאילו צפה המשורר באספקלריה המאירה שלו על מאורע עתיד זה בנפתולי חיינו אנו דוקא, כדי לתארו בדיוק ממצה כל כך!

בעקלקלות הדרך של אבנטורה ממושכת הגיע הרביזיוניזם לתחנה זו, והתחילה רווחת אצלו ואצל בני הלויה שלו האמונה שהנה עתה הוא הטיל על כף המאזנים של ההכרעה את המשקל הכבד ביותר, והכה מכה ניצחת את תנועת הפועלים ארץ־הישראלית שנואת נפשו. מפקידה לפקידה מתגלה הצורך בתוך תנועה זו לשכל ולשנות את העמדה הסטרטגית שלה ולבקש לעצמה נקודות־משען חדשות, כדי לקעקע את החומה שהיא מסובבת אותה זה שתים־עשרה שנה – וכל שינוי עמדה מלווה כרגיל בפרדות גדולות, בהתהללות חוגרים כמפתחים ובתרועות נצחון מרעישות. וצריך להודות שאם לא נתמלאה עד היום משאלת־לב זדונית זו, החומה לא נבקעה ולא נכבשה, ואנו בטחון ואמונה שהיא תעמוד איתנה ומבוצרת נגד נסיונות הקעקוע גם בבאות, הרי אין כל ספק בדבר שהיא הצליחה כמעט תמיד לעורר מסביבה בהזדמנויות כאלה המולת־אוילים גדולה, אשר על גליה הסואנים היא נישאת כל השנים ובתוכה היא אוגרת את שללה הפוליטי. ולא יפלא הדבר בודאי שבמבוכת הרוחות השוררת אצלנו כיום, ביחסים הציבוריים הקיימים בציונות ובישוב, בתוך אוירת המשטמה אשר תנועת הפועלים הא“י מוקפת בה, יצאו כהני ה”אוֹז" מחוריהם ויתחילו לכרוע ולהשתחוות, להתגודד ולהתריע לתוך חללו של עולמנו הנבוך והמסוכסך, את אותו פסוק הריקלמה שבו משבחים נביאי־השקר תמיד את אלילי־הכזב שלהם: “אין אוֹז בלעדי אוז – ואין הסתדרות בלעדי הסתדרות הלאומית!” האות הראשון להמולת אוילים זו כבר ניתן. לא רק הדרווישים הרביזיוניסטיים מוכי־האלהים, אשר רוח העיועים הזה אינו סר מהם כל הימים, אלא גם באי־כוח חלקים ידועים של הציונות בעל־הביתית פצחו כבר בתהילות ותשבחות כלפי היצור ה“חדש” הזה, כביכול, שבא להשפיל את גבהות לבה של תנועת הפועלים ארץ־הישראלית, להציל את הציונות מן השמאל ומן הסוציאליזם ולהעמיד את הכל על “טהרת לאומית” ו“שלום מעמדי”. ועוד ירועע וירונן בודאי בתוך החוגים האלה לקראת ה“שמש” החדשה הזאת, אשר יצאה מחופת הכזבון הרביזיוניסטי, כדי להאציל להם לא אור ולא צדקה ומרפא, כי אם גפרית ומלח למזימת השבירה והנקמה כלפי תנועת הפועלים העברית.

בימי עלית הריאקציה בעולם, כאשר צמיחת ארגוני פועלים פשיסטיים נעשתה חזיון נפרץ כמעט בכל הארצות, אי־אפשר היה, כמובן, לצפות שא“י תינצל מפגע־הזמן הזה. להיפך, הבהילות של חיקוי עיוור הקיימת אצלנו מימים ימימה, המקבלת מן החוץ ללא כל בחינה וללא כל בקורת את ה”מוֹדה האחרונה" בכל שטחי החיים, מוסיפה תמיד על המוֹדה הזאת גם נופך יהודי מיוחד במינו, המביא את הדברים לידי קיצוניות מגוחכת. ימי ההשכלה באירופה, שבמקור מוצאם היו נעוצים במהפכה רוחנית עמוקה וחוללו באמת מיפנה מכריע בדרכי המחשבה של הדור, הביאו אצלנו לידי חיקוי טפל וחסר־טעם של התמוגגות רכרוכית לקראת “ההשכלה בת־השמים”, ובחורי ישראל אמרו לנצח את ה“חשכה” ע"י אכילת נרות חלב ביום הכיפורים; ואף תנועת המהפכה הסוציאליסטית בעולם הביאה מחנות נוער יהודי גדולים לידי עקשות־לב ועקימת כתובים דוקטרינרית, אשר קשה לפגוש כמותן אצל נושאיה ומחולליה של המהפכה הזאת למעשה. ואין ספק בדבר שגורמים נפשיים אלה מסוגלים לתת מהלכים בתוכנו גם למוֹדה הפשיסטית האחרונה ולהביא אף אותה לידי סירוס מטורף, עד כדי היותה אצלנו הרבה יותר מושחתת ומסוכנת מאשר במקום צמיחתה המקורי. ישנם חברים אצלנו הרגילים להשתמש במלה “להבדיל” בשעה שהם באים לכלול את החזיון הרביזיוניסטי שבתוכנו עם החזיון הפשיסטי באולם, והם מתכוונים בזה, כמובן, לא להבדיל את הרביזיוניזם לטובה אלא לרעה. התפתחות התנועה הפשיסטית בעולם, הניזונה אף היא בחלקה הגדול מן האבנטוריזם המדיני של יחידים המשתמשים במבוכתה הפנימית והחיצונית של האומה כדי להתנשא לשלטון, היו לה בכל זאת גם סיבות אובייקטיביות כבדות משקל לגידולה ולצמיחתה, והיתה מלווה פה ושם גם מחשבה קונסטרוקטיבית וגם אמונה, אם כי מוטעית, שיהיה בכוחה לתקן משהו בדרך זו בגורלם של ההמונים הרעבים והמאוכזבים הכמהים להצלה. היא יכולה לעתים לקוות גם להצלחה רגעית. היא נלחמת על כיבוש השלטון במדינה, במקום שיש מדינה קיימת, שקיומה מובטח לה תמיד, יהיה השלטון בתוכה איזה שיהיה, שבה צבורים ומרוכזים ערכין וקנינים בני קיימא אשר אפשר להשתלט עליהם ולהשתמש בהם, אם לרעת ההמונים או לטובתם. אבל החיקוי הרביזיוניסטי לקח מן הפשיזם העולמי רק את “נרות החלב” בלבד, את האבנטוריזם שבו, את המיתודים הנפסדים של מלחמתו, ללא שמץ של מחשה קונסטרוקטיבית, ללא ניצוץ אמונה בכוח ההצלה שבדרך נלוזה זו, וגם ללא כל אפשרות אובייקטיבית לכבוש בשטח זה איזה כיבודים ריאליים שהם. לפיכך הוא הפך לכוח דיסטרוקטיבי גרידא, אשר מלבד חדוות השבירה והקעקוע, מלבד הפרובוקציה, מלבד הנאצה וההתגרות ומלבד הפרזיולוגיה הלאומית הריקה והנפוחה, אין בו ולא כלום.

אבל זה מספיק לגמרי, כמובן, כדי להוליך שולל מחנות נוער נבוכים ובלתי מבוגרים, אלא אשר נולדו וגודלו וחונכו על ברכי תקופה אומללה ומבולבלת מאוד בעולם, על ברכי תקופה שלא היטיבה עם הנוער הזה, לא נתנה אור לרגליו, לא הנחילה לו כוח־כובד תרבותי, לא זיינה אותו במידות־הכרעה רציניות ואחראיות, וקל מאד לצודו בחרמים שונים ולקשור אותו בעבותות חטאה אל כל מרכבת־כזב המדרדרת על פני שבילי־העולם המשובשים. וזה מספיק, כמובן, לגמרי לכנס מסביב ל“דגל” זה אלמנטים משוחתים וירודים של “העולם התחתון” היהודי בפולין, כדוגמת “ברית החיל”, אשר שום ערך מן הערכים הציוניים האמיתיים לא היה בכוחו לכבוש את לבם, מכיון שהם “מינימליסטיים”, כמובן, ואין בהם כדי לספק את משא־הנפש הגדול שלהם, עד אשר בא ז’בוטינסקי והנחיל להם את “חזון המלכות” הרביזיוניסטי: השתוללות מופקרת, פנים מושלהבים מתאוות סתירה והריסה, התהדרות בבריונות, “בקיעת” אסיפות ציוניות, שדידת הקופסאות וה“בזרים” של קרן־הקיימת, מהלומות ומלשינות, ותרועת “נצחון” עם שירת ה“פְּיֶרשה בריגדה” על שפתיהם. וזה מספיק עוד יותר כדי לשאת חן וחסד בעיני בעל־הבית הציוני, אשר בעמדו לבדו, הוא רואה את עצמו חלש במלחמתו המעמדית נגד תנועת הפועלים ארץ־ישראלית, והוא זקוק למשען ולעזר, לבני־ברית – והוא לוקח לו את בני בריתו מכל הבא ביד, פעם הבדואי אשר בפרדסו, פעם השוטר הערבי והבריטי ופעם מפיר־השביתה אשר ממחנה הבית"ר אתמול וממחנה “ההסתדרות הלאומית” היום. והוא אינו מבקש מבן־בריתו זה לא מחשבות קונסטרוקטיביות, לא כוח יצירה, לא אחריות ציונית. בשבילו הוא טוב כמו שהוא, ואולי רק כמו שהוא, והוא מוכן לסלוח לו את כל תעלוליו, לחפות על כל פשעיו, גם על האיומים ביותר, אשר האדון רב החסדים והרחמים השוכן שחקים אינו מחפה עליהם – ובלבד שיהיה כלי־שרת נאמן בידו נגד אלה אשר התייצבו כמכשול על דרך תאוות־בצעו ושרירות־לבו.

הוא, בעל־הבית הציוני הזה, הפרדסן ממחנה התאחדות הפרדסנים ובני סיעתו, העומדים תמיד אחוריהם אל הציונות ופניהם אל הבצע ואל השררה המעמדית, הם הראשונים אשר יסגדו לשמש כזב זו שהועלתה באופק חיינו הציבוריים בארץ. על כתפי חוגים כאלה התנשאה התנועה הפשיסטית בעולם ועל כתפיהם היא מתנשאה ועולה גם אצלנו – אבל אצלנו יותר מהר מאשר בכל מקום אחר בעולם עתידה הברית הזאת ליהפך משענת קנה רצוץ לשני השותפים שבה גם יחד. כי חיי העבודה בארץ עתידים סוף סוף להנחיל גם לפועל הבית"רי מעט ישוב־דעת והכרה עצמית, לבלי לרצות להיות לאורך ימים כלי־שרת מנוצל ומשולל זכויות בידי מעבידיו ואף לא בידי מפקדיו הצבאיים, והפרדסן המבקש עבדים לעצמו לא יתנחם אז בתואר “הלאומיות” המקשט הסתדרות זו, אלא יחפש לו שוב בני־ברית נאמנים יותר ממקום אחר כדי להעזר בהם מחר נגד בני־בריתו המדומים היום. לנצח לא תתקיים אידיליה זו ושלטון פשיסטי עליון בעל כוח כפיה אשר יקיים אותה מאונס איננו ולא היה בארץ־ישראל. אף האידיאל המשותף של שבירה עתיד להתנדף ולא יוכל לעצור זמן רב בעד התפתחות הענינים הטבעית, הקובעת את דרכו של הפועל לא בברית־תבל זו עם המעבידים הנחרים בו, נגד חבריו בעבודה ובסבלות העבודה, אלא בברית הפועלים החלוצית והמגשימה, החותרת לקראת יעודה ההיסטורי, הלאומי והסוציאלי בארץ הזאת.

והנה יש גם סוף למשל זה ב“שמש שכנגד”. מתחילה התעצב אפּוֹלוֹ אל לבו כאשר נודע לו מה זוממים שטוחי־הרגלים לעשות, והוא שאל את עצמו: “למה בכלל אין האנשים טובים בפשטות? הרי כך היה נוח להם יותר ונוח לעולם”. אחר כך חשב לבטל את המזימה של שטוחי הרגלים כדבר של מה־בכך ולעבור עליה לסדר יומו, עד שהרמס הסביר לו את הדבר: “מסתכל אתה בענינים מתוך האֵתר הכחול, אך למטה שם, פני הדברים אחרים לגמרי. האם תדמה בלבך שמכיון שהנך צנוע וטוב לב, תשמש לך מידה זו כשלט־מגן מפני הרשעות?” אחרי כן נועץ אפּוֹלוֹ בדימון שלו, והוא אזר אותו לקרב. וכשהתנשא קקוקלס עם שמשו של אוגיאס בספינת האויר, התגרה באפּוֹלוֹ ואמר לו: “בוא נא הנה, אפּוֹלוֹ, אני כבר אגמול אותך מלהגיה אורך”. אחרי כן שלח קקוקלס לאפּוֹלוֹ שליח: "בוא השתחוה לאור השמש האמיתי וקרא: קדוש, קדוש הוא האוֹז – אפּוֹלוֹ ענה: “מקודם תראה נא שמשך את אורה ואת זהרה ואחרי כן אבוא להשתחוות אליה”. וכאשר התחצף קקוקלס ביותר ואמר להתקרב עם מעשה המרקחת שלו אל מרכבת השמש, התגבר אפּוֹלוֹ על היסוסיו ועל מידת הרחמים שמילאה את נפשו, ושלח חץ מקשתו כלפי המפלצת הקקוקלסית והיא התפוצצה לרסיסים והתגלגלה למטה בעשנה ובסרחונה…

אבל הענין לא נסתיים עוד בזה, קקוקלס לא נכנע כל כך מהר, הוא ואוגיאס המשיכו לרקח מרקחות ולחבל תחבולות, הקרב היה קשה, קשה מאד עד אשר הפיץ אפּוֹלוֹ את אויביו והניס את משנאיו האוילים.

תרצ"ד