לוגו
מבחן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה”, ע“י אסיפה רבת־עם בת”א, בהשתתפותו של ד“ר וייצמן – היתה הופעת־בתולים של החוג הזה על פני הבמה הכללית של החיים הציבוריים בארץ, וכפי הנראה גם משום פתיחת מלחמת־הבחירות לקראת הקונגרס הציוני הי”ט.

ארגון זה של כוחות מתקדמים מתוך הציונות הכללית, שבראשו התייצבו מנהיגיה הותיקים והפעילים של הציונות הגרמנית הנמצאים כיום בא“י, לא היה פוֹפוּלרי ביותר בראשית הווסדו. בתוך קשי ההסתגלות של העליה הגרמנית אל ההווי הישובי וההווי התרבותי החדש של א”י, נראה היה שגם אלה אשר היו במשך שנים רבות מנהיגים, ראשי מדברים ומדריכים רוחניים וארגוניים של אחת ההסתדרויות הציוניות החשובות והמשפיעות ביותר בציונות העולמית, נידונו להיות לזמן ממושך משותקים ומנותקים מכל פעולה ציבורית ומכל השפעה ציונית אקטיבית. הם נעקרו מתוך המסגרת הפסיכולוגית והתרבותית שבה פעלו עד היום. חיץ־הלשון הפך אותם לאילמים, ובתוך הטרגיקה של פרק “יהודי גרמניה” מאחרי המהפכה הנאצית, היתה בודאי טרגיות משנה באילמות זו, ובהשמטת קרקע הפעולה הציונית והציבורית, בארץ־ישראל דוקא, מתחת רגלי אנשים אשר השקיעו את כל עמל רוחם וטורח חייהם באופן אינטנסיבי ביותר בפעולה הזאת.

והנה לא ארכו הימים והחשש הזה נתבדה. חוט האקטיביות והאיניציאטיבה אשר נשמט מידי האנשים האלה בימי התמורה הראשונים, הורם שוב. והאספה הפומבית של ארגון “קדמה” הפגינה לא רק את גידול כחו והרחבת תחום השפעתו של חוג זה, אלא גם את הדבר החשוב ביותר, את כיבושו, את כיבוש עצמו מבחינה תרבותית. נפל החיץ. מנהיגי הציונות הגרמנית לפנים, ומנהיגי הארגון החדש של הכוחות המתקדמים בציונות הכללית כיום, דיברו עברית אל קהל בן אלפים, מהם בחרדה ובבישנות של מתחילים, ומהם בבטחון של ותיקים, בלשון שוטפת, קלסית כמעט, עשירת ניבים ומדוייקת תוכן. זה היה “מיבחן האש” התרבותי – והם עמדו בו. ויש בו בדבר הזה חשיבות ציבורית רבה בשבילנו; הוא בא ללמד לא רק על פרט, אלא על כל הפּרובלימטיקה של היקלטות העליה ההמונית, ובתוכה עולים רבים מגיל העמידה, גמולים ונתוקים מכל מסורת עברית, בתוך החוג התרבותי העברי של א“י. והוא בא ללמד עוד דבר, שדוקא בעליה הזאת, הגרמנית, שאנו רואים בה לעתים את הנושאים והמחוללים העיקריים של “דור ההפלגה” בישוב הא”י בתקופה זו, צפונים גם כוחות חשובים של רינסנסה תרבותית עברית, כוחות רצון ושקידה ונכונות להכרעה נפשית פנימית, כדי להתגבר על הקשיים האובייקטיביים העומדים על דרכם בסיגול הלשון העברית כשפת דיבור וכשפת קריאה ועיון.

בדיפרנציאציה הפנימית של הציונות הכללית בתקופה הנוכחית, עומד, כפי הנראה, ארגון “קדמה” להיות הכוח המלכד והמנהל את היסודות הפּרוגרסיביים, ולגבש בעתיד את המרכז הציוני. לנו, לתנועת הפועלים בציונות, אין אלא להתיחס מתוך הערכה חיובית לעובדה זו שהנה סו“ס הולך ונוצר בתוך ההסתדרות הציונית גוש מרכזי אחראי, שאתו אפשר להיות מחולקים בדעות ואתו אפשר גם ליישב דעות מחולקות ולעבוד עבודה משותפת. מרכז כזה חסר לה להסתדרות הציונית זה שנים רבות. מה שהיה קיים בתוכה בתור “מרכז” במשך השנים האחרונות לא היה בעצם, אלא אגף או אגפים אחדים, קודם כל אגף ימני ריאקציוני, מחוסר פרצוף וחוט־שדרה עצמי, קרוע ומורתח מבפנים, מתנודד כשכור לכל הרוחות ואינו יכול לעמוד על רגליו בלי משען מן הצד, וביחוד בלי ה”משען" על האבנטוריזם הרביזיוניסטי בפוליטיקה הפנימית. מלבד שנאתו לתנועת העבודה הציונית, מלבד הטינא והמרירות שבלבו על אבדן השפעתו בציונות, שאף את זאת הוא זוקף תמיד על חשבונה של תנועת העבודה הדוחקת את רגלי שכינתו – משולל האגף הזה בזמן האחרון כל תוכן חיובי וקונסטרוקטיבי; הוא מגלגל רק בדימגוגיה רברבנית ואינו יודע בעצמו מה הוא רוצה ומה עליו לומר לאיזו פרובלימה שהיא מבין הפרובלימות הציוניות המרובות בתקופה ההגשמה – וכל שהוא אומר, או שזה קורן באוולתו, או שזה מהבל ברשעותו. זה שקרא לעצמו “ציונות סתם”, בלתי מפלגתית ועל מפלגתית, נהפך לציונות מעמדית מימין, אכולת אמביציות ותוקפנות, המנהלת פוליטיקה פנימית מסכסכת, והנכונה להחזיר לעצמה את עטרת השלטון בציונות על מכיתותיה של ההסתדרות הציונית. היא התפרקה מכל המטען הרעיונה שלה, איבדה את האמונה באידיאה המחדשת שבציונות, בתוכנה המוסרי והחברתי וביעודה ההיסטורי. ואעפ“י שהיא אינה חדלה מלהכריז על ה”תורה הגזעית" שלה, על היותה ה“גזע” באילן הציוני הענף, אשר על כן לה לבד זכות הכהונה והמימשל – היא חדלה כמעט להיות גורם רציני ואחראי שאפשר להביאו בחשבון לפעולה ציונית קונסטרוקטיבית.

אבל זאת היתה אוּזוּרפּציה גרידא, כאשר החוגים האלה באו ונטלו לעצמם את הרשות להופיע ברחוב היהודי בשם הציונות הכללית ולשים את עצמם ראשים לה. הציונות הכללית האמתית, העממית, לא הזדהתה מעולם ואינה מזדהה כיום עם אלה הטוענים לה ומדברים בשמה. עובדה זו הוכחה ומוכחת בשל שעת מיבחן ומיפקד הכוחות בגולה כמו בארץ־ישראל. אף מחנות הנוער הציוני שקמו ועמדו כאילו לחדש את נעוריה של “ציונות כללית” זו, חשו מהר בטעותם והחלו לסטות ממנה בהמוניהם. רק בגלל חוסר כוחות הנהגה וכוחות ארגון מספיקים בתוך החלקים הפרוגרסיביים והדמוקרטיים שבציונות הכללית, נתפנה המקום להשתוללותם של מספר דוקטורים ריקנים וצרחנים בגליציה ודומיהם בא"י, המתימרים בלבם להיות באי־כחה הליגיטימיים של ציונות זו.

עם הופעת החוג של “קדמה”, קמו גם הכוחות הארגוניים והמנהיגים שהיו חסרים עד עתה לחלקים המתקדמים והדמוקרטיים בציונות הכללית, וצריך לקוות שיעלה בידם לשים קץ לאותו אוּזוּרפּציה שהשתלטה בזמן האחרון. אין לחפש, כמובן, מקוריות רבה בביטויים הפרוגרמתי של אנשי “קדמה”. מה שאמרו פליכס רוזנבליט, קרויאנקר וקורט בלומנפלד באסיפה הפומבית של כינוס “קדמה”, לא היה אלא נסיון לגרד מעט את החלודה שהעלתה הציונות הכללית, ולחשוף את נקודת מוצאה ואת מושכליה הראשונים. הציונות המחזירה ליהודים את ה“כשרון ליצירת מדינה”; היוצרת בארץ “הווי חיים שונה” מזה של היהודים בגולה; הציונות כ“תנועה מהפכנית מבחינה סוציאלית”; הציונות העובדת הכובשת את הארץ בעבודה, המעבירה של נקודת הכובד של הבנין מן העיר אל הכפר; הציונות שהיא שאיפה לאיכות ולא לכמות בלבד – אלה הם היסודות שעליהם מושתתת תנועת השחרור העברית, ושבלעדיהם אין לה בכלל זכות קיום. היסודות האלה רק נתכסו במשאון של השחיתות והפרזיולוגיה אשר השתלטו בשנים האחרונות אבל אין בהם מקום לחידושים מקוריים. הנחות־יסוד אלה, שעליהן אומרים ומנסים אנשי “קדמה” לחדש את הציונות הכללית ולהכניסה לתוך מסלול האחריות במפעל הבנין וההגשמה – הן הקובעות את החיוב שבה ואת היחס החיובי שלנו אליה.

אך היה בדברי הנואמים האלה בפתיחת הכינוס של חוג “קדמה” גם חלק אוֹפּוֹרטוּניסטי, שבא אולי מתוך רצון לגדור את עצמם מן החשד של קירבה יתירה אל השמאל. וכאן הופיעה שוב השיגרא במלוא תחמושתה: השיגרא של האשמות כלפי תנועת הפועלים העברית, מהן נאיביות ומגוחכות, כמו “התקרבות הפועלים בענינים מדיניים לרביזיוניזם” ורצונה של תנועת הפועלים הציונית לפתור את שאלה היהודים והציונות “ע”י רעיונות הסוציאליזם המיכאני והמטריאליסטי" – והשיגרא של הצעות לתיקון המצב החברתי ויחסי העבודה ע"י ריגולציה לאומית ובוררות חובה וכדומה. בינינו ובין אנשי “קדמה” יהיה בודאי ויכוח בשטח זה – לא פולמוס אלא ויכוח ענייני ורציני. ובזה דוקא, שיש בכלל מקום לויכוח ענייני, שהדברים אינם נובעים מתוך שנאה ומשטמה מעמדית כלפי תנועת הפועלים, ושאפשר להאזין ולהבין איש לשפת רעהו – בזה יהיה אולי החידוש ביחסים הפנימיים שבהסתדרות הציונית, אם מגמת אנשי “קדמה” תנצח ויווצר מרכז ציוני פרוגרסיבי ודמוקרטי באותו כיוון ורוח שהם רוצים להנחיל לו.

הופעתו של וייצמן באסיפת הפתיחה של כינוס “קדמה” הוסיפה במידה רבה על משקלה של אסיפה זו ושיוותה לה גם מעמד חגיגי. “העם היהודי מצא את דרכו לא”י, אך העם הזה בא הנה עם כל הטוב ועם כל הרע שבו, עם כוחות היצירה ועם כוחות ההרס – והשאלה איך לחזק את כוחות היצירה ולהחליש את כוחות ההרס, זאת היא השאלה החשובה ביותר שצריכה להעסיק אותנו כיום". דברים אלה שאמר וייצמן הם מכבשונן של הדאגה והאחריות המוטלות על התנועה הציונית והנהגתה בתקופה זו, ואותם עלינו לשוות נגד עינינו תמיד כשאנו באים לחשב את דרכה של התנועה בהווה ולקראת הימים הבאים.

תרצ"ה