בבית הורי היו אופים בכל ערב־פסח מצות בשבילנו ובשביל שכנינו המעטים שבכפרינו. הימים האלה היו מן הטובים ביותר עלי. מן הלמודים השתחררנו, כי החדר, אשר למדנו בו היה נהפך לבית־חרשת לאפית מצות ועליו נוסף חדר־המבשלים המקביל לו. ואת עצם אפית המצות אהבתי עד כלות הנפש. וצריך אנכי להודות על האמת: הצד היותר נעים והיותר מושך בכל סדר האפיה היו בשבילי – הנערות. אהבתין בשעת עבודתן, כשהן כלן בוערות כלהבה ועיניהן נוצצות. אהבתי את צחוקן הרענן והעליז הממלא את כל הבית, אהבתי את שאונן והמונן. אנכי לא עמדתי על סוף דעתה של אמי, כשהיתה גוערת בנערות הללו בנזיפה:
– באפית מצות אנו עסקינן והן צוחקות והומות כ… – אמא פוסקת באמצע המלה ונושכת את בשר שפתה והנערות מסמיקות, צובתות אשה את בשר חברתה, מתאפקות רגע קט וצחוקן פורץ שוב ביתר שאת…
וגם ר' יוסי, הסוכן הישיש שלנו, העומד ומשגיח על ה’כשרות' עינו צרה בנערות הצוחקות ולפעמים יביט אליהן במבט מלא רוגז וכעס. למה צחוקן ושאונן של הנערות מרעימים אותו?
עוד בשנה שעברה החלותי לתפוס מקום חשוב בסדר אפית המצות. עמדתי בראש השלחן הארוך, כשהנערות מגלגלות עליו את המצות, ומחלק להן, לנערות, את חתיכות הבצק. ידיהן של כל הנערות מושטות אלי ואנכי מחלק להן את חתיכות הבצק ביד רחבה ובלב דופק. תפקידי היה חשוב מאד. ככה היה אומר ר' יוסי בעצמו, והוא למדני כיצד לדיק ולהזהר שלא להחמיץ, חלילה, חתיכת בצק. והנערות, יש מהן שבשעת פשיטת ידיהן אחרי הבצק, הן נוגעות בי בעצמי, צובטות אותי צביטה קלה ומתגרות בי… ואנכי אינני מקפיד על כך. ולהיפך: הנערות מהנות אותי ואיזו הרגשה נעימה וחמה משתפכת בכל אברי גופי. והנערות לוחשות על אזני: "אַל תגיד לאמא… אנכי אינני חושב כלל וכלל להגיד לה.
טוב היה לי בזמן אפית המצות.
*
אנכי עמדתי בראש השלחן וידי אינן נחות אף רגע. סכיני החד אינו פוסק אף רגע לחתוך וידי הנערות החמות אינן פוסקות מלחטוף את חתיכות הבצק מידי. בחדר חם. האויר מלא ריח מיוחד, וריח הנערות כריח העצים הרעננים אשר בגן. לבי מלא חלחלה. פני בוערים. ולכל נגיעה חמה של נערה דופק לבי וכאילו מבקש להתפרץ החוצה.
–חתיכת בצק!… בצק!… מחרישים את אזני קולות הנערות ומכים על נימים נסתרות שבלב. מכים, מלטפים ומעדנים. בין הנערות היתה אחת שלא ראיתיה כי אם היום. היא באה יחד עם ר' יוסי ותעמוד בפינת השלחן. זאת היתה כנראה, נכדתו, יתומה מאמה, שבאה יחד עם אביה לחוג את חג הפסח בביתו. ר' יוסי ספר עליה בביתנו לפני ימים מספר. היא היתה כבת שש־עשרה. דקה, רעננה וגמישה. ונדמה לי שהיא יכולה להשבר. פניה לבנים, צחורים, דקים וסגלגלים. וכשפנתה אלי לבקש חתיכת בצק הביטו אלי שתי עינים גדולות ושחורות, מבעד לעפעפיהן הארוכים.
מתחלה עמדה שקטה ודומיה ותעסוק במסירות יתרה במלאכת הלישה והגלגול. קולה לא נשמע בין הנערות. וגם את הבצק בקשה בלחש… ההתבישה בפני הנערות או פחדה מפני אביה הזקן ואמי?… אבל לאט, לאט עברה דומיתה. לחייה הלבנות והחורות התחילו מתאדמות אודם קל. בעיניה השקטות התחיל מבצבץ זיק אֵש נוצץ. המטפחת הדקה והלבנה, שכסתה את שערותיה, נשמטה לאט, לאט למטה וקווצות תלתלים שחורים התגנבו מאחוריה ויתפזרו לכל עבר ויפלו על מצחה, על הלחיים ועל חלקת צוארה הלבן. קולה התחיל פועם ומצלצל יותר ויותר ואף צחוק התפרץ כפעם בפעם מפיה הקטן, מבין שפתיה האדומות ומגלה שתי שורות שנים־ספירים. וקול צחוקה מצלצל לכל רחבת החדר כפעמון הכסף… וכשהיא פונה עכשיו אלי לבקש חתיכת בצק מידי אין עיניה מסתתרות עוד למחצה מאחורי עפעפיה הארוכים, אלא מביטות ישר נוכחי וכאלו שואלות דבר־מה וכאילו תובעות דבר־מה.
באותו יום לא ראיתי בין כל הנערות אלא אותה. יש אשר פשטתי לה את חתיכת הבצק אשר בקשה ממני נערה אחרת ואעשה את עצמי לצחוק. והיא התחכמה לקחת ממני חתיכות בצק פי שנים מכל הנערות: המהרה כל כך לעבוד או השליכה חתיכות בצק מתחת השלחן?…
אחר הצהרים לא עמדה עוד בקצה פנתו של השלחן כמו בבקר. היא התקרבה אלי. ובכל פעם שפשטה את ידיה היו קצות אצבעותיה נוגעות בידי… וחמות היו אצבעותיה ורעד היה עובר בכל עצמותי מדי נגעה בי…
קולה התהלך בחדר ועלה על קולותיהן של כל הנערות וצחוקה מלא את כל חללו של עולמנו הקטן…
*
עם דמדומי ערב פסקה העבודה. נדמו קולות הנערות ותעלמנה אחת, אחת. היא יצאה יחד עם אביה הזקן. אנכי יצאתי אל החצר, נגשתי אל השער, הפונה החוצה ואעמוד נשען אליו. הייתי נדהם ומדוכא. לא חפצתי להכנס הביתה. איזו עיפות משונה וכליון־נפש הציקו לי. לא ידעתי את נפשי. החשׁך פרש את כנפיו על החצר. פתאום שמעתי קול צעדים מאחורַי. פניתי ואראה את ר' יוסי הולך בצעדים אטיים מביתינו. ועוד מי־שהוא הולך אחריו…
– האתה זה?… למה עמדת בשער?… כבר חשך היום… לך להתפלל ערבית – נזף בי ר' יוסי, מבלי שפסק מלכתו. ואנכי שמעתי ולא שמעתי… והתחלחלתי: נגיעה חמה, חמה נגעה בידי… יד בוערת לחצה בכֹח את ראשי אצבעותַי… לחצה מתוך איזה רמז… זאת היתה ידה של נכדת ר' יוסי, אשר עברה ברגע זה על פני, הבריקה לי בשתי עיניה השחורות ונעלמה אחרי אביה הזקן…
לחיצה של רמז זו מה פרושה?…
*
למחרתו הייתי כל היום כמבולבל, הבצק נפל כמה פעמים מידי ונתחמץ. אמי הזהירתני הזהרה קשה, כי תעמיד אחר במקומי. מבוכתי גדלה. הנערות צחקו למבוכתי ותגדל פי שנים. ונכדתו של ר' יוסי עמדה שוב בקצה השלחן, כביום אתמול בבקר, ושקטה היתה וחורת הפנים. ואלי לא הביטה. לבי נתמלא חלחלה ופחד. “למה זה ועל מה לחצה אתמול את אצבעותַי?”… ורק לפנות ערב התחילה שוב לדבר, לצחוק וצחוקה עלה על צחוק הנערות.
…ושוב עמדתי עם דמדומי ערב מאחורי שער חצרנו והתמהמתי עד חשׁך. ושוב הגיעו לאזנַי קול רחש של צעדים. ולבי חרד. הפעם היו אלה רק צעדים קלים ומהירים. ובעוד אני אומר לפנות לאחור, כסו שתי ידים חמות את עיני, לחצו את ראשי וקול לחש אל אזני:
– נחש נא, מי אני?…
ידעתי ידי מי אלה, אבל לא יכֹלתי להוציא הגה מפי. ועוד טרם מצאתי את עצמי צרב דבר־מה הם, בוער את שפתַי… והנערה נעלמה.
*
שבוע ימים היו אוֹפים מצות בבית הורַי. וגם בשנה ההיא אפו במשך שבוע. וכל הימים הייתי מחכה מדי ערב, עם דמדומי ליל, מאחורי חצר ביתנו. חכיתי בכליון עינים לרגע האחד, שאז הופיעה לפני נכדת ר' יוסי כברק ונעלמה בחשך הליל. וכל הימים הייתי כמבולבל. רזון שֻלח בפני. ומבטי אמי, מבטי צער, דאגה וחשד היו תועים על פני. ובאחד הימים אמרה אלי בקול בפני הנערות:
– למה אתה מאחֵר, ערב, ערב לבֹא הביתה?…
הרגשתי כי פני חורו והתאדמו. ונשימתי כבדה. הנערות הביטו זו לזו ואלי מתוך תמיה…
–חתיכת בצק!…
הוציאני מהמבוכה קולה השקט הנמוך של נכדת ר' יוסי והיא הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והפקוחות לרוחה מבט חם.
*
ובערב, בטרם התרחקתי מחדר העבודה, אחזתני אמי ותמשכני אחריה הביתה:
– לך להתפלל תפלת מעריב… אתה היית לבר־מצוה, עליך לדיק בתפלה…
הלכתי להתפלל. וכֻלי הייתי מלא צער, מבוכה וכליון הנפש. ואף פעם לא התפללתי תפלה חמה כמו באותו ערב. ואף פעם לא צלצל קולי כֹה חם וכה מלבב. וארגיש כי בני הבית עומדים מאחורי דלתות חדרי ושומעים לקול תפִלתי… ולבי נתמלא אהבה על כל גדותיו, אהבה לכל האנשים… ובלילה הרטיבו דמעותי את כרי… ושאלה קשה אכלתני כעש: הבאה אל השער– החכתה לי?…
*
יומַים לפני הפסח אמרה אמי, בשעת ארוחת הצהרים, בפנותה אל אבי:
– אל ר' יוסי בא אל ה’סדר' חתן נכדתו, צריך לשלֹח לו יין לכבוד האורח. כף המרק, אשר בידי נִַשפך על מפת השלחן…
– מה שחלמתי רעות כל הלילות… על ראשיהם של שונאי ישראל… מה היה לנער הזה?… מה היה לי?… גם אנֹכי לא ידעתי. רק אחת ידעתי, איזה דבר רע, רע בשרתני אמי. מה הרע?…
*
בליל, אחרי בדיקת החמץ, אמרה אמי לי ולאחי הקטן:
– לכו לר' יוסי ותשגיחו בבדיקת החמץ בביתו ולמדתם מפיו פרק מהלכות פסח. אמי מדקדקת במצוות יותר מאבי, אבי היה איש השדה, איש המעשה, עסוק וטרוד כל היום ולא עמד על דקדוקי־העניות שבמצוות והמנהגים. חסידותו היתרה ואדיקותו של ר' יוסי היו לאמי לסמל היהדות הטובה, ואל ביתו היתה שולחת אותנו מזמן לזמן לספוג אל קרבנו מזיו יהדותו זו.
מעולם לא מהרתי לקים אחר פקודות אמא כמו בפעם הזֹאת. זרזתי את אחי ונלך שנינו את ביתו אל ר' יוסי.
בבית ר' יוסי רבתה התכונה. הוא התהלך לאטו לאורך החדרים, כשהוא מלֻבש בגדו הארוך, ואבנט רחב על בטנו. בידו האחת האחת כף־עץ גדולה ובידו השניה נוצה של אוז, כדי לגרף בה אל הכף את פרורי הלחם, אשר פזר לפני זה על החלונות. ומאחוריו צעד צעדי חרש אברך גבוה, כחוש המראה, לבוש בגד ארוך וקשור אבנט כר' יוסי ונֵר שעוה בידו להאיר לזקן…
“זהו החתן…” לחש קול נעלם על אזני. ועיני נדבקו אליו. הוא לא פנה אלינו, עסוק היה בתפקידו החשוב. לא יכולתי לדיק היטב בקלסר פניו. אבל אותו הקול נעלם הוסיף ללחוש על אזני: “כחוש, מכוער וטפש…”
ואחרי בדיקת החמץ, ואחרי שקשרו את כף העץ ונוצת האוז ויטמינון על הארון על מנת לשרפן למחרת באֵש, ישבו ר' יוסי והחתן מסֻבים אל השלחן והתחילו עוסקים בדברי תורה: בהלכות פסח… אלַי ואל אחי לא פנו ולא שמו לב. ואנֹכי לא דאגתי לזה הרבה. ראשי, עיני ולבי היו עסוקים במאן דהוא אחר… הנכדה היתה נכנסת ויוצאת, הלוך וחזור, אל החדר, אשר ישבנו בו, וידיה מלאות עבודה. פניה חורים ועיניה חבויות מתחת לעפעפים. פעם ופעמים תפשתי את מבטה אשר רחף, עבר עלי רגע קט. אל חתנה לא הביטה אף פעם. ואף הוא לא השגיח בה.
–קח נא, בבקשה את הנר הזה והאיר לי רגע במסדרון…
שמעתי פתאום את קולה של הנכדה הפונה אלי. רתת עבר בכל אברי ואביט מתוך פחד אל ר' יוסי ואל החתן. אבל הם לא חלו ולא הרגישו בנו. לקחתי את הנר ואצא אחריה. דלת המסדרון נסגרה מאחרינו. ופתאום פנתה אלי, נשבה באֵש הנר ויכְבה… ושתי ידים חמות חבקוני, לחצוני אל החזה ושפתים צורבות נשקו על פי…
*
ביום השני של החג באו אל ביתנו ר' יוסי, אשתו, נכדתו, אביה וחתנה לברכנו בחג. כל בני הבית והאורחים ישבו באולם מסביב לשלחן העגול וייטיבו את לבם מן ה’כּבּוּד' שהעניקה להם אמא ביד רחבה. ישבתי באחת הפנות ולֹא גרעתי את עיני מן הכלה. ולבי נוקפני. היא ישבה חורת, דוממה – סמל הצניעות. ולפעמים רחוקות העמידה את עיניה השחורות והתמימות עלי. והחתן… אנֹכי שנאתיו תכלית שנאה. אבל הייתי מוכרח להודות בלבי, שחוט של חן היה מתוח על פניו הכחושים. הוא ור' יוסי לא פסקו מלדון בהלכות החג ואמי שמעה לדבריהם בדחילו ורחימו. ויש אשר מבטה עמד על החָתן ויעבור ויעמוד עלי ואנֹכי קראתי בו: הלואי והיית גדול בתורה כמותו…
מדברי־תורה עברו לדברי־חול. ומתוכם נודעו לי שני דברים: האחד, כי לאחרי הפסח תהיה חתונת הנכדה. והשני… איני מבין איך נתגלגלו הדברים לידי כך: שהחתן מפחד עד מות מדגדוג…
ובאותו רגע החלטתי בלבי שתי החלטות: לדגדג את החתן עד מות ולקחת לי את הנכדה לכלה.
*
אנכי הייתי הגדול בין החברים אשר למדו עמדי. כלנו היינו ארבעה וגם אחי הקטן בתוכם. אמרתי בלבי לבקש את עזרתם של חברי בהוצאת החלטתי לפועל. כי איך אַַפִיל אנֹכי האחד את החתן, הגדול ממני פי שנים, ואיך אדגדגנו עד מות?… גליתי את לבי לחברי. לאמר: את כל לבי לא גליתי להם, ורק את האחת אמרתי להם: כי רוצה אנכי לדגדג את החתן עד מות. מה הסבה?… מה איכפת להם?… עצם הדבר לקח את לבם ויסכימו לי. וגם הבטחתי לאחד את כל כפתורי ואת הכפתורים, אשר נקח שלל מבגדי החתן אחרי אשר ימות… לשני – את העטים שלי. ואחי הלך אחרי בעינים עצומות. רק הבטחתיו לבקש את עגלוננו כי ירכיבהו על הסוס. הדבר נעשה ונגמר. שמרנו את הסוד ונחכה לעת מצוא. התהלכנו תמיד בחברותא להיות מוכנים לכל מקרה ונתחקה על עקבות החתן.
בינתים נודע לי עוד דבר. החתן ירא את הכלבים… וכך היה עושה! אם יתנפל עליו כלב ונפל ארצה על פניו ולחש לחש חרש – סגולה מפני הכלבים. האמת נתנה להאמר: הדבר הזה הקל עלי הוצאת מחשבתי לפועל והתחרטתי על העסק אשר עשיתי עם חברי. אנֹכי וכלב ביתנו היינו יכולים לו בלעדיהם. אבל את הנעשה אין להשיב ו’חרטה אינה מעשה־סוחר'…
באחד הערבים ישבנו אנֹכי וחברי מסביב לביתו של ר' יוסי ונחכה לחתן. ידעתי שהוא ישוב בקרוב לבדו הביתה. כלם התפללו ערבית אצלנו. אחרי ה’מעריב' רגילים אבא ור' יוסי לעסוק בעניני מסחר והחתן חוזר ללמודו. ככה היה הדבר נוהג בכל ימי חול־המועד.
אנחנו ישבנו במחתרת. וגם כלבנו הגדול שכב, רבץ אצלי מוטל שקט כמת. הכלב הפקח ידע שלא על לא דבר קראתיו פתאום עם חשכה אחרי ויחכה לאות. לבי דפק בחזקה. ישבנו דומם ואף לחש קל לא עמד בינינו.
… הוא בא. מרחוק ראיתי את צלו ואכירהו. הוא נגש אלינו.
– סִי… סִי… סִי…
רמזתי לכלבי מתוך לחש מלא חרדה… הכלב התרומם כארי מסבכו, הרים קול נביחה ויתנפל על החתן. זה צעק צעקה של בהלה ויתחיל לרוץ. הכלב השיגו. ואז נפל ארצה… וברגע הזה כבר ישבנו ארבעתנו עליו ונדגדגנו כל אחד על פי דרכו. הוא שכב פרקדן על הארץ. פניו חורים ומלאים פחד מות והעינים פקוחות לרוחה. מתחילה, כשהרגיש בנו, עבר על פניו צל של שמחה: נצילהו משני הכלב… אבל כשהתחלנו לדגדגו עבר על פניו איזה צֵל של תמיה, של שאלה… והוא לא נע ולא זז ממקומו… ופתאום נבהלתי. פניו נעשו כחולים ועיניו כאילו בקשו לקפוץ מחוריהן… נבהלתי, קפצתי ואברח… הכלב וחברַי רצו אחרי…
*
על־יד דלת ביתנו נפגשנו באמנו המביטה אל החוץ מתוך דאגה וחרדה.
– ראו את פניהם מה חורו… מה קרה לכם?… מי חבל בכם?… היכן הייתם? ותפלת המעריב?… התנפלה עלינו אמנו.
אנחנו שתקנו. חכינו לגזר דיננו. עוד מעט ויודע הדבר כי מֵת החתן ובאו לקחתנו… התפללנו מתוך חרדה. אכלנו מתוך רעד שנים. ועינינו כל הזמן אל הדלת… הנה תפָתח, הנה יתפרצו אלינו כל בני ביתם של ר' יוסי… אבל איש לֹא בא אלינו מכל הערב.
ובלילה צעקתי צעקות של בהלה מתוך השֵנה. אמי חרדה לי, באה אלי, מששה את ראשי ותלחש עלי לחישה סודית ותירק פעם כפעם הצידה, כלפי הדלת החיצונית… ובבֹקר לתפלת השחרית באו אל ביתנו כל הגברים של בית ר' יוסי… וגם הוא בתוכם – חור, כחוש ותמים כמו תמיד. כשראיתיו נפל עלי לבי מתוך פחד אבל יותר מזה גדל רגש אשרי ושמחתי: ‘הוא חי…’ פניו היו שקטים ורק אלי ואל אחי לא הביט…
*
לאחר הפסח נסעו כל בני בית ר' יוסי לחתונת הנכדה העירה. יותר לֹא הוספתי לראותה כל ימי חיי.