כל ילדי ה“חדר” שבעיירתנו היו מתגעגעים לארץ־ישראל. הן בה קיימים עד עצם היום הזה הכותל המערבי וקבר רחל, מערת המכפלה וקבר רבי שמעון בר־יוחאי. הרי בה גדלים חרובים ותאנים, שקדים ותפוחי־זהב… אך לחברנו שעיק’ה היה דוד בארץ־ישראל, דוד ממש, הוא אחי אביו, בשר־ודם, חי ומדבר!
“הנולד דודך זה בארץ־ישראל, שעיק’ה?” אנו שואלים בקנאה.
שעיק’ה הקטן והצנום, השחרחר והפוזל מהרהר רגע, מעלה בת־צחוק של ביטול על שפתיו ועונה: “איך יכול היה להיוָלד בארץ־ישראל, אם אביו ואמו, הסבא והסבתא שלו, חיים אִתנו כאן?”
“ואיך?!” אנו שואלים אותו כשהוא עומד במרכז, ואנו מקיפים אותו (מעגל־ילדים חי).
“הוא נסע לפני עשר שנים לארץ־ישראל”.
“אולי הוא זקן ונסע שמה למות ולהיקבר על הר־הזיתים?” אנו שואלים בעצב.
“מה פתאום?!” רוגז שעיק’ה ומזעיף את עיניו הפוזלות, “הוא צעיר ואפילו אשה עוד אין לו, והוא נסע שמה לחיות!”
“ויש לו שם חנות לתפוזים ותמרים?”
“עוד מעט ותהיה לו מושבה…”
“לא יודעים מה זה, שעיק’ה…”
“נו – נו…” מפעיל שעיק’ה ידיו ומתאר משהו באויר, “כרם ענבים וגם פרדס תפוזים וגם לימֶנֶס (לימונים)”.
“ואז ישלח לכם במתנה בתיבות־עץ ריחניות?” אנו שואלים ורירנו נוזל מפינו.
“איזו שאלה?!” עונה שעיק’ה בחשיבות. “וכי למי ישלח, אם לא לאביו ולאמו ולאחיו?!”
“שעיק’ה, זכור אותנו!” אנו קוראים במקהלה ומתרפקים עליו.
“שאתן גם לכם? ומה תעשו בתיבות מלאות?!”
“חכו, חכו!” מלגלג אחד הילדים הפיקחים. “טיפשים! דודו טרם קנה מושבה, ועוד לא גידל תפוזים ולימונים בפרדס – והם כבר רבים ביניהם על ביצה שלא נולדה!”
אך עד שהביצה תיוָלד ופרדסו של הדוד יבשיל תפוחי ארץ־ישראל – שלח הלז לשעיק’ה מתנה יקרה אחרת כדמי־חנוכה. פירות, ואפילו פירות מארץ־ישראל אינם מאריכים ימים. אכלת – ואינם. ואילו מתנה זאת – נצחית היא! לכל ימות־החיים ממש! הדוד שלח לשעיק’ה מארץ־ישראל עט לכתיבה, אשר ידיתה עשויה עץ־זית. מהזיתים הכתובים בתורה, ואשר בהם נשתבחה ארץ־ישראל, ומפירותיהם מכינים שמן־זית! אותם עצי־זית אשר מהם מכינים ארון־קודש, ידיות לספרי־תורה, קופסות למזוזות וטבלאות לסדורי־תפילה, וגם חפצי־חול להבדיל, כגון: סרגלים, בתים לקסתות, עטים לכתיבה, ולאחד מהעטים האלה זכה שעיק’ה המאושר.
“הראה, שעיק’ה”.
“רק להביט!”
“יש לו ריח?”
תן כפתור תמורת ההרחה!" תובע שעיק’ה.
“קח כפתור, שעיק’ה!”
“הרחת כבר בעד שני כפתורים!”
“נו?” אנו שואלים את המריח.
“ריח של ארץ־ישראל”, עונה זה ועוצם עיניו מרוב התפעלות, “ריח גן־עדן ממש!”
“ומה שם למעלה בקצה הידית?” אנו שואלים בסקרנות.
“מִשקפת!” עונה שעיק’ה בחשיבות.
“ומה רואים שם?”
“את הכותל המערבי!”
“בזכוכית זעירה ופצפונת כזאת?!”
“נס!” מכריז שעיק’ה בגאוה. “זכוכית קטנה, אך כותל מערבי גדול ונהדר בתוכה”.
“תן להציץ, שעיק’ה”.
“תמורת שני כפתורים!”
“למה שנַים?”
“כי זו משקפת!”
“מילא, שני כפתורים הם אמנם מחיר יקר מאוד ב’חדר' שלנו, אך מי יוַתר על הכותל המערבי? יום־יום אנו מתפללים ב’סדור' שלוש פעמים: ‘ותחזינה עינינו’ – ועתה נוַתר ולא נראה את הכותל המערבי אשר בירושלים?!”
“אבל תן להחזיק בעט!”
“לא, בזהירות!”
“מה יש, זה אתרוג?”
“לי זה יקר כמו אתרוג”.
“אמאל’ה, זה נהדר!”
“הצצה אחת תמורת שני כפתורים!” מכריז שעיק’ה בהתלהבות. ותחזינו עינינו בירושלים הקדושה!